תהילים ל"ט

תהילים ל"ט ; מִזְמוֹר לְדָוִד לְהַזְכִּיר.
	(א) לַמְנַצֵּחַ לידיתון (לִידוּתוּן) מִזְמוֹר לְדָוִד.; (ב) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי.; (ג) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר.; (ד) חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי.; (ה) הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי.; (ו) הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ אַךְ כָּל הֶבֶל כָּל אָדָם נִצָּב סֶלָה.; (ז) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם.; (ח) וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי אֲדֹנָי תּוֹחַלְתִּי לְךָ הִיא.; (ט) מִכָּל פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי.; (י) נֶאֱלַמְתִּי לֹא אֶפְתַּח פִּי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ.; (יא) הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי.; (יב) בְּתוֹכָחוֹת עַל עָו‍ֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם סֶלָה.; (יג) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי.; (יד) הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי.

תהילים ל"ט הוא המזמור השלושים ותשעה בספר תהילים (לפי המספור בוולגטה ובתרגום השבעים, המזמור ממוספר כמזמור ה-38). זהו אחד משלושה מזמורים המתחילים ב"לידותון" ומתייחסים לידותון שהיה אחד מראשי משפחת משוררים לויים.^[1]

תוכנו של המזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזמור ל"ט מורכב מארבע עשרה פסוקים ומחולק לשלושה חלקים:

א'-ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר עוצר את עצמו בכוח מלבטא את כאבו בקרבו מחשש שיגיד דברים קשים: "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי" (ב), והשתיקה גורמת לצער נוסף:"וּכְאֵבִי נֶעְכָּר"(ג), עד שהיא גורמת לתחושות של רצון עז לדבר:"חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי"(ד).

ה'-ז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר מבקש באלוהים לדעת עד כמה הוא חדל: "הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי"(ה), והוא מבין שהאדם הוא יצור חולף עם זמן חיים קצוב ולא ידוע: "אַךְ כָּל הֶבֶל כָּל אָדָם"(ו).

ח'-י"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של דבר, פונה המשורר אל האלוהים הנצחי כי רק הוא תקוותו:"וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי אֲדֹנָי תּוֹחַלְתִּי לְךָ הִיא"(ח) והוא מבקש מחילה על חטאיו בגלל שהוא יצור חולף: "כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי" (יג-יד).