תהילים ח'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסוקי המזמור: תהילים ח'
לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד
(ב) ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם.
(ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.
(ד) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה.
(ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ.
(ו) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.
(ז) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו.
(ח) צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי.
(ט) צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אׇרְחוֹת יַמִּים.
(י) ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ.

תהילים ח' הוא המזמור השמיני בספר תהילים, הפותח במילים: לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד. זהו מזמור שבח לאלוהים על נפלאות הבריאה, יחד עם התבוננות על מקומו של האדם בתוך הבריאה.

מבנה המזמור ותוכנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פסוקים ב'-ג': פתיחה - גדולת ה' מתגלית בכל העולם ודין הרשעים להאבד.
  • פסוקים ד'-ט': אפסות האדם למול השמים והארץ ושאר מעשי ידי ה', והשתוממות על כך שה' נתן לאדם את השלטון בעולם.
  • פסוק י': סיום המעוצב ברוח הפתיחה.

לתחושת משורר המזמור, תהילת ה' עולה מכל מרכיב בבריאה, הן מהשמיים ומהארץ והן ממלמוליהם של תינוקות. אולם ההתבוננות הקיומית של האדם במצבו מביאה אותו לראיית דבר והיפוכו - מחד גיסא, הוא חש פעוט וחסר ערך ביחס לפלאי הבריאה כולם ובייחוד למול צבא השמיים, ומאידך גיסא האדם מושל בבעלי החיים השונים ואף בחלקים מן הים.

כותרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות המילה גיתית איננה ברורה בהקשר זה. לפי חלק מהדעות מדובר על כלי נגינה שנקרא גיתית, לפי דעות אחרות מדובר על שיר שהיו שרים בעת דריכת הענבים בגת, ויש הסבורים כי מדובר במזמור ששורר על ידי בני עובד אדום הגתי.[1]

החלק הראשון (פס' ב'-ג')[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשבים לפסוקים קשים בקרב פרשני וחוקרי המקרא וניתנו להם מספר הסברים.

הצירוף ”אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם” ובעיקר המילה "תנה" עשויים להיות מובנים בשני אופנים שונים. האחד, צורה מקוצרת של המילה "אתנה",[2] השני, שם פועל "תנה", כמו "רדה".[1]

לגבי פסוק ג' ”מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז...” מציעים הפרשנים והחוקרים שלל אפשרויות. ראב"ע מציע שתי אפשרויות - מדובר על פעולת היניקה, המבטאת את השגחת ה' בפרטים הקטנים בעולם, או שמדובר בפעולת הדיבור האנושי שמאפשרת לשבח את האל. וייס מציע שמלמול התינוקות הוא מעין ביטוי אמוני מלא החסין לכל דבר כפירה.

המסר המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הפרשנים והחוקרים ניטשת מחלוקת לגבי המסר המרכזי שאותו ביקש המשורר להעביר במזמור. יש מי שמוצא איזון ושוויון בשני הנושאים המרכזיים בו: גדולת ה' ושלטון האדם[3], אולם יש מי שרואה בדברי ההלל לאלוהים את הנושא המרכזי שבפרק[4]. גישה פרשנית אחרת מתמקדת בקוטביות במעמדו של האדם בלבד ולא עוסקת בקשר המיוחד שבינו ובין האלהים.[1]

כיוון נוסף, ובו נוקט מלבי"ם, הוא שהמזמור נוצר על רקע התמודדות עם עמדה פילוסופית שכפרה בהשגחה האלוהית על הארץ בכלל ועל האדם בפרט, ודחתה גם את תפיסת הגמול. מלבי"ם סבור שבעל המזמור מתפלמס עם העמדה הפילוסופית הזו, וטוען כלפיה שהאדם הוא נזר הבריאה שממלא תפקיד ושליחות אלוהית, לפיכך נמצא האדם בהשגחת האל שנתן לו מצוות ודן אותו על פי מעשיו.

בניגוד לכך טוען ג'פרי טיגאי כי אין מדובר בפרק פולמוסי וכי יש במזמור תהייה אמיתית של המשורר לגבי הניגוד שבין תפקידו של האל כמושל ומכתיב הקוסמוס אך גם משגיח ודואג לאדם הפרטי.[5]

במחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ"צ סגל ואחרים סבורים כי החלק השני של פסוק ב' ופסוק ג' - ”(ב2) אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם. (ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.” - הם תוספת מאוחרת לפרק שלא הייתה קיימת בנוסחו המקורי. לטענת סגל, הפסוקים הללו פוגעים ברצף שבין תחילת פס' ב' לבין פסוקים ד' ואילך. לדידו, הנושא המרכזי של הפרק הוא "גבורתו של הבורא, והגדולה והממשלה בתבל שנתן הבורא לאנוש החלש". בניגוד לכך, מאיר וייס סבור כי המזמור הוא אחדותי. הוא מסביר זאת הן באמצעים סגנוניים והן באמצעים תוכניים ספרותיים.[6]

נראה כי מבחינת ביצוע המזמור - פסוקי הפתיחה ופסוק הסיום נאמרים על ידי המקהלה, כמעין פזמון חוזר. יתר הפסוקים נאמרים על ידי המשורר עצמו, בלשון יחיד.[7][6]

המזמור ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למנהג הגר"א משמש מזמור זה כשיר של יום לשמחת תורה בחו"ל (יום טוב שני של גלויות).[8] בקצת קהילות אשכנז, הוא נאמר בסוף תפילת "מעריב בזמנו" (כלומר כשמתפללים ערבית אחרי צאת הכוכבים) בימות החול.[9]

פסוק ג' של המזמור, "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז", הפך לביטוי על כוח תפילתם של תינוקות של בית רבן.

במדרש מובאים הפסוקים הראשונים כנימוקם של המלאכים לכך שהתורה אינה מתאימה לבני אדם: ”בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים!”. לאחר מכן השיב להם משה בעידוד ה' מדוע התורה דווקא שייכת לבני אדם והמלאכים קיבלו את דבריו ובירכו אותו[10].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י' אברהמס, 'גדלות הבורא האדם והטבע, תהלים ח', מחניים, קט (תשכ"ז), עמ' יא-טז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תהילים ח' בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 עמוס חכם, דעת מקרא - תהלים, מוסד הרב קוק, עמ' לב
  2. ^ MARK S. SMITH, Psalm 8:2b-3: New Proposals for Old Problems, THE CATHOLIC BIBLICAL QUARTERLY,1997, pp 637-641
  3. ^ ו' קלנר, ‏מה אנוש? הרהורים על תהלים פרק ח', מולד 065–066, תשי"ד, עמ' 292–295.
  4. ^ י' אברהמס, "גדלות הבורא האדם והטבע, תהלים ח", מחניים קט (תשכ"ז), עמ' יא–טז.
  5. ^ Jefferi H. Tigay, What is man that you have been mindful of him? (on Psalms 8:4-5),
  6. ^ 1 2 מאיר וייס, מקראות ככוונתם, עמ' 152-173
  7. ^ מאיר וייס, המקרא כדמותו, עמ' 277-280
  8. ^ מעשה רב, הלכות סוכה סי' רלד.
  9. ^ סדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 170.
  10. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת, פח, ב