פורטל:גרמניה/הידעת?/קטעי הידעת?

לקט קטעי "הידעת?"

1	מתנדב פרוסי לבוש במדי הפרייקופס מקור צבעי השחור-אדום-זהב אשר מהווים את הדגל הגרמני ואת הצבעים הלאומיים של גרמניה, שאוב מצבעי המדים של הליצו פרייקורפס, כוח מתנדבים פרוסי אשר הוקם ולחם במלחמות הנפוליאוניות. כוח מתנדבים זה, שעל חייליו היה לדאוג לעצמם לציוד ולביגוד, לבש מדים שחורים השזורים בעיטורי דרגה אדומים ובכפתורי פליז זהובים. הצבע השחור נבחר משיקולים פרקטיים שכן שחור היה הצבע היחידי בו ניתן היה לצבוע את בגדי האזרחים בצורה אחידה וללא כל גוון שונה. מתנדבי הכוח, שרובם היו סטודנטים מכל רחבי גרמניה, הפיצו את סכמת הצבעים שזוהתה לאחר המלחמות עם הרעיונות הרפובליקניים והדמוקרטיים שבהם האמינו המתנדבים, ברחבי גרמניה. הנאצים כינו את סכמת הצבעים הזאת בשורת כינויי גנאי כ"שחור-אדום-חרדל" או אף "שחור-אדום-צואה" כלעג לרפובליקת ויימאר אשר קדמה לגרמניה הנאצית.	עריכה | תבנית | שיחה
2	חיפושית אדומה לידתה של "פולקסווגן סימן 1", המוכרת יותר כחיפושית, הייתה בפנייה של אדולף היטלר למהנדס הרכב פרדיננד פורשה לעצב מכונית זולה וחסכונית בדלק. בגרמניה הנאצית יוצרה המכונית בעזרת גוף שנקרא "כוח באמצעות שמחה". לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה גרמניה המערבית לייצר את כלי הרכב, תחילה בחסות בעלות הברית ואחר כך באופן עצמאי ובמדינות ברזיל, מקסיקו, דרום אפריקה וניגריה. עם הזמן הפכה החיפושית לאחת המכוניות הנמכרות ביותר בהיסטוריה - למעלה מ-21.5 מיליון חיפושיות יוצרו עד שנת 2003, בה הופסק ייצור כלי הרכב. במשך השנים הספיקה החיפושית לככב במספר רב של סרטי קולנוע ולהפוך לסמל תרבותי פופולרי וחינני.	עריכה | תבנית | שיחה
3	צריח קתדרלת אולם המינסטר של אוּ‏לְם היא הכנסייה הגבוהה בעולם, עם צריח מחודד המתנשא לגובה 161.53 מטר (כ-20 מטר יותר ממגדל שלום מאיר בתל אביב). היא אף הייתה הבניין הגבוה בעולם עד שנת 1901. במהלך מלחמת העולם השנייה ספגה העיר אוּ‏לְם נזקים כבדים מההפצצות האוויריות של בעלות הברית, אך הכנסייה שרדה. אחת הסיבות המרכזיות לכך שהכנסייה שרדה היא הערפל ששרר דרך קבע בעמק הדנובה והקשה על טייסי בעלות הברית לנווט, כך שהם מצאו את הצריח המזדקר של המינסטר של אולם כציון דרך חיוני ולכן נמנעו מלהרוס אותו.	עריכה | תבנית | שיחה
4	האניגמה (מיוונית: αἴνιγμα - תעלומה, חידה) היא משפחה של מכונות להצפנה ולפיענוח של מסרים טקסטואליים, ששימשו את הכוחות הגרמנים והאיטלקים במלחמת העולם השנייה. בזכות התקשורת המוצפנת שאפשרה האניגמה, הצליח הקריגסמרינה (הצי הגרמני), ובמיוחד צי הצוללות, להטיל מצור אפקטיבי על בריטניה. בעלות הברית הצליחו לפצח את ההצפנה, ובמשך רוב המלחמה פיענחו מספר גדול של הודעות מוצפנות. פיצוח הצופן הקנה לצי הבריטי יתרון משמעותי במלחמה מול חיל הים הגרמני.	עריכה | תבנית | שיחה
5	פילי האבן הגדולים, בכניסה לגן החיות בברלין גן החיות של ברלין הוא אחד מגני החיות הגדולים בגרמניה ובאירופה ומהעתיקים בעולם. הגן נוסד בחודש אוגוסט 1844 בברלין, בירת הממלכה הפרוסית והיה גן החיות הראשון שנבנה בגרמניה. גן החיות נחשב כגדול בעולם מבחינת מספר המינים, החיים בו: מעל 1500 מינים ומעל 14,000 בעלי חיים.	עריכה | תבנית | שיחה
6	חותם ששימש את הטמפלרים כדי לסמן תפוזים שנקטפו בשרונה ובווילהלמה ונשלחו ליצוא ב-1871 הקימו חברי תנועת הטמפלרים הגרמנים מושבה חקלאית בשם שרונה, צפונית ליפו. בעת מלחמת העולם השנייה חלק מאנשי המושבה הוגלו, וחלקם נכלאו, על ידי השלטונות הבריטיים. לאחר המלחמה הורשו אנשי המושבה לשוב לבתיהם, אך עם התברר ממדי השואה, החליטו אנשי המחתרות שלא לאפשר להם להישאר, וב-1946 הפלמ"ח התנקש בחייו של גוטהילף וגנר, ממנהיגי התנועה. על אדמות המושבה קמה לימים הקריה בתל אביב, המשמשת את משרדי הממשלה, אולפני רשות השידור וצה"ל. בעת הרחבת רחוב קפלן הועתקו ממקומם אחדים ממבני המושבה לצורך שימורם.	עריכה | תבנית | שיחה
7	הספרייה הריקה של מיכה אולמן, מוארת בלילה כיכר בבל בעיר ברלין, בשמה דאז כיכר האופרה, נודעה בשל אירוע שריפת הספרים שהתרחש במקום ב-10 במאי 1933, אז נשרפו כ-20 אלף ספרים, כולל עבודות של תומאס מאן, היינריך היינה, קרל מרקס ועוד סופרים רבים. טקס שריפת הספרים התרחש בעקבות יוזמה שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס. במהלך הלילה סטודנטים ופרופסורים, בליווי מוזיקלי של מקהלות אס אס ו-אס אה, שרפו למעלה מ-20 אלף ספרים של כ-200 סופרים, אנשי מדע, פילוסופים, אנשי אמנות ועיתונאים, כשני שלישים מהם יהודים, אותם בזזו מספריות סמוכות ואוספים פרטיים רבים.	עריכה | תבנית | שיחה
8	בית החולים היהודי בברלין, 2007 עקב הקפדנות וההיצמדות להוראות בגרמניה הנאצית ניצלו חייהם של מאות חולים קשים וסיעודיים שהיו מאושפזים בבית החולים היהודי בברלין. לפי הוראות המשטר הנאצי, חויבו חולים אלה בטיפול ובהיתר כתוב של ועדה רפואית לפני העלאתם למשלוח, ובהיעדר אישור כזה לא יכלו להישלח למחנות ריכוז והשמדה. מנהל בית החולים דוקטור ולטר לוסטיג כמעט שלא שחרר ממנו חולים בשנות המלחמה ובכך הצילם. ואולם בהוראת הגסטאפו הוא נאלץ לצמצם את צוות העובדים, ו-300 העובדים אותם פיטר נשלחו לאושוויץ. לוסטיג הוצא להורג על ידי הרוסים כמשתף פעולה עם הנאצים לאחר ששניים מהחולים שהבריאו, נשלחו למחנה השמדה וניצלו, הצביעו עליו כאחראי לשילוחם.	עריכה | תבנית | שיחה
9	אנדרטה לזכר קורבנות הומוסקסואלים של המשטר הנאצי בברלין הומוסקסואלים הינה אחת הקבוצות אשר נרדפו על ידי הנאצים מאז עלייתם לשלטון בגרמניה (1933). ההומוסקסואלים נרדפו בשל נטייתם המינית, הם הושפלו ואף נשלחו למחנות ריכוז בהם רבים מהם מצאו את מותם. בשנת 1934 הוקמה יחידה מיוחדת של הגסטאפו לרדיפה אחר הומוסקסואלים אשר ערכה רשימה מקיפה של הומוסקסואלים שנקראה "הרשימה הורודה". בשנת 1935 הוחמר סעיף 175 והוא כלל גם איסור על נשיקות, חיבוקים וכל מגע מיני הומוסקסואלי (לעומת האיסור הקודם שהיה תקף אך ורק לקיום יחסי מין). הנאצים שינו את הגדרת היחסים ההומוסקסואלים ל"פשע" ובכך הגדילו את העונש הפוטנציאלי לחמש שנות מאסר. שינוי זה הוביל לעלייה גדולה במספר המעצרים והרדיפות. בשנתיים הבאות נעצרו כ- 25 אלף הומוסקסואלים ומרביתם נשלחו למחנות ריכוז- שם הם עברו פעמים רבות עיקור. משנת 1942 הוחרפה הענישה כלפי הומוסקסואלים עד לכדי הוצאה להורג. במחנות הריכוז נהגו לסמן נקודה שחורה על שרוול חולצתם של ההומוסקסואלים ועל גב החולצה שלבשו נכתב המספר- 175. בשלב מאוחר יותר, ההומוסקסואלים הוכרחו לענוד משולש ורוד	עריכה | תבנית | שיחה
10	קתדרלת קלן הגותית היא בעלת חזית הכנסייה הגדולה בעולם, עם צמד מגדלים וצריחים מחודדים המתנשאים לגובה 157 מטר, שהושלמו רק ב-1880 במסגרת התחייה הגותית. צריח המצלב שלה מתנשא ל-109 מטר בלבד, פחות מ-112.7 המטרים של צריח המצלב של קתדרלת אמיין. בנוסף לכך, קמרונותיה של הקתדרלה הם הגבוהים בצפון אירופה ומהגבוהים בעולם: 43.35 מטר גובהם (לעומת 42.3 המטרים של קמרונות קתדרלת אמיין). חשיבותה של הקתדרלה איננה רק אדריכלית: היא מכילה אוצרות רבים בהם סרקופגים שבנצרות מאמינים כי נמצאים בהם שרידי הקודש של שלושת האמגושים.	עריכה | תבנית | שיחה
11	חומת ברלין עם "רצועת המוות" (משמאל), שטח סטרילי שהיה סגור לאזרחים חומת ברלין הייתה חומת בטון באורך כולל של כ-156 קילומטר אשר הקיפה את מובלעת ברלין המערבית שבשליטת מערב גרמניה. החומה חילקה בין השנים 1961 ו-1989 את ברלין, עד 1945 בירת גרמניה, לשני חלקים - ברלין המזרחית שבשליטת גרמניה המזרחית וברלין המערבית שבשליטת גרמניה המערבית, וכן הפרידה בין ברלין המערבית לשטחי מזרח גרמניה. החומה נחשבה לאחד מסמליה העיקריים של המלחמה הקרה.	עריכה | תבנית | שיחה
12	ציור מספר גוזמאותיו של הברון, משנת 1896 הברון מינכהאוזן היה אציל גרמני שהיה ידוע כגוזמאי. כמה מסיפורי הברון, כפי שסופרו לאחר מכן על ידי אחרים, כללו רכיבה על כדור תותח, מסע אל הירח, היחלצות מביצה בעזרת משיכת שיערו שלו, סוסו שנחצה בעוד הוא ממשיך לרכוב על חלקו הקדמי, המנגינות שקפאו בחצוצרה ונשמעו רק כאשר הפשירו לאחר מכן, טיול לירח על שתיל אפונה, אייל שמצמיח עץ דובדבנים מקרניו ועוד. סינדרום התמכרות לבתי חולים, הפרעה פסיכיאטרית שהלוקים בה מעמידים פני חולה, קרוי על שמו.	עריכה | תבנית | שיחה
13	Der Eigene (בתרגום חופשי מגרמנית: "הייחודי", נהגה: דֶר אַייגֶנֶה) היה מגזין גרמני אשר פורסם בברלין בין השנים 1896 ל-1932 על ידי אדולף ברנד, והיה העיתון הראשון בעולם אשר פנה להומוסקסואלים. ההערכות הן שבשיאו הופץ המגזין בכ-1,500 עותקים, אך המספר המדויק אינו ידוע. התוכן שהציג "Der Eigene" היה עירוב של תרבות, אמנות ופוליטיקה, והוא כלל שירה לירית, פרוזה ופרסום מנשרים וצילומי עירום אמנותיים. שמו של העיתון הוא התייחסות למאמר אנרכיסטי קלאסי משנת 1844 בשם "Der Einzige und sein Eigentum" ("היחיד וקניינו") מאת הוגה הדעות והפילוסוף הגרמני מקס שטירנר. המהדורות הראשונות של העיתון שיקפו את הפילוסופיה של שטירנר וכן דעות נוספות בתחומי הפוליטיקה של האנרכיזם, אך בשנות ה-20 שינה העיתון את נטייתו והחל לתמוך ברעיון הדמוקרטיה הליברלית של רפובליקת ויימאר, ובייחוד במפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה.	עריכה | תבנית | שיחה
14	הפרנזהטורם מגדל הטלוויזיה של ברלין (הפרנזהטורם) נבנה בין השנים 1965–1969 ביוזמת ממשלת גרמניה המזרחית במטרה לסמל את העיר ברלין ואת המדינה הקומוניסטית. כאשר השמש משתקפת על כדור הפלדה שבראש המגדל, יוצרת ההשתקפות צורת "צלב". השתקפות זו כונתה על ידי תושבי ברלין ומזרח גרמניה בשם "נקמת האפיפיור" (בגרמנית: "Rache des Papstes"), בשל האופי האנטי דתי של מזרח גרמניה אשר מגדל זה נועד להיות סימלה, למול אופיו הדתי של סימן הצלב אשר הופיע על המגדל.	עריכה | תבנית | שיחה
15	מקס פון פטנקופר החוקר הגרמני מקס פון פטנקופר האמין שחיידקים עלולים להפוך למיאזמה בתנאים מסוימים, אך הוא התנגד לגישה שלפיה החיידקים מהווים גורם ישיר למחלות. בהתאם לעצתו, מי השתייה של המבורג לא סוננו. ב-1892 תקפה מגפת כולרה את העיר, ופון פטנקופר זכה לביקורת פומבית. על מנת לשקם את מעמדו החליט פון פטנקופר לבלוע מים מזוהמים בחיידקי ויבריו כולרה, שסיפק לו רוברט קוך, יריבו המושבע. הוא פיתח תסמינים קלים של כולרה, אך למרבה הפלא הבריא תוך כמה ימים. כיום משערים שגופו פיתח חיסון לכולרה עקב חשיפה קודמת לחיידק, או שאולי עוזרו של קוך החליט לחוס על חייו ושלח לו מנה מדוללת של תרבית חיידקים.	עריכה | תבנית | שיחה
16	דגל ברלין בניגוד לערי בירה אחרות באירופה, כמו לונדון, פריז ומדריד, נחשבת עלות המחיה בברלין לנמוכה בהשוואה לשאר חלקי גרמניה. ברלין היא מהעניות שבערי גרמניה, ושיעור האבטלה ומקבלי קצבאות הסעד בה גבוה מאוד. נכון לשנת 2004 היה חובה של ברלין בגובה 46 מיליארד אירו והעיר הייתה על סף פשיטת רגל.	עריכה | תבנית | שיחה
17	גרד מילר, 1967 גרמניה המערבית נבחרה לארח את מונדיאל 1974 והעפילה באופן אוטומטי לטורניר הגמר. גם נבחרת גרמניה המזרחית בכדורגל העפילה לטורניר הגמר דרך טורניר המוקדמות, והשתתפה בגביע העולם בפעם היחידה בתולדותיה. שתי הנבחרות שובצו לאותו בית בשלב המוקדם ובמשחק על ראשות הבית ניצחה גרמניה המזרחית את גרמניה המערבית 0-1 במשחק טעון פוליטית. שתי הנבחרות העפילו לשלב הבתים השני, אלא בעוד שגרמניה המזרחית הפסידה לנבחרות הולנד וברזיל בדרך להדחתה מהטורניר בשלב זה, ניצחה גרמניה המערבית את יוגוסלביה, שוודיה ופולין והעפילה למשחק הגמר נגד הולנד. הגרמנים נקלעו לפיגור 1-0 כבר בדקה השנייה של משחק הגמר, אבל שערים של פול ברייטנר וגרד מילר קבעו מהפך, ניצחון 1-2 וזכייה שנייה בגביע.	עריכה | תבנית | שיחה
18	ארמון הרפובליקה ארמון הרפובליקה או פאלאסט דר רפובליק (בגרמנית: Palast der Republik) היה מבנה במרכז ברלין, על אי המוזיאונים, לגדת נהר השפרה, אשר שימש כמקום מושב הפולקסקאמר, הפרלמנט של גרמניה המזרחית. כמו כן המבנה הכיל שני אולמות כנסים, גלריות אמנות, מסעדות ומגרש באולינג. ארמון הרפובליקה הוקם בין השנים 1973-1976 בסגנון אדריכלות קומוניסטי. המבנה עוטר במנורות רבות ובעיטורי זכוכית עד שזכה לכיוני "חנות המנורות של אריך" (בגרמנית: Erichs Lampenladen) כשהכוונה לאריך הונקר ולאולם המבואה בו היו 1001 מנורות. המבנה נבנה במטרה לשמש כ"ארמון העם", ולא רק כבניין הפרלמנט. לכן נבנו בבניין מסעדות, אתר החלקה על הקרח, מגרש באולינג וכן אולמות כנסים. בשל העדר מתקנים דומים במזרח ברלין זכו המתקנים בבניין לפופולריות בקרב תושבי ברלין המזרחית. אולם הכנסים הגדול שימש למופעים ואירועים תרבותיים. אולם זה היה בצורת משושה שרוחבו 67 מטרים וגובהו 18 מטרים. במת האולם הייתה בעלת גודל משתנה הנע בין 170 ל-1000 מ"ר. מספר המושבים באולם נע בין 1,000 ל-4,500.	עריכה | תבנית | שיחה
19	הסוס הנס החכם בפעולה הנס החכם היה כינויו של סוס שחי בגרמניה בסוף המאה ה-19 והתפרסם ביכולתו לענות נכונה על שאלות בחשבון. התופעה נבחנה בידי ועדה של 13 מדענים בולטים, שאת בדיקותיה עבר הסוס בהצלחה, ולאחר מכן בידי הפסיכולוג אוסקר פונגסט. פונגסט מצא כי הסוס הגיב למעשה לסימנים תת-מודעיים שהעבירו לו השואלים, וזאת משום שהתקשורת החברתית בקרב סוסים תלויה בין השאר ביכולת להבחין בסימנים גופניים קלים כמו שינויי יציבה.	עריכה | תבנית | שיחה
20	ארמון הרפובליקה ארמון הרפובליקה או פאלאסט דר רפובליק (בגרמנית: Palast der Republik) היה מבנה במרכז ברלין, על אי המוזיאונים, לגדת נהר השפרה, אשר שימש כמקום מושב הפולקסקאמר, הפרלמנט של גרמניה המזרחית. כמו כן המבנה הכיל שני אולמות כנסים, גלריות אמנות, מסעדות ומגרש באולינג. ארמון הרפובליקה הוקם בין השנים 1973-1976 בסגנון אדריכלות קומוניסטי. זמן קצר לפני איחוד גרמניה, באוקטובר 1990 התגלה כי הבניין מזוהם באזבסט. המבנה נסגר לציבור ב-19 בספטמבר 1990 ובמשך כעשור, עד שנת 2003, נוקה הבניין מאזבסט. כמו כן הוצאו ממנו כל חפצי האמנות שבו והבניין הוכן להריסה. בנובמבר 2003 החליט הבונדסטאג על הריסת המבנה.	עריכה | תבנית | שיחה
21	עמנואל לסקר השחמטאי היהודי-גרמני עמנואל לסקר נחשב לאחד משחקני השחמט הטובים אי פעם. הוא הגיע לדרגת רב אמן, והיה לאלוף העולם השני בשחמט. אולם לא היה זה עיסוקו היחידי. לסקר היה גם דוקטור למתמטיקה, כשהישגו העיקרי בתחום היה הוכחת משפט לסקר-נתר. מלבד זאת, לסקר עסק גם בפילוסופיה, היה אמן ברידג' וחקר את משחק הלוח גו, שמקורו בסין העתיקה. קרובי משפחתו של לסקר היו גם הם אנשי אשכולות. אחיו, ברטולד לסקר, היה שחמטאי ורופא, אשתו של ‏ברטולד, אלזה לסקר-שילר, הייתה משוררת, ואם לא די בכך, אדוארד לסקר, אמן בינלאומי לשחמט ומהנדס במקצועו, טען לקרבת משפחה בינו לבין לסקר.	עריכה | תבנית | שיחה
22	תהלוכה של מועצת הסטודנטים הגרמנים עוברת לפני חזית המכון לסקסולוגיה, 6 במאי 1933 המכון לסקסולוגיה הוקם בשנת 1919 בידי הרופא והסקסולוג היהודי-גרמני מגנוס הירשפלד, מחלוצי התנועה לזכויות ההומוסקסואלים, והיה הגוף הראשון בעולם שהוקדש לחקר המין. כשהתברר תפקידם של האשכים בייצור הורמונים גבריים, פותחה במכון תאוריה כי ההבדלים בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים נובעים משוני במבנה האשך. באוסף המכון היו דגימות רבות של רקמת אשך, ממקור לא ידוע, והחוקרים דימו לראות תאים "נשיים" ברקמות של הומוסקסואלים וטרנסווסטיטים. כמה מעמיתיו של הירשפלד הציעו לטפל בהומוסקסואלים באמצעות סירוסם והשתלת רקמת אשך גברית בגופם. לאחר שנים הם הודו בכישלון השיטה, אבל אפילו הירשפלד הפנה כמה פציינטים לניתוחים כאלה. עד היום לא ידוע בבירור מהם הגורמים הקובעים את הנטייה המינית.	עריכה | תבנית | שיחה
23	פריץ הבר הגז הרעיל ציקלון בה ששימש את הנאצים לרצח יהודים בזמן השואה, פותח בשנות ה-20 של המאה ה-20 בידי "החברה הגרמנית לבקרת מזיקים" שבראשה עמד הכימאי היהודי-גרמני פריץ הבר, חתן פרס נובל לכימיה. הבר זכה בשנת 1918 בפרס נובל, ובאותה השנה ממש הוכרז כפושע מלחמה. את פרס נובל קיבל על עבודתו על "הסינתזה של האמוניה", שהיוותה אבן יסוד בייצור דשן כימי, ותרמה לצמצום הרעב והארכת תוחלת החיים בעולם כולו. יחד עם זאת, הוא היה אבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. למרות שהיה רוב חייו מומר, בסוף חייו חזר וראה בעצמו יהודי והסכים להצעתו של חיים ויצמן לעמוד בראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון זיו ברחובות. לבסוף נפטר הבר ב-1934 מהתקף לב בבית קפה בבזל, בדרכו לארץ ישראל.	עריכה | תבנית | שיחה
24	דיוקנו של הבישוף הגרמני גובאט בשנת 1841 החליטו אנגליה וגרמניה לשתף פעולה בכינון ממסד בישופות פרוטסטנטית משותפת לאנגליקנים וללותרנים בירושלים. הוסכם כי הבישוף יהיה אנגלי או גרמני לסירוגין, ויכהן עד יום מותו. הבישוף הראשון - המומר מיכאל שלמה אלכסנדר - מונה מטעם האנגלים, אך נפטר תוך פחות מחמש שנים. הגרמנים מינו מיד את סמואל גובאט, והוא כיהן בתפקידו במשך 30 שנים. עם מותו בשנת 1882 מונה הבריטי ברקלי, אך מת לאחר פחות משנה. האנגלים התייאשו מחוסר המזל שלהם, וב-1883 הקימו בישופות משלהם.	עריכה | תבנית | שיחה
25	וילהלם רנטגן הפיזיקאי הגרמני וילהלם רנטגן גילה ב-1895 את קרינת הרנטגן במקרה, בעת שערך ניסוי בשפופרת קתודית אטומה, והבחין כי לוח שהיה מונח בקרבת השפופרת החל לזהור בחשכה. התגלית חוללה מהפכה בעולם הפיזיקה והרפואה, וזיכתה את רנטגן בפרס נובל הראשון בפיזיקה ובתהילת עולם. פרדריק סמית, פיזיקאי מאוניברסיטת אוקספורד, החמיץ את התגלית ואת התהילה. שנה קודם לגילויו של רנטגן, ב-1894, סמית שם לב לכך שלוחות צילום שהונחו בקרבת שפופרות קתודיות נטו להתערפל. במקום לחקור את התופעה, הוא פשוט הורה להעביר את לוחות הצילום למקום אחר.	עריכה | תבנית | שיחה
26	צילום לוויין של האי טסל בסוף מלחמת העולם השנייה נכנעה גרמניה ב-8 במאי 1945, אך לחימתם של חיילים גרמנים כנגד ההתקוממות הגאורגית בטסל נמשכה עוד שנים-עשר יום לאחר מכן. רק ב-20 במאי 1945 הצליחו כוחות קנדיים להשקיט את "זירת הלחימה האירופאית האחרונה".	עריכה | תבנית | שיחה
27	העגלה הממונעת של קרל בנץ מפתח המנועים גוטליב דיימלר והמהנדס וקרל בנץ, האבות המייסדים של החברות "דיימלר-מרצדס" ו"בנץ" שהתמזגו והפכו ליצרנית המכוניות מרצדס-בנץ, לא נפגשו מעולם, למרות שעבדו במקביל, ובמרחק של כמאה ק"מ זה מזה. החברות התמזגו בשנת 1926, 26 שנים לאחר מותו של דיימלר.	עריכה | תבנית | שיחה
28	פרידריך שילר את האמרה "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת" טבע המחזאי הגרמני פרידריך שילר בדרמה "קשר פיאֶסקו בגנואה", שפורסמה בשנת 1783. בתרגום לעברית שנעשה בתקופת הנאורות הופיעה האמרה בצורה "הכושי כילה מלאכתו לעשות, הכושי יוכל להלוך ולשום לדרך פעמיו".	עריכה | תבנית | שיחה
29	מושב נהלל שתוכנן על ידי ריכרד קאופמן האדריכל ומתכנן הערים ריכרד קאופמן, שפעל בתקופת היישוב, אחראי לחלק נכבד מהמבנים המפורסמים בתקופתו כגון בית ראש הממשלה, לתכנונם של למעלה ממאה יישובים בישראל בהם כפר יהושע ואף היה שותף לבסיס תוכנית המתאר של תל אביב. מבין היישובים שתכנן מפורסם מאוד מושב נהלל הבנוי כעיגול שמוסדות היישוב במרכזו, ברוח ערי הגנים. למרבה האירוניה דווקא לעצמו קאופמן לא תכנן בית, ואף לא קנה אחד, אלא גר כל חייו בדירות שכורות.	עריכה | תבנית | שיחה
30	סמל בית המלוכה הבריטי בית המלוכה הבריטי הנוכחי הוא למעשה שושלת מלוכה גרמנית. ב-1714 עלה לשלטון המלך ג'ורג' הראשון, שהיה נסיך גרמני בשם גאורג לודוויג, שאף לא ידע לדבר אנגלית. נכדו, ג'ורג' השלישי, כבר דיבר אנגלית שוטפת. נכדתו של ג'ורג' השלישי, המלכה ויקטוריה, הייתה גרמנייה מצד שני הוריה. ב-1840 נישאה ויקטוריה לנסיך הגרמני אלברט סקסה-קובורג-גותה, שנתן את שמו לבית המלוכה החל מ-1901. ב-1917, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, החליף המלך ג'ורג' החמישי את שם משפחתו משמה הגרמני סקסה-קובורג-גותה לשם בעל הנופך הבריטי וינדזור, הואיל ונטען כי אין זה יאה שיהיה שם גרמני לבית המלוכה, בזמן שגרמניה היא אויב לבריטים.	עריכה | תבנית | שיחה
31	יחסו של וילהלם השני, קיסר גרמניה ליהודים היה מעורב. לחובתו נרשמו במספר הזדמנויות התבטאויות אנטישמיות בוטות, ומאידך, הגיעו היהודים תחת שלטונו לפריחה תרבותית ולמשרות רמות. עם תחילת פעילותו הציונית של תיאודור הרצל, תלה הרצל תקוות גדולות בתמיכת הקיסר וילהלם השני בתנועה הציונית. מסעו לארץ ישראל היה נקודת ציון בולטת בתולדות ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית ובתולדות הציונות. ביקורו נחשב לאחד האירועים המרכזיים בתולדות ארץ ישראל בסוף המאה ה-19, ומוזכר בהרחבה בכתבים של התקופה. בהקשר זה ביקורו נתן חיזוק להתיישבות הגרמנית בארץ ישראל, שהתבטאה בהקמת כנסיות, מוסדות ציבור ומושבות טמפלריות. הוא הקים את מתחם אוגוסטה ויקטוריה בירושלים, לכבודו הוקם אובליסק הקיסר בחיפה ומושבת הטמפלים וילהלמה נקראה על שמו.	עריכה | תבנית | שיחה
32	הרייך הגרמני (Deutsches Reich) היה שמה הרשמי של גרמניה בשנים 1871 – 1945 בשפה הגרמנית. השם נכנס לשימוש עם איחוד גרמניה במאה ה-19 והפיכתה למדינת לאום בתור האימפריה הגרמנית. כינוי זה מתבסס על התפיסה המתייחסת לאימפריה הרומית הקדושה בתור הרייך (קיסרות או אימפריה) הראשון (ובהתאם לאידאולוגיה הנאצית, גרמניה הנאצית היא הרייך השלישי). ההתעלמות הגרמנית מהמונח "הרייך השני" היא פועל יוצא מתהליך הדה-נאציפיקציה שעברה גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, השם נותר שמה הרשמי של המדינה הן בתקופת האימפריה הגרמנית והן בתקופה שלאחריה, עד לכיבושה של גרמניה הנאצית ב-1945 בסיום מלחמת העולם השנייה. כך שגם בתקופת רפובליקת ויימאר וגם בתקופת גרמניה הנאצית שמה הרשמי של המדינה היה Deutsches Reich.	עריכה | תבנית | שיחה
33	שדרות ה-17 ביוני. מבט מכיוון עמוד הניצחון של ברלין לעבר שער ברנדנבורג. רחוב ה-17 ביוני הנמצא במרכז ברלין מהווה את המשכו לכיוון מערב של שדרת אונטר דן לינדן. הרחוב חוצה את הטירגארטן. בקצהו המזרחי נמצא שער ברנדנבורג ובקצהו המערב נמצאת כיכר ארנסט רויטר שבשרלוטנבורג. הדרך נסללה בשנת 1799 ושימשה כדרך הראשית לברלין מכיוון מערב. בתקופת השלטון הנאצית הורחבה הדרך כחלק מציר מזרח-מערב שנבנה עבור התהלוכות הצבאיות של המפלגה הנאצית. בשלהי מלחמת העולם השנייה, במהלך הקרב על ברלין, ולאחר שהעיר הוקפה על ידי הצבא הסובייטי ובשל הארטילריה הסובייטית לא יכלו הנאצים להשתמש בשדות התעופה של ברלין, שימשה דרך זו כאתר הנחיתה העיקרי של בכירי הצבא הנאצי אשר הגיעו לפיהררבונקר.	עריכה | תבנית | שיחה
34	גלריית איסט סייד היא השריד הארוך ביותר (1.3 ק"מ) שנותר מחומת ברלין. על גבי החומה צוירו 106 ציורי קיר על ידי אמנים מכל רחבי העולם. הציור הראשון ציור על ידי כריסטין מק לין בדצמבר 1989, זמן קצר לאחר "נפילת" החומה. הציורים שצוירו זמן קצר לאחר נפילת "מסך הברזל", בהם הציורים של ג'ים אביניון ות'יירי נואר, מתעדים את תקוות תושבי מזרח אירופה לעתיד חופשי וטוב יותר. הגלריה מהווה אתר תיירותי פופולרי, וככל הנראה גלריית ציורי הגרפיטי הגדולה בעולם.	עריכה | תבנית | שיחה
35	אנדרטת השואה במהלך הקמת אנדרטת השואה באוקטובר 2003 הסתבר כי החברה הגרמנית דגוסה, אשר סיפקה חומר כנגד גרפיטי על מנת להגן על הקוביות, היא החברה שייצרה את גז ציקלון B בימי השואה. לאחר שיקול דעת המשיכה העבודה, לרבות מעורבות החברה דגוסה, כאשר החברה התחייבה לספק את הצבע לצביעת הקוביות בלא עלות גם בעת ההקמה, וגם בכל צביעה עתידית של האנדרטה.	עריכה | תבנית | שיחה
36	בלונים מעוגנים מגינים על שמי לונדון במלחמת העולם השנייה הופצצה לונדון על ידי מפציצים גרמניים. כדי לאלץ את המפציצים להגביה לגבהים מהם לא יוכלו לפגוע במדויק, הוקפה העיר בבלונים מעוגנים. כיוון שטייסי המפציצים חששו להתנגש בכבלי העגינה של הכדורים הפורחים, הם נאלצו להגביה טוס ויכולת דיוק הטלת הפצצות שלהם נפגעה. לא הייתה זאת הפעם הראשונה בה נעשה שימוש צבאי בכדורים פורחים. בעת מלחמת צרפת–פרוסיה עשו הצרפתים שימוש בכדורים פורחים כדי לתקשר מפריז הנצורה עם שאר המדינה וכמה מנהיגים צרפתים אף נמלטו מפריז בכדור פורח. במלחמת האזרחים האמריקאית הקים צבא האיחוד יחידת בלונים מיוחדת שייעודה תצפית על כוחות הקונפדרציה, והיו בה שמונה בלוני תצפית.	עריכה | תבנית | שיחה
37	התמונה המעובדת של הנפת הדגל. השעון הימני רוטש ועובה העשן המיתמר מעל ברלין התמונה המקורית של הנפת הדגל. ניתן לראות בבירור את השעון הנוסף על ידו הימנית של החייל בתחתית התמונה יבגני חאלדיי, צלם רוסי שהצטרף לצבא האדום, התקנא בתצלום הנפת הדגל באיוו ג'ימה של ג'ו רוזנטל, ונשא עמו את דגל ברית המועצות כדי ליצור תמונת ניצחון מקבילה עבור ארצו. לאחר כיבוש הרייכסטג שבברלין ב-2 במאי 1945, הגיע חאלדיי למבנה ההרוס וביקש מכמה חיילים שיניפו את הדגל. על אף שהתמונה בוימה, היא הפכה לאחת המפורסמות בהיסטוריה של הצילום. בתמונה המקורית של חאלדיי מבצבצים שני שעונים על ידו של אחד החיילים, ככל הנראה שלל ביזה מאחת הגופות שפגש בדרכו. כדי לא לבייש את הצבא האדום רוטשה התמונה ואחד השעונים הועלם. באותה הזדמנות הוסיף חאלדיי עשן לתצלום כדי להאדיר את הרושם.	עריכה | תבנית | שיחה
38	יהודים רבים מבני היישוב נלכדו באירופה שתחת הכיבוש הנאצי, עם פתיחת מלחמת העולם השנייה. במקביל, היו הטמפלרים, בני כת דתית גרמנית שגרו בארץ ישראל, כלואים במחנות מעצר. לחץ של אנשי הסוכנות היהודית מצד אחד, ושל גרמנים שקרוביהם היו נתונים במעצר בארץ ישראל מן הצד השני, הביא לעסקת חילופין יוצאת דופן, בזמן בו התאמצו הגרמנים להשמיד את כל היהודים שנפלו תחת שלטונם. בין יולי 1944 למרץ 1945 הוחלפו 551 יהודים מהמחנות בברגן-בלזן וברוונסבריק תמורת 455 טמפלרים שנשלחו לגרמניה.	עריכה | תבנית | שיחה
39	המלחין והצ'מבליסט הגרמני כריסטוף גראופנר מילא שלא מדעת תפקיד מפתח בתולדות המוזיקה. כשחצר הנסיך ארנסט לודוויג מהסה-דרמשטדט התרשלה בתשלום משכורתו, הגיש גראופנר בשנת 1722 בקשה לקבל משרה של מנצח מקהלה בלייפציג. המועמד הראשון לתפקיד היה טלמן, אך הוא הסיר את מועמדותו אחרי שקיבל העלאה במשכורת בהמבורג. מגניפיקט ה"אודיציה" של גראופנר, שנכתב בסגנון של מורו יוהאן קונאו, זיכה אותו במשרה, אך פטרונו מיאן להתיר את החוזה שלו. שכרו של גראופנר, שזמנו עבר, שולם עתה במלואו ואף ניתנה לו העלאה במשכורת והבטחה, כי מקומו בצוות המוזיקאים בחצר מובטח גם במקרה שהקאפלה שלו תפוזר. הטבת תנאים זו שכנעה את גראופנר להישאר בדרמשטדט, ובכך פינה את הדרך ליוהאן סבסטיאן באך לתפוס את המשרה בכנסיית תומאס הקדוש בלייפציג.	עריכה | תבנית | שיחה
40	לוץ מצדיע במועל יד על דוכן המדליות לצדם של זוכה מדליית הזהב, ג'סי אוונס, וזוכה מדליית הארד, נאוטו טאג'ימה באולימפיאדת ברלין (1936) היה לוץ לונג אחד המועמדים הבולטים של גרמניה לזכייה במדליה בקפיצה לרוחק. בשלב המוקדמות שבר את השיא האולימפי, בעוד האמריקני, ג'סי אוונס, שזכה קודם לכן במדליית הזהב בריצת 100 מטר, נפסל בשתי הקפיצות הראשונות שלו ונותר לו ניסיון קפיצה אחד. לוץ ניגש אליו, והמליץ לו להתחיל את הקפיצה מנקודה אחרת. אוונס קיבל את המלצתו, והעפיל לשלב הגמר. בשלב הגמר, השיגו לוץ ואוונס תוצאה זהה של 7.87 מ'. בניסיון הקפיצה האחרון שלו, קפץ אוונס למרחק של 8.06 מ', וזכה בזהב, בעוד לוץ נותר עם מדליית הכסף. חרף הפסדו, שמח לוץ בשמחתו של אוונס, וחגג איתו את ניצחונו. זאת, למגינת לבם של השלטונות הנאצים, שחזו באוונס השחור מנצח את לוץ הבלונדיני בעל המראה הארי. מדליית פייר דה קוברטן, המוענקת לאישים ולספורטאים, שגילו הגינות ורוח ספורטיבית יוצאת דופן או תרמו לקידום הרוח הספורטיבית, הוענקה ללונג שנת 1964, 28 שנים לאחר אולימפיאדת ברלין, ו-21 שנים לאחר שנהרג במלחמת העולם השנייה.	עריכה | תבנית | שיחה
41	טניסאית העבר הגרמנייה שטפי גראף, מן הטניסאיות הגדולות בהיסטוריה, שלטה בסבב הנשים המקצועני בטניס (WTA) במחצית השנייה של שנות ה-80 ולאורך מרבית שנות ה-90 של המאה ה-20. ב-1988 הגיעה להישג ייחודי שאף טניסאי אחר – אישה או גבר – לא השיג: היא זכתה בשנה קלנדרית אחת בגולדן סלאם – ארבעת טורנירי הגראנד סלאם (אליפות וימבלדון, אליפות אוסטרליה הפתוחה, אליפות צרפת הפתוחה ואליפות ארצות הברית הפתוחה) בתוספת מדליית זהב אולימפית בטורניר היחידות באולימפיאדת סיאול. רק עוד טניסאית אחת זכתה בכל חמשת הטורנירים, אך בשנים שונות במהלך הקריירה – האמריקאית סרינה ויליאמס. בסבב הגברים המקצועני (ATP) יש שני טניסאים שהצליחו לזכות בחמשת הטורנירים בשנים שונות במהלך הקריירה שלהם – הראשון הוא כיום בעלה של גראף, טניסאי העבר האמריקאי אנדרה אגאסי, והשני הוא הספרדי רפאל נדאל.	עריכה | תבנית | שיחה
42	צילום צבע של פובוס, 2008 יוהאנס קפלר, אסטרונום ומתמטיקאי בן המאה ה-16, טען כי למאדים שני ירחים, שנים רבות לפני שפותחו הטלסקופים המשוכללים שאפשרו לראות כי הוא צדק. רק ב-1877 נתגלו ירחי מאדים הזעירים, פובוס ודימוס, על ידי האסטרונום האמריקאי אסף הול, ותחזיתו של קפלר התאמתה. אבל טענתו של קפלר לא הייתה ניחוש גרידא. ב-1610 צפה גלילאו גליליי לראשונה בקיומם של ארבעה ירחים סביב צדק. קפלר סבר שישנה חוקיות מסוימת במספר הירחים סביב כוכבי הלכת, וניחש שמדובר בסדרה הנדסית. לכדור הארץ ירח יחיד, למאדים שניים, ולצדק, כפי שהיה ידוע באותה עת, ארבעה. כיום ידוע שמספר הירחים אינו כפוף לתכונות אריתמטיות: סביב צדק חגים לא פחות מ-79 ירחים.	עריכה | תבנית | שיחה
43	מקובל לחשוב כי מרוץ הלפיד האולימפי הוא חידוש מסורת מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, אולם למעשה, בעוד הדלקת לפיד באתר המשחקים היא אכן מסורת שרווחה באותה תקופה, המירוץ המקדים אותה לא היה מעולם חלק מהאולימפיאדות בעת העתיקה. המירוץ המביא את האש האולימפית מיוון אל אתר המשחקים הוא מסורת שנוצרה לראשונה באולימפיאדת ברלין (1936), פרי מוחו של קרל דים, יושב ראש הוועדה המארגנת של המשחקים, ובשל כך נוצל המירוץ על ידי המפלגה הנאצית לפיאור שמו של הרייך השלישי ותועד בסרטה של לני ריפנשטאהל "אולימפיה". באופן אירוני, למרות מקורותיו, הפך מרוץ הלפיד עם השנים לאחד הסמלים הפופולרים ביותר של האולימפיאדה, ונחשב לסמל מרכזי לאחווה העומדת בלב הרעיון עליו היא מתבססת.	עריכה | תבנית | שיחה
44	וילהלם וונדט אף כי נהוג לקבוע כי תחילתה של הפסיכולוגיה כמדע מיוחסת על ידי רבים לווילהלם וונדט הגרמני מאוניברסיטת לייפציג בשנת 1879, היא כבר התחילה ביוון העתיקה בבית מדרשם של סוקרטס, אפלטון, היפוקרטס ואריסטו. היפוקרטס ואפלטון קבעו כי יש לאדם שלוש נפשות: טבעית, חיונית ושכלית. אפלטון קבע כי אצל חולי הנפש ישנו קונפליקט בין החלקים השונים, במיוחד השכלי לעומת היצרי, וקבע שהטיפול צריך להיות לא באמצעות השמעת מוזיקה כפי שהיה מקובל אז, אלא באמצעות לימוד פילוסופיה. אריסטו תלמידו הגדול, מייסד דרך האמצע, היה כנראה הראשון בהיסטוריה שייחד ספר שלם לתורת הנפש ("על הנפש").	עריכה | תבנית | שיחה
45	דגם פצצת האטום "ילד קטן" שפותחה במסגרת פרויקט מנהטן והוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945 לאו סילארד היה פיזיקאי יהודי-גרמני שהגה את רעיון תגובת השרשרת הגרעינית שהולידה את פצצת האטום. סילארד ושותפים נוספים לפרויקט מנהטן האמינו שפצצת האטום תשמש רק כנשק הרתעתי, שיגרום לגרמניה הנאצית ויפן להיכנע, ולא יעשה בה שימוש כנגד אוכלוסייה אזרחית. כדי להבטיח שאכן כך יהיה, כתב סילארד עצומה ברוח זו, עליה חתמו 155 מדענים מצוות הפרויקט, ושלח אותה לנשיא ארצות הברית הארי טרומן בבקשה, שיציג את יכולת הפצצה באמצעות ניסוי גרעיני שירתיע את היפנים. אולם, העצומה מעולם לא הגיעה לידיו של טרומן, ודבר קיומה פורסם רק ב-1961, 16 שנים לאחר שהוטלו שתי פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי.	עריכה | תבנית | שיחה
46	פרידריך הגדול מלך פרוסיה פרידריך הגדול סבל קשות בילדותו ובנעוריו מיחסו הנוקשה של אביו, המלך פרידריך וילהלם הראשון. בגיל 18 ברח הנסיך מביתו, יחד עם חבר בשם האנס פון קאטה, בכוונה להגיע לאנגליה. השניים נתפסו והמלך הורה להוציא להורג את פון קאטה לעיני פרידריך הצעיר, ולשפוט את פרידריך עצמו בעוון בגידה.	עריכה | תבנית | שיחה
47	קרל היינריך אולריכס בשנת 1862 פרסם הוגה הדעות ולוחם זכויות האדם הגרמני, קרל היינריך אולריכס את חמש החוברות שפרסמו אותו, העוסקות בהומוסקסואליות כמין השלישי. הגותו של אולריכס לגבי ההומוסקסואליות הייתה יוצאת דופן באותו זמן הן בעצם הכתיבה על התופעה והן באופן החיובי שבה תיאר אותה. לפי גישתו, יש לשייך גברים הנמשכים לגברים למין שלישי, שאינו "גברי" או "נשי", מין שאותו כינה "המין האוראני". מין זה, לפי אולריכס, הוא שילוב של גוף וכוחות פיזיים גבריים עם נפש וכוחות נפש נשיים, ובכך, לטענת אולריכס, איכותו. תורה זו של אולריכס פותחה על ידי חוקרים רבים בתחילת המאה ה-20 באירופה, בעיקר קראפט-אבינג, מגנוס הירשפלד, והוולוק אליס. בתחילה פרסם את תורתו תחת שם עט בדוי, ובהמשך תחת שמו האמיתי. בשנת 1865 הקים את "הברית האוראנית" – שהייתה למעשה ההתארגנות הלהט"בית הראשונה מסוגה בעולם המודרני.	עריכה | תבנית | שיחה
48	פיזיקה גרמנית או פיזיקה ארית הייתה תנועה בגרמניה הנאצית שהתנגדה למה שנתפס בעיניה כ"פיזיקה יהודית", והתייחס לתורות הפיזיקליות המתקדמות באותה תקופה, תורת הקוונטים ותורת היחסות, שלהן תרם רבות המדען היהודי אלברט איינשטיין. שם התנועה היה כותרתו של ספר משנת 1936 של הפיזיקאי פיליפ לנארד, זוכה פרס נובל ואנטישמי, שניסה להסביר את התגליות החדשות באותה תקופה תוך שימוש בפיזיקה קלאסית, ללא שימוש בתורות ה"יהודיות", בין היתר באמצעות תורות שהיו ידועות כשגויות כמו האתר. התנועה החלה בעקבות מלחמת העולם הראשונה והסכם ורסאי, שהציתו רגשות לאומניים בגרמניה. נראה שגם שמרנות מדעית תרמה להצלחת התנועה, בעיקר ניסיון להגן על הפיזיקה הקלאסית שבה התמחו הפיזיקאים עד אותה תקופה, והתנגדותם לתורות המודרניות שגרמו לשינוי רדיקלי של כל אופן החשיבה בפיזיקה. התנועה קיבלה תמיכה שלטונית מהמפלגה הנאצית, שמצאה בה דרך ולגיטימציה נוספת למימוש רעיונותיה הגזעניים בשנות ה-30. התנועה זכתה להצלחות מסוימות אך נתקלה בקשיים. הפיזיקאי הנאצי הנודע ורנר הייזנברג היה מחלוצי תורת הקוונטים, ולכן התנגד לקיפאון המדעי שהתנועה ניסתה לכפות. עד סוף שנות ה-30 גם תורת היחסות זכתה לתמיכה גורפת של הקהילה המדעית והתנגדות לה לא נתפשה עוד כאפשרית.	עריכה | תבנית | שיחה
49	נהוג לזקוף את כישלון מבצע ברברוסה בעיקר לזכותם של "גנרל חורף", טכניקת האדמה החרוכה ותנאי השטח של רוסיה. אך לו היה נשאל מנהיג גרמניה הנאצית, אדולף היטלר, הוא היה נותן סיבה משלו: בשנת 1940 פלשה איטליה הפשיסטית בהנהגתו של בניטו מוסוליני ליוון. ההכנות למלחמה היו שטחיות ומרושלות. הדבר הביא לכך שצבא יוון הלא מיומן הצליח להדוף את צבא איטליה, תוך כדי שהוא מנצל לטובתו את תנאי מזג האוויר הקשים ששררו באזור. הדבר הביא להצבתם של כוחות בריטיים באזור, ולגרמניה לא הייתה בררה אלא לפלוש ולהצטרף למערכה בבלקן, בניגוד לתוכנית המקורית. הדבר עיכב את היציאה למבצע ברברוסה במספר שבועות ולהקטנת הכוחות הפולשים לברית המועצות. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשהפסדה של גרמניה כבר נראה לעין, טען היטלר שלולא הפלישה האיטלקית המיותרת מבצע ברברוסה היה נוחל הצלחה.	עריכה | תבנית | שיחה
50	סעיף 175 היה הסעיף בחוק העונשין הגרמני שאסר על יחסים אינטימיים בין גברים. חוקים דומים התקיימו במדינות רבות בעולם, ובחלקו עדיין קיימים, אולם זה הגרמני ידוע לשמצה בשל השימוש שעשה בו המשטר הנאצי לכליאת הומוסקסואלים במחנות ריכוז, סירוסם והמתתם. הנאצים שינו את הסעיף, והרחיבו את תחולתו. הם שינו את ההגדרה מ'עבירה' ל'פשע', ובכך הגדילו את העונש הפוטנציאלי לחמש שנות מאסר. כמו כן הם הסירו את הביטוי 'שלא כדרך הטבע', שנתפס כמתייחס למין אנאלי בלבד. כדי לעבור על החוק מספיק היה לגרום ל'פגיעה בחוש הבושה', כך שלא היה צורך אפילו במגע כלל - אפילו מבט לא צנוע עלול היה להביא להרשעה. שינוי החוק הביא לעלייה תלולה במספר המעצרים. חלק גדול מהאסירים שנכלאו במחנות ריכוז לא זכו לפיצויים מממשלת גרמניה, כי הם נחשבו לפושעים. יתרה מזו, חלק מהאסירים ששרדו את המחנות נשלחו לכלא לסיים את תקופת מאסרם על פי סעיף 175.	עריכה | תבנית | שיחה
51	ספרייה של מיכה אולמן, מוארת בלילה לזכר אירוע שריפת הספרים בכיכר בבל על ידי המפלגה הנאצית הוקמה במקום אנדרטת ספרייה על ידי האומן הישראלי מיכה אולמן. האנדרטה נחנכה ב-20 במרץ 1995. האנדרטה היא חדר תת-קרקעי בעל תקרת זכוכית, הנמצא מתחת לכיכר במקום המדויק בו נשרפו הספרים. החדר מואר בתאורה פנימית ומכוסה במדפי ספרים רקים המתאימים לאחסונם של 20,000 ספרים ומייצגים את החלל התרבותי הנותר לאחר שריפת הספרים. ליד האנדרטה שני לוחות ברונזה עליהם חקוק, בין היתר, ציטוטו הנבואי של המשורר הגרמני-יהודי, היינריך היינה: "הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם".	עריכה | תבנית | שיחה
52	סמל תנועת הוולאפיק השפה המתוכננת הראשונה שאומצה כשפה מדוברת לא הייתה אספרנטו, קלינגונית או שפות בני הלילית של ג'. ר. ר. טולקין, כי אם וולאפיק (Volapük). שפה זו הומצאה בשנת 1879 על ידי הכומר הגרמני יוהאן מרטין שלאייר, שטען כי אלוהים התגלה לו בחלומו וציווה עליו ליצור שפה בינלאומית. על אף ששלאייר ביסס את השפה על אנגלית מפושטת, הוא שיבץ בה תנועות שמקורן בגרמנית, הקשות לביטוי אצל אנשים שאינם דוברי השפה. כתוצאה מכך, אלפי הדוברים שגייסה וולאפיק בשיא פריחתה היו ברובם גרמנים. בעקבות ויכוחים אידאולוגיים, בעקבות מאבקי שליטה ובעקבות המצאת האספרנטו על ידי אליעזר לודוויג זמנהוף, דעך מעמד השפה, וכיום היא מדוברת על ידי פחות מ-30 דוברים. אולם, יש מי שטרם נואש מעשיית נפשות לשפה. כך, לדוגמה, הורחבה ויקיפדיה בשפת וולאפיק, עד לכ-120,000 ערכים, זאת באמצעות תוכנת בוט המייצרת ערכים לפי תבנית.	עריכה | תבנית | שיחה
53	ה-9 בנובמבר הוא תאריך שבו התרחשו מספר אירועי מפתח בהיסטוריה של גרמניה. המונח הגרמני לציון יום זה נקרא "Schicksalstag" (שׁיקְזַאלְסְטַאגְ; "יום הגורל"), בו נעשה שימוש זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה בידי מספר היסטוריונים ועיתונאים ושימוש נרחב בידי כלי התקשורת הגרמנים לאחר נפילת חומת ברלין ב-1989. מבין האירועים הרבים שפקדו את גרמניה בתאריך זה, ניתן למנות חמישה אירועים מכוננים לאורך ההיסטוריה: ב-1848 הוצא להורג המנהיג הליברלי רוברט בלום, פעולה שנתפסה לעיתים קרובות כאירוע הסמלי לכישלון האולטימטיבי של מהפכות 1848; ב-1918 קרס הרייך השני במהלך המהפכה הגרמנית ובמקומו עלתה רפובליקת ויימאר; ב-1923 נכשל ניסיון המהפכה של היטלר לעלות לשלטון (הפוטש במרתף הבירה), אך העלה את היטלר למעמד של דמות דומיננטית בפוליטיקה הגרמנית; ב-1938 התרחש ליל הבדולח שהיה הטבח הגדול הראשון ביהודי גרמניה; ב-1989 הופלה חומת ברלין, פעולה שהחלה סדרה של אירועים שבעטיהם אוחדה גרמניה מחדש.	עריכה | תבנית | שיחה
54	שער הולשטנן בליבק עיר ההנזה ליבק בצפון גרמניה הייתה במאה ה-14 "מלכת ברית ערי ההנזה" והעיר החזקה בה. העיר שוכנת על גדות נהר הטרווה והרובע העתיק שלה שוכן על אי בלב הנהר. על הבנינים המוכרים בעיר מתקופה זו נמנים הולשטנטור (שער הולשטן) שהיה לסמלה של העיר, קתדרלת העיר, כנסיות פטר ויעקב ובית החולים של רוח הקודש. ברמן בצפון-מערב גרמניה הצטרפה לברית במאה ה-14 והייתה חברה בה משך זמן קצר בלבד. למרות זאת, המרכז ההיסטורי של העיר הוקם ועוצב בתקופה זו ולאחריה, והוא מתפאר בבניין העירייה הגותי ובפסל רולנד שלידו.	עריכה | תבנית | שיחה
55	היינריך ותומאס מאן בצעירותם שני האחים למשפחת מאן הספרותית, מגדולי הסופרים הגרמנים במאה העשרים, היינריך מאן ותומאס מאן, חלמו בצעירותם לחלוק ביום מן הימים את פרס נובל לספרות. על אף ההערכה הבינלאומית הרבה לשניהם, זכה תומאס מאן לבדו בפרס בשנת 1929 עבור ספרו הקלאסי "בית בודנברוק". תומאס, שהיה רק בשנות החמישים לחייו, המשיך לכתוב מדי יום ביומו עד אחרון ימיו במקביל לפעילות הומניסטית נרחבת שהציבה אותו כדוברה הראשי של "גרמניה האחרת" בימי מלחמת העולם השנייה ולאחריה. שנה לאחר פרסום ספרו הנודע "דוקטור פאוסטוס" (1947) זכה תומאס מאן, שוב ללא אחיו, במועמדות שנייה לפרס נובל לספרות - מאורע יחיד במינו בכל תולדות הפרס. ב-1950 זכה תומאס מאן בפרס גתה - השני בחשיבותו לפרס נובל - הן מטעם גרמניה המערבית (בפרנקפורט אם מיין) והן מטעם גרמניה המזרחית (בוויימאר) - מאורע יחיד במינו בכל תולדות הפרס. עשרים וחמש שנה לאחר מכן זכה אף בנו, ההיסטוריון והסופר גולו מאן, בפרס הגרמני - מאורע יחיד במינו, אף הוא, בכל תולדות הפרס.	עריכה | תבנית | שיחה
56	ארמון סנסוסי, הוא ארמון הקיץ לשעבר של המלך הפרוסי הפרוטסטנטי פרידריך הגדול, הבנוי בסגנון הרוקוקו ונחשב למקביל הגרמני לארמון ורסאי שבצרפת. ארמון זה שוכן בתוך פארק רחב ממדים, שההולך בו נתקל במבני שטות דמויי כנסייה, כיאה לארמון של מלך נוצרי. אולם, אחד המבנים יוצאי הדופן בפארק דומה מבחינת חזותו למסגד עות'מאני. למעשה, זהו בית המשאבה של המזרקה הגדולה של הארמון, שהמים הבוקעים מבסיסה זינקו לגובה 38 מטרים. ה"מינרט" של המסגד היה למעשה הארובה של המשאבה, והמבנה הוסיף לגיוון האדריכלי של נוף העיר פוטסדאם. המשאבה נועדה להתחרות בעליונות הטכנולוגית של אנגליה באותה תקופה, אך אינה פעילה יותר לאחר שהוחלפה במשאבות חשמליות מודרניות. בית המשאבה נבנה בהוראתו של המלך פרידריך וילהלם הרביעי, שהיה אדוק באמונתו הפרוטסטנטית ואף השפיע על אשתו לעתיד, אליזבת לודוויקה, להמיר את דתה מקתוליות.	עריכה | תבנית | שיחה
57	תצלום בקבוק הרואין אשר שווק על ידי חברת "באייר" הסם הרואין סונתז לראשונה ב-1874 על ידי הכימאי הבריטי סי.אר.איי רייט, שעבד בבית חולים בלונדון. היינריך דרסלר, אשר עבד בחברת התרופות הגרמנית "באייר" ועמד בראש הצוות שפיתח את האספירין, הבחין שהחומר החדש פעיל יותר ממורפין. חברת באייר רשמה את הסימן הרשום "הרואין" (במשמעות של "טיפול הרואי", מהמילה הגרמנית Heroisch). בין השנים 1898 ו-1910, לפני שכל השפעות הסם התגלו, החלה החברה לשווקו כתחליף לא-ממכר למורפין וכתרופת שיעול לילדים.	עריכה | תבנית | שיחה
58	בגרמניה הנאצית, נחשבה ההומוסקסואליות לפשע, בין היתר על סמך סעיף 175 לחוק העונשין הגרמני. למרות זאת, היחס כלפי הלסביות נחשב בגרמניה הנאצית למקל יותר ביחס לזה שהונהג כלפי הומוסקסואלים זכרים. שלא כמו הומוסקסואלים זכרים, הלסביות לא נחשבו כאיום חברתי קריטי ולכן השלטון הנאצי לא נהג בהן באותו יחס ובאותו היקף פעולה אשר הונהג כלפי "גורמים בעיתיים" אחרים כגון ההומוסקסואלים הזכרים, היהודים או הצוענים. לרוב לא נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז ולא סבלו התנכלויות מרובות, באופן יחסי, מצד המשטרה. אף לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, חלק מן הלסביות בגרמניה הנאצית יכלו להמשיך במסגרת חיים תקינה, אך חלקן סבלו מתנאי מחיה קשים, שכר ירוד ופחד מפני מעצר. עיקר דאגתו של המשטר הנאצי מהלסביות הייתה מתוך חשש שמא ייווצר קושי להבדיל בין זוג חברות שבסיס הקשר ביניהן חברותי לבין זוג לסביות, אם כי לא ננקטו פעולות חריפות כנגד הלסביות מתוך הנחה שהן עדיין יכולות למלא את תפקידה הקלאסי של האישה הגרמניה לפי האידאולוגיה הנאצית: להיות אם לכמה שיותר תינוקות "ארים".	עריכה | תבנית | שיחה
59	יומני היטלר על שער המגזין "Stern" בשנת 1983, פרסם מגזין החדשות הגרמני שטרן קטעים מכתבים שנטען שהם יומניו של אדולף היטלר, שנודעו אחר-כך בשם יומני היטלר. המגזין שילם 10 מיליון מרק גרמני (שווה ערך לכ-6 מיליון דולר באותו זמן) עבור שישים ספרונים ושתי "מחברות מיוחדות" על טיסתו של רודולף הס לבריטניה, שכיסו את התקופה שבין שנת 1932 עד 1945. בתוך שבועיים מהפרסום התגלה שהיומנים הם "זיוף מגושם וגרוטסקי" שנכתבו על נייר מודרני בעזרת דיו מודרנית וכללו אי דיוקים היסטוריים רבים, התוכן הועתק ברובו מספר של נאומים של היטלר שנוספו להם הערות 'אישיות'. היומנים נכתבו למעשה על ידי קונרד קוּיָאוּ (Kujau), זייפן משטוטגרט שביחד עם שותפו לדבר העבירה נשפטו בשנת 1985 ונדונו, כל אחד, ל-42 חודשי מאסר.	עריכה | תבנית | שיחה
60	אדולף היטלר, 1936 המפלגה הנאצית הגרמנית לא צצה בואקום רעיוני. חוץ מההשראה, שקיבלה מהמפלגה הפשיסטית האיטלקית, רעיונותיה ניזונו גם מרעיונות אגודת תולה (בגרמנית: Thule Gesellschaft). זו הייתה אגודה, שעסקה בתורת הנסתר, וגרסה כי כדור הארץ חלול, ושמוצא הגזע הארי באי הצפוני הלא מזוהה, "תולה", שתיאר מגלה הארצות היווני, פיתאס, בשנת 330 לפני הספירה. האגודה גם עסקה באנתרופוסופיה. היטלר מעולם לא היה חבר באגודה זו. הוא הצטרף (למעשה הוא צורף) למפלגה הנאצית, כשזו הייתה בצעדיה הראשונים, ונתמכה בידי סניף מינכן של האגודה. רבים מחברי אגודת תולה תפסו תפקידי מפתח במפלגה הנאצית, ביניהם דיטריך אקרט (שהיטלר הקדיש לו את ספרו, מיין קמפף), גוטפרייט פדר, הנס פרנק, קרל הרר, רודולף הס, אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר. שבועון האגודה הפך לביטאון המפלגה הנאצית, פלקישר באובכטר. אולם האגודה עצמה הייתה אחד הארגונים הרבים, שדוכאו לאחר שהיטלר תפס את השלטון. מייסד סניף מינכן של האגודה, רודולף פון זבוטנדורף, נעצר בידי הנאצים, וספרו על אודות אגודת תולה, "לפני שהיטלר בא" (Bevor Hitler kam), נאסר לפרסום.	עריכה | תבנית | שיחה
61	יורק בקר הספר יעקב השקרן, המגולל בהומור רב את סיפורם העצוב של יהודי גטו לודז', עובד לשני סרטי קולנוע עטורי פרסים. האחד בגרמניה המזרחית ב-1974 והשני בארצות הברית ב-1999. למעשה, הסופר והתסריטאי יורק בקר התכוון מלכתחילה להוציא את היצירה כסרט, ולא כספר. האולפן החל ללהק שחקנים לצורך העניין, אך העבודה על הסרט הופסקה ב-1966, לאחר שמפלגת האיחוד הסוציאליסטי גינתה את תעשיית הקולנוע כחתרנית ופוגעת בקומוניזם. כמו כן, הבמאי המיועד, פרנק באייר, הוכנס לרשימה השחורה, ומיזמי קולנוע רבים בוטלו בגלל הפגיעה הצפויה בהכנסות שגרם הצנזור באותה תקופה. רק בעקבות ביטול הפקת הסרט, החליט בקר להפוך את התסריט לספר, וזה יצא לאור ב-1969, הצליח, ופתח את הדלת לאישור הפקת הסרט בגרמניה המזרחית.	עריכה | תבנית | שיחה
62	בשנת 1895 רשם הרוזן פרדיננד פון צפלין פטנט על ספינת האוויר, הקרויה על שמו. ב-1899 החלה בניית ספינת הצפלין הראשונה, וזו נעשתה במפעל צף על פני ימת קונסטנץ שבגרמניה. הודות לעובדה כי אולם ההרכבה צף על המים, ניתן היה לכוון את פתחיו בהתאם לכיוון הרוח, כדי לאפשר את המראת הספינה. אב הטיפוס של הצפלין לא הפגין ביצועים, שהצליחו לשכנע משקיעים, הדגם נגרט והמפעל נסגר. אולם רעיון הצפלין לא נגנז, ואב הטיפוס השני נבנה ב-1906 בכספים שגויסו בהגרלת לוטו. אלא שאב טיפוס זה התקלקל ויצא מכלל פעולה בטיסתו היחידה. רק אב הטיפוס השלישי הוכיח הצלחה גדולה, ובין 1906 ל-1908 טס 45 טיסות ו-4,398 ק"מ, ונקנה בידי הצבא, ולמרות שאב הטיפוס הרביעי נשרף על הקרקע, בשל סערה, לפני טיסתו הראשונה, החל ייצור המוני של ספינות אוויר אלו. בשנת 1930 אירעה ריאקציה כימית בגז המימן שבאחת מספינות הצפלין הבריטיות, בזמן טיסתה, וכל נוסעיה נהרגו. בשנת 1937 קרה אסון דומה ומפורסם לספינה גרמנית שהגיעה לארצות הברית. מאז הוחלף המימן שבצפלינים בהליום. פעמיים ביקר הצפלין מגרמניה בשמי ארץ ישראל. ב-26 במרץ 1929 הגיע מצפון, עבר את חיפה, השליך חבילה ובה מכתבים על גג בתל אביב והמשיך לירושלים. ב-11 באפריל 1931 הגיע מדרום, לאחר ששט בשמי קהיר, הגיע לסיור קצר בשמי ירושלים.	עריכה | תבנית | שיחה
63	יער צלב הקרס הוא קבוצה של כמאה עצי ארזית שנשתלו ביער כדי ליצור צלב קרס ענק בתוכו. העצים מכסים כ-55 מטרים מרובעים, ביער אורנים ליד זרניקוב שבגרמניה. סיבת שתילתם של העצים אינה ברורה. במשך מספר שבועות באביב, צבעם של עלי הארזית משתנה לצהוב, ועומד בניגוד לירוק של עצי האורן. היער נראה בבירור רק מהאוויר, והתופעה נמשכת רק זמן קצר. מסיבה זו, ועקב היעדר טיסות מטוסים באזור, התופעה לא הורגשה במהלך כל התקופה שבה נשלטה גרמניה המזרחית על ידי ברית המועצות. ב-1992 הורתה ממשלת גרמניה המאוחדת על סריקה אווירית של כל המזרח, ומיד זוהה העיצוב. ממשלת האזור, שחששה מתדמית האזור ומאנשים ימנים קיצוניים שעלולים לרצות לשמר אותו, ניסתה להרוס את העיצוב על ידי כריתת 43 מתוך 100 העצים ב-1995. הצורה נשארה מטושטשת עם 57 העצים שנותרו, אך מובחנת. בשנת 2000, לאחר שצהובונים גרמניים פרסמו תמונות אוויריות של היער, אף על פי שהבעלות על השטח כבר התחלקה לשניים, הסכימו כל המעורבים בדבר לכרות 25 עצים נוספים. ב-1 בדצמבר 2000 נכרתו העצים והצורה נהפכה לבלתי ניתנת לזיהוי.	עריכה | תבנית | שיחה
64	דאמו סוזוקי סרט הקולנוע ה"פולחני" Deadlock דובר אנגלית, ועלילתו מתרחשת בארצות הברית. אולם הוא מתת-סוגה איטלקית, בהפקה גרמנית, והוא צולם בישראל. תת-הסוגה היא מערבון ספגטי, דהיינו מערבון בסגנון שהיה מקובל להפיק בידי איטלקים. ומכיוון שבאיטליה, כמו בגרמניה, אין מדבריות, שדומים לדרום-מערב ארצות הברית או למקסיקו, רוב המערבונים האלו צולמו במדבריות בספרד או בקרבת אירופה. (בתמונה‏: הזמר היפני של הלהקה הגרמנית, שהפיקה את הפסקול.)	עריכה | תבנית | שיחה
65	הרבה סמלים לאומיים מכילים עופות: סמל ארצות הברית סמל אוסטריה סמל ארצות הברית מכיל עיטם לבן-הראש עד תום מלחמת העולם הראשונה היה במרכז סמל אוסטריה עיט דו ראשי, שסימל את האימפריה האוסטרו הונגרית, לאחר המלחמה הוחלף העיט בעיט חד ראשי. סמל איסלנד מכיל חיות שונות, ביניהן עיט. סמל גרמניה מכיל במרכזו את העיט. כבר בשנת 1200 הוכר העיט כסמלו של קרל הגדול. תומכי המגן בסמל האי מאן הם בז ועורב. סמל רוסיה הוא עיט דו ראשי. סמל פולין מכיל עיט לבן שלראשו כתר, וציפורניו ומקורו מוזהבים. גם סמלי מצרים והרשות הפלסטינית מכילים עופות.	עריכה | תבנית | שיחה
66	אריך מילקה אריך מילקה עמד בראש השטאזי, המשטרה החשאית המזרח גרמנית, בשנים 1957–1989. השטאזי בפיקודו השליט טרור במדינה, אסר, עינה והרג אזרחים ללא משפט, והנהיג משטר של הלשנות, באמצעות מאות-אלפי סוכנים וסייענים שריגלו אחרי אזרחים תמימים, ואגרו חומר מפליל נגדם. מילקה הקשיש הועמד לדין ב-1992, לאחר איחוד גרמניה, אך האישום נגדו לא נגע לפשעי השטאזי, אלא לרצח קציני משטרה שביצע בהיותו פעיל צעיר במפלגה הקומוניסטית ב-1931, יותר מ-60 שנה קודם לכן. התביעה נעזרה במסמכים שהוסתרו במשך עשרות שנים בכספת של מילקה עצמו, והוא נמצא אשם ונשלח למאסר.	עריכה | תבנית | שיחה
67	בול דואר גרמני לכבוד 100 שנה להולדת אריך קסטנר. הכתובת על העמוד היא: "אמיל והבלשים". כריכת הספר, שתמונתה מופיעה על גבי הבול, אוירה על ידי ולטר טריר - המאייר היהודי שאייר רבים מספריו של קסטנר גיבורות הספר "אורה הכפולה" מאת אריך קסטנר מתגוררות בשתי ערים שונות. האחת גרה בווינה שבאוסטריה, ואילו עיר מגוריה של השנייה תלויה בגרסת הספר. לפי גרסת המקור של הסופר, היא גרה במינכן שבגרמניה. אולם, לפי התרגום העברי של אלישבע קפלן, הגיבורה השנייה גרה בציריך שבשווייץ. מקובל להסביר שינוי זה בפרטי הדמויות ברצון לעמעם את זהותו הגרמנית של הספר, בשל קשיי השיווק של מוצרים גרמניים בישראל של שנות ה-50 וה-60. זאת אף-על-פי שקסטנר היה שנוא על הנאצים בשל גישתו הליברלית ואוהבת האדם, והם אף שרפו את ספריו בפומבי ואסרו על הפצתם.	עריכה | תבנית | שיחה
68	הצוללת U-505 באולם התצוגה, בשיקגן כשנגמרה מלחמת העולם השנייה, נדהמו בני משפחות מלחי הצוללת הגרמנית U-505 לגלות שיקיריהם בריאים ושלמים (למעט מפקד הצוללת, שהתאבד). בניגוד לשבויי המלחמה הגרמניים האחרים שהוחזקו בידי בעלות הברית, שמות מלחים אלו לא הופיעו ברשימות, הם לא זכו לביקורים מהצלב האדום והם גם לא שלחו מכתבים הביתה. איש מהשבויים האחרים לא סיפר כי נתקל במי מהם בבתי השבי. הצוללת U-505, שנחשבה לטרופה, למעשה נשבתה שלמה במהלך קרב, בידי מלחי משחתת מצי ארצות הברית ונגררה בחשאי לברמודה. שם הוקם למלחיה בית שבי סודי, מתוך חשש שהנאצים יבינו שהמסמכים הסודיים הרבים שבצוללת וגם מכשיר האניגמה שבה נחשפו לבעלות הברית. הצוללת נראית חדשה ויפה גם כיום, והיא מוצגת לקהל במוזיאון המדע והתעשייה שבשיקגו	עריכה | תבנית | שיחה
69	תהליך הוצאתה לאור של האנציקלופדיה לעולם הקלאסי (המוכרת יותר בשם "פָּאוּלי-ויסוֹבָה", על שם יוזמיה) החל בשנת 1890 והסתיים כעבור 90 שנה, בשנת 1980. באנציקלופדיה המוגמרת 83 כרכים. גאורג ויסובה, יוזם מהדורה זו של האנציקלופדיה, סבר שיסיים את המיזם תוך 10 שנים, אך הוא נפטר בשנת 1931, 41 שנים לאחר תחילת המיזם ו-49 שנים קודם להשלמתו. האנציקלופדיה היא המקור המקיף ביותר ללימודי העת העתיקה, אך מחירה וממדיה הרתיעו קונים פוטנציאליים.	עריכה | תבנית | שיחה
70	קריקטורה מביטאון המפלגה הסוציאל דמוקרטית בנושא הטבח בבני שבט ההרו, במדבר נמיביה בשנת 1904 ב-1884 ייסדו הגרמנים בנמיביה את דרום-מערב אפריקה הגרמנית, שאחד המושלים הראשונים שלה היה אבא של הרמן גרינג, לימים סגנו של אדולף היטלר. היהודים חיו שם בביטחון יחסי, למרות שהגרמנים החלו לפתח שם את השיטות, שימשו לביצוע השואה. הקבוצה האתנית האחרונה, שהגיעה לנמיביה לפני האירופאים, כונתה ה"באסטרים", דהיינו "ממזרים" או "בני כלאיים". הם היו צאצאי גברים לבנים ונשים אפריקאיות, שחורות. ולמרות שהבאסטרים החשיבו את עצמם ללבנים, האירופאים גירשו אותם. בשנת 1904 פרץ בנמיביה מרד של שבטי הנאמה וההררו כנגד הגרמנים. המרד דוכא באכזריות רבה, במה שנודע כרצח העם של ההררו והנאמה. ההשערה היא, שרוב בני ההררו ומחצית משבט הנאמה, 75,000 איש, נרצחו. בין הנרצחים היו נשים, ילדים, פצועים ושבויים. החיילים הגרמנים הקימו מחנות ריכוז לילידים, והמיתו אותם בירי, תליה, רעב, רעל, ומכות חום במדבר. כמו כן, מדענים גרמנים, כגון מוריו של דוקטור מנגלה, ביצעו בהם ניסויים אכזריים, וכינו אותם "תת אדם".	עריכה | תבנית | שיחה
71	-	הוספה
72	-	הוספה
73	-	הוספה
74	-	הוספה
75	-	הוספה
76	-	הוספה
77	-	הוספה
78	-	הוספה
79	-	הוספה
80	-	הוספה
81	-	הוספה
82	-	הוספה
83	-	הוספה
84	-	הוספה
85	-	הוספה
86	-	הוספה
87	-	הוספה
88	-	הוספה
89	-	הוספה
90	-	הוספה
91	-	הוספה
92	-	הוספה
93	-	הוספה
94	-	הוספה
95	-	הוספה
96	-	הוספה
97	-	הוספה
98	-	הוספה
99	-	הוספה
100	-	הוספה

בחזרה לפורטל