יחסי וייטנאם–טאיוואן
| יחסי וייטנאם–טאיוואן | |
|---|---|
|
|
| |
| וייטנאם | טאיוואן |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 331,210 | 35,980 |
| אוכלוסייה | |
| 99,338,641 | 23,943,560 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 408,802 | |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 4,115 | |
| משטר | |
| רפובליקה סוציאליסטית | דמוקרטיה נשיאותית |
יחסי וייטנאם–טאיוואן הם היחסים הבילטרליים בין וייטנאם לטאיוואן. בעקבות מעמדה הבינלאומי של טאיוואן, המדינות לא מחזיקות בקשרים רשמיים ביניהן, אולם כן מקיימות פעילות כלכלית עניפה ושיתופי פעולה שונים באופן רשמי למחצה[1]. החל משנת 1992 המדינות אף מארחות זו אצל זו משרדי שגרירות רשמיים למחצה[1][2].
אף על פי שהיה קשר בין טאיוואן לדרום וייטנאם לפני מלחמת וייטנאם, הקשר נותק עם ההפסד במלחמה, אולם חודש בהדרגה במחצית השנייה של שנות ה-80, ומאז שיפרו בהדרגה שני הצדדים את יחסיהם הפוליטיים והכלכליים[3][2]. אחד מעמודי התווך של ההתקרבות בין המדינות הוא ההשקעות המרובות שמזרימה טאיוואן אל ווייטנאם, כאשר במהלך שנות ה־90 הייתה טאיוואן לזמן מה המשקיעה העיקרית בווייטנאם[3]. נכון לסוף שנת 2021 טאיוואן היא המדינה הרביעית במידת ההשקעות שהיא מזרימה לווייטנאם[2], ושותפת הסחר החמישית בגודלה של וייטנאם[4].
לצד זאת, האינטרסים של טאיוואן ממערכת היחסים הדיפלומטית עם וייטנאם מאוימים בידי הרפובליקה העממית של סין, שגם היא מחזיקה קשרים משמעותיים עם וייטנאם[3]. באופן רשמי וייטנאם היא בת ברית של הרפובליקה העממית, אולם באופן מעשי מיישמת מדינות חוץ עמומה בה משתפת פעולה עם ההפובליקה העממית וטאיוואן גם יחד[5][6].
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
טאיוואן שלאחר מלחמת האזרחים בסין, המכנה את עצמה גם "רפובליקת סין", קיבלה בתחילה הכרה מדינית ממדינות לא מעטות, אולם תהליך פתיחותה של הרפובליקה העממית של סין למערב לקראת סוף המאה ה־20 חיזק את מעמדה הבינלאומי של הרפובליקה העממית של סין על חשבון מעמדה של טאיוואן. בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה־20, בעוד שותפות הסחר הבינלאומיות של הרפובליקה העממית עלו מ־60 מדינות ל־150, שותפות הסחר של טאיוואן ירדו מ־65 ל־28. קונפליקט זה על הכרה בינלאומית בין טאיוואן לסין העממית עומד ברקע ניסיונות התקרבותה של טאיוואן למדינות שונות ביחסי החוץ שלה, בניסיון להגביר את הלגיטימציה הבינלאומית שלה[3].
דרום וייטנאם הייתה בין המדינות שכוננו יחסים רשמיים עם טאיוואן, עוד בימי גיבוש עצמאותה של המדינה מהאימפריה הצרפתית בשנת 1954, אולם יחסים אלו הסתיימו במלחמת וייטנאם ואיחודה של וייטנאם בשנת 1975. במהלך המלחמה ברחו סינים אתניים רבים מווייטנאם לטאיוואן. אוכלוסיית מהגרים זו חיזקה לימים את הזיקה בין המדינות, וסייעה לחזק מחדש את הקשר בהמשך[2].
וייטנאם המאוחדת והקומוניסטית של תום המלחמה – נכנסה אל שנות ה־80 במצב כלכלי קשה, כאשר כלכלתה נמצאת בניתוק מהמדינות המערביות, שטאיוואן נחשבה לאחת מהן. בתחילת שנות ה־80 היית וייטנאם בצמיחה כלכלית שלילית, צניחה בתל"ג לרמה של פחות מ־200 דולר לאדם ומחסור במטבע חוץ. כאשר הרפובליקה העממית של סין – השכנה הקומוניסטית – החלה לפתוח את כלכלתה אל המערב, וייטנאם ראתה בכך הצדקה לפעולה דומה ובשנת 1986 חוקקה מספר חוקים שעודדו השקעות זרות במדינה, וההשקעות החלו להגיע בשנים שלאחר מכן. המדינות מהן הגיעו עיקר ההשקעות היו הונג קונג, טאיוואן, יפן, קוריאה הדרומית, סינגפור, צרפת ומספר מדינות אירופאיות נוספות[3]. בשנת 1988 החל הקשר המסחרי בין טאיוואן לווייטנאם עם ייבוא טאיוואני של סחורות וייטנאמיות בשווי של כ־1.5 מיליון דולר. ושנתיים לאחר מכן כבר חצה שווי הסחר הבינלאומי בין המדינות את רף 100 מיליון הדולרים[1]. החל משנות ה־90 התהדקו עוד יותר הקשרים הכלכליים של וייטנאם עם מדינות האוקיינוס השקט – טאיוואן, סינגפור והונג קונג[3].
במקביל לתהליך פתיחת הכלכלה הווייטנאמית להשקעות, כלכלת טאיוואן עברה תהליך בו התפתחות הכלכלה נתקלת במגבלות בגלל הגאוגרפיה והדמוגרפיה של מדינת האי, וחברות טאיוואניות החלו להקים נכסים כלכליים מחוץ למדינה. שילוב שני התהליכים יחד חיזק את הקשר הכלכלי בין המדינות, וזה הוביל בהדרגה גם לחיזוק הקשר הפוליטי[3].
בכנס של הפורום לשיתוף פעולה בין המדיניות הפסיפיות בשנת 1993 הכריז שר הכלכלה של טאיוואן כי מדיניותה של המדינה היא לשים דגש "לכיוון דרום" – כיוון בו נמצא ים סין הדרומי שלחופיו, בין היתר, וייטנאם. לאחר מכן החלו ביקורים – תקדימיים לעת ההיא, ובלתי רשמיים – של נשיא טאיוואן בקרב חלק ממדינות דרום מזרח אסיה, ביניהן וייטנאם. בתקופה זו הגבירה טאיוואן את מעורבותה בשיתופי פעולה כלכליים עם מדינות אזור זה[3].
במהלך שנות ה־90 התגברו ההשקעות מטאיוואן לווייטנאם, כאשר בחלק מהשנים הייתה טאיוואן המדינה ממנה הגיעה הכמות הגבוהה ביותר של השקעות זרות לווייטנאם, וכן מהכיוון השני, בתקופות מסוימות הייתה וייטנאם הייתה היעד הנפוץ ביותר להשקעות טאיוואניות[3].
פעילות עסקית[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון לסוף שנת 2021 טאיוואן היא המדינה הרביעית במידת ההשקעות שהיא מזרימה לווייטנאם (לאחר קוריאה הדרומית, יפן וסינגפור), עם קרוב ל־3,000 מיזמי השקעה ובערך 35 מיליארד דולר של השקעות[2] (כאשר ההשקעות בכיוון ההפוך – מווייטנאם אל טאיוואן – עומדות על מעט פחות מחצי מיליון דולר[7]). עבור השוק הטאיוואני יש מספר יתרונות בהשקעה בווייטנאם, בראשם כוח עבודה זול, וגישה זולה לשטחי נדל"ן, כך שעיקר ההשקעות מוזרמות למדינה משיקולים כלכליים גרידא. עם זאת, יש חוקרים הסוברים שחלק מניתוב ההשקעות דווקא לווייטנאם מונע גם משיקולים פוליטיים. כך, ממשלת טאיוואן מספקת סיוע משלים לחברות הטאיוואניות שמקיימות עסקים בווייטנאם, ומסייעת בקבלת הלוואות וביטוחים המתאימים לעסקים בינלאומיים אלו[3].
מחקר מסוף שנות ה־90, שניסה להעריך את היקף ההשקעות, סבר כי כ־86% מהחברות הקטנות בטאיוואן (פחות מ־300 עובדים) השקיעו בווייטנאם כדי להפיק תועלת מכוח העבודה הזול במדינה, והשקעות נפוצות גם בחברות בינוניות וקטנות במדינה[3]. נכון לשנת 2015 מרבית ההשקעות של טאיוואן בווייטנאם הן בתחומי התעשייה והבנייה[7].
נכון לשנת 2021, שווי העסקאות בין המדינות עומד על כ־25 מיליארד דולר, כאשר הייצוא מטאיוואן אל וייטנאם עובר את רף ה־20 מיליארד דולר, והייצוא מווייטנאם אל טאיוואן על כ־4.5 מיליארד דולר[4].
וייטנאם גם מייצאת כוח עבודה לטאיוואן, כאשר נכון לשנת 2021 כ־200,000 וייטנאמים עובדים בטאיוואן – יותר מבכל מדינה אחרת[4].
שיתופי פעולה וסיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל משנת 1992 החלה טאיוואן לספק סיוע לווייטנאם במגוון תחומים, ביניהם סיוע באיסוף תרומות והלוואות, וסיוע בפרויקטים שונים. אף על פי שבין השתיים אין יחסי חוץ רשמיים, הן משתפות פעולה ביניהן באמצעות גורמי תיווך לא רשמיים, דוגמת קרן ICDF הטאיוואנית. באותה שנה, על רקע הסיוע הטאיוואני לווייטנאם, החלו המדינות לארח גורמי שגרירות רשמיים למחצה[1].
עוד משנות ה־90 החלה סייעה טאיוואן לווייטנאם בסוגי מיזמים מגוונים, ובהם סיוע בהרחבת כביש 5, הכביש המהיר הלאומי, תרומת ציוד, הכשרות מקצועיות לעובדים, סיוע לפיתוח החקלאי בווייטנאם, סיוע במקרים של אסונות טבע, ועוד[1]. עד סוף העשור השני של המאה ה־21 התרבו תחומי שיתוף הפעולה בין המדינות, והחלו לכלול גם מיזמים של בנקאות, מדע, טכנולוגיה, בריאות, חינוך[4], ואף חילופי השפעה תרבותית[2].
תיירות והגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2019 היו קרוב למיליון מבקרים טאיוואנים בווייטנאם, ולמעלה מ־400,000 מבקרים וייטנאמים בטאיוואן[4].
נכון לנתונים של שנת 2021, למעלה מ־100,000 זוגות מעורבים משתי המדינות נישאו זה עם זה ועברו לגור יחד באחת מהמדינות[4].
נכון לשנת 2021, כ־17,000 סטונדנטים וייטנאמים לומדים בטאיוואן עם סידור מגורים זמני; כ־200,000 וייטנאמים מתגוררים בטאיוואן לצורכי עבודה[4].
הקונפליקט מול הרפובליקה העממית של סין[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת היחסים הדיפלומטית של טאיוואן עם וייטנאם מאוימת בידי הרפובליקה העממית של סין, בת ברית מסורתית של וייטנאם, שגם היא, כמו טאיוואן, מחזיקה קשרים משמעותיים עם וייטנאם. הרפובליקה העממית רואה בטאיוואן חלק מסין, ולא מכירה בזכותה של טאיוואן לקיים מול וייטנאם שיתופי פעולה באופן עצמאי. התקופה בה החלה טאיוואן לחזק את קשריה העסקיים עם מדינות דרום מזרח אסיה, ובהן וייטנאם, הייתה תקופה בה החלה כלכלת הרפובליקה העממית להפוך לגורם משמעותי יותר בכלכלה העולמית, וגם היא החלה בחיזוק קשריה הכלכליים עם אותן המדינות[6]. עם זאת, מעט לפני תקופה זו, וייטנאם והרפובליקה העממית חוו התקררות ביחסים ביניהם, והתקררות זו עמדה ברקע תעוזתה של וייטנאם להדק את ראשית יחסיה עם טאיוואן[5]. אך הרפובליקה העממית חזרה עם הזמן לחזק את יחסיה וייטנאם, והיקף העסקים בין הרפובליקה העממית לווייטנאם התחזק במהירות והתקרב למספרים של היקף העסקים של וייטנאם מול טאיוואן[6].
התערבותה של הרפובליקה העממית של סין חיבלה מפעם לפעם במאמציה של טאיוואן לחזק את הקשרים עם וייטנאם, ובין היתר גרמה לביטול קווי טיסה בין המדינות, וכן לביטולם של כנסים ופגישות בין המדינות[6].
וייטנאם מצידה מפעילה מדיניות חוץ עמומה בהקשר זה, ומנסה להפיק את היתרונות מקשריה עם טאיוואן והרפובליקה העממית גם יחד[6][5]. בתחום היחסים הבין־לאומיים מקובל להסתכל על הדינמיקה של וייטנאם מול הרפובליקה העממית ככזו בה וייטנאם מגיעה מעמדת נחיתות ונאלצת להגיב מעמדה זו למהלכים של המעצמה האזורית הדומיננטית. אולם מנגד, ישנם חוקרים החושבים כי קשריה של וייטנאם מול טאיוואן, מאפשרים לווייטנאם להתנהל באופן עצמאי יחסית, ולהגיע בעמדת מיקוח שוויונית יותר מול מהלכים סיניים אזוריים דוגמת מיזם "החגורה והדרך". כך, על פי גישה זו, מרשה לעצמה וייטנאם להתנגד מול הרפובליקה העממית, במקרים בהם היא חוששת מפגיעה באינטרסים שלה, ולדוגמה, להגיש תלונות לגורמים בינלאומיים על הפרות לכאורה של הרפובליקה העממית בים סין הדרומי המשותף לשתיהן. לצד זאת, מקפידה וייטנאם לתמוך באופן פומבי בעמדתה של הרפובליקה העממית לגבי "סין אחת", גישה השוללת מעשית את זכות הקיום של טאיוואן, זאת בד בבד כאשר היא מקיימת יחסי גומלין הדוקים עם טאיוואן, ואף לעיתים חולקות השתיים אינטרס משותף כנגד הרפובליקה העממית[5].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 SAMUEL C. Y. KU, The Political Economy of Taiwan's Relations with Vietnam (עמ' 414-410), 1999
- ^ 1 2 3 4 5 6 Chiung-Chiu Huang, Nguyen Cong Tung, Dancing Between Beijing and Taipei: Vietnam in the Shadow of the Belt and Road Initiative (עמ' 327 והלאה), MAY 2022
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 SAMUEL C. Y. KU, The Political Economy of Taiwan's Relations with Vietnam (עמ' 409-405), 1999
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 יחסי וייטנאם–טאייוואן, באתר המשרד לכלכלה ותרבות של טאיפיי בווייטנאם
- ^ 1 2 3 4 Chiung-Chiu Huang, Nguyen Cong Tung, Dancing Between Beijing and Taipei: Vietnam in the Shadow of the Belt and Road Initiative (עמ' 320-315), MAY 2022
- ^ 1 2 3 4 5 SAMUEL C. Y. KU, The Political Economy of Taiwan's Relations with Vietnam (עמ' 419), December 1999
- ^ 1 2 Vietnam-Taiwan Investment Cooperation, המשרד לכלכלה ותרבות של טאיפיי בווייטנאם
