יחסי הונג קונג – טאיוואן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערות שלא מסומנות כהערות, תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עריכה
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערות שלא מסומנות כהערות, תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יחסי הונג קונג – טאיוואן
הונג קונגהונג קונג טאיוואןטאיוואן
הונג קונג טאיוואן
שטח (בקילומטר רבוע)
1,108 35,980
אוכלוסייה
7,495,429 23,943,560
תמ"ג (במיליוני דולרים)
359,839
תמ"ג לנפש (בדולרים)
48,008
משטר
אזור מנהלי מיוחד דמוקרטיה נשיאותית

יחסי הונג קונג–טאיוואן הם היחסים בין הונג קונג לבין הרפובליקה הסינית (הידועה בכינוי טאיוואן), הן כאשר ממשלת הרפובליקה הסינית שלטה בסין היבשתית והן לאחר מכן, כאשר נמלטה לטאיוואן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת השודדים בשנת 1888, בהונג קונג. סון יאט-סן, השני משמאל.
בפברואר 1895, הוצג לראשונה בהונג קונג עיצוב "השמיים הכחולים והשמש הלבנה".
דגל הרפובליקה הסינית מתנוסס בהונג קונג בקנוטף (אנ') ביום השחרור בשנת 1945.
אובליסק ודגלי טאיוואן מתנוססים בגן ההנצחה של סאן יאט-סן, טואן מון.
סמן מול המטה לשעבר של החברה הסינית להחיות סין הנמצא בהונג קונג, לאורך השביל ההיסטורי של ד"ר סון יאט-סן.

לפני 1842, שני האזורים היו חלק משושלת צ'ינג. בשנת 1842, האי הונג קונג נמסר לאימפריה הבריטית כתוצאה ממלחמת האופיום הראשונה, ובשנת 1895 נמסרה טאיוואן לאימפריה היפנית כתוצאה ממלחמת סין–יפן הראשונה. סון יאט-סן היה סטודנט בהונג קונג בסוף המאה ה-19, סבר כי חוסר היעילות והאובדן של שושלת צ'ינג במלחמת סין-יפן הראשונה מחייב מהפכה להחלפת שושלות סין ברפובליקה מודרנית. בשנת 1888, הוא נודע בהונג קונג כחבר בארבעת השודדים, קבוצה שנפגשה כדי לדון בהפלת שושלת צ'ינג,[1] ובשנת 1894, החל להקים את האירגון "להחיות סין" על מנת להפיל את שושלת צ'ינג. ב-21 בפברואר 1895, בעת פגישת חברי האירגון בהונג קונג, הציג לו האודונג את עיצוב "השמיים הכחולים והשמש הלבנה" שלו, שהפכה לסמלה של הרפובליקה הסינית.[2] מטה האירגון היה ברחוב סטאונטון 13[3] בהונג קונג, ובשנת 1905 התמזג עם קבוצות אחרות כדי להקים את הטונגמנגהוי. ארגון זה זכה לתמיכה רחבה בקרב הסינים, ומילא תפקיד מפתח[4] בהתקוממויות שהחלו מהפכנים, כולל מהפכת שינהאי בשנת 1911, שהפילה את שושלת צ'ינג. לאחר הצלחת מהפכת שינהאי, הכריז סון יאט-סן על הקמת הרפובליקה הסינית ב-1 בינואר 1912 ומונה כנשיא הזמני הראשון. מאוחר יותר באותה שנה באוגוסט 1912 התמזגה הטונגמנגהוי עם קבוצות אחרות כדי להקים את קוומינטנג (המפלגה הלאומנית) וסון יאט-סן נבחר למנהיגה.

סון יאט-סן חזר להונג קונג בשנת 1923 לביקור באוניברסיטת הונג קונג, אשר כללה את בית הספר הסיני לרפואה בהונג קונג, שסון יאט-סן היה בין בוגריו הראשונים. במהלך ביקורו באוניברסיטת הונג קונג, הוא נשא נאום[5] והכריז על השראתה של הונג קונג במהפכות שיצרו בסופו של דבר את הרפובליקה הסינית: "זו התשובה לשאלה, מאין קיבלתי את הרעיונות המהפכניים שלי: זה לגמרי בהונג קונג". בנוסף להיותה מקור הרעיונות המהפכניים שלו, הונג קונג הציעה הגנה גם על כמה מבני משפחתו; אמו של סון יאט-סן, ליידי יאנג, התגוררה אצל אחיו הבכור, דז'אנג, בקולון סיטי, לאחר שממשלת צ'ינג הציבה רשימת מבוקשים של סון יאט-סן ומקורביו.[6] עם מותו של סון יאט-סן בשנת 1925, צ'יאנג קאי-שק הפך למנהיג מפלגת הקוומינטנג וליורשו של סון יאט-סן, ובסופו של דבר איחד את סין תחת השלטון הלאומני בשנת 1928.

ארצות הברית ודה-קולוניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות ארצות הברית ארוכת השנים, טענה באמונה כי אין ליישב את סין. ארצות הברית, בשנת 1899 תמכה במדיניות הדלת הפתוחה, שהודיעה כי אסור לחלק וליישב את סין. אמנת תשעת הכוחות בשנת 1922, שנחתמה על ידי הבריטים, אישרה את מדיניות הדלת הפתוחה ואת שלמותה הטריטוריאלית של סין. ביולי 1940 הכריז וינסטון צ'רצ'יל בפרלמנט כי "אנו רוצים לראות שמירה על שלמותה של סין, וכפי שצוין בהערתנו מיום 14 בינואר 1939, אנו מוכנים לנהל משא ומתן עם ממשלת סין, לאחר סיום השלום, ביטול הזכויות החוץ-טריטוריאליות, מתן ויתורים ותיקון האמנות על בסיס הדדיות ושוויון",[7] המאשר שלמות טריטוריאלית וויתור על זכויות חוץ-טריטוריאליות בסין. הרעיון של שלמות טריטוריאלית ודה-קולוניזציה נאסף עוד יותר באמנה האטלנטית באוגוסט 1941, שהונפקה על ידי פרנקלין רוזוולט (אשר התנגד בתוקף לקולוניאליזם[8]) ווינסטון צ'רצ'יל, וקבע כי "ההתאמות הטריטוריאליות חייבות להיות בהתאם לרצונות העמים הנוגעים בדבר". אף על פי שוינסטון צ'רצ'יל לא רצה שהמושבות הבריטיות יתנקבו(??? ), הוא הסכים להוראות דה-קולוניזציה של האמנת האטלנטית "להכניס את האמריקנים למלחמה" בסיוע צבאי מצד בעלות הברית.[9] ב-1 בינואר 1942 נחתמה הצהרת האומות המאוחדות על ידי ארבעת הגדולים (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות והרפובליקה הסינית), שקבעה כי יש לקיים את התחייבויות האמנת האטלנטית, שהפכו מאוחר יותר לבסיס מגילת האומות המאוחדות בשנת 1945.

הונג קונג במהלך מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה הלאומנית ביקשה מהבריטים כי הטייסים הבריטיים ישמשו כיועצים בחיל האוויר הלאומני, וביקשה גם לאפשר ללאומנים ליצור מפעל סודי למטוסים בהונג קונג; הבריטים דחו את הבקשות האלה.[10] בינואר 1941[11]כשהצבא היפני התקדם ביבשת סין לעבר הונג קונג, ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל נרתע מלהגן על המושבה, ואמר שיש להפחית שם את כוחות ההגנה ל"קנה מידה סמלי".[12] בקיץ 1941 היה לבריטים וללאומנים, תחת צ'יאנג קאי-שק, הסכם לשיתוף פעולה צבאי, כשהם מסכימים שאם הונג קונג תותקף על ידי היפנים, אז הלאומנים יתקפו את היפנים מאחור ויספקו הקלה לבריטים.[13]

צ'אן צ'אק היה נציג הממשלה הלאומנית בהונג קונג כאשר היפנים תקפו ב-8 בדצמבר 1941.[14][15] לפני תאריך זה, מלחמת סין–יפן השנייה התנהלה במשך מספר שנים מבלי שהרפובליקה הסינית הכריזה אי פעם מלחמה על יפן. בעקבות הפלישה היפנית להונג קונג, צ'יאנג קאי-שק הכריז מלחמה על יפן למחרת, ב-9 בדצמבר 1941.[16] בנוסף, ב-9 בדצמבר 1941, הורה צ'יאנג קאי-שק לשלושה חיל לאומנים, בהנחיית הגנרל יו הנמו, לפנות לעבר הונג קונג.[16] התוכנית הייתה שהצבא הלאומני יילחם ביפנים מאחור ב-1 בינואר 1942, אך היפנים כבר שברו את ההגנה של הונג קונג לפני שהלאומנים יכלו לקבל עמדה לתקוף.[17]

עם ניצחון מהיר של היפנים נגד המושבה המוגנת והחלשה בדצמבר 1941, החל הכיבוש היפני על הונג קונג, מה שהפך הן את הונג קונג והן את טאיוואן יחדיו לנתיני האימפריה היפנית.

באותו החודש, בדצמבר 1941, ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה, מספר חודשים לאחר שהצטרפה לאמנה האטלנטית והסכימה לדה-קלוניזציה. למרות ההגנה החלשה על הונג קונג וההסכמים של הבריטים להסכם תשע הכוח, האמנה האטלנטית והצהרת האו"ם, הבריטים סירבו להתיישב ולהעביר את הונג קונג לידי הרפובליקה הסינית.

בינואר 1942 הפך צ'יאנג קאי-שק למפקד עליון של תיאטרון סין בורמה הודו של מעצמות בעלות הברית, ששקל את הונג קונג תחת פיקודו, ולא תחת הבריטים.[18] הבריטים הסכימו כי הונג קונג "תהיה בתחום המבצעי של הגנרליסימו צ'יאנג קאי-שק".[19] צ'יאנג החל לחשוב על ביטול האמנות הבלתי שוויוניות, שכן מיתוס הבלתי מנוצח הבריטי התנפץ, והורה לשגריר ולינגטון קו למצוא מידע נוסף על עמדתם של הבריטים לגבי עתידה של הונג קונג.[20] משרד המושבות הבריטי אמר כי "ההסדרים הקיימים לפני הכיבוש היפני לא יוחזרו", מה שמסמן פוטנציאל לנסיגה חוזרת של הונג קונג לרפובליקה הסינית.[20]

בסוף 1942 ביטלה הרפובליקה הסינית את האמנות הלא שוויוניות והחלה במשא ומתן עם בריטניה על כינון חוזה חדש והוגן יותר.[20] צ'יאנג קאי שק ניסה להעלות את נושא הונג קונג לסדר היום של שתי המפלגות, והציע כי יש להחזיר את השטחים החדשים לרפובליקה הסינית יחד עם הוויתורים הזרים האחרים.[20] ב-13 בנובמבר 1942 נפגש ט.וו.סונג עם הוראס ג'יימס סימור כדי לבקש את הצירוף הרטרוסיבי של השטחים החדשים.[21] הלאומנים הקפידו לבקש את השטחים החדשים ולא את כל הונג קונג, בידיעה שהשטחים החדשים היו משולבים עמוקות וחיוניים לשאר חלקי הונג קונג, והחזרת השטחים החדשים תהפוך את שאר הונג קונג לחסרת ערך לבריטים.[22] דבר זה נדחה בחריפות על ידי וינסטון צ'רצ'יל, ובריטניה גם דרשה מהרפובליקה הסינית לתת את הסכמתם בכתב לכך שוויתור השטחים החדשים לא נכלל באמנות הלא שוויוניות, אחרת הם יסרבו לחתום וכך גם הרפובליקה הסינית נאלצה להוריד את הזיכיון של השטחים החדשים מסדר היום. בשנת 1943 חתמו שני הצדדים על הסכם השוויון הבריטי-סיני החדש, כאשר הרפובליקה הסינית הבטיחה את הזכות להעלות את נושא הונג קונג והשטחים החדשים בהזדמנות מאוחרת יותר.[23] ב-11 בינואר 1943 שלח ט.וו. סונג הודעה להוראס ג'יימס סימור, בה נאמר כי "שממשלת סין שומרת על זכותה להציע [השטחים המושכרים של הונג קונג] לדיון במועד מאוחר יותר".[24] יממה לאחר מכן, ב-12 בינואר 1943, ערך ט.וו. סונג מסיבת עיתונאים בה הסביר את ההסכם.[24]

הונג קונג לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני כניעת יפן בתום מלחמת העולם השנייה, הבטיח נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט לסונג מיילינג, אשתו של צ'יאנג קאי-שיק, כי הונג קונג תוחזר לשליטת הרפובליקה הסינית. ארצות הברית שלחה את השגריר פטריק הארלי ללונדון באפריל 1945 וביקשה שהבריטים יחזירו את הונג קונג לרפובליקה הסינית, אליה אמר וינסטון צ'רצ'יל שזה יקרה רק "על גופתי המתה".[25] בעבר הסכימו הבריטים כי הונג קונג תהיה "בתחום המבצעי של הגנרליסימו צ'יאנג קאי-שק", והצו הכללי האמריקני מספר 1 קבע גם כי היפנים ייכנעו לצ'יאנג.[19] כאשר התפרסמה הידיעה כי היפנים נכנעו, צ'יאנג הורה לחיל השלוש עשרה הלאומני בפיקודו של שי ג'ו, פחות מ-300 מייל מהונג קונג, לשחרר את הונג קונג.[26] בנוסף, הקורפוס החדש הלאומני החדש תחת סאן לירן היה גם הוא במרחק של פחות מ-300 מייל משם, והוזמן על ידי צ'יאנג לשחרר את גואנגג'ואו; יחד, מנו הכוחות 60,000 חיילים.[26]

עם זאת, בסוף המלחמה עברו הבריטים במהירות להחזיר את השליטה בהונג קונג[27] באוגוסט 1945, ומנעו את הבאת הונג קונג תחת שליטת הרפובליקה הסינית. לאחר ההפסד במלחמת האזרחים הסינית בשנת 1949, ממשלת הרפובליקה הסינית, שלטון הקומינטנג, שהוקמה על ידי סון יאט-סן, נסוגה לטאיוואן. זמן קצר לאחר מכן, ב-6 בינואר 1950, הכירה בריטניה ברפובליקה העממית של סין כממשלתה של סין עקב אינטרסים כלכליים, וחסמה את ממשלת הרפובליקה הסינית מלהשתתף באמנת סן פרנסיסקו בשנת 1951, שהנהיג את נושא שלממשלת טאיוואן הייתה אמורה להיכנע. בשנת 1957 היה לראש ממשלת בריטניה, הרולד מקמילן, הסכם סודי עם ארצות הברית, שם ארצות הברית הסכימה להגן על הונג קונג מול הבריטים כ"בעיית הגנה משותפת" למקרה שתותקף על ידי סין הקומוניסטית.[28] בתמורה, הבריטים התחייבו שלא לדחוף לחברות סין הקומוניסטית באו"ם,[28] שתשאיר את מושב האו"ם לטאיוואן. עם זאת, בשנת 1971, החלטת העצרת הכללית של האו"ם 2758 נתמכה על ידי הבריטים והתקבלה, והכירה בממשלת הרפובליקה העממית של סין כממשלה הלגיטימית היחידה של סין ולא בממשלת הרפובליקה הסינית. לאחר מכן, בריטניה והפובליקה העממית של סין החלו במשא ומתן על מסירת הונג קונג, ובסופו של דבר אטימו את עתידה של הונג קונג עם הרפובליקה העממית של סין ולא עם הרפובליקה הסינית.

במהלך מלחמת האזרחים הסינית וגם אחריה, אנשים רבים מסין היבשתית, כולל פליטים פרו-קוימינטנג וחיילים לשעבר, ברחו להונג קונג ולטאיוואן. לדוגמה, נשיא הטאיוואן לשעבר מא יינג-ג'יו נולד בהונג קונג בשנת 1950, לאחר שהוריו ברחו מהיבשת.[29] באמצע 1950 הגיעו להונג קונג כ-10,000 חיילים לאומניים, שהוחזקו זמנית במבצר בהר דייוויס.[28] ביוני 1950 הותקפו החיילים על ידי פרו-קומוניסטים בעימותים אלימים, מה שהוביל להעברת 6,000 מהחיילים הממוקדים כעבור שבוע לטחנת רני.[28] 10,000-20,000 פליטים לאומניים נוספים התיישבו בטחנת רני, שם הוקמה הוועדה להקלה במחנה הפליטים של רני בהונג קונג בכספים לאומניים מאיגוד הסיוע החופשי בסין שבטאיוואן.[28] האיגוד החל להקים קהילה פרו-לאומנית קבועה אנטי-קומוניסטית בהונג הונג, וזכתה טחמת רני לכינוי "טאיוואן הקטנה".[28] כמה אלפים מהפרו-לאומנים הנלהבים ביותר הועברו על ידי האיגוד לטאיוואן.[28]

לאומנים ופליטים התיישבו גם בעיר המגודרת קאולון, ומשכו אליהם 2,000 מתנחלים עד שנת 1947, שהיו משוכנעים שהאזור נמצא תחת שיפוט של הרפובליקה הסינית.[30] מוקדם יותר בשנת 1933, הממשלה הלאומנית תבעה סמכות שיפוט באזור והחלה ללחוץ על ממשלת בריטניה בנושא.[31] בסוף 1946, פקידי ממשל לאומניים ביקרו באתר וערכו תוכנית לניהול האזור, ויצרו את "טיוטת תוכנית המתאר להחזרת הממשל".[32] זמן קצר לאחר בינואר 1948 נכנסו פקידי הקוומינטנג לאזור ועודדו את התושבים להתנגד לפינוי על ידי הממשלה הקולוניאלית, ובסופו של דבר הובילו לפרעות בעיר החומה ולהפגנות סטודנטים בסין היבשתית בשליטת הרפובליקה הסינית, שם נבזזה והוקמה הקונסוליה הבריטית בקנטון שעולה באש.[31]

לאחר מלחמת האזרחים, המחנה הפרו-טאיוואני היה כוח פוליטי מרכזי בהונג קונג. בנוסף, הפעולות נגד הקומוניסטים על ידי פרו-לאומנים בהונג קונג היו אינטנסיביות במיוחד בסוף שנות ה-50 עד תחילת שנות ה-60.[28] ביום העשירי הכפול נראו לעיתים קרובות דגלים של הרפובליקה הסינית בהונג קונג, הוראת הסרת הדגל[33] על ידי פקיד ממשל זוטר גרמה לפרעות בהונג קונג בשנת 1956, כאשר הפרו-לאומנים (המכונים "ימנים") לחמו נגד הפרו-קומוניסטים (המכונים "שמאלנים"). אף על פי שהנפת דגל הרפובליקה הסינית במהלך היום העשירי הכפול פחתה מאז מסירת הונג קונג לרפובליקה העממית של סין ב-1997, עדיין ניתן לראותו עד היום[34][35] במקומות כמו האנג לאו שבטואן מון, היכן האובליסק והפסל של סון יאט-סן היו ממוקמים.

יחסים רשמיים ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסים רשמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 2010, היחסים בין הונג קונג לטאיוואן מנוהלים באמצעות המועצה לשיתוף פעולה ולקידום כלכלי ותרבותי הונג קונג-טאיוואן (ECCPC) והמועצה לשיתוף פעולה כלכלי ותרבותי של טאיוואן-הונג קונג (THEC). בעוד "משרד הכלכלה והתרבות של טאיפיי בהונג קונג" (TECO) מהווה הנציגות של טאיוואן בהונג קונג, "משרד הכלכלה, המסחר והתרבות של הונג קונג" (HKETCO) מהווה הנציגות של הונג קונג בטאיוואן.[36] בנוסף, היחסים עם הונג קונג מנוהלים גם על ידי "המועצה לענייני יבשת", אם כי לא כל התקנות החלות על סין היבשתית מוחלות אוטומטית על אותם שטחים.

בשנת 2018, משרד נציבות משרד החוץ השייכת לרפובליקה העממית של סין, הודיע לקונסוליות הזרות בהונג קונג כי אסור להן להשתתף באירועי היום העשירי הכפול המתרחשות בעיר.[37]

ביולי 2020 לא קיבל הקצין הגבוה ביותר של TECO בהונג קונג, קאו מינג-צון, חידוש אשרת העבודה שלו על ידי ממשלת הונג קונג מכיוון שהוא סירב לחתום על הצהרה התומכת בעקרון "סין אחת".[38] המועצה לענייני יבשת טאיוואן הזכירה כי נציגי ממשלה אחרים ב-TECO חוו עיכובים גדולים בוויזה גם כן מממשלת הונג קונג.[38] במאי 2021, המועצה לענייני יבשת טאיוואן הודיעה כי לחץ שלטונות הונג קונג הביא לצמצום עובדי הונג קונג והשאיר 8 עובדים בלבד, לעומת 19 בעבר.[39] לשאר 8 אנשי הצוות הנותרים יש ויזות שתוקפן יפוג בסוף 2021, והוויזות לא צפויות להיות מחודשות על ידי ממשלת הונג קונג.[40] ביוני 2021 הודיעה טאיוואן כי 7 מאנשי הצוות עזבו את הונג קונג, והעובד הנותר יחזור לטאיוואן ביולי 2021, כאשר תוקף האשרה שלו יפוג.[41] צוות TECO המקומי יעבור למרכז המידע והתרבות קוואנג הווה של טאיוואן שבוואן חי.[41]

במרץ 2021, המשרד לענייני טאיוואן בבייג'ינג הזהיר את טאיוואן שלא להתערב בהונג קונג, וקבע כי טאיוואן לא צריכה ללכת "בהמשך הדרך הלא נכונה של מניפולציה פוליטית בנושאי הונג קונג" לאחר שממשלת המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית של טאיוואן הביעה דאגה מהמחוקקים הפרו-דמוקרטיים אשר נעצרו.[42][43] באותו חודש דחה מנהיג הקוומינטנג, מנהיג האופוזיציה, ג'וני צ'יאנג, את הצעתה של בייג'ינג לרעיון מדינה אחת, שתי שיטות (המתנהלת בהונג קונג ובמקאו) לטייוואן, וקבע כי "אנו כבר רגילים לסגנון חיים כזה. אם אתם רוצים שאנשי טאיוואן ישנו את זה - זה בלתי אפשרי".[44]

במאי 2021 סגרה הונג קונג את משרדה HKETCO בטאיפיי בטענה שטאיוואן "התערבה באופן גס בענייניה הפנימיים של הונג קונג".[45] בתגובה, המועצה לענייני היבשת השייכת לטאיוואן הצהירה כי "אנו מצטערים על התעלמות ממשלת הונג קונג מדמוקרטיה ושלטון החוק."[45]

תנועות ומחאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה האחרונה שני האזורים היו מעורבים זה בזה מבחינה פוליטית. בשנת 2014, סטודנטים מהונג קונג תמכו בתנועת הסטודנטים החמניות בטאיוואן, וסטודנטים מטאיוואן תמכו בתנועת המטריה בהונג קונג.[46][47] רצח אזרח הונג קונג בשנת 2018 בהיותו בטאיוואן גרם לממשלת הונג קונג להציע בשנת 2019 את הצעת חוק ההסגרה של הונג קונג, שמאפשר להסגיר חשודים בעבריינות לא רק לטאיוואן, אלא גם לסין היבשתית ולמקאו. בתגובה, התחילו הפגנות מאסיביות בהונג קונג, כאשר ממשלת טאיוואן תמכה במפגינים, ולא רצתה שההצעת החוק תתקבל.[48] ממשלת טאיוואן רואה בהצעת החוק להסגרה, הנסוגה כעת, כהפרה של עקרון "מדינה אחת, שתי שיטות", שהיה ההצעה של סין העממית לאיחוד עם טאיוואן. עשרות אלפי אזרחים טאיוואנים צעדו בטאיפיי ב-29 בספטמבר 2019 כתמיכה בתנועה הפרו-דמוקרטית של הונג קונג.[49] בגלל תמיכת טאיוואן בהפגנות, דגלי טאיוואן נצפו לעיתים קרובות בהפגנות.[34]

השפעת מחאות הונג קונג ב-2019 על הבחירות לנשיאות טאיוואן 2020[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות לנשיאות טאיוואן בשנת 2020, האן קואו-יו ממפלגת הקוומינטנג הועדף על פני צאי יינג-ון, נשיאת טאיוואן מהמפלגה הפרוגרסיבית הדמוקרטית (DPP) בגלל ההפסדים שהיא ספגה בבחירות המקומיות בטייוואן 2018.[50] בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2018, הפסידה ה-DPP בבחירות לראשות העיר בערים חשובות רבות לקוומינטנג וכתוצאה מכך ניצחון חזק של הקוומינטנג.[51] זה גם היה טוב גם עבור סין מכיוון שמפלגת הקוומינטנג העדיפה לקיים קשרים כלכליים הדוקים יותר עם סין היבשתית, ואילו ה-DPP כיוונה לטאיוואן עצמאית יותר.[52] ללא קשר לכך, הן הקוומינטנג והן ה-DPP מראים קווי דמיון בנושא יחסי טאיוואן–סין וכיצד שני הצדדים תומכים בעצמאות.[53] DPP הצליחה לשרוד את בחירות 2020 כדי לזכות בנשיאות ולהשיג שליטה ברוב היואן המחוקק בזכות שיפורים כלכליים, הפגנות הונג קונג 2019–2020 ותוכנית לאיחוד סין בין שני צדדי המצר.[50]

ההפגנות בהונג קונג פרצו ביוני 2019 כתגובה להצעת חוק ההסגרה של הונג קונג שהוגשה ב-29 במרץ אותה שנה.[54] מאחר שה-DPP של צאי נותנת עדיפות למטרה של טאיוואן עצמאית יותר שאיננה נשענת על הרפובליקה העממית של סין, הפגנות הונג קונג הפכו למנוף פוליטי שעזר לה להשיג תמיכה והכרה מקומית ועולמית.[55] לשם השוואה, הקוומינטנג היה הרבה יותר רך כלפי הרעיון של יחסים עם סין.[56] זה היה קטלני עבור הקוומינטנג בבחירות לנשיאות ב-2020 מכיוון שה-DPP זכתה לתמיכה עצומה הן ממצביעיהם הטאיוואנים והן מאוהדי הונג קונג. הביקורת וההתרסה של צאי כלפי עקרון "מדינת המדינה אחת, שתי שיטות" של בייג'ינג, וכן תמיכתה במפגינים בהונג קונג סייעו לה בהמשך להשיב את התמיכה שאיבדה DPP בבחירות 2018.[52] זה היה המקרה במיוחד כאשר צאי הגיבה לנאום השנה החדשה של שי על טאיוואן ולאיחוד עם היבשת, מה שגרם לציון האישורים שלה לעלות.[55] שי ג'ינפינג, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של סין, הביע בנאומו כיצד עקרון "מדינה אחת, שתי שיטות" הוא הפתרון הטוב ביותר למימוש "איחוד שליו" של סין היבשתית וטאיוואן, בדיוק כמו בהונג קונג בשנת 1997 ובמקאו, בשנת 1999, שנהייתה תחת שליטת סין העממית.[57] בנאומו אמר שי כי איחוד יועיל לשני הצדדים במונחים של פתיחת הזדמנויות רבות יותר לעסקים, קידום הכלכלה ושמירה על השלום.[57] שי גם הצהיר כי סין תכבד את המערכת החברתית הנוכחית של טאיוואן וכי הקניין הפרטי, הזכויות החוקיות והאינטרסים החוקיים של טאיוואן, והאמונות הדתיות יהיו מוגנים כל עוד נשמרים אינטרסים של סין העממית וריבונותה על טאיוואן.[57]

לאחר שהייתה עדה לאופן שבו סין התמודדה עם ההפגנות בהונג קונג, וכן כששמעה את נאומו של שי, נקטה צאי בעמדה נחרצת נגד סין ותוכנית האיחוד על ידי דחייה פומבית של הקונצנזוס 1992.[58] צאי גם התנגדה בתוקף להפעיל על טאיוואן את עקרון "מדינה אחת, שתי שיטות" וביקש שסין העממית תכיר בטאיוואן כמדינה עצמאית ויכבדו את מחויבותה של טאיוואן לחופש ולדמוקרטיה. צאי, אינג-ון (2 בינואר 2019). הנשיא צאי מנפיק הצהרה על "המסר לארצנו בטייוואן" של נשיא סין שי (נאום). בבחירות הקודמות לפני הבחירות לנשיאות 2020, צאי דיברה בזהירות רבה יותר על סין.[58] אולם לאחר שזכתה לתמיכה רבה יותר מאזרחי טאיוואן ומאנשים מעבר לים, היא דיברה בצורה חריפה יותר נגד סין העממית, תוך שהיא מקדמת את רעיונה של טאיוואן עצמאית, וכתוצאה מכך ניצחה בבחירות לנשיאות 2020.[52] זכייתה של צאי בבחירות לא עצרה את תוכניותיה של סין העממית לפתח מערכת יחסים חוצה-מצרים חזקה ונחושה עם טאיוואן.[59] עם זאת, זה נתפס כמגביר את המחאה בהונג קונג על ידי רבים מהמפגינים נגד הממשלה בהונג קונג.Chow, Maintai, Zinnia Lee, Lea Li, Shanshan Kao (12 בינואר 2020). Beijing and Hong Kong protesters react to Tsai Ing-wen’s win in Taiwan presidential election. Event occurs at 1:57. אורכב מ-המקור ב-20 באפריל 2021. {{cite AV media}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)צ'או, מיינטאי, זיניה לי, לאה לי, שנשאן קאו (12 בינואר 2020). מפגיני בייג'ינג והונג קונג מגיבים לזכייתו של צאי אינג-וין בבחירות לנשיאות טייוואן. האירוע מתרחש בשעה 1:57. הועבר לארכיון מהמקור ב־20 באפריל 2021. לאחר שהיו עדים לאזרחי טאיוואן שמשתתפים בזכייה של צאי בנשיאות, חלק מהמפגינים בהונג קונג הודיעו כי חשו קנאה ואמרו כי גם הם רוצים את סוג הדמוקרטיה שאזרחי טאיוואן הדגימו בבחירות 2020.Chow, Maintai, Zinnia Lee, Lea Li, Shanshan Kao (12 בינואר 2020). Beijing and Hong Kong protesters react to Tsai Ing-wen’s win in Taiwan presidential election. Event occurs at 2:02. אורכב מ-המקור ב-20 באפריל 2021. {{cite AV media}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) צ'או, מיינטאי, זיניה לי, לאה לי, שנשאן קאו (12 בינואר 2020). מפגיני בייג'ינג והונג קונג מגיבים לזכייתו של צאי אינג-וין בבחירות לנשיאות טייוואן. האירוע מתרחש בשעה 02:02. הועבר לארכיון מהמקור ב־20 באפריל 2021.

בתגובה לתמיכה שהפגינה טאיוואן למפגינים בהונג קונג, הפכה טאיוואן למיקום פופולרי יותר עבור מפגינים המבקשים מקלט מאז צאי הודיעה כי טאיוואן תספק להונג קונגים "סיוע נחוץ".[60] הערפול של "הסיוע הנחוץ" שהציעה טאיוואן לאלה הנמלטים מהונג קונג היה יכול רק לעזור לאנשים שנכנסו באופן חוקי לטאיוואן.[61] הסיבה לכך היא שמדיניות טאיוואן בכל הנוגע לסעיף 18 לחוקים והתקנות בנוגע לענייני הונג קונג ומקאו אינה מספקת הליך מפורט יותר או מדויק יותר כיצד להתמודד עם המצב כאשר הוא מופיע.[61] זה היה המקרה במיוחד עבור מפגינים רבים מכיוון שהכניסה החוקית לטאיוואן הייתה קשה בגלל משטרת הונג קונג שהחרימה מסמכי נסיעה.[61] זה הציב אותם במצב בו הם נצטרכו להיכנס באופן בלתי חוקי לטאיוואן אם היו מבקשים שם מקלט.[61] עם זאת, בשנת 2020 הוציאה טאיוואן להונג קונגים 10,813 אישורי שהייה, כמעט כפול מכמות האישורים בהשוואה לשנת 2019, שהיו 5,858.[62]

מעמד פליט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ושוע וונג, פוליטיקאי מהונג קונג, נסע גם לטאיוואן כדי להיפגש עם הממשלה כדי לדון בפוטנציאל של מפגינים מהונג קונג לבקש מקלט מדיני בטאיוואן.[63][64] קית' פונג צ'ונג-יין, נשיא התאחדות הסטודנטים של אוניברסיטת הבפטיסטים בהונג קונג, הדהד גם את דבריו של ג'ושוע וונג בנוגע להיעדר תהליך מקלט בטאיוואן ואומר כי מפלגת ה-DPP לא חוקקה חוקים ספציפיים שיסייעו לפליטים.[65][66] אף על פי שצאי יינג-ון, נשיאת טאיוואן, תמכה באופן קבוע במפגינים ברשתות החברתיות ובסעיף 18 לחוקים והתקנות של טאיוואן בנוגע לענייני הונג קונג ומקאו נקבע כי "יינתן סיוע הכרחי לתושבי הונג קונג או מקאו שביטחונם או חירותם מאוימת מיד מסיבות פוליטיות",[67] ממשלת טאיוואן טרם יצרה תהליך לפליטים פוליטיים.[68][69] ג'וזף וו, שר החוץ של טאיוואן, אמר כי די בחקיקה הקיימת לטיפול בפליטים,[70] אף על פי שסרטון "ניו יורק טיימס"[71] הראה כי כמה פליטים מהונג קונג נכנסו לטאיוואן באופן בלתי חוקי, והביא ראיות לכך אין די בחקיקה הקיימת. מאמר העיתונות החופשית של הונג קונג מזכיר כי אנשים בדרך כלל משתמשים בסירות מהירות כדי לברוח מהונג קונג לטאיוואן.[72] בתגובה לסרטון ה"ניו יורק טיימס ", המועצה לענייני היבשת הזהירה את המפגינים ההונג קונגים שלא להיכנס לטאיוואן באופן לא חוקי, וחזרה על ההצהרה כי די בחוקים הקיימים,[73] אף על פי שהם מכסים רק מקרים מיוחדים, כגון סטודנטים, השקעות ואשרות תיירים. עבור אשרות סטודנטים, משרד החינוך של טאיוואן בנובמבר 2019 הודיע כי סטודנטים באוניברסיטאות בהונג קונג יורשו להשתתף בהרצאות ולהמשיך את לימודיהם בטאיוואן.[74] עבור פליטים שאינם זכאים לוויזות סטודנטים והשקעות, היעדר תהליך מקלט רשמי זה גורם לכך שהם נכנסים לטאיוואן באשרות תיירות למשך 30 יום[75][76] ואינם יכולים לעבוד כחוק בטאיוואן.

בניגוד לעמדת ה-DPP להאמין שהחוקים הנוכחיים נאותים, האן קו-יו, המועמד המפסיד של קוומינטנג לבחירות לנשיאות טאיוואן ב-2020, אמר כי הוא תומך באופן מלא בהעברת חוק הפליטים בכדי לסייע למבקשי מקלט מהונג קונג.[77] בנוסף, מפלגת הכוח החדשה (NPP) באפריל 2020 ביקשה שה-DPP והיואן המחוקק יעבירו מעשה פליטים, וכן יתקנו את סעיף 18 כך שהנהלים יוגדרו בבירור לפליטים פוליטיים מהונג קונג.[78][79] החל ממאי 2020, אף על פי שהנשיאה, צאי יינג-ון ושר החוץ ג'וזף וו, שטענו כי די בחקיקה הקיימת, אף תושב בהונג קונג ובמקאו לא קיבל סיוע רשמי מטאיוואן לפי סעיף 18.[72] יו"ר הקוומינטנג, ג'וני צ'יאנג, אמר גם כי ממשל ה-DPP בפיקודה של צאי דיבר על עזרתם של הונג קונג אך לא הצליח להעניק עזרה משמעותית, וכי יש להעביר חקיקה למתן מקלט פוליטי לאלה מהונג קונג. בקשר לכישלונה של DPP לחוקק חוקים בעניין זה, אמר צ'יאנג גם כי "אל תתנו ל"תמיכה בהונג קונג" רק בסיסמה של הבטחות ריקות... העלו את מחשבותיכם לגבי חקיקה. תמכו בהונג קונג בפעולות אמיתיות".[80]

למרות היעדר ההתקדמות של טאיוואן בהענקת מעמד פליט רשמי, ישנם הונג קונגים שברחו לטאיוואן, כולל מייסד ספר מפרץ קוזוויי, לאם וינג-קי. לאם אמר כי טאיוואן היא "המבצר האחרון" של תושבי הונג קונג כנגד הדיכוי הסיני ביבשת, וכי צעירים מהונג קונג צריכים לעזוב לטאיוואן.[79] עם זאת, ללא חוקי הפליטים בטאיוואן, לא ברור כיצד צעירים הונג קונגים ישיגו זאת. לאם עצמו גייס 200,000 דולר ארצות הברית עבור חנות הספרים החדשה שלו,[79] שהיא הסכום הדרוש לוויזה להשקעה בטאיוואן.[81]

מכיוון שהמועצה לענייני היבשת המשויכת לטאיוואן אינה מספקת סיוע לאלה שבורחים לטייוואן, ארגונים לא ממשלתיים לקחו תפקיד פעיל יותר בסיוע לאנשים אלה.[72] הכנסייה הפרביטריאנית, צ'ה-לאם בטאיוואן סייעה לפליטים מהונג קונג לטאיוואן בכך שהיא מספקת להם מחסה, וכן מסרה אספקה למפגינים שעדיין בהונג קונג.[72] גובאר צ'ן, יו"ר התאחדות הסטודנטים הלאומית בטאיוואן, אמר כי "המשימה הבסיסית של ארגונים לא ממשלתיים בטאיוואן היא להפעיל לחץ על הממשלה לתקן את חוק הפליטים", שכן ארגונים לא ממשלתיים אינם יכולים לספק סיוע על בסיס ארוך טווח, ובאופן חוקי, קבלת פליטים תהיה היעילה ביותר.[72]

ב-27 במאי 2020 הודיעה הנשיאה צאי יינג-ון כי תיווצר תוכנית שתספק תמיכה הומניטרית לאלה מהונג קונג.[82] ב-18 ביוני באותה השנה נחשפו פרטי התוכנית; משרד שירות וחילופי טאיוואן-הונג קונג אמור היה להיפתח ב-1 ביולי 2020 בטאיפיי במסגרת ה-THEC, אשר מתכוונת לעסוק בזכויות אדם וקבוצות אזרחיות בכדי לסייע לאנשים עם הוצאות מחיה בסיסיות, תושבות, התיישבות, תעסוקה והגנה.[82] כל תמיכה מהמשרד תינתן רק לאחר כניסת אנשים לטאיוואן.[82] לא נמסרה הודעה בדבר יישום חוק פליטים או מקלט, והמבקשים עזרה מכונים על ידי הממשלה "מחפשי מקלט" ולא "פליטים".[82]

בסוף יולי 2020, חמישה אנשים מהונג קונג נמצאו בים על ידי משמר החופים של טאיוואן, נסחפים לעבר איי פראטאס לאחר שנגמר הדלק בספינתם.[83] ראש הביטחון של הונג קונג, ג'ון לי, הזהיר את טאיוואן מפני "מחסה עבריינים" וביקש להחזיר את החמישה להונג קונג, למרות היעדר הסכם הסגרה.[84] ב-26 באוגוסט 2020 נמצאו 12 אנשים מהונג קונג על ידי משמר החופים הסיני ביבשת. בשני האירועים, ההערכה היא שהנוסעים רצו לברוח לטאיוואן.[85]

ב-2 במרץ 2021 התאספו עשרות אנשים ליד היואן המחוקק בטאיוואן, והגישו בקשות כמו לאפשר לפליטים פוליטיים מהונג קונג לברוח לטאיוואן.[86][87]

על פי סוכנות ההגירה הלאומית של טאיוואן (NIA), חלה מגמת עלייה בהיתרי התושבות של עובדי הונג קונג שעוברים לטאיוואן במסגרת 16 התוכניות השונות לקבלת היתר שהייה.[88] בשנת 2018 הוענקו 4,148 אישורי שהייה ותוספת 1,090 מענקי תושבות קבע, ובשנת 2019 הונפקו 5,858 אישורי תושבות יחד עם 1,474 מענקי תושבות קבע.[89] בשנת 2020 הונפקו 10,813 אישורי תושבות עם 1,576 מענקי תושבות קבע נוספים.[90][91] גורם מטעם ה-NIA הצהיר כי למגמת העלייה יש הרבה קשר למצב הפוליטי האחרון בהונג קונג.[88]

יחסים תרבותיים וכלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה תרבותית, אף על פי שהניב האזורי העיקרי בהונג קונג (ובמקאו) הוא הקנטונזית והניב העיקרי בטאיוואן הוא המנדרינית, שני האזורים ממשיכים להשתמש בכתב הסיני המסורתי, זאת בניגוד לכתב הסיני מפושט המשומש בסין העממית. בנוסף, הן בהונג קונג והן בטאיוואן יש רוב סיני מובהק.

בהונג קונג, עיתונים תוארכו לעיתים קרובות באמצעות לוח השנה של הרפובליקה הסינית, גם לאחר 1949.[92][93] מחלקת שירותי הפנאי והתרבות בהונג קונג (LCSD) התנצלה בשנת 2017 לאחר שמחקה את השנה של הרפובליקה הסינית ("השנה ה-66 לרפובליקה הסינית") מגזיר עיתון בהונג קונג משנת 1977.[93] שחקני כדורגל מהונג קונג, כמו לאם שונג-יי, ייצגו לעיתים קרובות את נבחרת טאיוואן בכדורגל, וקבוצת הכדורגל הטאיוואנית שזכתה במדליית זהב במשחקי אסיה 1958 הורכבה בעיקר מהונג קונגרים.[92]

כתוצאה מהמלחמה, לא הותרו טיסות ישירות בין טאיוואן לסין היבשתית ולכן נוסעים רבים עברו דרך הונג קונג עד שנת 2003, אז נוצרה האמנת חוצה המיצרים. נסיעה בין אזרחים משני האזורים פופולרית: בשנת 2018 היו כ-1.7 מיליון אזרחי טאיוואן שנסעו להונג קונג, היעד השלישי הנפוץ ביותר אחרי יפן (4.8 מיליון) וסין היבשתית (4.1 מיליון).[94] 1.7 מיליון אזרחים אלה היוו קבוצת התיירים השנייה בגודלה בהונג קונג, רק אחרי תיירים מסין היבשתית.[95] טיסות ללא הפסקה מתבצעות בין שדות התעופה הונג קונג וטאיפיי (טאויואן), טאיצ'ונג, טאינאן וקאושיונג.

הונג קונג וטאיוואן השקיעו רבות בחינוך ובתשתיות לאחר מלחמת העולם השנייה, מה שגרם לשתי הכלכלות להשתפר משמעותית ולהיות חלק מארבעת הנמרים של אסיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי הונג קונג – טאיוואן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "The 130-year history of the faculty of medicine at HKU". South China Morning Post (באנגלית). 2018-12-24. אורכב מ-המקור ב-8 בנובמבר 2020. נבדק ב-2020-09-09. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "National flag". english.president.gov.tw (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-10 בנובמבר 2020. נבדק ב-2020-11-17. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Original Site of Xing Zhong Hui (Revive China Society) Hong Kong Headquarters". אורכב מ-המקור ב-22 ביולי 2020. נבדק ב-28 בנובמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Xinhai Revolution | Facts, Summary, Uprising, Revolution & Aftermath". School History (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-01-06.
  5. ^ "The Man．The University．The History - Sun Yat-sen". 100.hku.hk. אורכב מ-המקור ב-19 בנובמבר 2020. נבדק ב-2020-01-07. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "Dr Sun Yat-sen Museum tells story of Dr Sun's first wife, Lu Muzhen (with photos)". www.info.gov.hk. אורכב מ-המקור ב-4 ביוני 2020. נבדק ב-2020-05-05. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "TRANSIT OF WAR MATERIAL TO CHINA. (Hansard, 18 July 1940)". api.parliament.uk. אורכב מ-המקור ב-9 בפברואר 2019. נבדק ב-2020-01-14. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ ""That Hell-hole Of Yours" | AMERICAN HERITAGE". www.americanheritage.com. אורכב מ-המקור ב-24 באוקטובר 2020. נבדק ב-2020-01-05. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "Milestones: 1937–1945 - Office of the Historian". history.state.gov. אורכב מ-המקור ב-24 בדצמבר 2020. נבדק ב-2020-01-08. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Tsang (2004). A Modern History of Hong Kong. p. 115.
  11. ^ "The Fall of Hong Kong". www.hksw.org. אורכב מ-המקור ב-25 בפברואר 2020. נבדק ב-2020-06-11. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "Why Churchill didn't want Hong Kong defended against Japanese". South China Morning Post (באנגלית). 2017-01-07. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2019. נבדק ב-2020-01-07. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Tsang (2004). A Modern History of Hong Kong. p. 121.
  14. ^ "Escape from Hong Kong". www.hongkongescape.org. אורכב מ-המקור ב-19 בינואר 2020. נבדק ב-2021-02-26. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Blishen, A. O. (2013-03-01). "Escape from Hong Kong: Admiral Chan Chak's Christmas Day Dash, 1941". Asian Affairs. 44 (1): 162–163. doi:10.1080/03068374.2012.760821. ISSN 0306-8374.
  16. ^ 1 2 Tsang. A Modern History of Hong Kong. p. 123.
  17. ^ Tsang. A Modern History of Hong Kong. p. 123.
  18. ^ Tsang. A Modern History of Hong Kong. p. 124.
  19. ^ 1 2 Tsang. A Modern History of Hong Kong. p. 133.
  20. ^ 1 2 3 4 Tsang. A Modern History of Hong Kong. p. 125.
  21. ^ Whitfield, Andrew. Hong Kong, Empire and the Anglo-American Alliance at War, 1941-45. p. 91.
  22. ^ Whitfield, Andrew. Hong Kong, Empire and the Anglo-American Alliance at War, 1941-45. p. 92.
  23. ^ 大陸委員會 (2009-03-22). "中華民國大陸委員會". 大陸委員會. אורכב מ-המקור ב-1 בספטמבר 2019. נבדק ב-2020-06-11. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ 1 2 Whitfield, Andrew. Hong Kong, Empire and the Anglo-American Alliance at War, 1941-45. p. 99.
  25. ^ Tsang. A Modern History of Hong Kong. p. 131.
  26. ^ 1 2 Tsang. A Modern History of Hong Kong. p. 134.
  27. ^ "Liberating Hong Kong". End of Empire (באנגלית אמריקאית). 2015-08-28. אורכב מ-המקור ב-29 באוקטובר 2019. נבדק ב-2019-10-29. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Hong Kong in the Cold War. Hong Kong University Press. 2016. ISBN 978-988-8208-00-5.
  29. ^ "Ma Ying-jeou | Biography & Facts". Encyclopedia Britannica (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-19 בנובמבר 2020. נבדק ב-2021-06-05. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ Crawford, James (2020-01-06). "The Strange Saga of Kowloon Walled City". Atlas Obscura (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-14 באוגוסט 2020. נבדק ב-2020-08-15. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ 1 2 Miners, N. J. (1982). "A Tale of Two Walled Cities: Kowloon and Wiehaiwei". Hong Kong Law Journal. 12: 179.
  32. ^ "The History of Planning for Kowloon City" (PDF). HKU. אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 באוקטובר 2020. נבדק ב-15 באוגוסט 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
  33. ^ "What sparked Hong Kong's Double Tenth riots". South China Morning Post (באנגלית). 2016-10-07. אורכב מ-המקור ב-14 בינואר 2020. נבדק ב-2020-01-14. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ 1 2 "Hong Kong protesters gather to mark Taiwan's 'Double Tenth' holiday". South China Morning Post (באנגלית). 2019-10-10. אורכב מ-המקור ב-29 באוקטובר 2019. נבדק ב-2020-01-14. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ "Double Tenth day: the disappearing flags of the Republic of China in Hong Kong". South China Morning Post. אורכב מ-המקור ב-14 בינואר 2020. נבדק ב-2020-01-14. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ Taiwanese Overseas 'Embassies' Abroad
  37. ^ "Exclusive: Beijing tells foreign consulates in Hong Kong to 'refrain' from attending Taiwan National Day events". Hong Kong Free Press HKFP (באנגלית בריטית). 2018-10-11. אורכב מ-המקור ב-20 באוקטובר 2018. נבדק ב-2021-06-04. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ 1 2 "Taiwan official leaves Hong Kong after refusing to sign 'One China' statement - report". Hong Kong Free Press HKFP (באנגלית בריטית). 2020-07-17. אורכב מ-המקור ב-17 ביולי 2020. נבדק ב-2020-09-09. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ "Taiwan's visa services in Hong Kong will survive dwindling staff and political pressure, island vows ｜ Apple Daily". Apple Daily 蘋果日報 (בChinese (Hong Kong)). אורכב מ-המקור ב-12 במאי 2021. נבדק ב-2021-05-12. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ "Closure of Hong Kong office in Taiwan 'marks new low in ties' ｜ Apple Daily". Apple Daily 蘋果日報 (בChinese (Hong Kong)). אורכב מ-המקור ב-26 במאי 2021. נבדק ב-2021-05-26. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ 1 2 "Taiwan to keep up some Hong Kong services despite work visa row". South China Morning Post (באנגלית). 2021-06-21. אורכב מ-המקור ב-22 ביוני 2021. נבדק ב-2021-06-22. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ "Taiwan on the wrong path regarding HK, warns Beijing - RTHK". news.rthk.hk (באנגלית בריטית). אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2021. נבדק ב-2021-03-02. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ Kong, Dimsumdaily Hong (2021-01-06). "Mainland Affairs Council of Taiwan expresses shock over massive arrests in Hong Kong today". Dimsum Daily (באנגלית אמריקאית). אורכב מ-המקור ב-12 במאי 2021. נבדק ב-2021-05-12. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ McAlinden, Tom. "I'm in no rush to meet Xi Jinping: KMT leader - RTHK". news.rthk.hk (באנגלית בריטית). אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2021. נבדק ב-2021-03-02. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ 1 2 "Hong Kong places blame for Taipei office closure on Taiwan". South China Morning Post (באנגלית). 2021-05-21. אורכב מ-המקור ב-26 במאי 2021. נבדק ב-2021-05-26. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ "Occupy takes seed of an idea from sunflower movement". South China Morning Post (באנגלית). 2014-09-19. אורכב מ-המקור ב-29 באוקטובר 2019. נבדק ב-2019-10-29. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ "US-China Economic and Security Review Commission 2014 report on Hong Kong" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-17 באוקטובר 2020. נבדק ב-24 באפריל 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ Steger, Isabella. "Why Taiwan is the most outspoken critic of Hong Kong's extradition law". Quartz (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-29 באוקטובר 2019. נבדק ב-2019-10-29. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ "Huge crowd rallies in Taipei to support Hong Kong democracy movement". focustaiwan.tw. אורכב מ-המקור ב-7 בדצמבר 2019. נבדק ב-2020-01-05. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ 1 2 לאי, כריסטינה. "ההשפעה של מחאת הונג קונג על הבחירות בטייוואן" (ראיון). ראיינה את רחל ברנשטיין. 23 בינואר 2020. הוחזר ב-8 באפריל 2021.
  51. ^ Olsen, Kelly (25 בנובמבר 2018). "The big winner in Taiwan's weekend elections? China". CNBC. אורכב מ-המקור ב-15 באפריל 2021. נבדק ב-12 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ 1 2 3 Kuo, Lily (11 בינואר 2020). "Taiwan Election: Tsai Ing-Wen Wins Landslide in Rebuke to China". The Guardian. אורכב מ-המקור ב-11 בינואר 2020. נבדק ב-9 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  53. ^ Gries, Peter; Wang, Tao (במרץ 2020). "Taiwan's Perilous Futures: Chinese Nationalism, the 2020 Presidential Elections, and U.S.-China Tensions Spell Trouble for Cross-Strait Relations". World Affairs. 183 (1): 54. doi:10.1177/0043820020907673. {{cite journal}}: (עזרה)
  54. ^ Zamęcki, Łukasz (1 בדצמבר 2020). ""The Revolution of our Times": Reasons for the Hong Kong Protests of 2019". Contemporary Chinese Political Economy and Strategic Relations. 6 (3): 901–902. {{cite journal}}: (עזרה)
  55. ^ 1 2 Tan, Huileng (21 ביוני 2018). "Hong Kong protests give Taiwanese president Tsai Ing-wen a boost as elections approach". CNBC. אורכב מ-המקור ב-20 באפריל 2021. נבדק ב-9 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  56. ^ Morris, James X. (27 בנובמבר 2018). "KMT Shocks With Its success in Taiwan Election". The Diplomat. אורכב מ-המקור ב-22 באוקטובר 2019. נבדק ב-9 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ 1 2 3 שי, ג'ינפינג (12 באפריל 2019). עבודה משותפת למימוש התחדשות האומה הסינית וקידום האיחוד השלומי בסין (נאום).
  58. ^ 1 2 Horton, Chris (5 בינואר 2019). "Taiwan's President, Defying Xi Jinping, Calls Unification Offer 'Impossible'". The New York Times. נבדק ב-11 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  59. ^ Xinhua (12 בינואר 2020). "Taiwan leadership election result: a temporary counter-current". China Daily. אורכב מ-המקור ב-20 באפריל 2021. נבדק ב-12 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  60. ^ Kuo, Lily (25 במאי 2020). "Taiwan promises 'support' for Hong Kong's people as China tightens grip". The Guardian. אורכב מ-המקור ב-25 באפריל 2021. נבדק ב-11 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  61. ^ 1 2 3 4 Sun, Kevin Ying-chen (7 באוקטובר 2020). "Taiwan's refugee policy offers little help to Hongkongers". East Asia Forum. אורכב מ-המקור ב-18 באפריל 2021. נבדק ב-11 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  62. ^ Davidson, Helen (25 בפברואר 2021). "Number of Hong Kong residents moving to Taiwan nearly doubles in 2020". The Guardian. אורכב מ-המקור ב-20 באפריל 2021. נבדק ב-11 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  63. ^ hermesauto (2019-09-03). "Activist Joshua Wong urges Taiwanese to show support for Hong Kong". The Straits Times (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-12 באוקטובר 2019. נבדק ב-2019-10-29. {{cite web}}: (עזרה)
  64. ^ "Refugee bill does not apply to Hong Kong protesters for now, Taiwan says". South China Morning Post (באנגלית). 2019-09-05. אורכב מ-המקור ב-28 בנובמבר 2019. נבדק ב-2019-11-28. {{cite web}}: (עזרה)
  65. ^ "HK student leader says Taiwan's asylum..." Taiwan News. אורכב מ-המקור ב-11 בדצמבר 2019. נבדק ב-2019-12-11. {{cite web}}: (עזרה)
  66. ^ "Taiwanese president Tsai denies 'using' Hong Kong protests for election". South China Morning Post (באנגלית). 2019-12-10. אורכב מ-המקור ב-11 בדצמבר 2019. נבדק ב-2019-12-11. {{cite web}}: (עזרה)
  67. ^ "Act Governing Relations with Hong Kong and Macau". Mainland Affairs Council (באנגלית). 2018-08-14. אורכב מ-המקור ב-30 באוגוסט 2019. נבדק ב-2019-11-28. {{cite web}}: (עזרה)
  68. ^ "Friends from Hong Kong: Taiwan's Refugee Problem". thediplomat.com (באנגלית אמריקאית). אורכב מ-המקור ב-4 בדצמבר 2019. נבדק ב-2019-11-28. {{cite web}}: (עזרה)
  69. ^ "Some Hong Kong Protesters Are Seeking Refuge In Taiwan. For Taiwan, It's Complicated". NPR.org (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-28 בנובמבר 2019. נבדק ב-2019-11-28. {{cite web}}: (עזרה)
  70. ^ "AP Interview: Taiwan may help if Hong Kong violence expands". news.yahoo.com (באנגלית אמריקאית). אורכב מ-המקור ב-11 בדצמבר 2019. נבדק ב-2019-12-11. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ Times, The New York (2019-12-08). "Protesters Are Fleeing Hong Kong. A Secret Network Is Helping Them". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. אורכב מ-המקור ב-11 בדצמבר 2019. נבדק ב-2019-12-11. {{cite news}}: (עזרה)
  72. ^ 1 2 3 4 5 "Today's Hong Kong, tomorrow's Taiwan: Protesters find help and sympathy across the strait". Hong Kong Free Press HKFP (באנגלית בריטית). 2020-05-24. אורכב מ-המקור ב-4 ביוני 2020. נבדק ב-2020-05-25. {{cite web}}: (עזרה)
  73. ^ "HK protesters warned not to flee to Taiwan illegally - RTHK". news.rthk.hk (באנגלית בריטית). אורכב מ-המקור ב-10 בדצמבר 2019. נבדק ב-2019-12-11. {{cite web}}: (עזרה)
  74. ^ "Taiwan universities open doors to students fleeing Hong Kong". South China Morning Post (באנגלית). 2019-11-21. אורכב מ-המקור ב-28 בנובמבר 2019. נבדק ב-2019-11-28. {{cite web}}: (עזרה)
  75. ^ "'We Are Fleeing the Law': Hong Kong Protesters Escape to Taiwan". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 2019-12-08. ISSN 0362-4331. אורכב מ-המקור ב-10 בדצמבר 2019. נבדק ב-2019-12-11. {{cite news}}: (עזרה)
  76. ^ Aspinwall, Nick (2019-12-06). "Why Taiwan Won't Welcome China's Dissidents". The Nation (באנגלית אמריקאית). ISSN 0027-8378. אורכב מ-המקור ב-27 בדצמבר 2019. נבדק ב-2020-01-05. {{cite news}}: (עזרה)
  77. ^ "Enact refugee law to help Hong Kong, Taiwan presidential hopeful says". Reuters (באנגלית). 2019-12-12. אורכב מ-המקור ב-12 בדצמבר 2019. נבדק ב-2019-12-12. {{cite news}}: (עזרה)
  78. ^ "NPP calls for Tsai to make clear stance on HK arrests - Taipei Times". www.taipeitimes.com. 2020-04-19. אורכב מ-המקור ב-25 באפריל 2020. נבדק ב-2020-05-03. {{cite web}}: (עזרה)
  79. ^ 1 2 3 "Bookseller urges external HK resistance - Taipei Times". www.taipeitimes.com. 2020-04-26. אורכב מ-המקור ב-2 במאי 2020. נבדק ב-2020-05-03. {{cite web}}: (עזרה)
  80. ^ Reuters (2020-05-24). "Taiwan Promises 'Necessary Assistance' to Hong Kong's People". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-05-25.
  81. ^ "Immigrate to Taiwan and apply for Resident visa for investment | Residencies.IO". residencies.io. אורכב מ-המקור ב-10 באוגוסט 2020. נבדק ב-2020-05-03. {{cite web}}: (עזרה)
  82. ^ 1 2 3 4 "Taiwan announces humanitarian aid plan for people fleeing Hong Kong". South China Morning Post (באנגלית). 2020-06-18. אורכב מ-המקור ב-18 ביוני 2020. נבדק ב-2020-06-18. {{cite web}}: (עזרה)
  83. ^ "Hong Kong steps up maritime patrols amid reports of activists fleeing to Taiwan". South China Morning Post (באנגלית). 2020-08-29. אורכב מ-המקור ב-11 בספטמבר 2020. נבדק ב-2020-09-09. {{cite web}}: (עזרה)
  84. ^ "Hong Kong steps up pressure on Taiwan over five detained residents". South China Morning Post (באנגלית). 2020-09-14. אורכב מ-המקור ב-14 בספטמבר 2020. נבדק ב-2020-09-14. {{cite web}}: (עזרה)
  85. ^ "Woman among 12 Hongkongers in sea arrest 'denied right to meet lawyer'". South China Morning Post (באנגלית). 2020-09-06. אורכב מ-המקור ב-9 בספטמבר 2020. נבדק ב-2020-09-09. {{cite web}}: (עזרה)
  86. ^ "'Stop meddling': Beijing accuses Taiwan of hypocrisy over Hong Kong". South China Morning Post (באנגלית). 2021-03-02. אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2021. נבדק ב-2021-03-02. {{cite web}}: (עזרה)
  87. ^ "Taiwan activists push for laws to protect fleeing Hong Kong protesters ｜ Apple Daily". Apple Daily 蘋果日報 (בChinese (Hong Kong)). אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2021. נבדק ב-2021-03-03. {{cite web}}: (עזרה)
  88. ^ 1 2 "Hong Kongers granted residency in Taiwan jump 116% - Focus Taiwan". focustaiwan.tw (בסינית). אורכב מ-המקור ב-21 בספטמבר 2020. נבדק ב-2020-09-09. {{cite web}}: (עזרה)
  89. ^ "Hong Kong residents, protesters flock to Taiwan, but is it the right destination?". South China Morning Post (באנגלית). 2020-10-08. אורכב מ-המקור ב-8 באוקטובר 2020. נבדק ב-2020-10-08. {{cite web}}: (עזרה)
  90. ^ "National security law prompts record number of Hongkongers to move to Taiwan: report ｜ Apple Daily". Apple Daily 蘋果日報 (בChinese (Hong Kong)). אורכב מ-המקור ב-3 בפברואר 2021. נבדק ב-2021-02-05. {{cite web}}: (עזרה)
  91. ^ "Number of Hong Kong residents moving to Taiwan nearly doubles in 2020". the Guardian (באנגלית). 2021-02-25. אורכב מ-המקור ב-26 בפברואר 2021. נבדק ב-2021-02-26. {{cite web}}: (עזרה)
  92. ^ 1 2 "Closure of Hong Kong's office in Taiwan - who has been punished? | Lam Hoi ｜ Apple Daily". Apple Daily 蘋果日報 (בChinese (Hong Kong)). אורכב מ-המקור ב-27 במאי 2021. נבדק ב-2021-05-27. {{cite web}}: (עזרה)
  93. ^ 1 2 "Gov't apologises after cropping Republic of China dating system from old newspapers at exhibition". Hong Kong Free Press HKFP (באנגלית בריטית). 2017-06-01. נבדק ב-2021-06-04.
  94. ^ 交通部觀光局行政資訊網. "Tourism Statistics". admin.taiwan.net.tw (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2019-10-29.
  95. ^ "Tourism Commission - Tourism Performance". www.tourism.gov.hk. אורכב מ-המקור ב-9 ביולי 2012. נבדק ב-2019-10-29. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יחסי_הונג_קונג_–_טאיוואן&oldid=38523033"