מוסהייד
.jpg) | |||||||||||
| אינדיאנית עם שני ילדים מעצבת חפצי אמנות מעור מחוץ לבקתה במוסהייד, סביב 1900 | |||||||||||
| מדינה |
 קנדה | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| טריטוריה |
 יוקון | ||||||||||
| תאריך ייסוד | 1897 | ||||||||||
| קואורדינטות | 64°05′47″N 139°26′17″W / 64.096389°N 139.438056°W | ||||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||||
| |||||||||||
מוסהייד (באנגלית: Moosehide, בשפת האן (אנ'): Jëjik Dhä Dënezhu Kek'it) הוא אתר של כפר ילידי נטוש בטריטוריית יוקון שבצפון-מערב קנדה. האתר היה מקום מפגש של קבוצות אתבסקיות שונות ביוקון הקנדי, ולאחר מכן מסביבות 1906 עד 1960 שמורת האומות הראשונות של בני הטרונדק ואצ'ין (אנ'), שאליה הותר למי שאינם ילידים ("לבנים") להיכנס רק באישור. מאז 1993 המקום הנטוש משמש שוב כמקום מפגש מדי שנתיים.
עקבות האדם המוקדמים ביותר שניתן לזהות מבחינה ארכאולוגית מתוארכים בערך ל-9,000 שנה. הבהלה לזהב בקלונדייק משנת 1896 הביאה לאזור למעלה מ-100,000 אנשים לבנים. עד אז, טרוצ'ק ליד דוסון סיטי היה מחנה הקיץ של קבוצת האן בראשות הצ'יף אייזק.[1]
מועצת שבט הוקמה במוסהייד ומשטר הצ'יף המסורתי הוחלף בצ'יפים נבחרים. כלכלת חומרי הגלם של יוקון הציעה לתושבים מעט הזדמנויות תעסוקה, במיוחד מאז שהיא קרסה עם השפל הגדול. אורח החיים המסורתי שרר במשך זמן רב, אך היה צריך לנטוש אותו יותר ויותר עם הירידה החדה בשוק הפרוות בסביבות 1950. בידוד הקבוצות האומות הראשונות בשטח התחזק על ידי מדיניות בולטת של הפרדה גזעית, אך גם על ידי הזנחה עד הרבה לתוך שנות ה-60 של המאה ה-20. בתחילת שנות ה-60 עזבו אחרוני התושבים את מוסהייד, שם נפגשים שוב אתבסקים מאזור רחב בפרקי זמן קבועים מאז שנות ה-90.
מוסהייד הוכרז יחד עם שבעה אתרים נוספים הקשורים להיסטוריה של הילידים כאתר מורשת עולמית בשם טרונדק-קלונדייק במושב ה-45 של ועדת המורשת העולמית, שהתכנסה בריאד בערב הסעודית בין 10 ל-25 בספטמבר 2023.[2]
מקור שם הכפר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכפר, הנחל הזורם מדרום לו ואי בנהר היוקון קרויים "מוסהייד", מילולית באנגלית "עור של אייל קורא", על שם תוואי נוף בולט בקצה הצפוני של דוסון סיטי. מפולת סלעים ברוחב של 300 מטרים וגובה של 100 מטרים שיצרה צלקת אפורה בולטת בנוף הירוק. הילידים כינו את תוואי הנוף Ë`dhä Dä`dhë`cha, בשפת האן: "עור אייל קורא בלה תלוי", והמתיישבים הלבנים באזור תרגמו את השם לאנגלית בקיצור כ"עור של אייל קורא". עבור מחפשי הזהב הלבנים ששטו במורד הנהר יוקון היה תוואי הנוף הסימן שהגיעו לנהר הקלונדייק הנשפך ליוקון בדוסון סיטי.[3]
גאוגרפיה ומצב עכשווי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר הכפר שוכן חמישה קילומטרים במורד הזרם מדוסון סיטי על הגדה המזרחית של הנהר יוקון גבוה מעל מישור ההצפה עם נוף רחב במעלה הנהר ובמורד הנהר. הקרקע כאן מתרוממת בשני שלבים. המדרגה התחתונה המסתיימת במדרון תלול והמדרגה העליונה בעלת השיפוע המתון כלפי פנים הארץ. מבנים היסטוריים כוללים את הכנסייה האנגליקנית סנט ברנבאס ואת בקתת הצ'יף אייזק. המדרגה הנמוכה שימשה כאזור עיבוד לדיג אלתית, יש בה סככות עישון לתליית וייבוש דגים. מדרום לכפר (במעלה הנהר), נמצא נחל מוסהייד, מקור למים מתוקים. מעבר לנחל זה ובסמוך לכפר נמצא האי מוסהייד, חלק מהאתר, ובו שרידים ארכאולוגיים הקשורים לדיג האלתית.[3]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במוסהייד, נמצאו שבבי אבן בני כ-8,000 שנה, וקרן אייל הצפון שנמצאה על האנקר קריק (Hunker Creek), יובל של הנהר קלונדייק (אנ'), היא בת כ-11,000 שנים.[4] במוסהייד עצמה הארכאולוגים מצאו עדויות ארכאולוגיות להתיישבות באתר מלפני 9,000 שנים בערך.[3] שם נמצא גם אובסידיאן, מה שמצביע על מסחר רחב יריעה, מכיוון שהוא לא נמצא באזור, אלא רק בדרום-מערב היוקון ובצפון קולומביה הבריטית, בהר אדזיזה (אנ'). בנוסף לציד, ניתן למצוא עדויות לדיג בשלב מוקדם של ההתיישבות.
ניתן לתעד את השימוש בנשק ציד חדש לכל המאוחר בשנת 600 לספירה: החץ והקשת החליפו בהדרגה את האטאלטל (אנ'). חידושים נוספים התבססו על תחילת הסחר בנחושת, מתכת שהגיעה מהנהרות קופר ווייט (אנ'). בני האן השתמש ברשתות ומלכודות דיג משוכללות במיוחד. קבוצה זו הורכבה מקבוצות מקומיות, ששתיים מהן היו מוכרות באלסקה בסביבות שנת 1900, וכן הקבוצה על הקלונדייק, הטרונדק ואצ'ין (אנ') של ימינו.
המפגש עם הלבנים, הבהלה לזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגע הידוע הראשון עם לבנים התרחש ב-5 באפריל 1847, למטרות מסחר ב"בית לפייר" (LaPierre's House), תחנת סחר שהוקמה על הנהר פורקיופיין (אנ'). "פורט יוקון" (Fort Yukon) הפך לעמדת הסחר העיקרית של האן ב-1869, אך הסחר נעשה קשה יותר כאשר נקבע הגבול בין אלסקה וקנדה ב-1867. צ'יף קאצה (Gah ts'at) דחף להקמת תחת הסחר של פורט ריליאנס, אך ב-1877 או בשנת 1878 התחנה ננטשה עקב פעולות איבה.
לאחר תגליות זהב קטנות יותר משנת 1872 ואילך, תגלית הזהב הגדולה הראשונה התגלתה ב-1886 על הנהר פורטימייל (אנ') (Ch'ëdäh Dëk). הטרונדק ואצ'ין סיפקו לעיירה החדשה של פורטי מייל מזון ופרוות. חלק מהטרונדק עבדו כסבלים, כסוורים של הספינות, או בסינון הזהב, אך מעטים מהאינדיאנים קיבלו זכויות לשטחים לכריית זהב.
בשנת 1892 הגיע הבישוף ויליאם קרפנטר בומפס (אנ') לצמיתות לאזור. בשנים 1899–1900 הוא התגורר במוסהייד. הבישוף בומפס דאג להקמת בית ספר ונוכחות של המשטרה הרכובה של צפון-מערב בפיקודו של צ'ארלס קונסטנטין (אנ'), שהחלה לפעול בשנת 1895. אחת ממטרותיו העיקריות הייתה הפרדה גזעית.
בשנת 1894, כאלף מחפשי זהב כבר חיו ביוקון, אבל עם הבהלה לזהב של קלונדייק משנת 1896, יותר מ-100,000 אנשים לבנים הגיעו לאזור. ישירות בצד הצפוני של הנהר מהכפר טרוצ'ק של בני הטרונדק ואצ'ין הייתה דוסון סיטי, ללא ספק עיירת כריית הזהב הגדולה ביותר עם לפעמים למעלה מ-40,000 תושבים.
עד הבהלה לזהב, טרוצ'ק היה מחנה הקיץ של הצ'יף אייזק, אשר קם והפך למנהיג הטרונדק ואצ'ין. יחד עם אייזק, גם סילאס נחשב לצ'יף.
המעבר למוסהייד[עריכת קוד מקור | עריכה]
על מנת להימנע מעימותים, האינדיאנים החלו לנהל משא ומתן עם נציגי הכנסייה והממשלה בסתיו 1896, כלומר עם הבישוף בומפס והמפקח קונסטנטין. בני ההאן עברו בתחילה מטרוצ'ק ל"שמורת המשטרה הרכובה" בצד השני של הנהר, אבל גם זה היה קרוב מדי לדוסון. באביב 1897 הם עברו כמה קילומטרים במורד הזרם אל מוסהייד. מה שהיה חשוב זה שהיו מים מתוקים מנחל, עצים פנויים, היו שבילים שאפשרו ציד ומכאן אפשר ללכוד אלתית בקלות. במקביל, הם יכלו למכור בשר למחפשי הזהב, אבל גם לעבוד על ספינות הקיטור, בחברות עצים או בנמל.
בין 1904 ל-1919 רשם הצ'יף ארבע תביעות לזכויות על קרקע, לא למטרת חיפוש זהב, אלא לאבטחת ההתיישבות סביב מוסהייד. משנת 1913 בנו בן השמונה למד בבית הספר בקארקרוס (אנ') יחד עם שבעה ילדי מוסהייד נוספים. בית ספר זה, בית הספר צ'וטלה (Choutla), נפתח בשנת 1911. הוא היה קיים עד תחילת שנות ה-60.
ב-15 בדצמבר 1911, הצ'יף אייזק אמר בראיון ב-Dawson Daily News: "כל קלונדייק שייך לעמי... מזמן כולו שלי. הגבעות כולן שלי, איילי הצפון כולם שלי, האיילים הקוראים כולם שלי, הארנבות כולן שלי, הזהב הכל שלי. גברים לבנים באים ולוקחים את כל הזהב שלי. קח מיליונים, קח עוד מאות חמישים מיליון, ותפיץ אותם בסיאטל. עכשיו אינדיאנים של מוסהייד רוצים את חג המולד. חיות הציד נעלמו. האדם הלבן הורג את כל האיילים הקוראים ואיילי הצפון ליד דוסון... לאינדיאנים בכל מקום יש שטחי ציד משלהם. עורות האיילים הקוראים צדים במעלה הקלונדייק, במעלה סיקסטימייל, במעלה טוונטימייל, אבל כל חיות הציד נעלמו. האדם הלבן הרג את כולם". הוא גם הביע את דעתו כי כריית זהב מקובלת, אך שחיטת החיות הציד לא.
סמכותו האישית של אייזק הוכחה בכל בוקר בכך שהיה הראשון שיצא מביתו, העיר את הכפר בקול רם ולאחר מכן הכריז היכן לצוד או לאן צריך השבט ללכת. בחג המולד 1902, כל כפרי הגיע לביתו של הצ'יף והחליף עמו מתנות.
אבל המשאבים התמעטו והציד דרש מאמץ גדול מתמיד ותקופות היעדרות ארוכות יותר. במקביל, ספינות קיטור וכבשנים גרמו לבירוא היערות סביב דוסון, ולכן אייזק ביקש להגן על אזור היער שממנו יוכל השבט שלו לספק את צורכיהם. ב-1907, באמצעות בנג'מין טוטי, הוא ביקש מהממשלה לגבי אזור יער בנחל מוסהייד. אולם עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20 הצטמצמה השמורה לטובת כורתי עצים, שכן האמינו שהעצים לא היו מועילים להאן.
בנג'מין טוטי, שבומפס גייס, עבד כמיסיונר במוסהייד עד 1926. בשנת 1908 נבנתה כנסיית סנט ברנבאס לזכרו של בומפאס. ג'ונתון ווד, יליד אמריקאי, עבד כקטכיסט. הכנסייה יזמה את מועדון הגברים מוסהייד ואת ארגון הנשים הבכירות. בשנת 1932, הוקם מה שמאמינים שהוא ארגון הצעירים האנגליקני היחיד בקנדה. מתקנים אלו שימשו בעיקר למעקב אחר אורח החיים וניקיון היישוב על ידי חבריו.
בסביבות שנת 1911 העסיקה המשטרה הרכובה את אחד מבני השבט כשוטר. השם הראשון שנרשם הוא הנרי הארפר. בשנת 1912 הושבע שוטר, שתפקידו היה למנוע מתושבי מוסהייד לבקר בדוסון סיטי בגלל מגפת חצבת. גם הצ'יף אייזק היה שוטר במספר הזדמנויות, אך לא נרשמו שמות אחרים מלבד זה של סם סמית'. הוא היה בכיר מבני הגוויצ'ין (אנ') מפורט מקפרסון (אנ') שחי במוסהייד עד מותו ב-1925.
השוטרים קיבלו כנראה הנחיות מהמועצה ומהזקנים. על השוטרים המיוחדים הוטלה המשימה לשמור על השקט במוסהייד, מה שהם הצליחו לעשות, על פי דו"ח המשטרה.
מועצת הכפר הראשונה, מות אייזק, הצ'יפים של מוסהייד[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ 1921 בחרו אנשי מוסהייד מועצה ראשונה. אסיו הרפר קיבל את ראשות הוועדה בת שבעה חברים, הצ'יף אייזיק הפך לסגן יו"ר, כלומר יו"ר שני. המועצה ראתה בתפקידה לשמור על הכפר נקי, לטפל בחולים ובזקנים, לאכוף חינוך חובה, לפקח על היחסים בין גברים לנשים ולהטיל קנסות, לרבות על שימוש לרעה באלכוהול.
בישיבתה הראשונה אסרה המועצה על בנות צעירות לצאת עם לבנים ואסרה על מי שאינם אינדיאנים להיכנס לשמורה. ילדים צריכים ללכת לבית הספר ולהיות במיטה עד 21:00. כל האינדיאנים היו אמורים לעזוב את דוסון שעה קודם לכן, נשים אינן נוסעות לבד אפילו ב-7 בבוקר אלא אם כן הן היו מלוות באישה נשואה. גברים הורשו ללון בעיר רק אם הם מלווים בחבר.
גברים היו אחראים להביא עצים ומים למשפחותיהם, ושיתוף טבק לעיסה נאסר - כנראה כאמצעי מניעה נגד שחפת. בנוסף, נאסרו כלבים בבית. לבנים הורשו להגיע למוסהייד רק בחנויות. אולם, התערבויות עמוקות אלו נתקלו בהתנגדות, ולכן הוועדה ניסתה יותר ויותר להסתמך על שכנוע במקום ענישה. זה גם הפחית באופן דרסטי את ההתערבות בתהליכים פנימיים במשפחה. בסך הכל, סוכן האינדיאנים מעם קנדה הוקסלי ראה במועצה של מוסהייד ניסוי, אך התנגד להצעות מהבירה לתת למוסד זה קביעות.
הצ'יף אייזק נפטר משפעת ב-9 באפריל 1932, בגיל 73. גופתו הובלה על עגלה על ידי שני סוסים על פני הקרח מדוסון למוסהייד; כל האינדיאנים באזור ורבים מתושבי דוסון השתתפו בהלוויה.
ג'יימס או ג'ימי ווד, בוגר בית הספר צ'וטלה בקארקרוס, קיבל את תפקיד הצ'יף בסביבות 1940. הוא הפך לקטכיסט אנגליקני, עוזר מורה במוסהייד והוא שירת בפטרול מקומי במהלך מלחמת העולם השנייה; לאחר מכן תמך בתוכנית לבניית בתים. לאחר עשר שנות מחלה, הצ'יף נפטר משחפת בשנת 1956. הצ'יף השני היה האפי ג'ק לסקי.
אחריו הגיע הצ'יף ג'ונאס, אבל הוא כבר היה בן 78. הוא היה האחרון מבין מה שנקרא הצ'יפים של מוסהייד. בשנת 1961 נותרו במוסהייד רק שבע משפחות, ארבע מהן היו האן, שתיים של גוויצ'ין של הנהר פיל ואחת בעלת מורשת מעורבת.
התפתחות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציד המשיך לספק הזדמנויות מחייה סביב דוסון. בשנת 1904 נזקקה העיר לכ-2,300 איילי צפון ו-600 איילים לאוכלוסייה של 9,000. אבל בשנת 1921, לאינדיאנים היו רק 7 מתוך 53 רישיונות ציד, והם חיו באזור מאיו. אף על פי שרוב האינדיאנים לא רכשו רישיונות ונטו למכור לבעלי אינטרסים בודדים, המספרים מראים שהתחרות הלבנה הייתה חזקה.
השפל הגדול גרם לכך שאת המשרות הבודדות באוניות המשוטה ששטו על היוקון ויובליו, קיבלו כעת רק לבנים. בנוסף, האבטלה ההמונית דחפה קנדים אירופאים רבים לציד, כך שהם הפכו תחרותיים עוד יותר מול האינדיאנים, ובמקביל קרס שוק הפרוות. במקביל, עדרי איילי הצפון ניצודו יתר על המידה, במיוחד באלסקה. בשנת 1920, עדיין כלל עדר הפורטימייל כ-568,000 פרטים; ב-1953 נותרו רק 50,000 פרטים. כבר בשנות ה-40 של המאה ה-20, אוכלוסיית חיות הציד ירדה כל כך עד שנאסר ציד סביב דוסון. המצב על המזחים ובתעשיית העץ היה דומה לזה שבתנועת הספנות. בנוסף, מכרות הזהב האחרונים נסגרו ולבנים רבים עזבו את השטח. רק כ-2,700 לבנים נותרו בשטח.
ב-1957 נסגר בית הספר במוסהייד, מה שגרם לתושבים האחרונים לעבור לדוסון כעבור כמה שנים. הכומר מרטין היה תושב הקבע האחרון שעזב את המקום ב-1962.
המפגשים במוסהייד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-70 חלה התעוררות של חגיגות פוטלאץ' (אנ'), שנאסרו זה מכבר. מפגש מוסהייד הראשון התקיים ב-1993, ואחריו מפגש שני ב-1994. מאז, מתקיים מפגש מוסהייד כל שנתיים. מאות מבקרים מאלסקה, יוקון והטריטוריות הצפון-מערביות משתתפים בחגיגה בת ארבעת הימים. בשנת 1998 נחגגה במקום קבלת הסכם השימוש בקרקע וחולקו מתנות ששמרו על זיכרון 50 שנות יישוב.
אתר מורשת עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההשפעה של הבהלה לזהב על שימוש הקרקע המסורתי, דפוסי ההתיישבות והכלכלה של האומה הראשונה של טרונדק ואצ'ין והזיכרון של הסבל, הנישול והדחיקה לשוליים של האוכלוסייה הילידית נחשבת ראויה להגנה על ידי אונסק"ו. לכן, בשנת 2023, במהלך המושב ה-45 של ועדת המורשת העולמית, הכריז אונסק"ו על שטח של כ-140 דונם כאן, כמו גם שבעה אזורים נוספים הקשורים להיסטוריה של טרונדק ואצ'ין והבהלה לזהב (פורט ריליאנס, צ'דאהדק (פורטי מייל), צ'דאהדק טתאן קט (בית הקברות Dënezhu), פורט קודאהי ופורט קונסטנטין, טרוצ'ק, דוסון סיטי וטתה זראי קקיט (העיר השחורה)) בשטח כולל של כ-3,350 דונם כאתר מורשת עולמית בשם טרונדק-קלונדייק .[2]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Chief Isaac, Trondek Heritage (PDF, 588 kB)
- Chris Clarke und K'änächá Group, Sharon Moore (editor): Tr'ëhuhch'in näwtr'udäh'¸a = finding our way home, Dawson City, Yukon: Tr'ondëk Hwëch'in Publ., ca. 2009, ISBN 9780968886830
- Ken S. Coates: Best Left as Indians. Native-White Relations in the Yukon Territory, 1840-1973, Montreal, Kingston: McGill-Queen's University Press 1991, Paperback 1993.
- Helene Dobrowolsky: Hammerstones: A History of the Tr'ondek Hwech'in, Tr'ondek Hwech'in Han Nation 2003
- Helene Dobrowolsky: Tr'ondëk Hwëch'in (First Nation) Yukon Territory. Forty Mile Historic Site: bibliography: archival sources for Forty Mile, Fort Constantine and Fort Cudahy Historic Site / compiled for Tr'ondëk Hwëch'in, Whitehorse: Yukon Government, Heritage Resources Unit 2002
- Innovative Buildings. Homes for the Tr'ondëk Hwëch'in Hän. FlexHousingTM in Dawson City
- Craig Mishler, William E. Simeone: Han, People of the River: Hän Hwëch'in: An Ethnography and Ethnohistory, University of Alaska Press 2004, ISBN 1-889963-41-0
- Cornelius Osgood: The Han Indians: A Compilation of Ethnographic & Historical Data on the Alaska-Yukon Boundary Area, Yale University Publications in Anthropology 1971 – Osgood attempts to portray Han culture around 1850, i.e. at the time of the first direct contact with Europeans.
- Adney Tappan: The Klondike Stampede, University of British Columbia 1994, ISBN 978-0-7748-0490-5
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Tr’ondëk-Klondike – Nomination Text UNESCO site
- Tr'ondëk Hwëch'in First Nation website
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | ||
|---|---|---|
| הפארקים בהרי הרוקי הקנדיים | באנף, ג'ספר, קוטניי, יוהו (פצלי ברג'ס), האמבר, הפארק הפרובינציאלי הר אסיניבוין והפארק הפרובינציאלי הר רובסון | |
| בשיתוף עם ארצות הברית | קלואן, הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס, הפארק הלאומי גליישר ביי, טאטשנשיני-אלסק • פארק השלום הבין-לאומי ווטרטון-גליישר | |
| פארקים לאומיים ופרובינציאליים | דינוזאור • גרוס מורן • מיגואשה • נאהאני • ווד באפלו • מיסטייקן פוינט • רייטינג-און-סטון/אייסינאיפי | |
| אתרי טבע | צוקי מאובני ג'וגינס • אנטיקוסטי | |
| אתרי תרבות | ל'אנס או מדוז • המרכז ההיסטורי בקוויבק סיטי • הד סמאשד אין • לוננבורג • תעלת רידו • נינסטינטס • גראן פרה • תחנת ציידי הלווייתנים הבאסקים ברד ביי • טרונדק-קלונדייק (פורט ריליאנס, דוסון סיטי, פורטי מייל, טרוצ'ק, מוסהייד) | |
| אתרים מעורבים | פימצ'יואין אקי | |