מבצע ממשי
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 8 בפברואר 1945 – 11 במרץ 1945 (4 שבועות ו־4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | יער רייכסוואלד, גרמניה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 51°42′N 6°06′E / 51.7°N 6.1°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
מבצע ממשי (הידוע גם בשם קרב הרייכסוואלד) היה החלק הצפוני בתנועת מלקחיים של בעלות הברית שהתרחשה בין 8 בפברואר ל-11 במרץ 1945 במהלך השלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. המבצע נוהל על ידי קבוצת הארמיות ה-21 האנגלו-קנדית של פילדמרשל ברנרד מונטגומרי, שהורכבה בעיקר מהארמייה הקנדית הראשונה בפיקודו של לוטננט-גנרל הארי קריראר והקורפוס הבריטי ה-30 בפיקודו של לוטננט-גנרל בריאן הורוקס.
המבצע היווה את תנועת המלקחיים הצפונית והחל עם הקורפוס ה-30 שהתקדם דרך יער רייכסוואלד (Reichswald) בעוד שדיוויזיית הרגלים הקנדית ה-3, בכלי רכב אמפיביים, טיהרה עמדות גרמניות במישור הריין המוצף. ההתקדמות של בעלות הברית התנהלה לאט מהצפוי ובמחיר גבוה יותר מאחר שהצבת הדרומית האמריקאית; מבצע רימון התעכב בשל הצפה מכוונת של נהר הרור על ידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של אלפרד שלם, מה שאיפשר את ריכוזם נגד התקדמות כוחות חבר העמים הבריטי.
הלחימה הייתה קשה, אך התקדמות בעלות הברית נמשכה. ב-22 בפברואר, לאחר שהתרחקו מהרייכסוואלד, ועם הערים קלווה וגוך (Goch) בשליטתן, חודשה המתקפה כמבצע בלוקבאסטר על ידי הארמייה התשיעית של ארצות הברית ליד גלדרן (Geldern) ב-4 במרץ כהמשך למבצע רימון.[1] הלחימה נמשכה כשהגרמנים ניסו לשמור על ראש גשר בגדה המערבית של הריין בווזל ולפנות כמה שיותר אנשים וכמה שיותר ציוד. לבסוף, ב-10 במרץ, הסתיימה הנסיגה הגרמנית והגשרים האחרונים נהרסו.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
גנרל דווייט ד. אייזנהאואר, מפקד בעלות הברית, החליט שהדרך הטובה ביותר לתוך גרמניה תהיה על פני האדמות השטוחות יחסית של צפון אירופה, תוך כדי כיבוש הלב התעשייתי של חבל הרוהר. זה דרש תחילה שכוחות בעלות הברית יגיעו אל הריין לכל אורכו. קבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי הקימה חזית לאורך המז בסוף 1944 ושקלה גם כמה פעולות התקפיות להרחבת והגנת ראש הגשר של ניימכן והגשרים החשובים שלו (שנכבשו במהלך מבצע מרקט גארדן). הצעה אחת כזו, Valediction (פיתוח של תוכנית קודמת; Wyvern) – הסתערות מדרום-מזרח לניימכן בין נהרות הריין והמז, נגנזה בתחילה על ידי מונטגומרי. ב-7 בדצמבר 1944 התכנסה ועידה במאסטריכט שכללה גנרלים של בעלות הברית, כדי לשקול דרכים לשמור על לחץ על הגרמנים לאורך כל החורף. כתוצאה מכך, Valediction קודם והוקצה לארמייה הקנדית הראשונה. הקורפוס ה-30 הבריטי צורף לקנדים לצורך המבצע והתאריך נקבע באופן זמני ל-1 בינואר 1945. בשלב זה, השם Veritable (ממשי) ניתן למבצע במקום Valediction.[2]
במקרה, המבצע התעכב בשל הסחת הכוחות לבלימת המתקפה הגרמנית דרך הארדנים בדצמבר (הקרב על הבליטה), ויתרונות בעלות הברית באדמה קשה וקפואה אבדו.
מטרת המבצע הייתה לפנות את הכוחות הגרמניים מהאזור שבין נהרות הריין למז, מזרחית לגבול גרמניה־הולנד בחבל הריין. זה היה חלק מאסטרטגיית "החזית הרחבה" של אייזנהאואר לכבישת כל הגדה המערבית של הריין לפני חצייתו. הציפייה של בעלות הברית הייתה שהקצה הצפוני של קו זיגפריד יהיה מוגן פחות טוב מאשר במקומות אחרים ותנועת איגוף סביב הקו אפשרית ותאפשר הסתערות מוקדמת על חבל הרוהר התעשייתי.
המבצע הייתה הזרוע הצפונית של תנועת מלקחיים. זרוע הצבת הדרומית, מבצע רימון, הייתה אמורה להתבצע על ידי הארמייה התשיעית האמריקאית בפיקודו של לוטננט גנרל ויליאם הוד סימפסון. למבצע היו כמה סיבוכים. ראשית, השטח המיוער בכבדות, הדחוס בין נהרות הריין והמז, הפחית את היתרונות האנגלו-קנדיים בכוח אדם ובשריון; המצב החריף בשל קרקע רכה שהופשרה לאחר החורף וגם בשל הצפה מכוונת של מישור הריין הסמוך.
סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלב זה, קבוצת הארמיות ה-21 הייתה מורכבת מהארמייה השנייה הבריטית (לוטננט גנרל מיילס דמפסי), הארמייה הקנדית הראשונה (לוטננט גנרל הארי קריראר) והארמייה התשיעית של ארצות הברית (לוטננט גנרל ויליאם סימפסון). במהלך המבצע תוכנן כי הקורפוס ה-30 הבריטי המתוגבר, בפיקודו של לוטננט גנרל בריאן הורוקס, יתקדם דרך יער רייכסוואלד ומישורי השיטפונות הסמוכים לו לכביש קלווה – גוך.
לארמייה הקנדית הראשונה היה תקופה קשה בה היה עליה לפנות את דרכי הגישה לאנטוורפן במהלך הסתיו שעבר. היא הייתה, מבחינה מספרית, הקטנה מבין ארמיות בעלות הברית בצפון אירופה, ולמרות שמה, הכילה יחידות בריטיות משמעותיות כחלק מהמבנה שלה. עבור מבצע ממשי, היא חוזקה עוד יותר על ידי הקורפוס ה-30. בתחילת המבצע, פריסת בעלות הברית הייתה, משמאל לימין על פני חזית בעלות הברית:
- דיוויזיית הרגלים הקנדית השלישית (מייג'ור גנרל דניאל ספרי)
- דיוויזיית הרגלים הקנדית השנייה (מייג'ור גנרל אלברט ברוס מתיוס)
- דיוויזיית השריון הקנדית הרביעית (מייג'ור גנרל כריס ווקס)
- דיוויזיית הרגלים ה-15 (הסקוטית) (מייג'ור גנרל קולין מיור ברבר)
- דיוויזיית הרגלים ה-53 (הוולשית) (מייג'ור גנרל רוברט נוקס רוס)
- דיוויזיית הרגלים ה-51 (היילנד) (מייג'ור גנרל טום רני)
דיוויזיות נוספות הוכפפו עם התקדמות המבצע:
- דיוויזיית הרגלים ה-43 (וסקס) (לוטננט גנרל אייבור תומאס) – חלק מהעתודה של הקורפוס ה-30 בתחילת המבצע.
- דיוויזיית המשמר המשוריינת (מייג'ור גנרל אלן אדייר) – חלק מהעתודה של הקורפוס ה-30 בתחילת המבצע.
- החטיבה המשוריינת הבריטית ה-4 (בריגדיר ה. קראקרופט) – חלק מהעתודה של הקורפוס ה-30 בתחילת המבצע.
- דיוויזיית השריון ה-11 (מייג'ור גנרל פיליפ רוברטס) – הועברה מעבר למז מהארמייה השנייה הבריטית עם התקדמות המבצע.
הגרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערכות של הפיקוד העליון הגרמני היו שהתקדמות של בעלות הברית דרך הרייכסוואלד תהיה קשה מדי וההסתערות הצפויה תהיה של הארמייה השנייה הבריטית מאזור פנלו.[3] לכן הוצבו שם עתודות להגיב על כך. אלפרד שלם, המפקד הגרמני המקומי, לא הסכים בתוקף, והאמין שהרייכסוואלד הוא הנתיב הסביר יותר. הוא פעל בניגוד להערכות הממונים עליו ולכן דאג שהאזור יהיה מבוצר היטב, חיזק את הגנות קו זיגפריד והעביר בשקט חלק מהעתודות שלו להתקרב לקו ההתקפה הזה, מה שאומר שכוחות עילית טריים היו זמינים עבורו.
- זו הייתה דיוויזיה חסרת ניסיון ולא מצוידת שהוקמה מחדש לאחר השמדתה בפאלז בנורמנדי. היא תוגברה על ידי רגימנט הצנחנים השני של הלופטוואפה המצויד היטב, שהוצב בין הקצה המערבי של הרייכסוואלד למז. שני רגימנטים, רגימנט הגרנדירים ה-1,062 ורגימנט הגרנדירים ה-1,051, כיסו את קצה היער מול בעלות הברית ורגימנט הגרנדירים ה-1,052 הגן על מישור ההצפה של הריין באגף הימני הגרמני. שתי יחידות נוספות, לא יעילות, הוחזקו באזור העורף: גדוד גיבוי מינסטר (יחידה קטנה של קשישים ששמרה על מתקנים סטטיים) וגדוד בטן 276, שאנשיו סבלו ממחלות עיכול כרוניות שמנעו מהם למלא תפקידים פעילים בהגנה.
- גדוד נגד טנקים כבד 655
- בסביבות 36 תותחי סער, השריון הגרמני היחיד הזמין מיד ברייכסוואלד.
- דיוויזיית הרגלים ה-180 (קלוסטרקמפר)
- שמירה על גדת הנהר מז, מול הארמייה הבריטית השנייה.
- דיוויזיית הצנחנים ה-6 (פלוכר)
- אלמנטים נלחמו בעמדות הגנה בקלווה וגוך.
- דיוויזיית הצנחנים ה-7 (ארדמן)
- אלמנטים בעתודה בגלדרן, כתוצאה מהציפייה של שלם למתקפה דרך הרייכסוואלד.
- עתודה משוריינת של קבוצת ארמיות H, בדילקן (Dülken), דרום מזרחית לפנלו. לאחר הלחימה בארדנים, שתי הדיוויזיות שלה, דיוויזיית הפאנצר ה-116 ודיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-15, היו בעוצמה של קצת יותר מ-50 אחוזים עם לא יותר מ-90 טנקים ביניהם.
- דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-15 (וולפגנג מאוקה)
- מערך עתודות אפשרי, על פי הערכות בעלות הברית, שעשוי להיות במקום בתוך שש שעות מהתקיפה.
- הדיוויזיה ה-346 (שטיינמולר)
פני השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעלות הברית התקדמו מחרוסביק (Groesbeek), שנכבשה במהלך מבצע מרקט גארדן, מזרחה לקלווה וגוך, פנתה דרומה מזרחה לאורך הריין עד לקסנטן (Xanten) ולהתקדמות כוחות ארצות הברית. כל אזור הקרב היה בין נהרות הריין והמז, בתחילה דרך הרייכסוואלד ולאחר מכן על פני ארץ חקלאית.
הרייכסוואלד הוא אזור מיוער קרוב לגבול הולנד-גרמניה. מישור השיטפונות של הריין, היה ברוחב 3.2–4.8 קילומטרים (ואשר בעת המבצע הותר להציפו לאחר חורף רטוב), היה הגבול הצפוני של השטח ומישור ההצפה היה הגבול הדרומי. רכס רייכסוואלד הוא שריד קרחוני שכשהוא רטוב הופך בקלות לבוץ. בזמן המבצע, הקרקע הופשרה ובעיקר לא הייתה מתאימה לכלי רכב גלגליים ובעלי זחלים, ותנאים אלו גרמו לתקלות במספר ניכר של טנקים.
המסלולים ביער היו בעיה עבור בעלות הברית, הן במהלך ההתקדמות ביער והן בהמשך לאספקה ותגבורת. הכבישים הראשיים היחידים באזור עברו מצפון ליער (מניימכן לקלווה) ומדרומו (ממוק (Mook) לגוך) – שום נתיב סלול ממזרח למערב לא עבר דרכו. היו שלושה מסלולים מצפון לדרום: מהקנס (Hekkens) לקרננבורג (Kranenburg),[4] מהקנס לקלווה ומקלווה לגוך, לאורך הקצה המזרחי של הרייכסוואלד. המחסור בדרכים מתאימות הוחמר בשל הקרקע הרכה וההצפה המכוונת של מישורי השיטפונות, שהצריכו שימוש בכלי רכב אמפיביים. הכבישים הטובים המעטים נפגעו במהירות והתפרקו בשל התנועה הכבדה המתמדת בהם במהלך המבצע.
הגרמנים בנו שלושה קווי הגנה. הראשון היה מוילר (Wyler) למז לאורך הקצה המערבי של הרייכסוואלד, אשר אויש על ידי הדיוויזיה ה-84 ורגימנט הצנחנים ה-1; זה היה קו "מלכודות" שנועד רק לעכב מתקפה ולהזעיק את הכוחות העיקריים. השני, מעבר ליער, כלל את רס (Rees), קלווה וגוך, והשלישי נפרש מרס, דרך יער הוכוואלד (Uedemer Hochwald) לגלדרן.
מבצע ממשי (קרב הרייכסוואלד)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההכנות למבצעים הסתבכו בשל מצבם הירוד של הנתיבים המעטים לתוך אזור הריכוז, גודלו הקטן, הצורך לשמור על הפתעה ולפיכך הצורך להסתיר את תנועות הלוחמים והציוד. נבנה גשר רכבת חדש שהרחיב את הגישה לניימכן, הגשר נבנה על פני המז במוק והכבישים תוקנו ותוחזקו.[5] הוטלו הגבלות רציניות ומחמירות על תנועות אוויר ויבשה בשעות היום; ריכוזי חיילים ומקומות אחסון הוסוו.
מבצע ממשי תוכנן בשלושה שלבים נפרדים:
שלב 1 - פינוי הרייכסוואלד ואבטחת קו העיירות חֶנֶפ (Gennep), אספרדן (Asperden) וקלווה.
שלב 2 - פריצת מערכת ההגנה השנייה של האויב ממזרח ודרום-מזרח לרייכסוואלד, כיבוש היישובים וצה (Weeze), אידם (Uedem), קלקר (Kalkar) ואמריך (Emmerich) ואבטחת הקשר ביניהם.
שלב 3 - פריצת קווי ההגנה הנשענים על ההוכוואלד וההתקדמות לאבטחת הקו הכללי גלדרן-קסנטן.[6]
המבצע החל כהסתערות חזיתית של חי"ר, בתמיכה משוריינת, נגד עמדות מוכנות, בשטח שנתן יתרון למגינים. ב-7 בפברואר יותר מ-750 מפציצים כבדים של חיל האוויר המלכותי הפציצו את קלווה וגוך עם כמות גדולה של חומר נפץ.[7][8] על מנת לצמצם את יתרונות המגנים, הופעלה הפגזה ארטילרית בקנה מידה גדול, ההפצצה הבריטית הגדולה ביותר מאז קרב אל-עלמיין השני. לוחמים ממש התחרשו למשך שעות על ידי רעש של 1,034 תותחים.[9] קיוו שהדבר לא רק יהרוס את ההגנות הגרמניות ברחבי הרייכסוואלד אלא גם יהרוס את המורל של המגינים ואת רצונם להילחם. כמו כן בוצעו התקפות אוויריות כדי לבודד את אזור הקרב מתגבור נוסף.[10]
מבצע ממשי החל ב-8 בפברואר 1945, בשעה 10:30 חמש דיוויזיות חי"ר, 50,000 איש עם 500 טנקים, תקפו לאורך הקו – בהתאמה מהצפון, הקנדיות השלישית והשנייה, ה-15 (סקוטית) במרכז וה-53 (הוולשית) וה-51 (היילנד) מימין.[11] למחרת שחררו הגרמנים מים מסכר רור הגדול ביותר, אשר הציפו את העמק, ותקעו ללא תקנה את המבואות כדי להבטיח זרימה יציבה במשך ימים רבים. למחרת הם הוסיפו להצפה בכך שעשו את אותו הדבר לסכרים במעלה הזרם על הרור והאורפט (Urft). הנהר עלה בגובה שני מטרים בשעה והעמק במורד הנהר למז נשאר מוצף במשך כשבועיים.
הקורפוס ה-30 התקדם בקרבות כבדים לאורך צוואר היבשה הצר בין המז והוואל (Waal) ממזרח לניימכן, אך מבצע רימון נאלץ להידחות בשבועיים כאשר הגרמנים שחררו את המים מסכרי רור ומפלס הנהר עלה. הארמייה האמריקאית התשיעית לא הייתה מסוגלת לנוע ושום פעולות צבאיות לא יכלו להימשך לאורך הרור עד שהמים ירדו. במהלך השבועיים של ההצפה, היטלר אסר על פילדמרשל גרד פון רונדשטט לסגת מזרחה מאחורי הריין, בטענה שזה רק יעכב את הקרב הבלתי נמנע. רונדשטט קיבל פקודה להילחם במקום שבו עמדו כוחותיו. הקיפאון האמריקאי שנוצר איפשר לרכז את הכוחות הגרמניים נגד ההתקפה האנגלו-קנדית.
בתחילה, הקורפוס ה-30 התקדם במהירות על פני רוב חזיתו, אך לאחר היום הראשון, הופיעה תגבורת גרמנית ודווח על עימותים אלימים עם רגימנט של דיוויזיית הצנחנים ה-6 ויחידות שריון. הורוקס הורה על הדיוויזיה ה-43 (וסקס) להתקדם מעבר לקלווה לחלק האחורי הגרמני. דבר זה הביא לפקק התנועה הגדול ביותר בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית. עם כביש יחיד זמין בלבד, יחידות הדיוויזיות ה-43, ה-15 והקנדיות הפכו מעורבות בטור בל יינתק באורך של 16 קילומטרים.[12]
הדיוויזיה ה-15 קיבלה פקודות לכבוש את קלווה, אך בליל 9 בפברואר היא נעצרה בפאתי העיר. קורפוס הפאנצר ה-47 בפיקודו של הגנרל היינריך פון ליטוויץ הופנה לקלווה ולרייכסוואלד. ב-11 בפברואר הדיוויזיה ה-15 פינתה את העיר. לאחר שהרחיב את קו החזית ל-23 קילומטרים, הקורפוס הקנדי השני, עם הדיוויזיות השנייה והשלישית והדיוויזיה המשוריינת הרביעית, קיבל אחריות להתקדמות לאורך הריין לקלקר ולקסנטן. הקורפוס ה-30 היה אמור לפעול מימין ולכבוש את גוך לפני שינוע לעבר הריין ויחבור לאמריקאים – לאחר שמבצע רימון יצא לדרך.[13]
הדיוויזיה השלישית השתמשה בכלי רכב אמפיביים מסוג "באפלו" כדי לנוע באזורים המוצפים; המים הפכו את הגנות השדה ואת שדות המוקשים הגרמניים לבלתי יעילים ובודדו את יחידותיהם באיים בהם ניתן היה לאסוף אותם, בזה אחר זה. הקורפוס ה-30 עשה חזרות על טקטיקות לוחמת יער והצליח להביא כוחות שריון קדימה (למרות שיעור גבוה של נזקים עקב התנאים הטבעיים בשילוב עם גיל הטנקים).[14] ההגנות הגרמניות לא חזו טקטיקות כאלה, ולכן לטנקים הללו, כולל יורקי הלהבות של טנקי צ'רצ'יל קרוקודיל, היה ערך הלם רב.
מבצע בלוקבאסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהרייכסוואלד נכבש, כוחות בעלות הברית עצרו להתאגד מחדש לפני שהמשיכו בהתקדמותם לעבר הרכס המיוער הוכוואלד, בתוספת קסנטן ממזרח לו, על מנת לחבור אל הארמייה האמריקאית התשיעית. השלב הזה נקרא מבצע בלוקבאסטר. כמתוכנן, המבצע התחיל ב-22 בפברואר כאשר הדיוויזיה ה-15 (הסקוטית) תקפה יערות צפונית-מזרחית לוצה (Weeze), והמשיך יומיים לאחר מכן, ב-24 בפברואר, כאשר הדיוויזיה ה-53 (הוולשית) תתקדם דרומה מגוך, תכבוש את וצה ותתמשיך לכיוון דרום מערב. לבסוף, ב-26 בפברואר, פתח הקורפוס הקנדי השני את המבצע שנועד להתגבר על ההגנות הגרמניות המבוססות על הוכוואלד ולאחר מכן להתקדם לקסנטן.[15]
עד שזרמי המים מסכרי הרור שככו והארמייה האמריקאית התשיעית הצליחה לחצות את הרור ב-23 בפברואר, גם כוחות אחרים של בעלות הברית התקרבו לגדה המערבית של הריין. הדיוויזיות של רונדשטדט שנותרו בגדה המערבית של הריין נופצו לרסיסים בחבל הריין ו-230,000 איש נפלו בשבי.[16]
לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הקרב ערכה חטיבת השריון ה-34 תחקיר של חלקה בשלב הקרבות ביער על מנת להדגיש את פעילות השריון ולהפיק לקחים.
לאחר המלחמה, אייזנהאואר העיר כי "זו הייתה חלק מהלחימה החריפה ביותר של המלחמה כולה" ו"קרב עיכוב מר שבו היה צריך להכריח את האויב לסגת חצר אחר חצר". מונטגומרי כתב "חיילי הצנחנים של האויב נלחמו בקנאות שאינה מצטיינת בכל עת במלחמה" ו"עוצמת האש מכלי נשק האויב הייתה הכבדה ביותר שנפגשה עד כה על ידי חיילים בריטיים במערכה".[17]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Geilenkirchen to the Rhine". A Short History of the 8th Armoured Brigade. 2000. נבדק ב-26 במאי 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Stacey, Chapter 17, pp 436 - 439
- ^ Stacey, Chap 18, p 463
- ^ עיירה שנמצאה בין 2 ל-5 קילומטרים מאחורי קו החזית הגרמני
- ^ Stacey, Chap 17, p 458
- ^ Stacey, Chap 18, p 464
- ^ Note, Kleve was bombed by a force of 295 Lancasters and 10 Mosquitoes of No. 1 and No. 8 Groups, Goch by 292 Halifaxes, 156 Lancasters and 16 Mosquitoes of No. 4, No. 6 and No. 8 Groups. The attack on Goch was stopped after 155 aircraft had bombed as the smoke from the resulting fires on the ground was stopping the Master Bomber from controlling the remaining crews bombing accurately. The attack on Kleve had been offered to Horrocks by the RAF, and he had accepted the offer, and was later to state it was "the most terrible decision I had ever taken in my life".
- ^ Everitt, Chris; Middlebrook, Martin (2 באפריל 2014). The Bomber Command War Diaries: An Operational Reference Book. ISBN 9781473834880.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ War Monthly (1976). Operation Veritable: A dirty slogging-match in the mud of the Rhineland, by William Moore (p. 2).
- ^ Stacey, Chap 18, pp 465-466
- ^ War Monthly (1976). Operation Veritable: A dirty slogging-match in the mud of the Rhineland, by William Moore (p. 3).
- ^ War Monthly (1976). Operation Veritable: A dirty slogging-match in the mud of the Rhineland, by William Moore (pp. 3–5).
- ^ War Monthly (1976). Operation Veritable: A dirty slogging-match in the mud of the Rhineland, by William Moore (p. 5).
- ^ Veale, MC, Lt-Col P.N. "REPORT ON 34 ARMOURED BRIGADE OPERATIONS: The Reichswald Forest Phase, 8 to 17 February 1945". נבדק ב-3 באוקטובר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Stacey, Chap 19
- ^ Stacey, Chap 19, p 524
- ^ Thacker, Toby (2006). The End of the Third Reich. Stroud: Tempus Publishing. pp. 92–93. ISBN 0-7524-3939-1.
