ירמיהו יובל

ירמיהו יובל
	ירמיהו יובל, 2015
לידה	20 באוקטובר 1935; חיפה, פלשתינה (א"י)
פטירה	10 ביוני 2018 (בגיל 82)
מקום קבורה	נתניה
מקום לימודים	בית הספר הריאלי העברי בחיפה, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת פרינסטון
מנחה לדוקטורט	נתן רוטנשטרייך
מונחה לדוקטורט	יעקב גולומב, פיני איפרגן
תחומי עניין	מטאפיזיקה, פילוסופיה של הנפש, אתיקה,פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה פוליטית, היסטוריה של הרעיונות, היסטוריה
עיסוק	פילוסוף, סופר, מתרגם
הושפע מ	שפינוזה, קאנט, הגל, ניטשה, ריקר, קאופמן, רורטי, המפל, ברלין, ברגמן, רוטנשטרייך, קלצקין, פליישמן
השפיע על	יעקב גולומב, עדי אופיר
מדינה	ישראל
פרסים והוקרה	פרס ישראל (2000)
צאצאים	רוני יובל, יונתן יובל

ירמיהו יוֹבֵל (כונה יֶֶרִי^[1], 20 באוקטובר 1935^[2] – ‏10 ביוני 2018) היה פילוסוף ישראלי והיסטוריון של הפילוסופיה, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובניו סקול ניו יורק. עסק בעיקר בחקר הפילוסופיה של העת החדשה. חתן פרס ישראל לשנת תש"ס. היה איש קול ישראל, עורך תוכניות בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית וחבר מליאת רשות השידור.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בחיפה ולמד בבית הספר הריאלי שבחיפה. ב-1964 סיים תואר שני בפילוסופיה בהצטיינות יתרה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא המשיך את לימודיו בסורבון אצל פול ריקר ואחר כך באוניברסיטת פרינסטון אצל סטיוארט המפשיר, וולטר קאופמן, ריצ'רד רורטי, גרגורי ולסטוס, קרל המפל וישעיה ברלין. את עבודת הדוקטורט כתב בהנחייתו של וולטר קאופמן וסיימה בהצטיינות ב-1968 בנושא "המטאפיזיקה של קאנט, המתודות שלה ושלוחותיה", בהדרכתו של פרופ' נתן רוטנשטרייך^[3]. לאחר סיום הדוקטורט החל להרצות באוניברסיטה העברית.

בשנת 1971 הועלה לדרגת מרצה בכיר באוניברסיטה העברית^[4]. ב-1972 מונה לראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ושנתיים מאוחר יותר, ב-1974, מונה לראש המכון לפילוסופיה. במשך השנים שימש גם כמנהל מרכז שמואל הוגו ברגמן לעיון פילוסופי. בשנות ה-80 לימד כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פריז 4 (סורבון-פנתאון), וכן באוניברסיטאות המבורג, מילאנו, וקולומביה (ניו יורק). משנת 1993 לימד סמסטר בשנה בפקולטה ללימודים מתקדמים ב-New School for Social Research בניו יורק ובשנת 1996 היה לפרופסור הראשון בקתדרה לפילוסופיה על שם הנס יונאס. תלמידיו משמשים כיום כחברי סגל באוניברסיטאות רבות בעולם.

ב-1991 הקים את מרכז שפינוזה בירושלים (היום חלק ממכון ון ליר) ועמד בראשו עד סמוך לפטירתו.

יובל היה ממייסדי "חוג 77" במפלגת העבודה (פרש ב-1978)^[5].

פעילות עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-60 שימש כעורך יומן החדשות ב"קול ישראל" וביחד עם יורם רונן יסד את "יומן השבוע". במלחמת ששת הימים שימש ככתב צבאי לרדיו בחזית סיני^[6]. לאחר המלחמה החל לפרסם מאמרים פובליציסטיים ולהופיע בתקשורת בדרישה לשלום ולהכרה הדדית בין ישראל לפלסטינים. יובל פרסם לעיתים מאמרים פובליציסטיים ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" בנושאים חברתיים ופוליטיים.

היה פעיל בהקמת רשות השידור העצמאית ב-1967, וכיהן שתי תקופות במליאתה. ב-1968 ערך את תוכניות הדוקומנטריה הפוליטית הראשונות בטלוויזיה הישראלית. במלחמת יום הכיפורים גויס למילואים ושימש כתב צבאי לרדיו בחזית המצרית. בשנות ה-70 היה העורך והמנחה של תוכנית הטלוויזיה העיונית "השעה השלישית", שעסקה בנושאים חברתיים^[7]. במהלך השנים פרסם במאה מאמרי דעה ב"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" כמו גם ב-Le Monde.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה נשוי לשושנה יובל (לשעבר שטיין), סופרת, פעילה חברתית ומדריכה של עובדים קהילתיים. בנם, פרופ' יונתן יובל, הוא מרצה למשפטים ולפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, סופר ומשורר. בתם, רוני יובל, היא מוזיקאית ופסיכולוגית, לשעבר מנחת תוכניות טלוויזיה ורדיו.

יובל היה ספורטאי פעיל (ריצה, אופניים, שחיה, סקי, כדורסל) וטייל, שייחס חשיבות לפעילות גופנית, להנאות אסתטיות, מוזיקליות ואומנותיות, ולחיבור אל הטבע. היה מיודד עם אומנים, מוזיקאים, סופרים ומדענים מתרבויות ושפות שונות. המלחין לוצ'אנו בריו הקדיש לו ולשושנה יצירות קאמריות שכתב.

ירמיהו יובל נפטר ב-10 ביוני 2018 ונקבר בבית העלמין האזרחי מנוחת עולם בנתניה. בין כתביו שהותיר תרגומי שירה מגרמנית (רילקה, ניטשה, הלדרלין) ומלטינית, שלא פרסם מעולם.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאנט וחידוש המטאפיזיקה, הוצאת מאגנס, דצמבר 1987
בין עיון למעשה, מאגנס
קאנט והפילוסופיה של ההיסטוריה (אנגלית, עברית וצרפתית)
שפינוזה וכופרים אחרים, תל אביב: ספרית פועלים, 1988 (עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, פורטוגזית ויפנית)
חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996 (עברית ואנגלית, עתיד לצאת בצרפתית)
תרגום וביאור ל"הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח" מאת הגל, מאגנס, יוני 1996, (עברית, גרסה אנגלית בהכנה)
תרגום חדש בעברית של "אתיקה" לשפינוזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003
תרגום חדש בעברית של "ביקורת התבונה הטהורה" לקאנט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013^[8]
האנוסים: זהות כפולה ועליית המודרניות, תרגם מאנגלית: יוסי מילוא, כתר הוצאה לאור, 2014^[9]