היישוב היהודי בעזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היישוב היהודי בעיר עזה התקיים לסירוגין מהמאה השנייה לפנה"ס ועד מאורעות תרפ"ט ומלחמת העצמאות. הקהילה היהודית בעיר הוציאה מקרבה רבנים ואישים ידועי שם, אך לאורך ההיסטוריה הייתה קהילת מיעוט בעיר שרוב אוכלוסייתה אינו יהודי, בגלל גזרות הגויים בזמן גלות עם ישראל מארץ הקודש.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בציווי ה' לעם ישראל לכבוש את ארץ ישראל נאמר: ”פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ... וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם”[1], ופירשו חז"ל: ”'וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם' – זה עזה ואשקלון וקסרין”[2]. עזה נפלה בנחלת שבט יהודה (יהושע, י"א, כ"ב; יהושע, ט"ו, מ"ז) ונכבשה בסוף תקופת התנחלות השבטים (שופטים, א', י"ח), אולם נראה שלא החזיקו בה בני ישראל זמן רב והיא הייתה עיר פלשתית לכל אורך תקופת השופטים, ואף אחריה.

תקופת בית שני וימי המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי תקופת הנהגתו של יונתן החשמונאי את יהודה, בעת שפעל צבאית בשירותם של המלך הסלאוקי אנטיוכוס השישי ועוצר המלוכה טריפון נגד דמטריוס השני, הוא צר בשנת 142 לפסה"נ[3] על עזה ושרף את שדותיה, ואנשי העיר נכנעו. יונתן הסכים לכרות להם ברית, ולקח את בני ראשיהם כבני ערובה ושלח אותם לירושלים.[4] עזה הייתה עוינת למדינה החשמונאית עד חורבנה של העיר בידי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי,[5][6] בשנת 96 לפסה"נ, והיא נותרה חרבה עד הכיבוש הרומי של ארץ ישראל בידי פומפיוס (63 לפסה"נ), אז נבנתה מחדש על ידי הנציב הרומי של סוריה, אולוס גביניוס, באתר חדש, מדרום לעזה הקדומה, ולפי התאריכים על מטבעותיה היא החלה למנות את שנותיה למן שנת 61 לפנה"ס.[7] עזה היתה בתחום שלטונו של הורדוס מלך יהודה (37–4 לפסה"נ), ואחרי מותו בשנת 4 לפסה"נ, סופחה לפרובינקיה סוריה. בפרוץ המרד הגדול של יהודי ארץ ישראל בשלטון הרומאי, בשנת 66 לספירה, הותקפה העיר על ידי המורדים היהודים.[7]

לאחר מרד בר כוכבא (132–136 לספירה) נשלחו יהודים רבים מאזור יהודה ליריד עזה, שם נמכרו לעבדות.[8] בדור החמישי לתנאים (דורו של רבי יהודה הנשיא), דן רבי אלעזר ברבי שמעון[9] בדיני נגעי בתים במקום בשם 'חורבתא סגירתא' שהיה בתחום עזה. בתלמוד הירושלמי[10] הוזכר שוק הבהמות של עזה, ובמדרש רבה[11] הוזכר יריד עזה כאחד משלושה ירידים גדולים.

בהמשך התקופה הרומית בארץ ישראל הייתה בעזה קהילה יהודית גדולה, והיה ניתן לראות על אחד העמודים במסגד הגדול בעזה את הכתובת "חנניה בר יעקב" בעברית וביוונית, ומעליה חקוקה מנורה עם שופר בצידה האחד ואתרוג בצידה האחר, עד השחתתה בפברואר 1978[12]. חכמים החשיבו את עזה כמחוץ לתחום גבולות עולי בבל של ארץ ישראל, אך לא גזרו עליה טומאת ארץ העמים.[13]

התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד מנגן בנבל בפסיפס בית הכנסת העתיק בעזה (העתק)

סמוך לנמל עזה התגלו שרידי בית הכנסת העתיק בעזה הימית, שנבנה בסביבות שנת 508 לספירה, בתקופה הביזנטית. על רצפת הפסיפס של בית הכנסת ניתן להבחין בבעלי חיים אפריקאים שונים עדויי מדליונים, בכניסה מתוארת דמות פורטת בנבל המקסימה את החיות, ומעליה מופיע השם "דויד". בכתובת המרכזית של הפסיפס מופיע ביוונית: ”אנחנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569” (ספירת יהודי עזה החלה מהגירוש של גביניוס). קהילת עזה מוזכרת גם בכתבי גניזת קהיר.

בשלהי התקופה הביזנטית הייתה עזה מרכז יהודי חשוב בדרום ארץ ישראל, ויחד עם טבריה היוותה ליהודי התפוצות מקום עלייה לרגל כתחליף לירושלים, שהגישה אליה נמנעה מיהודים. לפי מקור קראי[14], בתקופה זו ”טרם בואו (של הכיבוש הערבי של ארץ ישראל) לא יכלו לבא אל ירושלים ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לתאוות המקדש”[15]. התיישבות זו נמשכה עד סוף התקופה הביזנטית, כפי שעולה מתיאור הכיבוש הערבי של חבל עזה (בפברואר 634, אחרי כיבוש סביבות העיר הוטל עליה מצור שהסתיים בכיבושה של העיר ביולי) בכרוניקה סורית אלמונית: ”ונהרגו שם כארבעת אלפים כפריים עניים מארץ-ישראל: נוצרים, יהודים ושומרונים. והערבים החריבו את כל הארץ”.[16]

התקופה הערבית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכובשים הערבים לא גירשו את יושבי העיר היהודים והנוצרים ולאורך כל תקופת השלטון הערבי התקיים היישוב היהודי בעזה ברציפות[15] עד אמצע המאה ה-11, אז חרבה העיר.

ידועים מתקופה זו: רבי משה העזתי הנקדן (~800–825) ורבי אפרים בן שמריה העזתי, ממנהיגי הקהילה היהודית בפוסטאט שבמצרים שמוצאו מעזה[17]. השתמרה התכתבות מאותה תקופה בין חכמי פוסטאט וחכמי עזה, בנושא ירושה שעמד בלב פולמוס הלכתי ביניהם, על מכתבו של 'קהל עזה' חתומים חמשה עשר ממנהיגי העיר ובראשם ישועה בר נתן[18], "ישועה החבר בסנהדרין גדולה בירבי נתן, נין גור אריה" שהיה מיוחס לנשיאים משבט יהודה[19]. כתב יד שהתגלה בגניזה הקהירית מלמד על פולמוס שהתגלע בין דוד בן דניאל מזרע ראשי הגולה בבבל ובין משפחת הגאונים לבית הכוהנים בשאלה האם עזה ואשקלון נכללות בגבולות ארץ ישראל או לא, וגם פולמוס זה מורה על קיומה של קהילה יהודית בעיר עזה בתקופה זו[20].

קיימת אי-בהירות לגבי קיומם של יישובים יהודיים קטנים סביב לעיר עזה בראשית האלף הראשון לספירה, לפי שמחה אסף[21] הוכרחו יהודי הפזורה היהודית שסביב עזה בתקופה זו לעקור אל תוך העיר. אך לפי בנימין זאב קדר[22] אין להשערה זו ביסוס מספיק. פיוט בן התקופה, שנכתב בידי הפייטן רבי שמואל בירבי הושענא, מקונן על גזירה שנחתה על יהודי האזור באותה תקופה: ”וּבְנֵי עַזָּה גִידֵד, וּקְהַל חַצֵרֶיהָּ נִידֵד”, הגרסה 'חצריה' תומכת בקיומה של פזורה יהודית סביב עזה. אך קיימת גם גרסה מקבילה: ”וּקְהַל חַצֵרִים נִידֵד”, חצרים הוא כינוי עברי עתיק לרפיח וייתכן שהפייטן כלל בקינתו את יהודי רפיח ולא עסק בפזורה יהודית סביב עזה[23]. וכן ייתכן שהפייטן מציין שהייתה פזורה יהודית מעזה עד רפיח.

ב-1077 כבש אתסיז אבן אוק במהלך דיכוי מרד נגד הסלג'וקים את עזה, הוא החריב את העיר כליל והיישוב בה התחדש רק כעבור שני דורות[24]. נוסעים יהודים שביקרו בארץ ישראל בתקופה זו, בנימין מטודלה ופתחיה מרגנסבורג, אינם מזכירים את עזה כלל וגם יהודה אלחריזי שעבר בעזה ב-1218[25] בדרכו ממצרים לירושלים והוא אינו מתאר מפגש עם יהודים בעיר[26].

התקופה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הכיבוש הצלבני וכינון ממלכת ירושלים בשליש הראשון של המאה ה-12 נמלטו תושבי עזה מעירם והיא נמסרה למסדר אבירי היכל שלמה שיישבוה מחדש. לא נמצאו ידיעות על יהודים בעיר באותה תקופה, ולכן רווחת ההנחה שגורלם היה זהה לזה של יתר תושבי העיר המוסלמים והיישוב היהודי בעזה חדל להתקיים בתקופה זו עד התקופה הממלוכית. רבי אברהם אבולעפיה מזכיר במאה ה-13 את ”פירוש התורה שחיבר ר' צדקה הלוי מעיר עזה”, אך קיימת מחלוקת בין החוקרים אם יש בכך תימוכין להתיישבות יהודית בעיר בתקופה זו[27].

התקופה הממלוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הכיבוש הממלוכי חזרו יהודים לעזה ובעיר קמה קהילה יהודית שוקקת. כבר ברבע האחרון של המאה ה-14 (1384) דיווח נוסע נוצרי איטלקי בשם גוצ'י על יישוב יהודי בעזה, בדיווחו נמסר כי יהודי עזה עוסקים בייצור יין "ויינם הוא טוב"[28]. נוסע נוצרי אחר, בשם דה אנג'ליר, שביקר בעיר ב-1395, מתאר חלוקה של העיר לשכונות או רחובות, היהודים ברחוב אחד ושומרונים ברחוב אחר וכן הלאה. אולי בצורה כפויה, כדי להבחין בין בני הדתות השונות, חבשו תושבי עזה כיסויי-ראש בצבעים שונים: המוסלמים במטפחת לבנה, הנוצרים במטפחת בצבע כחלחל, השומרונים במטפחת לבנה בגוון אדום בהיר ואילו היהודים במטפחת צהובה[29].

בסביבות 1432, דיווח המרגל הבורגונדי ברטרנדון דה לה ברוקייר (אנ'), על מפגש עם יהודי סיציליאני בעזה[30]. אזכור זה לבדו אין בו כדי לבסס ידיעה על נוכחות יהודית קבועה בעיר בראשית המאה ה-15, אך נראה כי התקיים רצף של נוכחות כזו, כפי שמעידים אזכורים מהמחצית השנייה של מאה זו[31]. הנוסע היהודי בן פירנצה, משולם מוולטרה, מתאר בסיפור מסעו לארץ ישראל[32] בשנת 1481 את העיר עזה: ”ארץ טובה ושמנה ופרותיה משובחים מאד. יש שם לחם ויין, שרק היהודים מכינים. היא בעלת אוכלוסייה גדולה. יש בה כ-70 משפחות יהודיות וכן ארבע משפחות של שומרונים.” הוא מספר כי היהודים יושבים בחלק העליון של העיר (הכוונה לג'בל אל מונטאר[33]) – ”בראש (נמצאת) הייודיקה (הרובע היהודי) ובה הבית של דלילה (הפלישתית), והיה דר בתוכה שמשון הגיבור.” כמו כן הוא ראה את ”החצר הגדול אשר הפיל בחוזקתו ובתוקפו” והוא מוצא כי הבתים ההם עדיין חרבות ושוממות ”כי יראה כי החצר ההוא היה דבר גדול לפי מה שיראה עד היום הזה.” על קהילת היהודים הוא מספר כי יש להם בית כנסת יפה וקטן. יש להם שדות וכרמים. הנוסע מזכיר שמות של שני יהודים מעזה: רבי משה בן רבי יהודה ספרדי וחותנו רבי מאיר ספרדי צורף. ב-1486 או 1487 עבר בעיר רבי עובדיה מברטנורא במהלך מסעו לירושלים, גם הוא מתאר[34] תיאורים דומים לאלו של משולם מוולטרה, אך מוסיף שהתארח בביתו של חכם אשכנזי בשם רבי שלמה מפראגה[35] שברח מירושלים והשתקע בעזה ובביתו התכנסו בשבתות "כל זקני הקהל והפרנסים".

גם במאה ה-16 קיימות עדויות על יישוב יהודי בעזה, כנראה גדול מזה שהיה בעיר במאה ה-15[36]. לפי דפתר עות'מאני משנת 1525–1526 התגוררו בעזה באותה שנה 95 משפחות יהודיות[37].

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אברהם דוד מעריך שבמאה הט"ז התגוררו בעיר עזה בין 100 ל-200 משפחות יהודיות[38].

בתחילת המאה ה-17 כיהן המקובל והפייטן ר' ישראל נג'ארה כרבה של הקהילה עד לפטירתו ב-1628 וקבורתו בבית העלמין היהודי שבה לאחריו כיהן בנו רבי משה בן ישראל נג'ארה.

תושב העיר, המקובל נתן העזתי, הכריז על שבתי צבי כעל משיח בליל חג השבועות בשנת 1660[דרושה הבהרה].

בשנת 1674 דיווח כומר ישועי שהגיע אל העיר, שליהודים יש רובע משלהם. כומר נוצרי אחר שהגיע לעזה בשנת 1726 דיווח על קהילה יהודית בעיר, שבניה עוסקים במסחר ומשמשים כמתורגמנים[39].

בפברואר 1799 עם כיבוש הכוחות הצרפתיים בראשות נפוליאון את העיר, פרצה בה מגפת דבר והיהודים נטשו את העיר. בעשור הראשון של המאה ה-19 התבטל היישוב היהודי בעיר[40].

במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1835 ציווה איברהים פאשא לפרק את בית הכנסת שבעזה ולבנות באבניו מצודה במג'דל. בני הקהילה היהודית בחברון נטלו את דלתות העץ של בית הכנסת לבית הכנסת אברהם אבינו שבעירם.[41]

ב־1839 פנו יוצאי הקהילה היהודית בעזה שהתגוררו בחברון לשר משה מונטיפיורי בבקשה לסיוע לחדש את הקהילה. מהאיגרת נראה שהקהילה ננטשה לאחר רצח חיים פרחי.[41]

בשנת 1869, התגוררו בעזה שתי משפחות מיוצאי מרוקו שמקובל לראות בהן הגרעין המייסד לחזרת ההתיישבות היהודית בעיר. ואולם בתקופת עליית הביל"ויים, המסמלת את ראשית העלייה הראשונה (שנות ה-80 של המאה ה-19), החלו ניסיונות לחידוש היישוב היהודי בעזה. במסגרת ניסיונות אלו, ביקר בעיר ב-1882 זלמן דוד ליבונטין, שדיווח כי לא פגש בה אף יהודי. הוא הציע להקים את היישוב היהודי באזור עלי מונטר[33].

בשנת 1885 קרא זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון, להקים התיישבויות יהודיות בלב ערים ערביות (כמו עזה, לוד ושכם) כדי לתת מענה נוסף לפרנסת העולים, מלבד המושבות החקלאיות שקמו אז. בשנת ה'תרמ"ז, 1886 דיווח יחיאל ברי"ל כי מתגוררים בעזה כבר 50 משפחות יהודיות[42]. בני הקהילה המתחדשת היו בני היישוב הישן מירושלים, עיקרם מבני העדה הספרדית. נלוו עליהם עולים מרוסיה שעזבו את המקום לאחר זמן קצר[43]. בית הכנסת ששימש את הקהילה המקומית במאה ה-18, אם היה במבנה עצמאי, נהרס או עבר לרשות המוסלמים, והקהילה המתחדשת ניהלה בתקופה הראשונה את תפילותיה בדירה שיוחדה לצורך כך[44].

ב-1895 נותרה בעיר קהילה יהודית מזערית ובה שתים עשרה משפחות, שניהלו יחסים מצוינים עם האוכלוסייה המוסלמית[45].

במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-1907 כיהן הרב ניסים אוחנה כרב קהילת עזה, ייסד בה בית ספר ללימוד תנ"ך ותלמוד בשפה העברית, ואליעזר בן-יהודה נכח בפתיחה שלו. בנוסף, הוא התקין שם מקווה טהרה לנשים, ויזם הקמה של בית עלמין.

ואולם, במלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי עזה וחלקם אף הוגלו מארץ ישראל. בגל התיישבות זה, ידוע כי חלק גדול מיהודי עזה עסקו במסחר וכי בין היתר החזיקו במונופול על יצוא אבטיח הפקועה ("חנדל") דרך הים מנמל עזה לנמל המבורג. את הירק גידלו הבדואים שבנגב בחולות, והוא שימש גם כתרופה פופולרית לעצירות. ענף חקלאי אחר, גידול דגן שעורה שהייתה מבוקשת לתעשיית הבירה, משך הרבה משפחות יהודיות נוספות עד לשנת 1916, השנה שבה פינו צבאות העות'מאנים והגרמנים את כל תושבי האזור לקראת ההתמודדות מול צבאות בריטניה ובני בריתה. לאחר המלחמה חזרו יהודים לעזה (במפקד 1922 נרשמו בה כ-50 יהודים[46]), אך הם הוכרחו שוב לעזוב בעקבות מאורעות תרפ"ט[47].

בסקר הכפרים (1945) נמנו בנפת עזה 150 יהודים, מהם 80 בעיר עזה עצמה, אך מאז מלחמת העצמאות אין עוד יישוב יהודי בעיר. גם כאשר יושבה רצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים במסגרת יישובי חבל עזה: גוש קטיף, כפר דרום, ונצרים, ויישובי התוחמת הצפונית, לא התפתחה התיישבות יהודית בתוך העיר עזה עד לביצוע תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. לאחר ביצוע ההתנתקות נסגרה רצועת עזה לישראלים לחלוטין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה
הלכה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק ז'
  2. ^ ספרי דברים ו', ז'; וכן מובא ברש"י
  3. ^ יוסף קלוזנר, "I. החיים הכלכליים בישראל בימי בית שני, ט" בפרויקט בן-יהודה
  4. ^ ספר מקבים א', פרק יא, 61–62.
  5. ^ אוריאל רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 281.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ג, פרק י"ג, פסקה ג', 358–364.
  7. ^ 1 2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4 שלטון רומי, חלק א (כתב: ישראל ל. לוין), עמ' 131.
  8. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 4 שלטון רומי, חלק ב (כתב: משה דוד הר), עמ' 364.
  9. ^ תוספתא נגעים, ו'
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק א', הלכה ד'
  11. ^ בראשית רבה, פרשה מ"ז, פסקה י'
  12. ^ זאב גלילי, מנורה, שופר ולולב במסגד בעזה, באתר היגיון בשיגעון, ‏2009-07-27
  13. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ו', הלכה א'
  14. ^ פירוש קראי קדום לספר דניאל שחיבר דניאל בן משה אלקומיסי בשנת 900 לערך, מצוטט אצל מיכאל איש-שלום. יצחק בן-צבי, שאר ישוב: מאמרים ופרקים בדברי ימי היישוב העברי בא"י וחקר המולדת, תרפ"ז, עמוד 305, מצטט בדומה לכך את הקראי סהל בן מצליח הכהן: "עת עדיין נאסר רשמית על יהודים לעלות לרגל לירושלים היו נוהגים יהודי הפזורה להתקבץ בשלוש הרגלים מארבע כנפות שמיים, מדרום לצוער, ממזרח לטבריה וממערב לעזה, לשוח את שיחם בפני הבורא תחת לבוא אל עיר הקודש".
  15. ^ 1 2 מיכאל איש-שלום, היישובים היהודיים בארץ, פרק עשירי בספרו: בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמ' 172.
  16. ^ הקטע תורגם לעברית אצל: שמואל קליין (עורך), ספר היישוב: אוצר הידיעות והרשומות, הכתובות והזכרונות, שנשתמרו בישראל ובעמים בלשון העברית ובשאר לשונות על יישוב ארץ ישראל, א', 1938. עמוד 114, עזה מספר 11. וראו התייחסותו (ותרגום נוסף בעברית) של משה גיל, ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634–1099), א': עיונים היסטוריים, תל אביב, 1983. עמ' 31–32.
  17. ^ הוא חתם את שמו: "אפרים... בן שמריה המלמד בן יחיה העזתי" וייתכן שרק אביו או סבו נולדו בעזה, אך לפי מיכאל איש-שלום, העליות לארץ ישראל, בתוך ספרו: בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמוד 203, נולד אפרים עצמו בעזה והמשפחה היגרה לפוסטאט בהיותו בגיל צעיר.
  18. ^ על ישועה בר נתן לא נשתמרו ידיעות משמעותיות, מלבד קינה (בצורת קדושתא) שכתב על פטירתו בדמי ימיו של בנו היחיד יאשיהו בד'תתפ"ו. נדפסה בחלקים אצל: מנחם זולאי, קינה ר' ישועה החבר בירבי נתן על מות בנו יאשיהו, בתוך, "פיוטים לזכר מאורעות שונים", ידיעות המכון לחקר השירה העברית ג (תרצ"ט), עמ' קעו–קפג, באתר היברובוקס; עזרא פליישר, "השלמות לקרובת ר' ישועה החבר בירבי נתן על מות בנו יאשיהו", בתוך "ענייני פיוט ושירה", הנ"ל (עורך), מחקרי ספרות מוגשים לשמעון הלקין, ירושלים תשל"ג, עמ' 183–189; שולמית אליצור, "קטע חדש מן הקדושתא של ר' ישועה בירבי נתן מעזה לזכר יאשיהו בנו", בתוך "חידושים בחקר השירה והפיוט בגניזת ז'נבה", דוד רוזנטל (עורך), אוסף הגניזה הקהירית בז'נבה: קטלוג ומחקרים, ירושלים תש"ע, עמ' 195–199.
  19. ^ מיכאל איש-שלום, היישובים היהודיים בארץ, פרק עשירי בספרו: בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמודים 172–173.
  20. ^ יצחק בן-צבי, שאר ישוב: מאמרים ופרקים בדברי ימי היישוב העברי בא"י וחקר המולדת, תרפ"ז, עמוד 306. מיכאל איש-שלום, היישובים היהודיים בארץ בתוך ספרו: בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמוד 176 ליד הערה 297.
  21. ^ על "הנעתקים אל עזה", בספרו: מקורות ומחקרים בתולדות ישראל, א', ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ו. עמוד 34. הוא משער שמדובר ביהודים תושבי הפזורה שסביב עזה שהוכרחו בפקודת השלטונות לעקור לעזה גופה, ונותרו 'חטיבה מיוחדת וניכרת' בתוך הקהילה היהודית העזתית גם זמן ניכר לאחר מכן.
  22. ^ ב"ז קדר, תולדות היישוב היהודי בא"י בימי הביניים, תרביץ, מב (תשל"ג) עמודים 404–405.
  23. ^ מיכאל איש-שלום, היישובים היהודיים בארץ, פרק עשירי בספרו: בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמודים 173–174. ובעיקר הערה 281.
  24. ^ מיכאל איש-שלום, בימי הסלג'וקים, בתוך ספרו: בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמודים 125–126.
  25. ^ מיכאל איש-שלום, היישובים בתקופת הצלבנים, בתוך ספרו: בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמוד 250. לפי יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עמוד 223. היה זה ב-1216 או 1217
  26. ^ בניגוד בולט לתיאור (תחכמוני סוף שער נ') מפגשו עם בני הקהילה בירושלים שהייתה בתקופה זו בשעת כושר של שלהי שלטון יורשי צלאח א-דין, ערב מסע הצלב השישי. מיכאל איש-שלום, היישובים בתקופת הצלבנים, בתוך ספרו: בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמוד 265.
  27. ^ ראו על כך: מיכאל איש-שלום, היישובים בתקופת הצלבנים, בתוך ספרו: בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמוד 265 הערה 137. והמובא שם בשם: ב"צ דינור, ישראל בגולה, עמוד 515.
  28. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמוד 236. בספרו בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמוד 306, הוא מפנה לדברי י. ברסלבסקי, לחקר ארצנו – עבר ושרידים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ד. עמוד 135. שמביא אזכורים מאוחרים יותר.
  29. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמוד 237.
  30. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמוד 240.
  31. ^ מיכאל איש-שלום, בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמוד 333.
  32. ^ במהדורת א' יערי, עמוד 64 ואילך.
  33. ^ 1 2 אלמליח, להלן "קישורים חיצוניים", עמוד 6.
  34. ^ אגרות ארץ ישראל, מהדורת א' יערי, עמוד 125.
  35. ^ על זהותו ראו: מיכאל איש-שלום, בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמוד 334, הערה 198. הוא מביא ששמחה אסף, מקורות ומחקרים, עמוד 102, הערה 3, מנסה לזהותו עם ר' משה פרג', אך דוחה את זיהויו ומסכים עם ש. קליין, תולדות היישוב היהודי בא"י, עמוד 164. שמוצאו של ר' שלמה מפראג שבבוהמיה.
  36. ^ מיכאל איש-שלום, בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמוד 334, לפי י. ברסלבסקי, לחקר ארצנו – עבר ושרידים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ד. עמוד 135, על פי תשובותיהם של רבי דוד אבן זמרה ורבי משה מטראני. ראו על כך גם: י. כנעני, לתולדות הישוב היהודי בעזה (להלן "לקריאה נוספת"), עמודים 35–36; שלמה אברהם רוזאניס, דברי ימי ישראל בתוגרמה, א', עמודים 188–189.
  37. ^ מיכאל איש-שלום, בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמוד 346.
  38. ^ אברהם דוד, עלייה והתיישבות בארץ-ישראל במאה הט"ז, עמ' 37, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשנ"ג - 1993.
  39. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמודים 365, 395.
  40. ^ א"ר מלאכי, לתולדות היישוב היהודי בעזה, תשי"ז-תשי"ח, עמוד 175.
  41. ^ 1 2 חגי הוברמן, בין עזה לחברון, באתר היישוב היהודי בחברון, ‏7 בנובמבר 2023
  42. ^ נתן אפרתי, משפחת אלישר בתוככי ירושלים, עמודים 95–96. הערה 33.
  43. ^ נתן אפרתי, משפחת אלישר בתוככי ירושלים, עמוד 97 והערה 40.
  44. ^ נתן אפרתי, משפחת אלישר בתוככי ירושלים, עמוד 96 והערה 36.
  45. ^ נתן אפרתי, משפחת אלישר בתוככי ירושלים, עמודים 97–98. לפי מכתב מראשי קהילת עזה לרב יעקב שאול אלישר המצוי בכתובים בארכיון אלישר שבמכון לכתבי יד באוניברסיטה העברית.
  46. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א', יחידה 1, עמוד 60.
  47. ^ עפרה לקס, הגירוש מעזה, תרפ"ט, באתר ערוץ 7, 23 ביולי 2009
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היישוב_היהודי_בעזה&oldid=38513760"