מיתוסים של מבול

האל וישנו בדמות דג מציל את מאנו ושבעת החכמים באחד מסיפורי המבול במיתולוגיה ההינדואית, בגרסת המהאבהארטה.

מתוך אינדקס המוטיבים של הספרות העממית
A1000-A1999: אסונות עולמיים A1002: אסונות לפני יום הדין A1010: מבול A1010.1: השמש והירח אינם זורחים בזמן המבול A1012: מבול מנוזלי גוף A1012.1: מבול מדמעות A1012.1.2: מבול מדמעותיו של נהר מתאבל A1012.1.2: מבול מדמעותיו של אוהב מתאבל A1012.2: מבול משתן A1012.3: מבול מדם A1012.3.1: מבול מדמו של ענק A1013: מבול מתוך בטן A1013.1: מבול מקיא של לוויתן A1015: מבול נגרם על ידי אלים או יצורים על-טבעיים אחרים A1015.1: מבול נגרם על ידי עימות בין אלים A1015.1.1: מבול נגרם על ידי עימות בין מפלצות A1015.3: מבול נגרם מאל הרוקע על רצפת השמים A1016: הסברים פסאודו-מדעיים של המבול A1016.5: יצירת הרים על ארץ שטוחה גורמת למבול A1016.6: ירח נופל לתוך הים וגורם למבול A1018: מבול כעונש A1018.1 מבול כעונש על הפרת טאבו A1018.2 מבול כעונש על גילוי עריות A1020: מילוט ממבול A1021: מילוט ממבול בסירה (תיבה) A1021.0.2: מילוט בארון (תוף) מעץ A1021.0.3: מילוט ממבול בדלעת A1021.0.4: מילוט ממבול על עץ צף A1021.0.5: מילוט ממבול בגזע עץ חלול A1021.1: זוגות של חיות בתיבה A1021.2: ציפורים סיירות נשלחות מתוך תיבה A1022: מילוט ממבול על הר A1023: מילוט ממבול בצמרת עץ A1025: מילוט ממבול על אי A1026: מילוט ממבול ברגל A1027: מילוט ממבול בעזרת דג A1028: שימת קץ למבול

סיפורי מיתולוגיה ופולקלור של רבים מן העמים והקבוצות האתניות ברחבי העולם כוללים סיפרים מיתיים שבהם שיטפון גדול והרסני, דוגמת המבול בספר בראשית המקראי, מוחה את מרבית בני האדם, ולעיתים אף את בעלי החיים. מיתוסים של מבול הם בדרך-כלל, אך לא תמיד, חלק ממיתוסים של בריאה, ותכופות הם מספרים שהשיטפון נגרם על ידי האל או אלים בוראים, אשר אינם מרוצים מבריאתם הראשונית, או שהם זועמים על ברואיהם מסיבה כלשהי. ברבים מסיפורים אלו, גיבור או מספר קטן של גיבורים ניצלים מן המבול באופן טבעי או נסי, והופכים למייסדים של עם חדש או אנושות חדשה. לעיתים מיתוס מבול הוא מיתוס אטיולוגי המסביר כיצד נוצרה האנושות הנוכחית, כיצד נוצרו העמים או הקבוצות האתניות שבהם הוא מסופר, וכיצד נוצרו תופעות ומנהגים שונים. תחום המחקר של מיתולוגיה השוואתית חוקר את הדמיון וההבדלים בין מיתוסים של מבול ברחבי העולם.

מאפיינים

סצנת המבול, האמן ההולנדי מאתיו קסלס, בסביבות 1832–1835

באינדקס המוטיבים של הספרות העממית של הפולקלוריסט האמריקני סטית תומפסון, מיתוסים של מבול נכללים במספר קטגוריות בקבוצה A "מוטיבים מיתיים" ובתת הקבוצה A1000-A1099: "אסונות עולמיים" (World calamities).

מיתוסים של מבול לעיתים קרובות כוללים לפחות חלק מן המוטיבים והמאפיינים הארכיטיפיים הבאים:

• האל שברא את בני האדם מתחרט, ומבקש להשמידם. לחלופין יש מספר אלים, שחלקם מבקשים להשמיד את בני האדם ואחרים מנסים להצילם.
• בני האדם מכעיסים את האלים משום שהם חוטאים, משום שהם מתרבים מאוד, משום ששכחו את הבורא, או משום שהבורא חושש מהם.
• שיטפון ענק מוחה את הבריאה הראשונית או את חלקה, ובייחוד את האנושות.
• גיבור ניצל מן האסון, בזכות תושייתו או בזכות עצה מאל או מדמות אחרת, תכופות באמצעות ציפה על מי המבול בכלי-שיט או המלטות לראש עץ או לפסגת הר גבוה המוכר בסביבה בה מסופר המיתוס.
• הגיבור מציל בני אדם נוספים, ובמקצת הסיפורים אף בעלי-חיים.
• הניצולים מתרבים והופכים להיות האבות המייסדים של האנושות, ובעיקר של העמים והקבוצות האתניות המוכרות באזור ובתקופה שבהם סופר המיתוס.
• המבול מסמן את סופו של עידן קדום מיתי או "תור זהב" פלאי, שבו אנשים חיו חיים ארוכים מאוד, והתערבו עם אלים, יצורים אגדתיים אחרים או בעלי-חיים.

עם זאת, מסיפורי מבול רבים נעדרים לפחות חלק מן המאפיינים שלמעלה:

• אף שגשמים ושיטפונות ענק הם דרך נפוצה להשמדת האנושות במיתוסי מבול, תכופות מתוארות דווקא צורות אחרות של אסונות טבע קטסטרופליים ומאורעות אפוקליפטיים. למשל במיתוס המבול העתיק ביותר המוכר כיום – המיתוס המסופוטמי של אתרחסיס – האל אנליל מנסה שלוש פעמים למחות את האנושות באמצעות מגפה, בצורת ורעב המוני, לפני שהוא מוריד מבול.
• הבורא במיתולוגיה של הויוט משמיד את בני האדם לא משום שחטאו, אלא רק משום שבניגוד לכוונתו הם נולדו עם פרווה. רק קונדור ואחותו שורדים, ומיחסי העריות שלהם נולד עם חדש. יחסים בין ניצולים שהם אח ואחות, או קרובי משפחה אחרים, מופיעים גם בסיפורי מבול אחרים, למשל במרבית הסיפורים בהודו סין, (וכן גם בסיפור המבול ובסיפור סדום ועמורה המקראיים). לעיתים הרבייה החדשה מצריכה נס כלשהו, למשל רבייה בין בני אדם לחיות, ובני הנטסיליק האינואיטים מספרים כי מן המבול שרדו רק שני גברים, וכוחות שמאניים נדרשו כדי להפוך אחד מהם לאישה, על מנת להתרבות ולהקים מחדש את עם הנטסיליק.
• לא תמיד מתוארים ניצולים וגיבורים במיתוסי מבול: בסיפורי בני הטלינגיט, ילידי אלסקה מאזור סיטקה, האל הבורא השמיד את כל בני האדם עד האחרונים שבהם, וברא בני אדם חדשים מעלים. באמריקה המרכזית, תרבויות המאיה, הטולטק, המישטק, והאצטקים סיפרו כולן מיתוסי מבול שבהם הבורא השמיד את העולם המושחת עד אחרון ברואיו וברא חדש, יותר מפעם אחת.
• לא תמיד המבול הוא עונש אלוהי: במיתוסים של רבות מן הקבוצות האתניות בהודו-סין, המבול מוצג כאסון טבע שלא נגרם על ידי אל כלשהו, או שהוא תוצאת לוואי בלתי-מכוונת של מאבקים בין אלים. גם סיפורי המבול של תרבויות מסו-אמריקה אינם מציינים בדרך-כלל סיבה כלשהי להורדת המבול.
• יש מיתוסים שבהם המבול איננו עונש על חטאים, אלא הוא בעצמו חטא. למשל האינדיאנים הארווקים סיפרו שמבול נגרם על ידי אשה מרשעת, ובמיתוסים סינים נגרם מבול על ידי מפלץ המים האלים גונגגונג בעת זעמו וסכסוכיו עם אלים אחרים.
• יש מיתוסים בהם האל מוריד את המבול דווקא במטרה לעזור: אצל עמי המאנדה האפריקאים, פארו שהוא אל-פוריות ומגלם את נהר הניז'ר, מציף את העולם כדי להציל את עמו מאחיו המרושע פמבה. באחד מסיפורי המבול של מצרים העתיקה, אל השמש רע מציף את הארץ בבירה כדי לשכר את האלה הלביאה סח'מת ולהרדימה, ובכך להציל את האנושות מהשתוללותה.
• לא תמיד מתואר מספר קטן של ניצולים, למשל השאיין באמריקה הצפונית והאפורינה באגן האמזונס המערבי, מספרים כי בני השבט כולם ניצלו מן המבול בזכות יחסים מיוחדים עם האל, והסיפור הוא סיפור אטיולוגי המסביר את לידתו ותולדותיו של השבט.
• בסיפורים רבים ההצלה מן המבול אינה מצריכה נס יוצא מגדר הרגיל, והניצולים פשוט נמלטים להרים גבוהים או למקומות שאין בהם מבול.
• במרבית סיפורי המבול, בעלי-חיים אינם ניצלים, או שגורלם כלל איננו נזכר. ארכיטיפ החיות המוצלות בכלי-שיט, כמו בתיבת נח, נדיר מחוץ לתרבויות הסהר הפורה וסמוכות להן. מופעים שלו בפולקלור של ילידי אמריקה, אוסטרליה, דרום מזרח אסיה או אוקיאניה הם בסבירות גבוהה השפעת אימפריאליזם ומסיונריות אירופאים-נוצרים או התפשטות האסלאם.

כמיתוסים של בריאה ושל מוצא

האונדטרה מופיעה בדמות "צולל האדמה" במיתוסי מבול ובריאה אצל אינדיאנים ילידי אמריקה הצפונית.

מיתוסים של מבול הם תכופות, אך לא תמיד, חלק ממיתוסים של בריאה. מיתוסי בריאה רבים מתארים את בריאת העולם ואת בריאת בני האדם כסדרת ניסיונות עוקבים של בריאה ובריאה מחדש, כאשר כל בריאה מושמדת במלואה או בחלקה כדי לפנות מקום לניסיון הבא.

במיתוסים רבים של בריאה, החומר ההִיוּלי שלפני הבריאה מתואר כ"מים קמאיים" (Primeval Waters או Primal Waters או Primordial Waters), תהום או תוהו דמוי מים, שבתהליך הבריאה מגיחה מתוכם היבשה. הגחת היבשה מתוך מי המבול עשויה איפוא לחזק את הסמליות של בריאה מחדש. ארכיטיפים מסוימים במיתולוגיה עשויים להופיע בסיפור הבריאה, בסיפור המבול, או בשניהם. ארכיטיפ נפוץ כזה נקרא במחקר ההשוואתי של מיתולוגיה "צולל האדמה" (Earth-diver). באופן טיפוסי, צולל האדמה הוא דמות של חיה או ציפור, אשר צוללת לתוך המים או לתוך התוהו כדי להעלות משם קומץ עפר, ולעיתים גרגר או זרע, אשר ממנו תצמח היבשה. דמות צולל האדמה עשויה להיות הבורא הלובש צורת חיה או ציפור, אך תכופות היא חיה קטנה וחסרת חשיבות לכאורה, אותה שולח הבורא או גיבור המבול. במיתוסים רבים של צולל האדמה מסופר על סדרה של ניסיונות כושלים למצוא אדמה, על ידי אותה חיה או תכופות על ידי מספר חיות שונות, כאשר החיה המצליחה לבסוף במשימה היא דווקא הצנועה ופחותת הדרגה שביניהן. בכמה מן המיתוסים היא מקריבה את חייה לשם הצלחת המשימה. סיפורי צולל אדמה תכופות רומזים למוסר השכל לפיו העולם נברא או ניצל בזכותם של פשוטי-עם אלמונים וענווי-רוח, ולא בזכות אל, מלך או גיבור ידועי-שם.

ארכיטיפ צולל האדמה נפוץ בייחוד במיתולוגיות של ילידי אמריקה הפרה-קולומביאנית. למשל אצל עמי האלגונקין במזרח אמריקה הצפונית, צולל האדמה בדרך כלל מופיע בסוף סיפור המבול, כאשר הגיבור שולח חיות שונות לתוך המים, והמצליחה במשימה היא האונדטרה הצנועה. אצל עמי הסו, צולל האדמה הוא ברווז. האונדטרה היא צולל האדמה הנפוץ גם אצל עמי האירוקוי, אלא שאצלם הסיפור הוא בדרך כלל חלק ממיתוס הבריאה הראשונית. גרסאות שונות של ארכיטיפ צולל האדמה מופיעות גם במיתוסים בעולם הישן, אם כי הן פחות נפוצות מאשר אלו שבתרבויות אמריקה. למשל, בסיפור הבריאה של עם הבירהור (Birhor people) בהודו, האל וישנו שולח מספר חיות שונות עד שהעלוקה מצליחה לסנן מתוך המים הבראשיתיים קומץ בוץ, ואצל עם הגארו (Garo people) בהודו זהו סרטן. אצל הבוריאטים האל הבורא שולח ציפור מים, אצל האיינו הוא שולח נחליאלי, ואצל המדיארים היה זה אל השמש עצמו שלבש דמות ברווז מוזהב. ייתכן שגם הציפורים הנשלחות על ידי גיבור הסיפור במיתוסי המבול המסופוטמי והמקראי, ובייחוד היונה השבה עם ענף זית במקורה, הן שרידים של דמויות צולל אדמה, שמעמדן בעלילה הורד ממצילות למבשרות בלבד.

מיתוסים של מבול הם גם לעיתים קרובות מיתוסים של מוצא, כלומר סיפורים אתנוגוניים שבהם הניצולים מן המבול מוצגים כאבותיהם הקדמונים של העמים שבהם מסופר הסיפור. למשל, באחד הגרסאות של סיפור המבול במיתולוגיה היוונית, הניצולים דאוקליון ופירה מולידים בן ששמו הלן, שמם של היוונים ("הלנים") בשפה היוונית. להלן שלושה בנים: דורוס, איולוס וקסותוס, כאשר קסותוס מוליד את אכאיוס ואיון. אלו מוצגים כאבות היוונים הדורים, האיולים, האכאים והאיונים. אילן יוחסין דומה מופיע בתולדות בני נח בספר בראשית. מיתוסים כאלו נושאים מסר שגם בני אדם שונים ורחוקים הם קרובי משפחה, ועם זאת הם לעיתים קרובות מתרצים הבדלים ביניהם. למשל היוונים חשו עצמם נעלים על העמים ה"ברברים" שלא נולדו כדרך הטבע, אלא מוצאם לפי המיתוס מאבנים שהשליכו דאוקליון ופירה.

ארכיטיפ נוסף החוזר לעיתים במיתוסי בריאה, במיתוסי מבול ובמיתוסי מוצא כונה על ידי אתנולוגים "הביצה הקוסמית" או "ביצת העולם" (World egg). תכופות הוא אכן מתואר בדמות ביצה פלאית, ולחלופין בדמות זרע, דלעת, גזע עץ, תיבה, ספינה או עצם אחר שיש לו מעטה חיצוני כלשהו המגן על תווך פנימי. הביצה הקוסמית מתוארת כמעין מיקרוקוסמוס האוצר בתוכו את כל בני-האדם, כל היצורים, ואף את העולם או את היקום כולו, לעיתים במצב עוברי, בראשיתי או של חיות מושהה. במיתוסי בריאה, הביצה הקוסמית עשויה להיות הדבר הראשון שמופיע בראשית העולם, או שהיא צפה על "המים הקמאיים" או שהיא "מוטלת" על ידי האל הבורא. היא עשויה להתקיים במשך זמן רב ללא שינוי, וביקוע "קליפתה" תכופות מתואר כמאורע בריאה דרמטי. ברואי העולם בוקעים ממנה, ולעיתים מתואר שקליפתה הריקה הופכת לגבולות היקום, כמו כיפת השמיים. במיתוסי מבול, גרסאות של הביצה הקוסמית עשויות להציל ולשמור על מבחר מברואי העולם בתקופת המבול, שלאחריו הם יהפכו לאבות העידן החדש. דוגמה אופיינית נראית בסיפורי מבול בהודו סין, שבהם דלעת ענקית ממלאת תפקיד כפול: בעת המבול היא משמשת ככלי-שיט שבתוכו צפים הניצולים, ולאחריו היא נולדת כתוצאה מיחסי עריות בין הניצולים, ומתוכה מגיחים אבות העמים החיים באזור שבו מסופר המיתוס.

במחקר המדעי והאתנולוגי

חוקרים בתחומים שונים של המדע ביקשו להסביר את שכיחותם של מיתוסי מבול, כמו גם מיתוסים אחרים, ובייחוד את דמיונם בין תרבויות רבות מסביב לעולם. הסברים אפשריים הוצעו בתחומי הגאולוגיה, הארכאולוגיה, האנתרופולוגיה, האתנולוגיה והפסיכולוגיה.

קטסטרופיזם ותאוריות מבול כלל-עולמי

תיאור רומנטי אך בלתי-מדויק של גילוי מאובן גולגולת של מוזאזאורוס בהולנד בשנת 1764, אשר נחשב אז ל"מפלצת שמלפני המבול".

עד סוף המאה ה-17 לערך היה סיפור המבול המקראי מקובל מאליו על מרבית "הפילוסופים של הטבע" (כפי שנקראו אז חוקרי מדעי הטבע) באירופה, שכנוצרים האמינו ברובם בפירוש מילולי של התנ"ך וספר בראשית. המאובנים הראשונים שהתגלו משלדי חיות פרהיסטוריות גדולות נקראו "מפלצות שמלפני המבול" (אנגלית: Antediluvian monsters), ומאובני יצורים ימיים שנמצאו בכמויות גדולות במקומות מרוחקים מן הים נתפסו כראיות למבול. ואולם התפתחות מדעי המינרלוגיה, הגאולוגיה והפלאונטולוגיה הקשתה יותר ויותר על התאוריה של מבול כלל-עולמי. למשל, חקר שכבות הסלע מראה שהנמוכות והקדומות שבהן מכילות רק מאובני חסרי חוליות, מעליהן שכבות המכילות גם מאובני דגים, מעליהם גם זוחלים, ומעליהם גם יונקים. לפיכך סבר הפיזיקאי האנגלי רוברט הוק כי השכבות מעידות על יותר ממבול אחד לאורך ההיסטוריה, וההסבר היחיד למבולים אלה הוא "קטסטרופות": אירועים טבעיים בסדר גודל עצום מעל ומעבר למה שהיינו עשויים להיות עדים לו בימינו. כך הפך הוק לאבי הקטסטרופיזם – התפיסה הגורסת כי כדור הארץ נוצר ועוצב באסונות אדירים.

החשוב והאחרון בין הקטסטרופיסטים היה חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז' קיווייה, אשר תכופות נחשב לאבי הפלאונטולוגיה המודרנית. ב"חיבור על התאוריה של הארץ" משנת 1817 ניסה קיווייה לפשר בין ממצאי הגאולוגיה לספר בראשית. קיווייה כבר הכיר בכך שכדור הארץ קדום מאוד, וכי רבים מן המינים שחיו עליו כבר נכחדו, ותירץ זאת בסדרת קטסטרופות שהאחרונה בהן הייתה המבול המקראי. ואולם הקטסטרופיזם הופרך על ידי אבות הגאולוגיה המודרנית ג'יימס האטון וצ'ארלס לייל, אשר הראו את האחידות של תצורות גאולוגיות רבות המחייבות הצטברות שינויים הדרגתיים זעירים במשך זמן ארוך מאוד. אף כי מדע הגאולוגיה המודרני מכיר גם בקטסטרופות דוגמת הכחדות המוניות, ישנו מזה שנים רבות קונצנזוס מדעי כי אין עדות למבול כלל-עולמי, או אפילו בסדר גודל של יבשת יחידה, ובוודאי שלא במשך אלפי השנים האחרונות.

בארצות הברית עד שנות ה-80 של המאה ה-20 רווחו מאוד תאוריות בריאתניות שנקראו גאולוגיות מבול, והתמקדו בעיקר בניסיון לשכנע שיש ראיות גאולוגיות למבול כלל-עולמי לפי פשט הסיפור המקראי, או שמבול זה מסביר כיצד השכבות הגאולוגיות והמאובנים נוצרו תוך זמן קצר, ולא במשך מיליארדי שנים. תאוריות מעין אלו נפוצות עד היום בחוגים בריאתניים ברחבי העולם, בעיקר בנצרות, ביהדות ובאסלאם. אך בקונצנזוס מדעי בתחומי הגאולוגיה ומדעי כדור הארץ הן נחשבות כבלתי-מדעיות וכפסאודו-מדעיות. הרעיון שכל מיתוסי המבול ברחבי העולם מתארים אותו מאורע קטסטרופלי כלל-עולמי הוא חסר בסיס מדעי.

בשנות ה-90, השערה של זוג החוקרים טולמן מהמכון הגאולוגי של אוסטריה ניסתה להסביר את שכיחותם של מיתוסי מבול במספר אירועים אזוריים שהתרחשו בו-זמנית מסביב לעולם מאותה סיבה. ההשערה הציעה שכוכב שביט חדר את האטמוספירה של כדור הארץ כ-9,500 שנה לפני זמננו, תוך שהוא מתפצל למספר שברים שנפלו באוקיינוסים שונים, וגרמו לאידוי עצום של מי ים שירדו כגשמים ביחד עם גלי צונאמי שהכו באזורים מיושבים. השערה זו התבססה על תיארוך מכתשי פגיעה תת-ימיים, ואולם 13 גאולוגים, פלאונטולוגים ופיזיקאים מאוניברסיטאות וממכוני מחקר שונים ברחבי העולם שבדקו אותה, מצאו שהיא נבעה מחוסר הבנה של הנתונים לגבי מכתשי הפגיעה, והגדירו אותה כפסאודו-מדעית.

שיטפונות והצפות אזוריים

העלייה בגובה פני הים בסוף תקופת הקרח של הפלייסטוקן הייתה הדרגתית מאוד.

הסבר גאולוגי יותר מקובל למיתוסים של מבול הוא במסורות עתיקות לגבי עליית מפלס פני הים בשיעור של כ-120 מטרים כתוצאה מהפשרת הקרחונים עם סיום תקופת הקרח האחרונה. עלייה זו הציפה אזורים נרחבים למדי על כדור הארץ, למשל את הגשרים היבשתיים של דוגרלנד בין האיים הבריטיים ליבשת אירופה, את מדף סונדה (Sunda Shelf) בין איי הארכיפלג המלאי לדרום-מזרח אסיה, ובאזור ברינגיה בין אסיה לאמריקה. ואולם הצפה זו נמשכה בהדרגה על-פני תקופה של למעלה מ-10,000 שנה, ולפיכך העלייה הממוצעת של פני הים הייתה בסדר גודל של כסנטימטר לשנה בלבד. ההשפעה היומיומית של עלייה כזו על בני אדם פרהיסטוריים, ברובם הגדול ציידים-לקטים נוודים, שלא גרו ביישובי קבע העלולים להיות מוצפים, הייתה קרוב לוודאי בלתי-מורגשת. בנוסף, העלייה הסתיימה כבר בראשית התקופה הנאוליתית כ-8,000 שנה לפני זמננו, ולפיכך מסורת ההצפה הייתה צריכה לעבור בעל-פה מדור לדור במשך אלפי שנים לפחות עד להופעת הכתב, לפני כ-5,500 שנה במסופוטמיה ומאוחר יותר באזורים אחרים. ייתכן שבדורות מאוחרים, שרידי יישוב אדם, חיות וצמחים יבשתיים אשר זוהו מתחת למים היו השראה לסיפורי יבשות ששקעו במבול כמו בסיפור אטלנטיס.

יש חוקרים אשר חיפשו אזורים שבהם עליית פני הים הייתה מהירה ופתאומית יותר. אזור כזה הוא ככל הנראה הים השחור, שלפני המסת הקרחונים היה אגם סגור של מים מתוקים. עליית פני הים הציפה את אזור הבוספורוס לפני אלפי שנים, והייתה עשויה ליצור מפל מים אדיר והצפה של שטחים נרחבים לחופי הים השחור תוך זמן קצר. זוהי השערתם של הגאולוגים ויליאם רייאן וולטר פיטמן מאוניברסיטת קולומביה, אשר הציעו לקשר אותה ישירות לסיפורי המבול המסופוטמיים, שבתורם השפיעו על סיפור המבול המקראי. ואולם מחקרים גאולוגיים וארכאולוגיים נוספים בים השחור מצאו כי העלייה בפני הים וגודל השטח שהוצף היו קטנים בהרבה מאלו שסברו ראיין ופיטמן, וכי העלייה במליחות מי הים השחור הייתה הדרגתית מאוד ונמשכה על פני אלפי שנים.

כמה אירועי שיטפונות מקומיים הוצעו כאלו שהעניקו השראה למספר מיתוסי מבול עתיקים ברחבי העולם, למשל הארכאולוג הבריטי לנרד וולי טען כי שיטפון בסוף האלף השלישי לפנה"ס, שעדויות לו גילה באור, היה הבסיס לסיפור המבול המסופוטמי, ועדויות ארכאולוגיות הוצעו לשיטפון בנהר הצהוב בסוף האלף השני לפנה"ס, שנטען כי היה השראה לסיפור המבול הסיני בראשית שושלת שיה. השערות כאלו קוסמות, אך נוטות לסנסציוניות, ומתבססות על התאמה כרונולוגית לכרוניקות מיתיות שאמינותן ההיסטורית נמוכה, כמו רשימת המלכים השומרית המקצה תקופת מלוכה של מאות שנים ויותר לכל אחד מן המלכים הקדומים.

ארכאולוגים מקצועיים מודרניים נוטים להתייחס לניסיונות לאשש את המבול מספר בראשית בחשדנות, בין היתר מאחר שרבים במהלך ההיסטוריה, החל בעת העתיקה וכלה במאה ה-21, טענו לגילוי שרידי תיבת נח בהרי אררט, ואולם אף לא אחת מטענות אלו נמצאה עד היום כמבוססת מדעית. התחום קיבל את הכינוי arkeology, משחק מילים באנגלית על ark ("תיבה") ו-archeology ("ארכאולוגיה"), וזכה למוניטין מפוקפקים של חובבנות ופסאודו-מדע.

השפעות בין תרבויות

סיפור המבול המסופוטמי מתוך עלילות גילגמש, בכתב יתדות על לוח חרס מנינוה, שפוענח על-ידי האשורולוג ג'ורג' סמית' בשנת 1872, מוצג במוזיאון הבריטי.

הדמיון בין מיתוסים מתרבויות שונות בעולם הוא במידה רבה תוצאה של השפעות וקשרים הדדיים שהתקיימו בין תרבויות אלו. למשל, הנצרות תרגמה את סיפור המבול המקראי ליוונית וללטינית, העבירה אותו ברחבי אירופה לשפות אירופיות רבות ושונות, למיתולוגיה הנורדית והקלטית, למזרח אירופה ולמרכז אסיה, ולבסוף הפיצה אותו עם הקולוניאליזם, האימפריאליזם והמסיונריות האירופים ליבשת אמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית, לאוסטרליה ולאוקיאניה. האסלאם כלל בקוראן את סיפור המבול המקראי בשינויים קלים, והפיץ אותו באפריקה, בדרום אסיה ובדרום-מזרח אסיה. מרכיבים של הסיפור המקראי ניתן עדיין לזהות בסיוע שיטות בלשניות, כשהם מוטמעים בתוך סיפורי פולקלור ומיתולוגיה של שבטים ועמים שונים ברחבי העולם.

בתקופה קדומה יותר, סיפור המבול המקראי עצמו, וכן סיפורי מבול דומים מן המיתולוגיה היוונית, הפרסית, ההינדואית ועוד, התפתחו להערכת מרבית האתנולוגים מתוך מיתוס המבול המסופוטמי, שהוא העתיק ביותר המוכר למדע המודרני, ונכתב בכתב היתדות שהוא הכתב העתיק ביותר המוכר בהיסטוריה. המיתוס המסופוטמי הושפע בבירור ממציאות ההצפות בנהרות הפרת והחידקל. הוא מכיל כבר מוטיבים רבים המזוהים עם מיתוס מבול: סופו של תור זהב שבו אנשים היו בני אלים וחיו מאות שנים; החלטת האלים להשמיד את בני האדם; עצת האלים לגיבור המבול לבנות תיבה, ספינה או היכל, ולאכלס אותם בבני אדם ובבעלי-חיים; מנוחת התיבה על פסגת הר גבוה; שילוח ציפורים לברר האם קלו המים; הקרבת קורבן לאלים בסיום המבול; והבטחה או מסקנה שהמבול לא יבוא פעם נוספת.

נראה כי היו גם סיפורי מבול פרהיסטוריים, עתיקים אף מן הכתב הראשון לפני כ-5,500 שנה, אשר הופצו רק בעל-פה מדור לדור ומשבט לשבט ברחבי העולם. ייתכן שהם הושפעו ממסורות עתיקות על עליית מפלס פני הים, וכללו ארכיטיפים עתיקים כמו המים הקמאיים, צולל האדמה, הביצה הקוסמית וגילוי עריות בין הניצולים. ניתן להתחקות אחרי ארכיטיפים כאלו בשיטות של אתנוגרפיה, מיתולוגיה השוואתית ובלשנות היסטורית, אך קשה מאוד לשחזר את פרטי הסיפורים.

ידוע כי גם מוטיבים מיתיים אחרים חוזרים בתרבויות רבות, למשל בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, חימר או בוץ. גם מרכיבים רבים של סיפורי מעשיות ופולקלור, כמו סינדרלה ופעמונית, מראים דמיון מפתיע על פני קבוצות אתניות ותרבויות שונות ברחבי העולם. חוקר הפולקלור סטית תומפסון סיווג מוטיבים של מיתוסים ומעשיות עממיות מכל העולם באינדקס המוטיבים של הספרות העממית ובסיווג ארנה-תומפסון. בראש הערך משמאל מוצג לקט מתוך סיווג תומפסון למוטיבים מיתיים הקשורים למבול.

סמליות ואוניברסליות

תבליט של אל הסער האנטולי מציג אותו בתנוחה טיפוסית עם ברק מסוגנן ביד שמאל. בתרבויות חקלאיות עתיקות, האל הראשי היה לעיתים קרובות אל פריון המוריד גשם ומציף נהרות.

חוקרי מיתולוגיה השוואתית, וכן פסיכולוגים, אנתרופולוגים, אתנוגרפים והוגי דעות שונים, הציעו הסברים שונים לפופולריות הכמעט-אוניברסלית שזכה לה ארכיטיפ המבול בתרבויות רבות. רבים מהסברים אלו מתבססים על סמליות שבה מיתוסי מבול מתפקדים כמשלים או אלגוריות הממחישים מאפיינים נפוצים, ואולי אף אוניברסלים של התנהגות אנושית, והמוטיבים הפופולריים החוזרים בסיפורים אלו הם דימויים או מטפורות לרעיונות נפוצים.

הסבר מקובל מתבסס על כך שבני אדם מכל תרבויות העולם מתרחצים במים, ומרבית דתות העולם כוללות טקסי קדושה שונים של טהרה, טבילה או רחצה במים: מאמיני הדת ההינדואיסטית טובלים בנהרות קדושים, מאמיני הדת היהודית טובלים במקווה כדי להטהר, ומאמיני הדת הנוצרית מטבילים תינוקות נולדים ומומרים לנצרות. לפיכך סיפורי מחיית העולם או האנושות באמצעות הצפה, שיטפון או מטר גשם עשויים לסמל את מירוק חטאי האנושות, טיהור העולם הישן ולידתו מחדש כשהוא טוב, צעיר ורענן יותר. סמליות כזו אף מתחזקת במיתולוגיות רבות שבהן גם סיפור הבריאה המקורי כולל את עלייתה של היבשה מתוך מים קמאיים או מתוהו דמוי מים.

מים הם גם סמל מרכזי של חיים ופריון, ולפיכך עשויים לסמל כי המבול הוא לא רק אסון טבע, אלא גם ראשית של חיים חדשים. בתרבויות עתיקות רבות, בייחוד תרבויות חקלאיות, האל הבורא, ראש הפנתאון או האל האהוב ביותר היה אל פריון שפולחנו נועד להבטיח את רדת הגשם בעיתו, או את ההתמלאות השנתית של נהרות, נחלים, אגמים ומאגרי המים החיוניים לחקלאות שלחין. אל כזה תכופות הוצג כאל השולט בשמיים, בעננים וברוחות, למשל אנליל השומרי, הדד/אדד המסופוטמי, בעל הכנעני, אלי סער אנטוליים, זאוס היווני, יופיטר הרומי ותור הנורדי. זעמו של אל כזה מוצג באופן הגיוני כסערות, ברקים ורעמים, מטר עז, ושיטפונות גדולים.

להצעת הסינולוג האמריקאי מארק אדוארד לואיס (Mark Edward Lewis) בספרו על מיתוסי מבול סינים, הצפת המים את היבשה היא דימוי של תוהו וערבוב תחומים, המהווה ניגוד חד לסדרי הטבע הרגילים, ומסמלת את טשטוש הגבול שבין המציאותי והספרותי. לפיכך המבול מסמל עולם מיתי עתיק ופלאי, שבו בני אדם שוחחו באופן יומיומי עם אלים, עם יצורים בלתי-טבעיים אחרים ועם בעלי-חיים, ואף קיימו איתם יחסי-מין והולידו איתם צאצאים משותפים. במיתולוגיות רבות מסמן המבול את סופו של תור זהב או עידן מיתי קדום, שבו בני אדם ואף בעלי-חיים חיו כמסופר שנים רבות מאוד כבני אלים, צד בצד עם ענקים, גמדים, מלאכים, רוחות טבע ויצורים מיתיים דומים. לואיס גם ציין שבסיפורי מבול סינים, כמו באלו של מסופוטמיה והמקרא, המבול משמש כמיתוס מוצא המצדיק את ביסוסו של סדר קוסמולוגי וחברתי חדש בעולם, תכופות אותו סדר חברתי שעל פיו חיו מספרי המיתוס.

חוקרים אחרים העלו הסברים מתחום הפסיכואנליזה. האתנולוג גזה רוהיים סבר שמיתוסים מבוססים על חלומות, ופירש מיתוסי מבול כביטוי של חלומות המושפעים מהרטבת לילה והתמלאות שלפוחית השתן בעת השינה. הוא הסתמך על סיפורי מבול מאוקיאניה, אוסטרליה ואמריקה הפרה-קולומביאנית שקישרו את הסיפור עם חלומות, שינה ולילה, מהם אף כאלו שסיפרו כי המבול היה שתן. אלן דונדס (Alan Dundes), פולקלוריסט אמריקאי מאוניברסיטת ברקלי שערך את הספר האקדמי הנפוץ ביותר על מיתוסי מבול, הציע בו תאוריה פסיכואנליטית לפיה הם משמשים כפנטזיות של בריאה-מחדש, בין השאר כתוצאה מתסביך קנאה של גברים ביכולתן של הנשים ללדת. דונדס סבר שבריאתו הראשונית של העולם ו/או האדם תכופות הוצגה במיתוס כנקבית, בגלל קישורה עם תהליך הלידה, בעוד מיתוסים של בריאה-מחדש, כמו מיתוסי מבול, מייצגים סדר חדש בשליטה זכרית.

בתרבויות העולם

במיתולוגיה המסופוטמית

ערכים מורחבים – אתרחסיס, אותנפישתים, זיאוסודרה

לוח החרס עליו נכתב סיפור אתרחסיס במוזיאון הבריטי.

מתוך "לוח התיבה"
אַתְרַחַ'סִס, שְׁמַע עֲצָתִי, וְתִחְיֶה לָנֶצַח! אַבֵּד בַּיִת, בְּנֵה סְפִינָה, רְכוּשׁ מְאַס! נֶפֶשׁ הַצֵּל! צַיֵּר הָאֳנִיָּה אֲשֶׁר תִּבְנֶה: צוּרַת הַהֶקֵּף - לוּ יִשְׁווּ אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ מִדַּת־שָֹדֶה אַחַת לוּ תְּהִי רִצְפָּתָהּ, כְּתָלֶיהָ - מִדָּה אַחַת גָּבְהָם.
תרגום לעברית: גיא דרשן

מתוך סיפור אתרחסיס
הַיּוֹם שִׁנָּה פָּנָיו, שָׁאַג אַדַד בַּעֲנָנִים. (...) בָּקַע מַבּוּל [בְּכָל עֱזוּזוֹ], כְּמוֹ קְרָב - עַל בְּנֵי-אֱנוֹשׁ בָּאָה מְשׁוֹאָה. לֹא יִרְאֶה אִישׁ אֶת אָחִיו, לֹא יַכִּיר (אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ) בְּפִי-שַׁחַת. הַמַבּוּל כְּמוֹ פַּר יִגְעֶה, כְּמוֹ עַיִט צוֹוֵחַ, יֵילִילוּ הָרוּחוֹת, עָבְתָה הָעֲלָטָה, שֶׁמֶשׁ - אַיִן, הָאֲנָשִׁים [נִסְחֲפוּ בַּמַיִם] כְּמוֹ זְבוּבִים
תרגום לעברית: שפרה ש. ויעקב קליין

מתוך עלילות גילגמש
בהגיע היום השביעי הוצאתי יונה, שילחתיה; יצאה היונה, ותשב אלי, לא נמצא לה מנוח (לכן) שבה אלי. הוצאתי סנונית, שילחתיה; יצאה הסנונית ותשב אלי, לא נמצא לה מנוח (לכן) שבה אלי. הוצאתי עורב, שילחתיו; יצא העורב, וירא כי חרבו המים; אכל, חג(?), המריא ולא שב.
תרגום לעברית: יעקב קליין

המיתולוגיה המסופוטמית היא העתיקה ביותר המוכרת כיום, והיא תועדה בכתב יתדות, הכתב הידוע העתיק ביותר. מוכרות בה מספר גרסאות של סיפור מבול, אשר נמצאו בעיקר בתעודות ארכאולוגיות מן האלף השני לפנה"ס. גרסאות אלו שונות זו מזו בשמו של גיבור המבול, ובמספר פרטים אחרים, אך יש ביניהן דמיון רב. בחלקים רבים שלה, גרסת אותנפישתים זהה לגרסת אתרחסיס כמעט מילה במילה, ולפחות במקום אחד היא אף משתמשת בשם "אתרחסיס" במקום "אותנפישתים" – קרוב לוודאי טעות סופר המעידה שגרסה זו הועתקה בשינויים מגרסת אתרחסיס. תכופות קשה לשפוט עד כמה הגרסאות דומות או שונות, משום שכולן כתובות על תעודות שהשתמרו חלקית בלבד, ולפיכך חלקים שלהן אינם ידועים. התעודות המפורסמות ביותר הן:

• עותק חלקי של סיפור אתרחסיס הבבלי, כתוב באכדית על שלושה לוחות חרס, שלפי הקולופון שלו הועלה על הכתב על ידי הסופר איפיק-אייה בעיר השומרית סיפר בתקופת המלך האמורי-בבלי עמי-צדוקה, שמלך בשנים 1646-1626 לפנה"ס. הלוחות שמורים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון, ובמוזיאונים בז'נבה ובניו הייבן, וכוללים יחד 1245 שורות טקסט שכ-60% מתוכו שרד במצב שניתן לקריאה.
• שבר חלקי באכדית מתוך סיפור אתרחסיס, לפי הערכה מן המאה ה-18 לפנה"ס, אף הוא שמור כיום במוזיאון הבריטי. 62 שורות מתוכו שרדו בשלמותן, ובשורות אחרות ניתן לפענח כמה מילים. שבר זה מכונה כיום "לוח התיבה" משום שהוא מרחיב על בניית כלי השיט.
• שבר חלקי נוסף של סיפור אתרחסיס, ככל הנראה קדום בכמאה שנה מן העותק של איפיק-אייה, השמור כיום באוסף שויין (Schøyen Collection) בנורווגיה. הוא מכיל את אזהרת אאה ומסתיים מיד לפני ההוראות לבניית כלי השיט.
• סיפור המלך זיאוסודרה השומרי על לוח יחיד ומקוטע מתוך שלושה, כתוב בשומרית ומתוארך לפי סגנון הכתב למאה ה-17 לפנה"ס. התגלה באתר העיר השומרית ניפור ושמור כיום באוסף המוזיאון לארכאולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה.
• שבר נוסף בשומרית על הכוהן סודרה, קרוב לוודאי המלך זיאוסודרה, אף הוא שמור כיום באוסף שויין. לפחות גרסה אחת של רשימת המלכים השומרית מאשרת כי המלך האחרון לפני המבול בעיר שורופק היה זיאוסודרה בן אובר-תותו, ולפי הוראות שורופק נכדו.
• סיפור אותנפישתים מתוך הגרסה המושלמת ביותר של עלילות גילגמש, על לוחות חרס מספריית אשורבניפל מנינוה שבאשור מן המאה ה-7 לפנה"ס. זהו העותק שהתפרסם מאוד כאשר פוענח בשנת 1872 על ידי האשורולוג הבריטי ג'ורג' סמית', וכיום הוא שמור במוזיאון הבריטי. הלוחות עצמם נכתבו כנראה בשלהי האלף השני לפנה"ס, והיצירה עצמה מוקדמת אף יותר, ככל הנראה מעובדת בעיקר מתוך גרסת אתרחסיס בשינויים שונים. למשל, הסיפור מסופר מפי אותנפישיתים בגוף ראשון, במקום בגוף שלישי על אתרחסיס.
• תרגום ליוונית של סיפור זיאוסודרה, על ידי הסופר הבבלי-הלניסטי ברוסוס בראשית המאה השלישית לפנה"ס. גיבורו נקרא זיסותרוס, שהוא הלניזציה של זיאוסודרה השומרי. התרגום שרד בגרסאות שונות במקצת במספר תעודות המצטטות את ברוסוס, אבל הוא עדיין שלם יותר מתעודות זיאוסודרה בשומרית.

סיפור אתרחסיס נפתח למעשה לפני בריאת האדם, בגרסה הנושאת דמיון מה לסיפורי בריאה מסופוטמים אחרים כמו אנומה אליש, מסורת הבריאה מארידו (Sumerian creation myth) ואנכי ונינמח: שבעת האלים הגדולים ובראשם אנליל מחלקים ביניהם את השליטה בעולם, ואת העבודה הקשה, בעיקר בחפירת תעלות השקיה ותחזוקתן, הם מטילים על האלים הזוטרים. לאחר 700 שנה של עבודת פרך מורדים האלים הזוטרים בהנהגת האל וה-אילו, ואל המים המתוקים החכם אנכי (שמו השומרי, אותו אל נקרא בעלילות גילגמש בשמו האכדי/בבלי אאה) מציע פתרון: לברוא בני אדם ולהטיל עליהם את העבודה. האלים טובחים את האל המורד וה-אילו, מערבבים את דמו בטיט, והאלה המיילדת נינטו/מאמי מכיירת מן הטיט שבעה גברים ושבע נשים, שהם אבות האנושות.

פתרון זה עולה יפה בתחילה, ובני האדם עובדים במשך 1,200 שנה. ואולם הם מתרבים ומקימים רעש אשר מבהיל את אנליל ומפריע את שנתו. כמה מן הפירושים המודרניים מציעים שהמילה "רעש" (בבלית: ריגמו) מובאת למעשה במובן "מחאה" על תנאי עבודתם של בני האדם, בדומה לאלים הזוטרים קודם לכן. אנליל מביא מגפה על האנושות, אך אנכי מסכל את גזרתו כאשר הוא מייעץ לבן-חסותו, אתרחסיס משורופק, להקריב קורבנות לאל המגפה בלבד, והמגפה נעצרת. סיפור זה חוזר עוד פעמיים כאשר אנליל מנסה לדלל את האנושות באמצעות בצורת ורעב כבד, ואנכי מכשיל גם גזרות אלו.

מנקודה זו העלילה דומה מאוד לסיפור שמספר אותנפישתים, גיבור המבול בעלילות גילגמש, שאף הוא מוצג כאיש העיר שורופק וכבנו של אובר-תותו: אנליל הוגה את תוכנית השמדת האנושות באמצעות מבול, ומשביע את האלים הגדולים, ובכללם אנכי/אאה, לשמור עליה בסוד. אנכי עוקף שבועה זו בכך שהוא מתגלה לגיבור בחלום, ומדבר אל הסוכה בה הגיבור ישן. הוא מייעץ לו לנטוש את מלכותו, לבנות "סירה ענקית" ולהעלות אליה "זרע נפש כל חי". הוא גם מייעץ לגיבור להוליך שולל את אנשי העיר ולומר להם שאנליל רודף רק אותו. אנשי העיר עוזרים לגיבור לבנות את הסירה תוך שבעה ימים, עליה הוא מעמיס את אוצרותיו, משפחתו, בעלי חיים מכל המינים ואף אומנים, בעלי מלאכה ולוחות כתב. בגרסה השומרית זיאוסודרה טומן באדמה לוחות כתב רבים כדי למוצאם לאחר המבול, ובכך משמר את הידע האנושי. בבוא האות מן האל, הגיבור משכנע נגר מאנשי העיר בשם פוזור-אמורי לסגור ולאטום את דלת הסירה מבחוץ, ועל כך הוא משלם לו בארמון המלוכה על תכולתו.

סירות סל, קלועות מקני-סוף וחבלים ומצופות באספלט, היו נפוצות בנהרות הפרת והחידקל עד ראשית המאה ה-20, כמו בתמונה זו שצולמה בבגדאד בשנת 1918.

אירווינג פינקל, האשורולוג של המוזיאון הבריטי, פיענח החל משנת 2009 את "לוח התיבה", אשר מרחיב ומבהיר את מבנה "סירת הענק" (אכדית: אֶלֶפֻּוּ) במיתוס המבול המסופוטמי. לפי קריאתו המפורסמת של ג'ורג' סמית' את עותק נינווה של עלילות גילגמש, סירה זו הייתה בצורת קובייה שאורך כל אחת ממקצועותיה 120 אמה. ואולם בלוח התיבה נמסר כי היקפה היה מעגלי (אכדית: כִּיפָּתוּ) ושטחה "מידת שדה" (אכדית: איקוּ) אחת. לפי צורה זו ולפי ההנחיות המפורטות של האל אנכי להשתמש בקני-סוף, בחבלים ובאספלט, הסיק פינקל כי התוכנית מתארת סירת סל (Kuphar) עצומת-גודל. סירות סל קטנות ועגולות, קלועות מקני-סוף וחבלים ומצופות באספלט, היו בשימוש במשך אלפי שנים על נהרות הפרת והחידקל, עד ראשית המאה ה-20. שורות 6 עד 58 בלוח התיבה מפרטות את בניית סירת הענק, ובכלל זה מידותיה ועיצובה הכללי, החומרים הדרושים וכמויותיהם, התאמת שלד פנימי לחיזוק מצלעות עץ, בניית הסיפון והתאים, חישוב כמויות האספלט הדרושות לציפוי, טעינת התנורים לשריפת האספלט, הוספת שומן כמדלל לאספלט, וציפוי פנים הסירה והמעטה החיצוני שלה. לאחר שפיענח את לוח התיבה מצא פינקל כי למעשה, גם בעותק נינווה נכתב שסירתו של אותנפישתים נבנתה על עיגול בשטח של מידת שדה אחת, אלא שבשורה אחרת נכתב ששטחה היה ריבוע בעל צלע של 120 אמה. פינקל הסיק כי מחבר עותק נינווה, אשר לפי סימנים רבים השתמש בסיפור אתרחסיס כבסיס, אמנם שינה את צורתה הגאומטרית של הסירה, אך עדויות לצורתה הקודמת עדיין שרדו בכתוב. יתר-על-כן: מחבר עותק נינווה הקפיד לבחור ריבוע בגודל שהשאיר את שטח הסירה זהה: מידת שדה אחת שהיא 120$\times$120 אמה.

גרסאות זיאוסודרה, אתרחסיס ואותנפישתים כולן מספרות כי לסירה הועלו גם בעלי-חיים, ואולם אף תעודת מבול מסופוטמית איננה שלמה במקום זה בסיפור, ולפיכך קשה לדעת בביטחון באילו מינים מדובר ובאיזה מספר. בגרסת אתרחסיס ניתן לפענח בקטע זה "[חיות] טהורות", "[חיות] שמנות", "[ציפורי] שמיים בעלות כנף ", בקר, ו"חיות בר מן הערבה". בלוח התיבה פיענח פינקל בשורה הבאה את המילה האכדית "סאנה" שפירושה "שניים שניים" או "בזוגות", ולפיכך נראה שהחיות נכנסו לסירה בזוגות של זכר ונקבה כמו בסיפור המבול המקראי. גם בעותק נינווה של עלילות גילגמש, האל אאה מייעץ לאותנפישתים להכניס לסירה "חיות בר מן הערבה", וכן בהמות מבויתות, אנשים אומנים בכל מלאכה, זרעים מ"כל החי", זהב וכסף. האל אף מבטיח לאותנפישתים כי את חיות הבר "אשלח אליך והן תחכינה ליד דלתך". בשום תעודה לא נמצאה הנחיה מפורשת לקחת נציגים מכל מין ומין של בעל-חיים על-מנת להצילם, כמו בסיפור המקראי, אך ייתכן שהנחיה כזו נמצאת באחת מן השורות הרבות שנמחקו או נפגמו.

המבול הפורץ משחית את הארץ, ואף מעורר בהלה בין האלים עצמם. לפי רוב המקורות נמשך הגשם שישה ימים ושוכך ביום השביעי, אז נחה הספינה על הר ניציר. לאחר שבעה ימי המתנה משלח הגיבור אותנפישתים (חלק זה קטוע בלוחות אתרחסיס) שלוש ציפורים בזו אחר זו: יונה, סנונית ועורב. העורב הוא זה שלא שב, ומכך מסיק הגיבור כי יבשה הארץ. בתרגום ברוסוס של הגרסה השומרית, הגיבור זיסותרוס משלח שלוש פעמים ציפורים שמספרן וסוגן לא מפורטים. בפעם הראשונה הן אינן מוצאות מזון או מקום לנוח ושבות לספינה. לאחר כמה ימים הגיבור משלח אותן שוב, והפעם הן שבות כשרגליהן מכוסות בבוץ, ובפעם השלישית הן אינן שבות עוד. כמו נח בסיפור המקראי, גיבור הסיפור המסופוטמי מקריב קורבן עם צאתו מן התבה, ובדומה לסיפור המקראי אף מתואר שהאלים הריחו את ניחוח הקורבן. בניגוד לסיפור המקראי, לאחר שלא קיבלו קורבנות במשך שבועיים הם מתוארים כזבובים רעבים. האלה בוראת האדם נינטו (שבעלילות גילגמש נקראת בשמה הבבלי בלת-אילי) מאשימה את אנליל על גזרתו, ונשבעת במחרוזת לפיס לזולי שעל צווארה כי לעולם לא תשכח את המבול. אנליל לעומתה כועס בראותו את הספינה, אך מתפייס וגומל לגיבור ולרעייתו בחיי נצח.

מפת מסופוטמיה העתיקה, עם סימון חוף המפרץ הפרסי ברמתו הגבוהה ביותר.

בסוף הסיפור מתואר ויכוח בין האלים, אשר שופך אור נוסף על הסיבות למבול. לפי חלק קטוע בסיפור אתרחסיס, נראה כי האלים לא הגבילו את תוחלת החיים של בני האדם כאשר בראו אותם, ולפיכך התרבו בני האדם מאוד. אנכי/אאה מאשים את אנליל שהחלטתו להשמיד את כל האנושות לא הייתה צודקת, ומציע להעניש להבא רק את החוטאים, ולהגביל את אוכלוסיית האדם באמצעים פחות קיצוניים. ברשימת המלכים השומרית, המבול מבדיל בין תקופה מיתית שבה לכל מלך מיוחסים עשרות אלפי שנות שלטון, לבין תקופה היסטורית למחצה שבה מיוחסות לכל מלך רק כמה עשרות או מאות שנות שלטון, למשל 625 שנים למלך אגא או 126 שנים למלך גילגמש. רעיונות אלו מזכירים את ספר בראשית, שבו מיד לפני סיפור המבול מתואר מעשה בני האלוהים, שכתוצאה ממנו אלוהים מגביל את שנות חיי האדם ל-120 שנה.

מיתוס המבול המסופוטמי הושפע ממציאות ההצפות התדירות באגני הפרת והחידקל, המרכזיים בתרבות המסופוטמית הקדומה, ובפרט באגן הדלתה שלהם לחופי המפרץ הפרסי. הארכאולוג הבריטי לנרד וולי חפר באתר העתיק של אור בשנות ה-20 וה-30, ומצא בה שכבת חרסית בעומק של 3.7 מטרים, אותה תיארך לשלהי האלף השלישי לפנה"ס, וסבר שהיא מעידה על שיטפון מקומי כתוצאה משינויים במשטר הזרימה בדלתה, שלדעתו היה ההשראה לסיפור המבול המסופוטמי. לפי מחקרים גאולוגיים במאה ה-21, בראשית האלף השלישי לפנה"ס הגיעו פני הים במפרץ הפרסי לשיא הגבוה בכ-30 סנטימטרים מרמתם כיום, חלק ניכר משטח הדלתה היה מוצף, ואתרי אור, אוּרוּכּ ולגש היו ישובי חוף. הוצע שעלייה זו היא הסיבה גם לשכבת השיטפון באור. סימני שיטפונות נמצאו גם במספר אתרים ארכאולוגיים נוספים, וביניהם אף באתר של שורופק, אך לא כולם מתוארכים לאותה תקופה, ובאתרים רבים אחרים לא נמצאו כלל. ייתכן שממרחק הדורות, אירועים רבים של שיטפונות שונים נזכרו כאירוע גדול יחיד.

במיתולוגיה הפרסית

ערכים מורחבים – יימה, אווסטה, זורואסטריות, פרוטו-הודו-אירופית#מיתוסים

מפת האימפריה האחמנית בשיאה במאה הרביעית לפנה"ס.

בשיטות של בלשנות היסטורית ומיתולוגיה השוואתית ניתן לשחזר מקצת מן המיתולוגיה המקורית של העמים דוברי שפות הודו-אירופיות עוד לפני שהיה להם כתב לתעד אותה. להצעת הבלשן ההיסטורי הגרמני נורברט אטינגר, אבות האנושות במיתולוגיה זו היו שני אחים: אחד מהם נקרא מַאנוּ, שפירושו בפרוטו-הודו-אירופית "אדם" (למשל human בלטינית ו-man באנגלית), והשני נקרא ימוֹ או ימוֹס, שפירושו "אח תאום" (למשל gemini בלטינית). מקורבנם של מאנו וימו נוצר העולם, ובייחוד מחזור הלידה והמוות. בהודו מאנו הוא גיבור המבול, בעוד שהשם ימו הפך ליאמה, אל בריג ודה ההינדואית. בפרס הפך ימו ליימה, מלך וגיבור מבול באווסטה הזורואסטרית. לפי אטינגר ההקבלה ביניהם ברורה מאוד, למשל יאמה בריג-ודה הוא בן האל וויווסוואנט, ואחותו התאומה נקראת יאמי, בעוד יימה באווסטה הוא בן וויוונהוואנט, ואחותו התאומה נקראת יימי. במיתולוגיה הנורדית, שאף לה שורשים הודו-אירופיים, הענק יימיר לדעת אטינגר מקורו באותו השם. גם במסורות בודהיסטיות בסין, ביפן, בקוריאה ובווייטנאם מופיע אל בשם יאמה, שתפקידו שונה אמנם אך הוא עדיין מתואר כמלך המתים ומקושר עם חיים שלאחר המוות, גיהנום, גלגול נשמות ומחזור הקארמה, ובבודהיזם הטיבטי בת-לווייתו נקראת יאמי. מיתוסי המבול ההינדו-איראנים דומים למיתוס המסופוטמי ולכל הפחות מושפעים ממנו.

באווסטה הזורואסטרית, יימה מתואר כמלך הראשון והגדול מכולם, והדמות החשובה ביותר בדת הזורואסטרית עד בואו של הנביא זרתוסטרה. הוא מלך על הארץ במשך אלף שנה, בתור זהב שבו כל האנשים ובעלי-החיים עדיין חיו חיים ארוכים מאוד, הביס את השדים הדיווים ולמד מהם חוכמות רבות. תפקידו במיתוס המבול הזורואסטרי מתואר בחלק הונדידאד של האווסטה, אשר לפי לשונה מתוארכת לסוף האלף השני לפנה"ס, וקרוב לוודאי שהייתה לה השפעה נרחבת מהודו ועד יוון ומצרים בשיאה של האימפריה האחמנית במאות הששית עד הרביעית לפנה"ס.

המלך יימה מוצא להורג בניסורו לשניים, בכתב-יד פרסי מן המאה ה-17.

בחלק זה של האווסטה מספר האל הבורא אהורא מזדא לנביאו זרתוסטרה על אזהרתו למלך יימה כי האנשים והחיות ארוכי החיים התרבו מאוד, והארץ אינה יכולה עוד להכיל את כולם. לאחר 300 שנה של מלכות יימה, אהורא מזדא מעניק לו מלמד בקר ושוט מוזהבים, שבעזרתם ממריץ יימה את הארץ להתרחב בכדי שליש נוסף משטחה. לאחר 600 שנות מלכות, במהלכן מתרבים בני האדם והחיות, הארץ מלאה שוב, ויימה מרחיב אותה בשני שלישים, ולאחר 900 שנים בשלושה שלישים, אך בני האדם ובעלי החיים ממשיכים למלא אותם. אז מקיים אהורא מזדא מועצה עם האמשא ספנדאן ויצורים שמימיים אחרים, שבה יושב גם יימה כבכיר בין בני האדם. במועצה זו מודיע האל ליימה כי חורף איום עומד לרדת על העולם, ולאחריו שיטפון של מי שלגים מפשירים. הוא מספק ליימה תוכנית מפורטת לבניית "וארה": מעין מבנה אדיר בעל ארבעה קירות טיט שאורך כל אחד מהם כשלושה קילומטרים, ובו שלוש קומות. הוא מצווה על יימה לאסוף אל הוארה זוגות ממיטב האנשים, בעלי-החיים, העצים והפירות, כדי לשמור עליהם מפני המבול. יימה ממלא הוראות אלו, בונה בוארה בתים ורחובות, מתקין בה אור מלאכותי ואוסף אליה כאלפיים בני אדם, ולבסוף נועל אותה בטבעת זהב. הוארה באווסטה מקבילה לא רק לתיבת נח במקרא, אלא גם לואלה השמימית בריג-ודה: היא מתוארת כגן-עדן אידילי שאין בו חולי או מוות. לתושבי הוארה כל שנה נדמית כיום, ובגיל 40 שנה כל זוג של בני אדם או בעלי-חיים יולד בן ובת. ואולם המבול עצמו אינו מתואר באווסטה, ויש המפרשים כי בעת שנכתבה הוא היה בגדר נבואה: החורף הגדול עתיד לבוא ולהשמיד את העולם שמחוץ לוארה, ורק מאמיני הדת הזורואסטרית יידעו להתכונן אליו ולשרוד. ייתכן גם שתיאור זה נכלל בחלקים מן האווסטה שלא שרדו, משום שבשעתו נחשבו כקדושים מכדי להעלותם על הכתב.

באופן המזכיר את סיפור המבול המקראי, האווסטה מספרת כי יימה היה זה שלימד את בני האדם לאכול בשר בעלי-חיים. אך בעוד שבסיפור המקראי, בריתו של אלוהים מעניקה לנח ולצאצאיו את הזכות לאכול בעלי-חיים, באווסטה אכילת בשר מוצגת כחטא, אחד מרבים שבעטיים הסיר לבסוף אהורא מזדא את חסדו מיימה. סופו של יימה מתואר כטראגי: אחד הוסאלים שלו, מלך ערב האגדי צאחק, מרד נגדו, לכד אותו והוציא אותו להורג בניסורו לשניים. סיפור זה מזכיר את סיפור הדמות המקבילה ליימה במיתולוגיה הנורדית, הענק יימיר, שהאלים ביתרו את גופתו ויצרו ממנה את העולם.

בנוסף, בדומה לנח מקושר המלך ג'משיד (שמו הפרסי של יימה מחוץ לאווסטה הזורואסטרית) עם כרם ויין: לפי האגדה, ג'משיד גירש את אחת מנשותיו, והיא ניסתה להתאבד בשתיית רעל, שבפועל הסתבר כשאריות ענבים ישנים. האשה גילתה שהענבים תססו, ובאופן זה הומצא היין הראשון. ג'משיד שמח על ההמצאה, קיבל את האשה חזרה להרמונו, וציווה שכל הכרמים בפרספוליס יישמרו להכנת יין.

בסיפור נפרד באווסטה, שלושה שיטפונות בזה אחר זה הציפו את העולם כולו כאשר המלאך טיסטאר, התגלמות הכוכב סיריוס, נשלח על-ידי אהורא מזדא להילחם עם אהרימן ולמחות את הרוע מן העולם.

במיתולוגיה ההינדואית

פסל מַצְיָה, אווטאר עם זנב דג של האל וישנו, במקדש בראג'סטאן.

גרסאות של סיפור מבול חוזרות בוודות הינדיות עתיקות. רובן מסכימות זו עם זו על מרכיביו העיקריים של הסיפור, ובייחוד על זיהוים של גיבורי המבול: מַאנוּ, האדם הראשון (או הארכיטיפי) לפי המיתולוגיה ההודו-אירופית, ומַצְיָה (Matsya) שפירושו בסנסקריט "דג". הגרסאות שונות זו מזו בדרגת הפירוט שלהן, ובייחוד במידת ייצוגם של אלים שונים בסיפור.

הגרסה הפשוטה ביותר, וככל הנראה הקדומה ביותר, נמצאת בסַטַאפַּתָה-בְּרַהְמַאנָה , ודה הינדית המתוארכת למאה ה-8 עד ה-6 לפנה"ס: בוקר אחד כאשר מביאים למאנו קערת מים לשטיפת ידיו, הוא מגלה בה דגיג קטן. הדגיג מבקש שמאנו יגדל אותו, ומבטיח שיציל את מאנו בתמורה. מאנו אכן משכן את הדגיג בכד מים, ומטפל בו עד שהוא גדל לדג ענק עם קרן באמצע מצחו, ואז משחרר אותו לים. הדג מציה מזהיר את מאנו שמבול עומד לרדת על העולם, ומייעץ לו לבנות ספינה. בהגיע עת המבול, מציה שגדל לממדי ענק בא לשמור על ספינתו של מאנו. מאנו קושר את הספינה לקרן של מציה, אשר באופן זה גורר אותה עד שהיא נחה על פסגת הרי ההימלאיה. מאנו הוא האדם היחיד ששרד מן המבול. הוא מקריב קורבן לאלים ומתיך חמאה, ממנה נוצרת נערה צעירה בשם אידה, התגלמות אנושית של הקורבן. בעזרתה של אידה, מאנו מוסיף להקריב קורבנות, שמהם נוצרים גם ילדים ובהמות.

סיפור זה דומה למיתוס המבול המסופוטמי (וכן למיתוסים המקראי והיווני) בכך שגיבור המבול מקריב קורבן לאלים לאחר מנוחת כלי השיט על פסגת ההר הגבוה באזור בו מסופר הסיפור. ואולם הוא שונה מהם בכך שבת-זוגו של הגיבור, ילדיו ובעלי החיים אינם מובאים עמו בכלי השיט, אלא הם נוצרים מתוך הקורבן. ייתכן שהבדל זה נועד למנוע שאלות לגבי גילוי עריות ונישואי קרובים בין הניצולים. בסיפור זה לא נאמר שהדג מציה הוא האל וישנו, והוא מקושר דווקא עם האל הבורא ברהמה.

גרסה דומה אך מפורטת יותר מופיעה בספר השלישי של המהאבהארטה, השיר האפי הענקי מן המאה הרביעית לפנה"ס. בגרסה זו מאנו עורך טקסים דתיים על גדת נהר, כאשר הדגיג מבקש את הגנתו ומבטיח בתמורה לשמור עליו בעת שיגיע המבול. ככל שגדל הדג, מאנו משכן אותו בכדים ובכלי קיבול גדולים יותר ויותר, ואף בנהר הגאנגס, אך מציה גדל כל-כך שאפילו הגאנגס אינו יכול להכילו, ולבסוף מביא אותו מאנו לאוקיינוס. בגרסה זו, הדג מייעץ למאנו להכניס לספינתו גם את "שבעת החכמים" (Saptarishi) – מחברי כתבי הקודש ההינדואים לפי המהאבהארטה – וזרעי דגן שונים. לאחר המבול, הדג מגלה למאנו שהוא למעשה האווטאר מציה של האל וישנו.

גרסאות מפורטות אף יותר של סיפור המבול ההינדי נמצאות בפוראנות (ספרים עתיקים) שונות, ובייחוד במציה פוראנה (Matsya Purana), המתוארכת על ידי חוקרים שונים לתקופות של שבין המאה החמישית והשנייה לפנה"ס. בגרסה זו, מאנו מזהה כבר בתחילה את הדג מציה כאוואטר של וישנו. צורתו של מציה תכופות מתוארת באמנות ההינדואית כאדם למחצה ודג למחצה. מציה מספר למאנו כי העידן הנוכחי בתולדות העולם עומד להסתיים במבול, שלאחריו יחל עידן חדש. בגרסה זו האלים הם שבונים ספינה ענקית, ותפקידו של מאנו הוא רק להביא לספינה זרעים להאכלת בעלי-החיים. אפילו מרבית האלים מן העידן הישן אינם זוכים לעבור לעידן החדש, אך כתבי הקודש – הוודות והפוראנות – זוכות למקום כבוד בספינה, ובשל כך היא נקראת וודאנאו (סנסקריט: ספינת הוודות). בחיבור הינדואי נוסף, המַאנוּסְמְרִיטִי, מתואר כי יהיו 14 עידנים שבכל אחד מהם מאנו, או אדם ראשון, משלו, כאשר העידן הנוכחי הוא השביעי. לאחר המבול, וישנו מעניק השראה למאנוסמריטי, ומפרט על קודי התנהגות מוסריים, אורח חיים, דרך ארץ וחלוקת החברה על-פי קאסטות.

שבט הביל (Bhil) הוא אחד השבטים הגדולים בהודו שהיו שייכים לקאסטה של המנודים, ויש לו מסורת דתית נוספת על הדת ההינדואית. במסורת זו סיפור המבול הוא חלק מסיפור בריאת האדם: האל הבורא בגוואן ברא מעפר שני כובסים, גבר ואישה. מהם נולדו כל האנשים, שהיו מאושרים ונדיבים. נערה אחת שתפקידה היה להביא מים מן הנהר נהגה לקחת עמה כל יום גרגרי אורז ולהאכיל את הדגים. לאחר ימים רבים שאל אותה אחד הדגים איזה גמול תבקש על כך, והנערה ענתה שאיננה יודעת. הדג הזהיר אותה שמבול עומד לרדת על העולם. הוא ייעץ לה להכין כלוב, ולהיכנס אליו עם אחיה, עם זרעי דלעת ומים, ועם תרנגול. האל "הפך את העולם כולו דרך המים", וסבר שכל יושבי העולם טבעו, אך אז שמע את קריאת התרנגול. הוא ירד ומצא את הכלוב ובתוכו האח והאחות. הנערה הודתה שהדג הזהיר אותה, אך הדג הכחיש זאת. על הכחשה זו העניש האל את הדג בכריתת לשונו, ומאז אין לדגים לשון. האל השיא את האח והאחות זה לזה, ומהם נולדו כל אנשי העולם. בסיפור מבול זה, מוטיב אזהרת הדג מזכיר את הסיפור ההינדי, אך מוטיב האח והאחות הניצלים ונישאים זה לזה מזכיר סיפורי מבול בהודו-סין. אין בסיפור הסבר מדוע הוריד האל את המבול, ובני הביל עצמם אינם זוכרים מדוע האיש והאשה הראשונים מתוארים ככובסים. מקצוע הכביסה בהודו היה מקושר באופן מסורתי עם הקאסטה של המנודים.

במיתולוגיות של הודו-סין

נהר הצ'או פראיה עולה על גדותיו ליד בנגקוק.

בפולקלור של כל אחת מן הקבוצות האתניות הרבות בהודו-סין ודרום-מזרח אסיה מסופר מיתוס מבול משלה, שבו זוג ניצולים נחשבים לאבות המייסדים של קבוצה אתנית זו. זוג הניצולים הם באופן טיפוסי אח ואחות, או לחלופין אישה וכלב, אשר נאלצים לקיים ביניהם יחסי עריות לא-טבעיים על-מנת להמשיך את האנושות. מזיווגם הנסי נולדת דלעת פלאית, שממנה מגיחים בני הקבוצות האתניות המקומיות. למעלה מ-300 גרסאות של מיתוסים כאלו נאספו במחקר אחד שנערך בווייטנאם לבדה.

כל הסיפורים פותחים באסון טבע אדיר: מבול או שיטפון קטסטרופלים. בין יושבי אזור החוף מתואר עלייה במפלס פני הים, גשמים ורוחות עזות, ובאזורים הקרים יותר מתואר מבול של שלג. סיפורים אלו הם הגזמות של מזג האוויר ואסונות טבע טיפוסיים לאזור. בחלק מן הסיפורים הקטסטרופה מתוארת כטבעית, ובאחרים היא נקמת חיה או ציפור רגילים, כגון עורב, דיה, קרפדה, נחש מים או סרטן, אשר באופן כלשהו השפיעו על אלי הנהרות ומזג האוויר. לפעמים האלים גורמים למבול שלא בכוונה, או כתוצאת לוואי של מאבקים ביניהם.

מלקוה ירוקת-מקור (Phaenicophaeus tristis), מין של קוקיה בלתי-טפילה בדרום מזרח אסיה. בסיפור המבול של עם הקאמו (Khmu people) בלאוס, המלקוה אומרת לאח ולאחות הניצולים:
"טוק קוק קוק,
טוק קוק.
פרי קאפ מוק,
סארקוק יו טי.
טוק קוק קוק,
טוק קוק."
תרגום השורות השלישית והרביעית הוא: "אח ואחות, התחבקו". השורות האחרות הן חיקוי של קריאת הציפור.

באופן טיפוסי, הניצול או הניצולים שורדים בזכות עצה מחית בר רגילה, כמו חולדת חזרן, צב, או ציפור, שדבר האסון הממשמש ובא הגיע לידיעתה באופן כלשהו, והיא מזהירה אח ואחות כגמול על חסד שעשו איתה קודם לכן. במיעוט של הסיפורים יש אלים הבוחרים באח ובאחות, ובמיתוס של העם התאי, הבודהה בעצמו מזהיר אותם. בהתאם לעצה שקיבלו, עשויים הניצולים להימלט לפסגת הר גבוה המוכר בסביבה בה מסופר הסיפור. אך בדרך כלל הם צפים על מי המבול בעזרת מיטה, תוף, ספינה, גזע עץ חלול, או דלעת, ולבסוף הם עוגנים בראש הר, בצמרת עץ בניאן, עץ זית או קנה חזרן גבוהים, או בפשטות על האדמה. ואולם הדלעת היא אמצעי המילוט הנפוץ ביותר בסיפורים אלו. דלעת קדושה ענקית היא סמל פוריות נפוץ מאוד בסיפורי בריאה, בחגים ובטקסי דת בצפון הודו-סין, בסין הדרום-מזרחית ובהודו הצפונית-מזרחית.

במרבית הסיפורים, הניצולים הם אח ואחות. הסיפור מאפיין אותם כחביבים וטובי-לב, אך פשוטי-עם ונמוכי מעמד, ובאופן טיפוסי פותח במעשה טוב שעשו, למשל שלכדו חית בר כלשהי ושחררו אותה אף על פי שהיו רעבים, וחיה זו תשיב להם אחר-כך טובה בעצה כיצד להימלט מן המבול. אצל קבוצות אתניות קטנות, הסיפור אף איננו נוקב בשמות הניצולים, אך סיפורים של עמים גדולים כמו התאי או הווייטנאמים מציגים אותם בשמם כנסיכים, כפיות או כאלים. במקצת מסיפורי המבול, הניצולים הם אישה והכלב שלה, או אף אישה לבדה. אגדות עם שבהן נאלצת אישה להתחתן עם כלב (או לעיתים עם דרקון דמוי כלב) חוזרות ברחבי דרום-מזרח אסיה, בדרום סין, בצפון בורמה ובצפון הודו, ואף בין האיינו, הצ'וקצ'ים והאינואיט. בכל מקרה, הניצולים מן המבול מתנגדים לזיווג הלא-טבעי ביניהם, ואולם אירוע נסי או דמות על-טבעית כלשהי כמו אל, רוח, דרקון, חיה או חפץ מדברים, משכנעים אותם להנשא. ההריון נמשך זמן סמלי ובלתי-טבעי כגון "שלוש שנים, שלושה חודשים ושלושה ימים", וממנו נולדת דלעת קסומה, שממנה מגיחים אבות הקבוצות האתניות באזור שבו מסופר הסיפור.

ארכיטיפ העונש מיד האל וטיהור האנושות החוטאת, הנפוץ בסיפורי המבול של המזרח התיכון, נדיר איפוא בסיפורי המבול של דרום-מזרח אסיה. רק בקרב כמה קבוצות אתניות המושפעות מדתות מפותחות מאזורים אחרים קיים המושג של אל קנא הנוקם בבני האדם על כך שאינם מצייתים לחוקיו, למשל במחוזות מסוימים בווייטנאם, רעידות אדמה נחשבות כעונש אלוהי על גילוי עריות. אך בדרך כלל, סיפורי המבול של הודו-סין עוסקים בסמלי פוריות כמו הדלעת הקסומה, והדור הישן מפנה את מקומו כדי לאפשר לדור החדש להתפתח. מוטיב גילוי העריות בסיפורים אלו מבטא תפיסה קוסמוגנית-דתית נפוצה באזור, לפיה עולם חדש ופורה יכול להוולד רק באופן פלאי מתוך עובר יחיד. לפי תפיסה אחרת, העולם פגום בגלל גילוי העריות בראשיתו, וזוהי הסיבה לאובדן השפה המשותפת בין בני-האדם לבעלי-החיים.

במיתולוגיות הארכיפלג המלאי

לפי ממצאים בלשניים, ארכאולוגיים, גנטיים ואתנוגרפיים מקובל כיום כי מוצאם של רבים מן העמים האוסטרונזים היה בדרום-מזרח אסיה, וכי יישובם של איי האוקיינוס השקט התחיל מיישוב האי טאיוואן כ-6,500 עד 5,000 שנה לפנה"ס. בוריס פארניקל, חוקר רוסי של הספרות המלאית, הבחין כי מיתוסים בתרבויות שונות באיי האוקיינוס השקט מייחסים את מוצא כל בני האדם לנישואי עריות בין אח ואחות קדמוניים, והציע שמקורם במיתוסים בטאיוואן, ועוד לפני כן בדרום-מזרח אסיה, שם מתוארים האח והאחות כניצולי מבול, לעיתים קרובות בסיפורים שמוטיב הדלעת ממלא בהם תפקיד מרכזי. מוטיב הדלעת כבר נדיר בטאיוואן, ונעלם באיים הרחוקים יותר מן היבשת. במיתולוגיה של יפן כבר לא נמצא מיתוס מבול, אך חוקרים הציעו כי במיתוס הקוג'יקי על בריאת האיים היפנים, זוגות האלים, ובמיוחד איזאנגי ואיזאנמי, תוארו במקורם כאח ואחות. מוטיב המבול עדיין נפוץ בסיפורי אח ואחות בארכיפלג המלאי, ובייחוד באיי הפיליפינים.

מפת התפשטות העמים האוסטרונזים מטאיוואן.

הפולקלור של עם האיפוגאו (Igorot People#Ifugao) באי לוזון בפיליפינים כולל מזמורים המכונים בשפתם "הוּדהוּד", אשר תועדו במיזם מורשת תרבותית בלתי מוחשית של אונסק"ו לשימור תרבות בעל-פה מכל העולם. אחד המזמורים מספר כי בצורת קשה ייבשה את כל הנהרות. זקני העם הציעו לחפור בקרקעית הנהר החרב כדי לשחרר את רוחו. האנשים חפרו במשך שלושה ימים, עד שפרץ מן הבור שטף מים כה חזק שהרג רבים מן החופרים. השמים קדרו, גשמים כבדים ירדו והנהר עלה על גדותיו. הזקנים אמרו שאלי הנהרות זועמים וייעצו לברוח להרים, אך המים העולים השיגו והטביעו את כל הבורחים מלבד ויגאן, שמצא מחסה על פסגת הר אמויאו (שגובהו 2,701 מטר מעל פני הים), ואחותו בוגאן, שעלתה על פסגת הר קאלאוויטאן (2,714 מטר מעל פני הים). במשך שישה חודשים כיסו המים את כל הארץ מלבד פסגות ההרים. לאחר שירדו המים התאחדו האח והאחות בעמק. בוגאן גילתה יום אחד שהיא בהריון, ובבושתה נמלטה במורד הנהר, אך האל מאקנונגאן התגלה אליה בדמות איש זקן, והבטיח לה כי האח והאחות עשו נכונה, וצאצאיהם יאכלסו את העולם מחדש. לפי המזמור נולדו לאח ולאחות בסך הכל חמישה בנים וארבע בנות, מהם מוצא כל האנשים על האדמה.

במיתולוגיה הקוריאנית

מעשיית-עם קוריאנית מספרת על סאון-ניאו, סוג של פיה בפולקלור הקוריאני, שירדה מן השמיים, התאהבה ברוח עץ דפנה, וילדה לו את נאמו דור-יאונג (הנגול: 나무도령) (Namu doryeong). הפיה שבה לשמיים כשנאמו היה בן שבע, והשאירה אותו בחסות אביו העץ. שנה אחת לא פסק הגשם במשך ימים רבים, והארץ הוצפה במבול. העץ אמר לבנו לצוף עליו כאשר ייעקר על ידי המים הגואים. נאמו צף על העץ במשך ימים רבים. הוא הבחין בנמלים צפות במים, ולאחר שביקש רשות מן העץ, הזמין אותן לעלות עליו. באותו אופן הציל נאמו גם להק יתושים לאחר שביקש רשות מן העץ. לאחר מכן, נער אחר שצף במים ביקש גם הוא לעלות על העץ, אך העץ לא נתן את רשותו. נאמו חזר וביקש שלוש פעמים, ובפעם השלישית ענה העץ "עשה כרצונך". לבסוף נח העץ על פסגת הר פאקטו, ונוסעיו פגשו באשה קשישה שגרה שם עם בתה הביולוגית ובתה החורגת (בגרסאות אחרות: נערה משרתת). מכיוון שכל שאר האנשים טבעו במבול, החליטה האם להשיא את בנותיה לשני הנערים. הנער השני חשק בבת הביולוגית, ושיקר לאם כי נאמו יכול להפריד גרעיני דוחן מחול. האם העמידה את נאמו למבחן, אך הנמלים באו לעזרתו והפרידו את הדוחן. האם החליטה איפוא לבחור בהגרלה, ואמרה לנערים למצוא את בנותיה בחשכה, אך היתושים באו לעזרת נאמו והובילו אותו לבת הביולוגית. הם נישאו והנער השני נישא לבת החורגת. משני זוגות אלו נולדו כל בני האדם.

בדומה למעשיות ולמיתוסי מבול אחרים, יש לסיפור גרסאות רבות. באחת הגרסאות נאמו הוא בנה של אשה רגילה שהתאהבה ברוח העץ. בגרסה אחרת נאמו מציל חיות נוספות על העץ, כמו דבורים, שפיריות, נחשים, סנוניות, אייל ודוב. בגרסה שלישית סיפור הלידה וההצלה לא נזכר כלל, ונאמו הוא גבר המגיע לבית האם ובנותיה לאחר שתם המבול. אך בכל הגרסאות נאמו הוא אבי האנושות שלאחר המבול.

מסורות מבול נפרדות בפולקלור הקוריאני דומות למסורות הנפוצות בדרום מזרח אסיה ובארכיפלג המלאי, בהן הניצולים היחידים מן המבול הם אח ואחות, והן קשורות בפסגות הרים אחרות בקוריאה. במסורות אלו מודגש לעיתים שהאח והאחות הניצולים ביקשו אותות קדושים, שיאשרו את גילוי העריות הנדרש כדי להמשיך את המין האנושי: בגרסה אחת, עלה כל אחד מהם על פסגת הר אחרת וגלגל ממנה אבן קדושה, ושתי האבנים התנגשו זו בזו בעמק שבין ההרים. בגרסה אחרת הם הדליקו ענפי אורן בראש כל פסגה, והעשן משתי הפסגות נישא זה אל זה ונפגש בין ההרים.

במיתולוגיה הסינית

ערכים מורחבים – סין המיתולוגית, סין הקדומה

ההיסטוריונית וחוקרת הפולקלור האמריקאית אן בירל הבדילה בין מיתוסי מבול "מודרניים" ו"קלאסיים" בסין. המיתוסים הקלאסיים הם אלו המסופרים בכתבי-יד עתיקים שמוצאם בעיקר מצפון סין. בתוכם מבחינה בירל בין לפחות ארבעה מיתוסים של מבול ממקורות שונים, אף כי גרסאות מאוחרות עשויות לשלב שניים או יותר מהם באותו סיפור:

מתוך "חְװַאינָאן דְזְה" פרק "תבנית ההתבוננות באופל"
"בימי קדם, בטלו ארבעת העמודים, תשעת המחוזות נבקעו, השמיים לא כיסו לחלוטין, והיקף ארץ לא נמלא, האש עלתה בלהבות מבלי לחדול, והמים גאו למרחב מבלי לנוח, חיות טרף אכלו אנשים הגונים, וציפורי טרף חטפו זקנים וחלשים. לפיכך התיכה נו'וה את אבן חמשת הצבעים על מנת לתקן את השמיים הכחלחלים, שברה את רגליו של הצב אאו על מנת להציב ארבעת העמודים, הרגה את הדרקון השחור על מנת להקל על מחוז ג'י, וערמה קנים ואפר על מנת לעצור את המים הגואים. השמיים הכחלחלים תוקנו, ארבעת העמודים נזקפו, המים הגואים יובשו, מחוז ג'י שקט, החיות האלימות מתו והאנשים ההגונים עשו מחייתם".

• המיתוס של האלה נו'וה אשר מופיע לראשונה בכתב היד "חְװַאינָאן דְזְה" (Huainanzi) משנת 139 לפנה"ס לכל המאוחר. בכתב-יד זה מתוארת נו'ווה כאלה נאורה ורבת-כוח, אך גם ענווה ומצניעת-לכת, שתיקנה כשלים רבים בעולם הבראשיתי הבלתי-גמור, וביניהם גם שיטפונות אדירים. בירל העריכה שענוונותה של נו'ווה נדרשה בכדי לאפשר את תיאור עוצמתה של אלה אשה רווקה ועצמאית, אך דעת סופרים גברים בסין לא הייתה נוחה אף מכך, ובסיפורים מאוחרים יותר זיווגו אותה עם גיבור גברי, האל למחצה פו שי. מסורות שונות רואות בהם אחות ואח, אשה ובעל, או שליטים עוקבים, והם מוצגים לעיתים באגדות ובציורים כבעלי גוף דרקון או נחש וראש אדם. במסורת המבול הם היחידים ששרדו בשיטפון אדיר, ולאחר שהתבודדו בהרי קונלון וקיבלו אות מן האל הראשי קיסר השמיים, יצרו את המין האנושי הנוכחי בכך שהפיחו חיים בפסלוני חרס.
• המיתוס של גונגגונג (פירוש השם הוא "אדון העבודות"), שיש לו לפחות שלוש גרסאות ממקורות שונים, הקדומה שבהן אף היא ב"חװאינאן דזה", אך בפרק אחר שככל הנראה נכתב בידי מחבר אחר. בכמה מן הגרסאות גונגגונג הוא מנהיג שבטי המורד במלכות הקיסרים הקדומים, ובחלקן הוא דמות מיתית של אל מים מפלצתי, המורד באותם קיסרים המוצגים הפעם כדמויות על-טבעיות. בכל המקרים, גונגגונג מאופיין כאלים, סכסכן ושאפתן, הגורם למבול כתוצאה, תכופות בלתי-מכוונת, מזעמו ומרידותיו. חוקר הפולקלור האמריקאי סטית תומפסון הציע לסווג את הצורה הפנטסטית ביותר של מיתוס זה למוטיב "האלים כפועלי עבודות", המסומן A140 באינדקס המוטיבים של הספרות העממית, ביחד עם מיתוס המבול הבבלי של אתרחסיס, שכן לדעתו שניהם עוסקים באלים נמוכי דרגה בביורוקרטיה השמימית, העובדים בהשגחה על הנהרות, ומורדים באלים רמי הדרגה, מרד שכתוצאה ממנו עולים הנהרות על גדותיהם. כמאתיים שנה לאחר ה"חװאינאן דזה", במאה הראשונה לספירה, צורפו המיתוסים של נו'ווה וגונגגונג לסיפור אחד, באופן שהראשונה מתקנת את המבול שגרם השני.
• המיתוס של המושיע, התעלולן והקורבן גוּן, אשר באופן מסורתי מקושר עם המיתוס של יו' הגדול. שתי הגרסאות הקדומות ביותר של מיתוס זה הן מן המאה ה-4 לפנה"ס, האחת בכתב-היד "שאלות שמימיות" (Heavenly Questions) והשנייה ב"קלאסיקה של ההרים והימים בחלק "הקלאסיקה של הימים הפנימיים". בשתי הגרסאות מאיים מבול אדיר על בני האדם, והנוכחים מפצירים בקיסר (לא מוגדר אם מדובר בקיסר השמיים או בקיסר אנושי) למנות את גון, כגיבור הדגול מכולם, לטפל בבעיה. גון אמנם מטפל במבול, אך לשם כך הוא גונב את "האדמה הנושמת" מן הקיסר, ונענש בהוצאה להורג בידי ג'וז'ונג. גופתו יולדת באופן פלאי את יו'.
• המיתוס של יו' הגדול, המוכר והקדום ביותר, שיש לו גרסאות רבות מאוד, שש העתיקות שבהן מתוך הקלאסיקה של השירים, כתב-היד העתיק ביותר של שירה סינית המתוארך למאה ה-6 לפנה"ס לכל המאוחר. בכמה מגרסאות אלו הוא מתואר כאל של חקלאות, של חרישה או של נתיבי מים, ובאחרות כגיבור אנושי רב-פעלים. עלילות משנה רבות של מיתוס זה מספרות על השנים הארוכות שנדרשו ליו' לשלוט במבול, מסעותיו המפרכים, ותחושת השליחות שלו. ב"שאלות שמימיות" מסופר כי יו' ירש את משימת ההתמודדות עם המבול מאביו גון. בגרסה אחת נעזר בינשוף ובצב השמימיים, ובמיוחד בדרקון יינגלונג (Yinglong) שהיה מסוגל להטות את המים הגואים, ובכך הביא את המבול לסופו. ב"קלאסיקה של ההרים והימים" וב"חווינאן דזה", יו' מבקש ומקבל ברשות את האדמה הנושמת שאותה גנב אביו. בגרסאות נוספות, למשל בשיחה בין הפילוסוף מנציוס לאחד מתלמידיו, יו' מוצג כגיבור מוסרי הלומד להבין את עקרונות ההרמוניה של הטבע, ולהשתמש בהם לתכנון וניהול מפעלי תעלות גדולות לניקוז השיטפון אל הים. מתואר כי באופן זה הביא סדר לעולם והציל את האנושות, ועל כך זכה במשרת הקיסר, וייסד את שושלת שיה הראשונה בתולדות סין.

מיתוסי המבול הקלאסיים בסין תכופות סופרו תחת הכותרת "השליטה על הנהרות", והם עוסקים בבירור בסכנת השיטפונות בנהרות סין, בעיקר ביאנגצה ובנהר הצהוב המרכזיים בציויליזציה הסינית, ובבקרה שלהם באמצעות סכרים, סוללות עפר ותעלות. יש ארכאולוגים (וביניהם הארכאולוג הישראלי עופר בר יוסף) שהציעו לקשר את המיתוס של יו' עם עדות ארכאולוגית לשיטפון גדול בנהר הצהוב בסביבות 1920 לפנה"ס. חוקרים אחרים התנגדו, בין השאר בטענה שכתב ולוח שנה התבססו בסין רק מאז שושלת שאנג לפני לא יותר מ-1300 לפנה"ס, והתאריך של מאורעות מיתיים למחצה מפוקפק. שיטפונות גדולים והרסניים אירעו בנהרות סין לאורך כל ההיסטוריה שלה ואף בתקופה המודרנית. למשל השיטפון בנהר הצהוב (1887) גרם למותם של לפחות 900 אלף קורבנות, ובשיטפונות משנת 1931 נספו בין 145 אלף קורבנות לארבעה מיליונים. שיטפונות קטלניים לעיתים הוצגו ככישלון השלטון הקיסרי למנוע אותם, או כביטוי שמימי לאי-שביעות רצונם של האלים מן השלטון, ואף היו השראה למרידות עממיות נגדו. לדעת הסינולוג האמריקאי מארק אדוארד לואיס (Mark Edward Lewis) מאוניברסיטת סטנפורד, מיתוסי מבול בסין העתיקה תיארו כאוס קוסמולוגי כמאבק בין כוחות טבע הרסניים, המסמל כאוס פוליטי כתוצאה מסכסוכים בין שליטים מקומיים שאפתניים כמו גונגוגנג, ומורדים במלכות כמו גון. המיתוסים תכופות רומזים למוסר-השכל: את הכאוס ההרסני יכול לאלף רק שלטון מרכזי נאור וחזק, המסומל על-ידי דמויות גיבורים כמו נו'וה, פו שי ויו' הגדול.

פסל ענק מודרני של יו' הגדול במחוז סצ'ואן. הוא מחזיק מעדר או את חפירה האופייני לתיאורו במסורת, ומסמל את השליטה על הנהרות.

סיפורי המבול הסיניים ה"מודרניים" על פי סיווגה של בירל שונים מאוד ממיתוסי המבול הקלאסיים, אף שהם לעיתים עושים שימוש מחודש בדמויות קלאסיות כמו נו'וה ופו שי. סיפורי מבול אלו נפוצים כיום בעיקר בדרום הרפובליקה העממית של סין, ובעיקר בפולקלור של קבוצות אתניות של מיעוטים שאינם סינים. רבים מסיפורים אלו מכילים מוטיבים דומים לאלו שבמיתוסי המבול הנפוצים בהודו-סין, כגון הנישואים בין אח ואחות ניצולים והדלעת הפלאית. למשל, בסיפור המבול של עם היאו (Yao people), מיעוט אתני בחונאן, בגוויג'ואו ובווייטנאם, מתוארים פו שי ונו'וה כילדיו של איכר בור, שבדרך כלשהי הצליח לכלוא את אל הסערה, ובשל כך פסקו רוחות וסערות מן הארץ. הילדים מרחמים על האל הצמא, ובניגוד לאזהרת אביהם נותנים לו מעט מים לשתות. בכך הם מעניקים לו כוח להשתחרר מכלאו ולהוריד מבול על הארץ. אך האח והאחות ניצלים על ידי זריעתה באדמה של שן שהעניק להם האל בתודה, ממנה צומחת דלעת ענקית שבה הם צפים על מי המבול. לאחר המבול נישאים האח והאחות זה לזה, ובוראים אנשים באמצעות חיתוך בשר לפיסות קטנות וזרייתן ברוח.

במיתולוגיה המצרית

ספר המתים מספר כי אל השמש רע לבש דמות אדם ושלט במצרים כפרעה. אך בהיותו אדם החל להזדקן, ובני האדם החלו ללעוג לו, ולא צייתו לחוקיו. רע כינס מועצת אלים לדון בבעיה, ובעצת אל המים נון שלח את בתו של רע, האלה סח'מת בדמותה כלביאה, להרוג בבני האדם. אך מרגע שהחלה סח'מת להרוג, לא הייתה מסוגלת עוד לשלוט בעצמה והרגה אנשים כה רבים, שדמם הציף את הארץ. סח'מת שתתה מן הדם וטרוף ההרג שלה אף גבר, עד שאיימה להשמיד את האנושות כולה, ואפילו רע עצמו לא היה מסוגל עוד לעצרה, אף על פי שהתחרט על מעשהו. רע שלח שליחים לעירו און שהורו לנשות העיר לבשל בירה, ולערבב אותה עם אוכרה אדומה מן הנילוס (או לפי גרסאות חלופיות, עם מיץ רימונים או מיץ דודאים אדום). תערובת זו הציפה את השדות בשיטפון. סח'מת חשבה שהבירה האדומה היא דם, שתתה אותה והשתכרה עד שלא יכלה עוד להרוג. כאשר שבה סח'מת לרע, הוא הפך אותה לאלה העדינה ושואפת השלום חתחור.

אף שסיפור זה שונה מאוד משאר מיתוסי המבול של הסהר הפורה, יש בו מספר מרכיבים דומים: בני האדם מביאים עליהם עונש משום שהם מכעיסים את האלים, מועצת האלים של רע מזכירה את מועצת האלים של אנליל, וסיפור אתרחסיס המסופוטמי מספר שהאלה נינטו בוראת האדם צמאה משום שבני האדם שטבעו במבול אינם מקריבים לה קורבנות בירה. הסיפור המצרי גם עוסק בנושא ההזדקנות, בדומה למיתוס המסופוטמי, הפרסי ומעשה בני האלוהים המקראי, אף כי בסיפור המצרי זוהי הזדקנות של אל היורד אל בני האדם, ולא של בני האדם עצמם.

מיתוס המבול המצרי נתן הסבר אטיולוגי לפולחן דתי: מקדש דנדרה של האלה חתחור היה מרכז של בישול בירה, שאותה שתו בפסטיבלים המקודשים לה. החשוב בין הפסטיבלים האלו חגג את הגאות השנתית של הנילוס, המתאפיינת בסחף בצבע אדום.

במיתולוגיה הכנענית

ערכים מורחבים – עלילות בעל וענת, שירה אוגריתית

מצבה מאוגרית מתארת את אל הגשם והסערה בעל מחזיק ברק.

בסיפורי המיתולוגיה הכנענית כפי ששרדה בספריות העתיקות של אוגרית, האל החשוב ביותר הוא אל הגשם והסער בעל, מקביל לאדד ואנליל במיתולוגיה המסופוטמית, לאלי סער אנטוליים שונים ולזאוס במיתולוגיה היוונית, ואחד מבניו של אבי האלים אל. באפוס עלילות בעל וענת, המתוארך לכמחצית האלף השני לפנה"ס, הוא מוצג כיושב בהיכל אדיר על פסגת "הר צפון", המזוהה כיום עם הר קל מצפון לשפך נהר האורונטס והאתר העתיק של אוגרית. האפוס מתאר בפירוט את בניית ההיכל מעצי ארז בידי האל האומן כושר וחסיס, ובמיוחד את החלונות שבהיכל. בעל היה גם אל פריון, מוצג באפוס כמגדל הבהמות הראשון ונוטע הכרם הראשון, ובן לווייתו החשוב ביותר נקרא גפן-ואוגר (אוגריתית: "גפן ושדה"). יום אחד השתכר בעל מיין המשתה שערך, ואחיו ואויבו האל מות התגנב לחדריו דרך חלונות ההיכל וראה את ערוותו. כתוצאה מכך זכה מות בכוח מאגי על בעל שאיפשר לו להרוג אותו, מה שגרם לבצורת ולרעב גדול על פני האדמה. הגשמים נעצרו, הנהר לא השקה עוד את הארץ, הצמחים קמלו והנשים הפכו עקרות. האלה ענת, אחותו של בעל, ירדה לשאול, לכדה את מות והכריחה אותו להשיב את בעל לתחייה.

סיפור זה מקביל לסיפור תמוז ואיננה במיתולוגיה המסופוטמית, סיפור אוסיריס ואיסיס במיתולוגיה המצרית, וסיפור אדוניס ואפרודיטי במיתולוגיה היוונית. אך חוקרת הספרות האמריקאית אלינור פולנסבי הוסיפה ופירשה כי בעל הודיע ששיבת כוחותיו תתבטא במבול, שבו ינצח הגשם את הים ועמק האורונטס יוצף. בני האדם הוזהרו מבעוד מועד למצוא מחסה בהיכלו של בעל בפסגת הר צפון, עם בקרם ורכושם, אך רבים לא האמינו באזהרה, עקב משכה של הבצורת והשמיים הריקים מענן. לאחר שהסתגרו מאמיני בעל בהיכל, הם ראו דרך חלונותיו את ענני הגשם השחורים נאספים. גשם כבד ירד, הים עלה על גדותיו והעמק הוצף. במשך שישה ימים ושישה לילות הסתגרו בני האדם בהיכל, וביום השביעי פסק הגשם, ובני האדם ראו שהעמק כוסה בשכבת טיט פורייה. הם הכתירו את בעל בעלי גפן, והכריזו על חג קדוש כדי לציין שמעתה יבואו העונות כסדרן, ולא יהיו עוד בצורת או מבול.

פולחן הבעל היה, להערכת היסטוריונים ואתנולוגים שונים, חג פריון חקלאי שנחגג בתקופה הכנענית מדי שנה בסתיו, בראשית עונת הגשמים. פולנסבי הצביעה על קווי דמיון בין האפוס הכנעני לסיפורי המבול המסופוטמי והמקראי: היכל הבעל בפסגת הר צפון מזכיר את התיבה בפסגת הר ניציר או אררט; פירוט בניית ההיכל, ובכלל זה החלונות שבו, מזכיר את פירוט בניית התיבה; הזהרת בני האדם והסתגרותם עם בקרם בהיכל מזכירה את הזהרת נוח והסתגרותו עם משפחתו והחיות בתיבה; הגשם בסיפור הכנעני שוכך ביום השביעי, כמו בסיפור המבול המסופוטמי, ועם סיומו מצוין שאסונות הטבע לא ישובו בדומה לברית אלוהים עם נח. קווי דמיון נוספים הם הצגת בעל בדומה לנח כנוטע הכרם הראשון, כמשתכר מיין, ואת קרוב משפחתו כמי שרואה את ערוותו.

קרוב לוודאי שבכנען של האלף השני לפנה"ס הכירו גם גרסאות שונות של סיפור המבול המסופוטמי. בשנת 1956 התגלה בתל מגידו לוח כתוב אכדית המתוארך למאה ה-14 לפנה"ס, ומתאים ללוח השביעי ב"עלילות גילגמש" בנוסח נינוה. בשנת 2007 הוצע כי שבר טקסט בן 14 שורות באכדית, שהתגלה בשנת 1994 באוגרית, מתאר פתיחת חלון ושילוח יונה וציפור מים כדי למצוא חוף, וזאת בעצת אאה, האל הממלא תפקיד יועץ גם בסיפור המבול המסופוטמי. פרט מעניין בסיפור זה הוא הציון כי אירע בראש חודש, בדומה לסיפור המקראי המציין את תאריכי המאורעות, ובניגוד לסיפורים המסופוטמים. ייתכן איפוא כי זהו חלק מסיפור מבול הדומה גם לסיפורים המסופוטמים וגם לסיפור המקראי.

במקרא ובמסורת היהודית

ערכים מורחבים – המבול, נח, תיבת נח, מעשה בני האלוהים, תולדות בני נח

סיפור J: פתיחה
(ה) וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.

סיפור P: פתיחה
(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. (י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. (יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.

סיפור J: הוראות האל
(א) וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. (ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. (ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'.

סיפור P: הוראות האל
(יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. (יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. (טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. (טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. (יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. (יט) וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. (כא) וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. (כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.(ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.

בספר בראשית במקרא מופיע סיפור מבול המזכיר מאוד את הסיפורים המסופוטמיים, בהבדלים המתחייבים בעיקר מן האמונה באל אחד ביהדות. מתוך הפרטים הגאוגרפיים המעטים במקרא עשוי להשתמע מיקום הסיפור במסופוטמיה: הרי האררט נמצאים סמוך למקורות הפרת והחידקל, ולאחר סיפור המבול מופיע סיפור מגדל בבל. ניתן למצוא לכך גם רמזים בלשניים, למשל המילה "כֹּפֶר" הנזכרת בסיפור לציפוי התיבה אינה מופיעה באותו מובן בשום מקום אחר בתנ"ך, ועל מובן זה ניתן ללמוד מתוך המילה האכדית "כּוּפּרוּ" לאספלט או זפת, המופיעה בסיפור המסופוטמי באותו תפקיד. באכדית אף נמצא הביטוי "כּוּפּרה כּפּרוּ" שתרגומו בעברית "לכפור בכופר" כפי שמופיע בסיפור המקראי. מילים יחידאיות נוספות בסיפור המבול הם "עצי גופר" שלא ברור אילו עצים היו, ו"צוהר" המפורש בדרך כלל כחלון, אך ייתכן שמובנו המקורי דווקא "מכסה". המילה "תיבה" מופיעה במקרא בשני סיפורים בלבד: בסיפור המבול ובסיפור משה בתיבה. פינקל משער שמילה זו מקורה במילה "טוּבּוּ", סוג של סירה באכדית. המילה "מבול" נזכרת בתנ"ך רק בהקשר לסיפור המבול ופעם אחת נוספת בהקשר מעורפל, והאטימולוגיה שלה בעברית אינה ברורה, אך יש שהציעו שמקורה בשורש השמי י.ב.ל, (כמו ב"יובלי מים") שממנו נגזר גם המונח האכדי בִּיבּוּלוּם שפירושו "שיטפון סוחף". לפיכך סבורים מרבית חוקרי המיתולוגיה ההשוואתית וחוקרי המקרא שמקור הסיפור המבול המקראי הוא בסיפורים המסופוטמיים, שהועלו על הכתב יותר מאלף שנים לפני התעודות המקראיות הקדומות ביותר, ונחלקות הדעות אם סופרי המקרא הושפעו מן הסיפור המסופוטמי דרך הכנענים באלף השני לפנה"ס, או בעת גלות בבל במאה השישית לפנה"ס.

מיד לפני פתיחת סיפור המבול מופיע במקרא מעשה בני האלוהים, סיפור סתום המזכיר את הרעיונות בסיפורים המסופוטמיים, ברשימת המלכים השומרית, וכן במיתוסי המבול הפרסי והיווני, שלפיהם תוחלת החיים לפני המבול הייתה ארוכה מאוד, והאלים קיצרו אותה. ואולם במקרא מסופר כי אלוהים קצב את שנות חיי האדם ל-120 עוד לפני המבול עצמו.

בחקר המקרא המודרני תכופות משערים שסיפור המבול בפרקים ו', ז', ח' וט' בספר בראשית הוא היתוך שתי גרסאות שונות במקצת לסיפור אחד על ידי עורך מאוחר יותר. לפי השערת התעודות בביקורת המקרא, אחת הגרסאות מיוחסת למקור היהוויסטי המסומן באות J, והשנייה למקור הכהני המסומן באות P. השערה זו מסבירה מספר חזרות וסתירות בסיפור. למשל בסיפור J האל נקרא בשמו המפורש, והוא מתואר כבעל רגשות ותחושות אנושיים: הוא מתעצב, מתחרט, אומר אל ליבו, ומריח את ניחוח הקורבנות, בעוד שבמקור P הוא נקרא "אלהים", והוא ענייני ומרוחק. לעומת זאת סיפור P מפרט את מבנה התיבה, ונוקב בתאריכים של המאורעות החשובים. בסיפור J נח מצטווה להכניס לתיבה "שבעה שבעה״ מהבהמות הטהורות ומן העופות הטהורים, ו"שניים איש ואשתו" מהבהמות הלא טהורות, והוא משלח ציפורים כדי לברר אם קלו המים, בעוד שבסיפור P הוא מכניס לתיבה "שניים שניים" מכל החיות, ואלוהים הוא זה שאומר לו לצאת מן התיבה. השערת ההיתוך מקובלת כיום על חוקרים רבים בחקר המקרא, אף כי לא הכל מסכימים על זיהוי סיפור J כיהוויסטי. ההסכמה על P כמקור כהני רחבה יותר.

בניגוד לסיפור המסופוטמי, ובדומה לסיפור היווני, הסיבה למבול במקרא היא חטאיהם של בני האדם. בסיפור J נאמר כי "רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם", אך לא מפורט בפשט המקרא מה בדיוק כללו חטאים אלו. בסיפור P נרמז כי אף בעלי החיים היו שותפים לחטאים: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ", ולפיכך אף הם נידונו לכליה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ".

הסיפור המקראי מפרט לגבי צורת התיבה ובנייתה, אף כי לא באותה מידה כמו "לוח התיבה" המסופוטמי, המקדיש לנושא זה בלבד 52 שורות. בעוד שאורך ורוחב "סירת הענק" בסיפור המסופוטמי שווים, התיבה המקראית היא באורך 300 אמה, רוחבה 50 אמה וגובהה 30 אמה. פינקל השווה אותה לגרסת אתרחסיס המתארת סירה מעגלית בשטח של 14,400 אמות מרובעות, ולגרסת אותנפישתים המתארת סירה בצורת קובייה, אך שטח בסיסה עדיין 14,400 אמות מרובעות. פינקל ציין כי אף על פי שצורתה הגאומטרית של התיבה המקראית שונה משל שתיהן, שטחה 300X50=15,000 אמות מרובעות עדיין דומה מאוד.

הסיפור המקראי מפרט יותר מן הגרסאות המסופוטמיות ששרדו לגבי החיות שעלו לתיבה, אף שגם ב"לוח התיבה" נזכרות כבדרך-אגב בהמות וחיות פרא שעלו "שתים שתים". נח מצטווה במפורש להעלות אל התיבה "איש ואשתו" מכל מין של חיה, בהמה, עוף, ואפילו רמש, "מכל הבשר אשר בו רוח חיים", במטרה "לחיות זרע על פני כל הארץ" לאחר המבול, וכן לצייד את התיבה ב"כָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" כמזון לחיות ולמשפחתו.

בהיות נח בן שש-מאות שנה מזהיר אותו אלוהים לעלות לתיבה עם משפחתו והחיות כי "לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה" ימטיר מטר על הארץ "וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ארכה זו זהה לארכה של שבוע שמקבל מן האל אאה/אנכי גיבור המבול המסופוטמי, אלא שהאחרון נדרש בפרק זמן זה גם לבנות את כלי השיט. לאחר שעלו נח ובני לווייתו לתיבה נאמר שאלהים "סגר בעדו", פרט המזכיר אך גם מנוגד לסיפור המסופוטמי שבו גיבור המבול משכנע איש מתושבי העיר לאטום את דלת התיבה מבחוץ לאחר שנכנסו כולם. גשם יורד במשך 40 יום דרך "ארובות השמים", ובנוסף נפתחים "מעיינות תהום רבה". המים גוברים במשך 150 יום ומכסים 15 אמות מעל "כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם", וכל האדם והחיות על פני האדמה מתים פרט לאלו שבתיבה. אז נסגרים מעיינות התהום וארובות השמיים, והתיבה נחה על הרי אררט. בסיפור J, לאחר 40 יום נוספים פותח נח את חלון התיבה ומשלח עורב, עליו נאמר "וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ". בנוסף משלח נח יונה, אשר אינה מוצאת מקום לשבת עליו וחוזרת. נח משלח אותה פעם נוספת לאחר שבעה ימים והיא שבה עם עלה זית בפיה, ולאחר שבעה ימים נוספים אינה שבה עוד. סיפור זה מזכיר שני סיפורי שילוח ציפורים שונים במקצת בשתי גרסאות של סיפור המבול המסופוטמי. עוד בדומה לסיפור המסופוטמי, בסיפור J נח בונה מזבח ומקריב קורבן בצאתו מן התיבה, מן הבהמות הטהורות ומן העופות הטהורים, ומכך מובן מדוע רק בסיפור J נאמר לו לקחת לתיבה שבעה זוגות ממינים אלו, ולא זוג אחד כמו בסיפור P. כמו בסיפור המסופוטמי נאמר כי אלוהים "מריח את ריח הניחוח" של הקורבן, ואומר אל ליבו כי לא יוסיף לקלל את האדמה בגלל האדם, שכן "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".

לאחר הקורבן נכתב כי אלוהים כורת ברית עם נח ובניו. לפי ברית זו ניתנו כל בעלי החיים למזון לאדם, אך אין לאכול את דמם, וכן נאסר על אדם וחיה לשפוך את דם האדם, אשר נעשה בצלם אלהים. מבול לא ישחית עוד את הארץ, וכדי להזכיר את הברית נותן אלוהים את קשתו בעננים. הקשת בענן בסיפור זה נחשבת במחקר המיתולוגיה כדוגמה טיפוסית למיתוס אטיולוגי. היא גם מזכירה את המחרוזת שבה נשבעת האלה הבוראת נינטו בסיפור המסופוטמי כי לא תשכח את המבול. מיד לאחר מכן מסופר סיפור שכרות נח, המסתיים בכך שנח מטיל קללה על כנען בנו של חם כי יהיה עבד לשם וליפת. נכתב כי נח חי 350 שנה נוספות לאחר המבול, אך בניגוד לגיבור המסופוטמי אינו זוכה בחיי אלמוות. לאחר מכן מפורטים תולדות בני נח: רשימה גנאלוגית של העמים בעולם המקראי כצאצאי נח ובניו. הרשימה הגנאלוגית היא מאפיין שאינו נמצא בסיפור המסופוטמי, אך דומים לה נמצאים בסיפור המבול של דאוקליון במיתולוגיה היוונית, ובכמה מיתוסי מבול נוספים ברחבי העולם.

במיתולוגיה היוונית

ערכים מורחבים – דאוקליון, אטלנטיס

מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס ספר א' "המבול", שורות 291–312
שֻׁדַּד כָּל גְּבוּל, לֹא עוֹד יַפְרִיד בֵּין מַיִם וְאֶרֶץ-יַבֶּשֶׁת, הָיָה אַךְ יָם עַל אַפְסָיִם, אֵין חֹק לוֹ, אֵין חוֹף לוֹ מִסָּבִיב. יֵשׁ כִּי יִמָּלֵט לוֹ אִישׁ בַּגִּבְעָה וּבְסִירַת-הַדּוּגָה יֵתַע מִשְׁנֵהוּ בִמְקוֹם הֶאֱרִיכוּ מַעֲנִיתָם הַחוֹרְשִׁים. יֵשׁ וְיָשׁוּטוּ וּפָגְעָה סִירָתָם בְּקָמָה אוֹ בַיִת נוֹפֵל וְתִרְזָה, בִּסְבַךְ צַמַּרְתָּהּ דְּגֵי-יָם נֶאֱחָזוּ. עֹגֶן כִּי תַשְׁלִיךְ אֳנִיָּה וְנָפַל בָּאָחוּ, וִירֵכָהּ, יֶרֶךְ-גַּבְנוּנִים, תְּבוֹסֵס גֶּפֶן-אַדֶּרֶת נִסְחָפָה. שָׁם בִּמְקוֹם גְּדִיּוֹת נֶחְמָדוֹת לִחֲכוּ עֵשֶׂב יְרַקְרַק, יַלְדֵי-הַתַּחַשׁ מָשְׁחֲתֵי-הַמַּרְאֶה יָנוּחוּ יִרְבָּצוּ. עַלְמוֹת-הַיָּם תִּשְׁתּוֹמַמְנָה לַבָּתִּים, לַחֹרְשׁוֹת, לַקְּרָיוֹת, יֶחֱצוּ הַגַּלִּים; בְּסִבְכֵי הַיַּעַר יְקַנֵּנוּ דֹולְפִינִים, שָׁם בֵּין עֳפָאִים יְטַפְּסוּ, וְרָעַד תַּחְתֵּיהֶם הָאַלּוֹן. יִשְֹחֶה זְאֵב בֵּין רְחֵלִים וְנָשָׂא הַזֶּרֶם אֲרָיוֹת, יִשָּׂא נְמֵרִים; אֵין מוֹעִיל לַחֲזִיר בְּשִׁנָּיו כִּבְרָקִים, חִנָּם גַּם רַגְלֵי הַצְּבִי, כִּי טֻבְּעוּ בְמַיִם זֵדוֹנִים. צִפּוֹר נוֹדֶדֶת לַשָּׁוְא אַךְ תֵּתַע וַתְּבַקֵּשׁ מָנוֹחַ, תַּשְׁפִּיל כְּנָפֶיהָ עֲיֵפוֹת וְנָפְלָה אֵין-אוֹנִים הַיָּמָּה. יִזְעַף הַיָּם וְלֹא יֵדַע מַעֲצוֹר לְרוּחוֹ וְכִסָּה גְבָעוֹת, וְשֶׁצֶף הַגַּלִּים עַל בָּמֳתֵי הָרִים יִתְגָּעֵשׁ. הָיְתָה כָל נֶפֶשׁ לְטֶרֶף גַּלֵּי הַתְּהוֹם, וְאִם יִהְיֶה שָׂרִיד וְנָפַל גַּם הוּא בֵין חַלְלֵי רָעָב וְכָפָן.

במיתולוגיה היוונית, כמו גם במיתולוגיה הרומית המושפעת ממנה, מוכר סיפור דאוקליון ופירה, ששרדו את המבול שהוריד זאוס אבי האלים, ונחשבים לאבות הקדמונים של היוונים. הסיפור נזכר בקיצור רב כבר במאה החמישית לפנה"ס אצל פינדארוס והסיודוס, אך המקור היווני המוכר ביותר של הסיפור הוא הביבליותקה במאה הראשונה לספירה, והוא מסופר שוב בלטינית בשיר האפי מטמורפוזות מאת המשורר הרומי אובידיוס. הסיפור מראה דמיון לסיפור המבול המסופוטמי, העתיק בהרבה, וקרוב לוודאי נגזר ממנו.

לפי סיפור דאוקליון ופירה, הסיבה למבול הייתה ההיבריס של העמים הפלסגים: ליקאון מלך ארקאדיה הקריב ילד לזאוס, אשר נחרד מן האכזריות, כינס את האלים לאספה והודיע להם על החלטתו להשמיד את האנושות במבול. הטיטאן החכם ובורא בני האדם פרומתאוס (מקביל לאלים אנכי השומרי ואאה האכדי בסיפור המסופוטמי) הזהיר את יציר-כפיו דאוקליון, מלך העיר פתיה בתסאליה, שהיה נשוי לבת-דודתו פירה, יציר-כפיו של אפימתאוס. פרומתאוס ייעץ לדאוקליון לבנות "תיבה" (יוונית: λάρναξ, בתעתיק "לארנקס", מילה שפירושה ארון או ארגז עץ לאחסון, ואינה קשורה אטימולוגית למילה העברית "תיבה") מצוידת היטב, אך לא נזכר בסיפור שהוכנסו לתוכה בעלי-חיים כלשהם. לאחר תשעה ימי מבול שבהם נשמדה כל שאר האנושות, נחה התיבה על פסגת הר פרנסוס (בגרסה הנפוצה של אובידיוס, ובגרסאות אחרות על ההר אטנה, הר אתוס, או הר אותריס בתסאליה). בדומה לסיפורי מסופוטמיה והמקרא, דאוקליון ופירה הקריבו קורבן הודיה לזאוס עם צאתם מן התיבה. לאחר שהתפללו במקדש נטוש של אלת הצדק תמיס, היא העבירה להם מסר חידתי מזאוס: "כסו את ראשיכם, לכו קדימה והשליכו את עצמות אמכם לאחור". דאוקליון ופירה הבינו שמדובר בגאיה, אמא אדמה במיתולוגיה היוונית, שעצמותיה הן אבנים. האבנים שהשליך דאוקליון הפכו לגברים, והאבנים שהשליכה פירה הפכו לנשים, ובאופן זה אוכלסה הארץ שוב. בגרסת אובידיוס, בעלי חיים חדשים נוצרו על ידי גאיה בדור שאחרי המבול, והגיחו מתוך בטן האדמה.

לפי מספר גרסאות ובהן קטלוג הנשים מן המאה הששית לפנה"ס, דאוקליון ופירה הולידו גם בן בדרך טבעית: את הלן אבי היוונים ("הלנים" ביוונית). הלן הוליד שלושה בנים: דורוס, איולוס וקסותוס, וקסותוס הוליד את אכאיוס ואיון. אלו הוצגו כאבות היוונים הדורים, האיולים, האכאים והאיונים. גרסה זו מזכירה מאוד את רשימת העמים הנולדים לבניו של נח בפרק י' של ספר בראשית, פרט לכך שאף שם איננו משותף בין הרשימות: כפי שהרשימה המקראית מדגישה את בני שם, הרשימה היוונית מדגישה את בני הלן. לפי המיתולוגיה היוונית, המבול של דאוקליון ופירה סיים את תור הברונזה, השלישי בחמשת התורות של תולדות האדם לפי הסיודוס ואובידיוס. מיתוס זה קרוב לוודאי נועד להצדיק את האופן שבו היוונים ההלנים הורישו את הפלסגים, תושביה הקדומים יותר של יוון, בדומה לאופן שבו סיפור שכרות נח המקראי מצדיק את שיעבוד בני כנען לבני ישראל צאצאי שם.

מספר סיפורים נוספים הוגדרו על ידי בני יוון ורומי עצמם כסיפורי מבול (לטינית: diluvium). העתיק שבהם מתואר כ"סיפור המבול של אוגיגס" ומתוארך לשנת 2136 לפנה"ס על ידי מרקוס טרנטיוס וארו, לשנת 1796 לפנה"ס על ידי יוליוס אפריקנוס, ול-250 שנה לפני דאוקליון על ידי אוסביוס מקיסריה, שגם כותב כי התרחש 2,200 שנה לאחר המבול של נח. שני סיפורים נוספים שאינם מוכרים היטב הם של נאנאקוס מלך פריגיה ודרדנוס מצפון יוון. שלושת הסיפורים האלו הוצגו במפורש כאירועי מבול מקומיים, ולא כמבול עולמי.

ציור של פטר פאול רובנס משנת 1625 מתאר את יופיטר ומרקוריוס מתארחים בביתם של באוקיס ופילמון.

סיפור נוסף במיתולוגיות היוונית והרומית שהוגדר כסיפור מבול מקומי הוא סיפור באוקיס ופילמון (Baucis and Philemon), שאף הוא מוכר בעיקר מן המטמורפוזות של אובידיוס. בסיפור זה מתחפשים האלים יופיטר ומרקוריוס (המקבילים הרומים לזאוס והרמס במיתולוגיה היוונית) לאנשים פשוטים, ומבקשים מאנשי עיר מקום ללון בו בלילה. הם נדחים על ידי כל אנשי העיר הרשעים, עד שהם מתקבלים בביתם של באוקיס ופילמון, זוג עני, קשיש וחשוך ילדים, המתחלקים עם האורחים בארוחתם הדלה. כגמול מורים האלים לבאוקיס ופילמון לטפס על ההר הסמוך, ולא להביט לאחור עד שיגיעו לפסגתו. כאשר הזוג מגיע לפסגה, הם מגלים שהעיר החטאה נמחתה במבול, ורק ביתם שרד והפך למקדש. האלים נענים למשאלות הזוג: לשרת במקדש עד סוף חייהם, ולמות יחד באותה שעה. עם מותם הם הופכים ביחד לאלון ולתרזה. חוקרי מיתולוגיה השוואתית סבורים שסיפור זה מקביל לסיפור סדום ועמורה במקרא. לפי אובידיוס סופר מעשה באוקיס ופילמון באזור העיר טיאנה בפריגיה, וייתכן שבמקורו חובר כמיתוס אטיולוגי להסברת קיומם של מקדש ואגם באזור.

סיפור אטלנטיס מופיע בשני דיאלוגים של הפילוסוף היווני אפלטון: טימיאוס וקריטיאס, שבהם סוקרטס משוחח עם קריטיאס. קריטיאס מייחס את הסיפור דרך המדינאי האתונאי סולון לכוהן מצרי אלמוני מן העיר סאיס. הסיפור היה ככל הנראה משל אלגורי שהציג אפלטון, בדומה למשל המערה, אך ייתכן שהוא התבסס על מיתוסים שרווחו בזמנו במצרים או ביוון. יש בסיפור מספר מוטיבים של מיתוס מבול, ואף אפלטון עצמו ערך בדיאלוגים הקבלה מפורשת בין סיפור אטלנטיס למספר סיפורי מבול במיתולוגיה היוונית. בסיפור מתואר אי קדום ב"ים האטלנטי", מעבר ל"עמודי הרקולס", שהיה "גדול יותר מאשר לוב ואסיה ביחד". סביר שאפלטון התכוון רק לאסיה הקטנה ולא לכל יבשת אסיה. קריטיאס מפרט כי לפי המקורות המצריים אורכו של האי היה 3,000 סטדיות (כ-550 קילומטרים) ורוחבו 2,000 סטדיות (כ-370 קילומטרים). עוד מספר קריטיאס כי אל הים פוסידון היה פטרונה של אטלנטיס, ויישב אותה בצאצאיו: שישה זוגות בנים תאומים מקלייטו, בת המלך המיתי אבנור (Evenor), שהבכור בהם נקרא אטלס. ממלכת אטלנטיס הייתה רבת עוצמה, ואנשיה היו יראי-שמיים וחכמים שקידשו מידות טובות ושליטה עצמית, ותיעבו זהב, רכוש ומותרות. אך בחלוף הדורות, ככל שדולל המרכיב האלוהי בבני אטלנטיס והתערבב עם בני התמותה, גברו טבע האדם ותאוות הבצע שלהם, עד שזאוס החליט להחריבם. לפי הסיפור, תשעת אלפי שנים לפני זמנו של אפלטון נלחמה אטלנטיס נגד ברית מדינות שמצידם המזרחי של עמודי הרקולס בראשות אתונה. אך לאחר מכן התרחשו רעידות אדמה אדירות ושיטפונות, והאי אטלנטיס שקע ונעלם במעמקי הים תוך יום אחד ולילה אחד. סיפור חורבנה של אטלנטיס לא סופר בפירוט משום שהדיאלוג קריטיאס לא הושלם, ודיאלוג שלישי היפותטי שאמור לתאר את סופה ככל הנראה לא נכתב. בדומה לסיפור המבול המקראי ותיבת נח, רבים במהלך ההיסטוריה החשיבו את הסיפור לעובדתי לפחות בחלקו, וניסו לגלות את שרידי אטלנטיס במקומות שונים, ולקשר אותה לאירועים היסטוריים, כמו חורבן האי האגאי סנטוריני בהתפרצות געשית. ואולם אין הסכמה מדעית על עדות כלשהי שהאי או הממלכה אכן התקיימו במציאות.

במסורת האסלאם

ציור מן האימפריה המוגולית מתאר את ספינת נוח לפי הקוראן.

מקורו של סיפור המבול המוסלמי בסיפור המקראי, בשינויים שונים. נוּח איבּן לוּמיכּ איבּן מוּתוּשלח (ערבית: נח בן למך בן מתושלח) מזוהה באסלאם כנביא, ואחד משליחיו הראשונים של אללה. הוא נזכר פעמים רבות בקוראן, ואף סורא שלמה נקראת על שמו. לפי הסיפור בקוראן, שליחותו העיקרית של נוח הייתה להזהיר את בני-דורו החטאים לזנוח עבודת אלילים וניאוף, לעבוד את האל האחד ולחיות חיים טהורים וישרים. רק לאחר 950 שנות הטפה, כאשר האנשים עדיין סירבו לחזור בהם מדרכם, ירד המבול. במסורת המוסלמית יש מחלוקת אם המבול היה כלל-עולמי או מקומי. נוח הצטווה על ידי אללה לבנות ספינה (ערבית: سفينة, בתעתיק: "סאפינה"), ולהכניס אליה את המאמינים וזוגות מבעלי החיים. הקוראן מתאר כי בני-דורו של נוח לעגו לו על בניית הספינה וחשבו אותו למטורף, ואפילו אשתו ואחד מבניו סירבו לעלות על הספינה, ונספו במבול. הקוראן עורך הקבלה מפורשת בין אשת נוח לאשת לוט.

מספר אתרים במסורת המוסלמית זוהו כקברו של נוח, אחד מהם סלע אנדרומדה הנקרא גם "סלעו של נוח" בחוף יפו. לפי מסורת זו נבנתה יפו על ידי יפת בן-נוח עוד לפני המבול.

במיתולוגיה הנורדית

לפי המיתולוגיה הנורדית, אבי האלים אודין ואחיו הרגו את הענק יימיר, ויצרו את העולם מגופתו: את הארץ מבשרו, את הים מדמו, וכן הלאה. הוצע כי יימיר קשור אטימולוגית ליימה במיתולוגיה הפרסית-זורואסטרית וליאמה במיתולוגיה ההינדית, שניהם דמויות מפתח הקשורות לסיפורי מבול במסורות הודו-אירופיות. בסיפור יימה מתואר המבול כחורף קטסטרופלי, וייתכן שהוא מקבילה של פימבולווינטר, החורף האדיר שלפי האדה הפואטית יתרחש לפני הראגנרוק, ורק שני בני-אדם יינצלו ממנו.

באדה הפרוזאית מסופר שהריגת יימיר יצרה מבול אדיר של דם, ממנו הניצולים היחידים היו זוג ענקים: בלגרמיר שהיה נכדו של יימיר, ואשתו ששמה לא מובא באדה. הם ניצלו באמצעות טיפוס על עצם כלשהו (lúðr) שטיבו איננו מובהר באדה, ומהם נולד דור חדש של ענקים. האדה הפרוזאית חוברה על ידי הסופר האיסלנדי הנוצרי סנורי סטורלוסון במאה ה-13, ונראה שהוא ניסה ליישב את סיפור הבריאה של המיתולוגיה הנורדית עם סיפור המבול המקראי.

מבול דם חוזר באחת הגרסאות של אפוס הקאלוואלה הפיני: בשיר השמיני, הדם השותת מן הפצע בברכו של הגיבור ויינומיינן (Väinämöinen) מתואר כשיטפון המציף אפילו את ההרים הגבוהים ביותר. פולקלוריסטים פינים דנו בשאלה אם שיטפון הדם הוא מוטיב פינו-אוגרי מקורי או שאול ממיתולוגיות אחרות.

במיתולוגיה הקלטית

ציור צרפתי מן המאה ה-19 מתאר את סיפור שקיעתה של העיר האגדית קר איס לחופי ברטאן. המלך גראדלון, בעצת הקדוש סן גוונדולי, משליך למים את בתו דאהוט, אשר פתחה את השער לים וגרמה להצפת העיר.

הנצרות המוקדמת באירלנד קשרה את המיתולוגיה האירית לסיפור המבול היהודי-נוצרי, בספר הפלישות (Lebor Gabála Érenn), טקסט מימי הביניים. לפי מיתוס זה החל יישוב אירלנד עוד לפני המבול עם קאסיר (Cessair), נכדה של נח שאיננה נזכרת בספר בראשית. המבול המקראי מחה את כל החיים באירלנד פרט לבעלה של קאסיר, פינטאן, שניצל באמצעות שינוי דמותו לדג סלמון. הוא היה למקור ידע על אירלנד העתיקה בתקופה שלאחר המבול.

במיתולוגיה הוולשית מוכר סיפור דווייפן ודווייפץ' (Dwyfan and Dwyfach), הקרויים על שם נהרות בווילס. הם שרדו במבול שהציף את כל פריידן (ולשית: בריטניה), באמצעות סירה או תיבה שאליה העלו זוגות של בעלי חיים. כמה גרסאות של הסיפור הופיעו בטריאדות הוולשיות (Welsh Triads) מימי-הביניים, ואחרות נאספו במאות ה-18 וה-19 על ידי המשורר הוולשי איילו מורגאנוג (Iolo Morganwg). נפוצה בהן מפלצת המים המיתית אפנק (Afanc) ששכנה כמסופר באגם בוויילס שזהותו משתנה בגרסאות שונות, והיא הגורמת למבול.

במיתולוגיה הוולשית יש גם סיפור ממלכה ששקעה בים, קאנטרר גוויילוד (Cantre'r Gwaelod), המזכיר את סיפור אטלנטיס. איים, ערים וארצות אגדיות ששוקעים בים נפוצים בפולקלור הקלטי, למשל ממלכת ליונס (Lyonesse), שלפי המחזור הארתוריאני שכנה בחוף קורנוול, והעיר איס (Ys) לחופי ברטאן. הם שימשו השראה לסיפור נומנור בעולם הארץ התיכונה של הסופר הבריטי ג'ון רונלד רעואל טולקין.

במיתולוגיה האנגלו-סקסונית

איור מודרני מתאר את סיפה התינוק בסירה.

תרבויות רבות שאימצו או הושפעו ממיתוס המבול המקראי דרך הנצרות או דרך האסלאם, ניסו לפרש אותו וליישב אותו עם סיפורי המיתולוגיה והפולקלור המקוריים שלהן. בייחוד, רבות מהן ניסו לשלב את תולדותיהן ברשימה הגנאלוגית המקראית.

כך עשו גם העמים האנגלו-סקסונים באנגליה לאחר שקיבלו עליהם את הנצרות במאה השביעית לספירה. תפקיד חשוב בתהליך זה מילאו המסיונר יליד דבון בוניפציוס הקדוש והנזיר הנורת'מברי בדה ונרביליס. הסיפור התבסס על מלך מיתי מרשימת המלכים הלומברדית (List of kings of the Lombards) בשם סיפה (Sceafa) או סקיף, אשר לפי האגדה הופיע בינקותו בסירה (באנגלית עתיקה: skiff) שנסחפה מן הים. במיתוס הגרמאני המוקדם, סיפה בדרך כלל נחשב לצאצא של אודין. ואולם הכרוניקה האנגלו-סקסונית מספרת סיפור חלופי כי סיפה נולד על תיבת נח. גרסאות שונות של הכרוניקה מציגות את סיפה מצד אחד כבן או צאצא של נח, ומצד שני כאב קדמון של אלפרד הגדול, מלך וסקס שבחצרו נתחברה ככל הנראה הכרוניקה.

ביאוולף, שיר אפי מן היצירות החשובות באנגלית עתיקה, מזכיר כי הענקים נספו במבול, סיפור אשר קרוב לוודאי מושפע גם מן המיתולוגיה הגרמאנית וגם מן הסיפור המקראי.

במיתולוגיות אמריקה הפרה-קולומביאנית

נאנאבוזו, רוח טבע וגיבור תרבות בסיפורי כמה מעמי האינדיאנים הצפון אמריקנים, מתואר באיור מודרני כשהוא יושב על צמרת עץ כדי להימלט ממי המבול.

במיתוסים של עמים ילידים ביבשת אמריקה ניתן לפעמים למצוא מוטיבים המזכירים מאוד את מיתוס המבול המקראי, ובמספר מקרים תיבה, שילוח יונה ואף את השם "נוח". ואולם דמיון כזה הוא בדרך-כלל תוצאה ברורה של השפעת התרבות האירופאית והדת הנוצרית של "האדם הלבן". זאת מכיוון שמרבית הסיפורים האלו תועדו בפירוט רק לאחר השתלטות האימפריאליזם האירופי על אמריקה, שהייתה מלווה במסיונריות והתנצרות. למשל, במיתוס המבול של בני עם הפופולוקה (Popoluca) במקסיקו מסופר כי האל שהוריד את המבול והושיע את הגיבור הוא חסוקריסטו, ישו הנוצרי בספרדית. סיפור מבול אחר באמריקה המרכזית נוקב בשמו של מיכאל הקדוש כאל, וסיפור שלישי מספר כי המבול הורד כעונש על רצח הבל בידי קין. אפילו מחקר אתנוגרפי זהיר ומפורט כיום מתקשה מאוד להתחקות אחר המיתולוגיה הפרה-קולומביאנית המקורית. רק פיענוח ארכאולוגי של כתובות ויצירות אמנות שנעשו בתקופה הפרה-קולומביאנית נקי בביטחון מהשפעות אירופיות, אך הוא מוגבל לעמים ותרבויות שהיו להם כתב ואמנות דתית מפותחת, כמו המאיה, האצטקים והאינקה.

באמריקה הצפונית

מיתוסי מבול באמריקה הצפונית מתאפיינים בשימוש רב מאוד בארכיטיפ צולל האדמה. למשל, באחד המיתוסים של בני אנישינאבה (Anishinaabe), הגיבור התעלולן נאנאבוזו (Nanabozho) הוריד מבול על האדמה בכדי להטביע את אויבו, מנהיג רוחות המים. נאנאבוזו הציל את עצמו כשטיפס לצמרת עץ אורן גבוה. כדי ליצור אדמה לעמוד עליה, הוא ביקש מן הטבלן, ולאחריו מן הלוטרה, ולאחריה מן האונדטרה, לצלול לתוך המים ולהביא לו מעט אדמה. שלושתם טבעו ומתו בניסיון זה, אבל גופתה של האונדטרה צפה על פני המים, ובכפותיה היה מעט חול, ממנו הצמיח נאנאבוזו אי קטן שהפך ליבשת חדשה.

נאנאבוזו, בשמות מקומיים שונים, הוא גיבור תרבות במיתולוגיות של מרבית העמים האינדיאנים של אמריקה הצפונית מזרחית. במיתולוגיה של עמי הלנאפי, הוא נקרא נאפוש. כאשר האל הבורא הוריד מבול כדי להשמיד את הארץ שהפכה לזירת מאבק בין אלים רעים, הציל נאפוש מספר בני אדם וחיות על ידי הסתרתם בתוך חולצתו בעת שטיפס לצמרת עץ ארז גבוה. מענפי הארז הוא בנה רפסודה שעליה צפו הוא ושאר הניצולים. כאשר שכך הגשם, החליט נאפוש להשתמש בכוחות שניתנו לו על ידי הבורא כדי ליצור ארץ חדשה. גם בסיפור זה הוא שלח מספר חיות לצלול לתוך המים, והאונדטרה הייתה זו שהצליחה לחזור עם קומץ עפר בכפותיה. את קומץ העפר הניח נאפוש על שריונו של הצב, וזה גדל ליבשה חדשה. אף שסיפור המבול קרוב לוודאי מושפע מסיפור המבול היהודי-נוצרי, דמות נאנאבוזו/נאפוש וסיפור צלילת החיות לתוך המים להביא קומץ אדמה הם בסבירות גבוהה סיפור אינדיאני מקורי.

אצל שבטי הסו מסופר כי האנשים הראשונים הותקפו על ידי מפלצת מים שהורידה מבול להרוג אותם. רק נערה יפה אחת ניצלה על ידי עיט, שנשא אותה בכנפיו לביתו בצמרת עץ גבוה בראש גבעה. הנערה הייתה לאשתו של העיט, וילדה לו בן ובת תאומים, האבות המייסדים של הסו. אנשי הסו כינו את עצמם "אנשי עיט".

באמריקה המרכזית

אבן השמש האצטקית (Aztec sun stone), מונולית אבן במשקל 25 טונות, מתארת את ארבעת העולמות הקודמים שלפי המיתולוגיה האצטקית חרבו על ידי חיות טרף, סופה, גשם אש, ומבול.

במחקר אתנולוגי של סיפורי מבול אצל עמי אינדיאנים בתרבויות מסו-אמריקה, נמצא שרובם לא הזכירו כלל סיבות למבול. רק במיעוטם מסופר שהאל הוריד אותו בעקבות "חטאים" כלליים שאינם מפורטים, וייתכן שזו השפעת הנצרות. בכמה סיפורים וביניהם בפופול ווך, האפוס החשוב ביותר במיתולוגיה של המאיה, נאמר שהיה זה משום שבני האדם שכחו את האל הבורא, ובאחרים נאמר שמבול הורד "משום שהעולם היה ישן מאוד".

תפיסה זו לפיה העולם הוא עתיק מאוד וקיים במחזורים של בריאה והשמדה היא קרוב לוודאי פרה-קולומביאנית מקורית. האלים הבוראים במיתולוגיות המרכז אמריקניות תכופות מחריבים את העולם כולו ובוראים חדש. מספרם של מחזורי הבריאה מחדש משתנה במיתולוגיות שונות, ומוזכרות צורות שונות של חורבן: מבול, חיות טרף, סופות או גשם של אש. בסיפורים מסוימים נאמר שאוכלוסיית העולמות שהוחרבו הייתה שונה מזו של בני האדם הנוכחיים, למשל שהם היו ענקים או גמדים, והם הושמדו לחלוטין.

במקצת סיפורי המבול באמריקה המרכזית מוזכרים ניצולים, במספר ובהרכב משתנה, אשר צפים על מי המבול בתוך גזע עץ חלול, או מטפסים על עצים או פסגות גבוהות. לעיתים הם עושים זאת על דעת עצמם, ולעיתים זה בעצת האלים, אבל לאחר סיום המבול הם ממרים את מצוות האלים. באופן טיפוסי, בכמה מן הסיפורים האלו הניצולים מדליקים אש על אף שהאלים אסרו זאת. תכופות האלים מענישים ניצולים אלו בהפיכתם לחיות, כגון כלבים, קופים או דגים. מוטיב החוזר במספר סיפורי מבול באמריקה המרכזית כונה על ידי אתנולוגים "עקרת הבית הנעלמה", בו ניצל מן המבול רק גבר אחד, או לעיתים מספר גברים. כאשר הניצול שב בערב למחנה שהקים, הוא מגלה עקבות אורחת מסתורית שהדליקה אש, הכינה ארוחה ועשתה מלאכות בית שונות. הניצול אורב לעקרת הבית המסתורית, ומגלה כי זוהי כלבה או קופה. בכמה גרסאות הם מושמדים בידי האלים כעונש על הדלקת האש, ובאחרות הם נישאים וצאצאיהם מאכלסים את העולם. מוטיב זה מזכיר כמה מיתוסי מבול מזרח-אסיתיים, אלא ששם נפוץ דווקא הצירוף של כלב זכר ואישה נקבה.

עם הטולטק ייסדו במאה העשירית לספירה את עיר הבירה טולה. התרבות שלהם השפיעה רבות גם על התרבות האצטקית המאוחרת לה. הבורא במיתולוגיה הטולטקית ברא חמישה עולמות בזה אחר זה: עולמות העפר, האש, האוויר, המים והסלע. אנשי העולם הראשון היו מרושעים ונטרפו על ידי אוצלוטים. אנשי העולם השני היו טפשים ונהפכו לקופים. האנשים בעולם השלישי לא היו יראי שמים, ולכן עולמם הושמד באש. העולם הרביעי הוטבע במבול. כל עולם שהושמד, השמש שלו מתה. העולם החמישי הוא העולם הנוכחי. מיתוס דומה מאוד הנקרא כיום חמש השמשות (Five Suns) חוזר גם במיתולוגיה האצטקית, ואצל שאר עמי הנאוואטל ילידי מקסיקו. במיתוס האצטקי, מבול השמיד את העולם הרביעי, עולם המים, כאשר פטרוניתו, אלת הפריון והמים צ'לוויטלקו (Chalchiuhtlicue), בכתה במשך 52 שנים רצופות משום שבעלה, האל טלאלוק, התאכזר אליה. צ'לוויטלקו בנתה גשר בין הארץ והשמיים, שחסידיה הורשו לעבור בו, וכל שאר אנשי עולם המים הפכו לדגים.

באמריקה הדרומית

פסל מודרני של נחש האדמה מן המיתולוגיה של המפוצ'ה, בפארק באי צ'ילואה.

אצל העמים דוברי השפות האיימריות בהרי האנדים בבוליביה, האל הבורא היה אל השלג קון. במיתוס המבול המסופר אצלם, קון כיסה את העולם בשלג וקרח. אלי הפוריות שלחו את בנם איש הנשר לברוא עם חדש, הילידים החיים כיום ליד אגם טיטיקקה.

המיתולוגיה של האינקה סיפרה כי האל הבורא ויראקוצ'ה ברא בתחילה גזע של ענקים עשויים מאבן לאכלס את העולם. אבל הענקים היו מרדניים וקשים לשליטה, ולכן השמיד אותם ויראקוצ'ה במבול. לאחר המבול ברא ויראקוצ'ה את בני האדם. בגרסאות אחרות של הסיפור, ויראקוצ'ה השמיד את התרבות האנושית שקדמה לאינקה במבול הנקרא בשפת הקצ'ואה "אונו פאצ'אקוטי" (Unu Pachakuti), מילולית "המהפך של הזמן והמרחב באמצעות מים", והותיר רק זוג אחד של איש ואשה, אשר בכמה מן הגרסאות צפו אל אגם טיטיקקה בתוך תיבת עץ. פאצ'אקוטי הוא גם תוארו של הקיסר התשיעי של האינקה, שמלך במאה ה-15.

השבטים הקניארים, תושבי אקודור ונתינים של אימפריית האינקה, סיפרו שרק שני ילדים, בנים אחים, הצליחו להסתתר ולהימלט מן המבול. הם הואכלו על ידי שני תוכים, שהפכו לילדות. האחים רדפו אחרי הילדות, אך הצליחו לתפוס רק אחת מהן. ממנה מוצאם של כל השבטים הקניארים.

במיתולוגיה של המפוצ'ה בצ'ילה של היום, מבול נגרם על-ידי המאבק הקוסמולוגי בין "נחש האדמה" (Ten Ten-Vilu) לנחש הים (Coi Coi-Vilu). כתוצאה מן המבול נוצר ארכיפלג האיים חואן פרננדס.

היאמנה תושבי ארץ האש סיפרו שמבול הורד על-ידי הירח, משום שבני-האדם ידעו יותר מדי על "מסתרי הנקביות".

במיתולוגיות אפריקה

פסל אובטלה, האל בורא היבשה בדת היורובה, בעיר באהיה שבברזיל.

חוקרים אירופים סברו זמן רב כי בתרבויות אפריקה שמדרום לסהרה אין מיתוסי מבול, או רק כאלו שמקורם בהשפעות של סיפור המבול המקראי-נוצרי-מוסלמי. סברה זו מופיעה למשל אצל ג'יימס ג'ורג' פרייזר, בספרו המפורסם "ענף הזהב". אך בעשרות השנים האחרונות מתועדים עוד ועוד סיפורי מבול אפריקאים.

לפי מיתוס הבריאה בדת היורובה, בראשית היו רק השמים ממעל, שנשלטו על ידי חבורת אלים בראשות האל העליון אולורון, והמים מלמטה, שנשלטו על ידי האלה אולוקון לבדה. אובטלה, האל השני במדרג השמים, ברא יבשה ואנשים שימלאו אותה. אולוקון רגזה על שחלק גדול מנחלתה אבד לה, ובהתקף של זעם הורידה מבול ששטף את היבשה והטביע כמעט את כל תושביה. אורונמילה, אל הגורל והחוכמה, ירד מן השמים והחזיר את היבשה.

אצל המנדינקה מסופר על אדם צדיק שחילק את רכושו לאחרים. האל העליון אואנדה התחפש לאדם פשוט וביקש מזון מן האנשים. כולם סירבו, אך הצדיק נתן לאל את המזון האחרון שנותר ברשותו. בתמורה העניק האל לצדיק שלושה חופני קמח שהתחדשו תמיד ולעולם לא נגמרו, והביאו לו עושר רב. האל הזהיר את הצדיק לעזוב את המקום, והטביע את שכניו האנוכיים בגשם שירד שישה חודשים ברציפות.

אצל עם הקוואיה (Kwaya people) בצפון טנזניה מסופרת מעשייה על זוג נשוי שברשותם הייתה קערת מים פלאית שמעולם לא אזלו ממנה המים. הם הזהירו את כלתם החדשה לעולם לא לגעת בקערה, אך הכלה הסקרנית לא יכלה להתאפק, ושברה את הקערה בשגגה. מן הקערה השבורה זרם שיטפון אדיר שהטביע את כל האנשים.

בדת הקונגו מסופר על אשה קשישה שעורה מכוסה בפצעים, שהגיעה לעיירה בעמק. היא ביקשה מחסה אך נדחתה בכל הבתים, עד שהתקבלה בבית האחרון, שם טיפלו בה עד שהבריאה. כשהגיעה שעתה לעזוב, היא אמרה למארחיה לבוא איתה. יום לאחר שעזבו, האל העליון נזאמבי הוריד על העיירה גשם כבד, עד שהמקום הפך לאגם וכל תושביו טבעו.

אצל המבוטי, עם ציידים-לקטים פיגמים שכיום הוא חלק מן הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מסופר על זיקית ששמעה רעשים מוזרים מתוך עץ. היא כרתה את גזעו, ומשם בקע מבול אדיר שהציף את כל הארץ. מתוך מי המבול הופיעו האיש והאישה הראשונים. הזיקית במיתולוגיה של המבוטי (Mbuti mythology) היא התגלמות טיפוסית של האל הראשי קונובואום (Khonvoum). אל זה גם מתואר כבעליה של קשת עשויה משני נחשים, המתגלית לבני האדם כקשת בענן.

במיתוס הבריאה של עם האקואי (Ekoi people) בניגריה נאמר כי בתחילה לא היו כלל מים על האדמה. האדם הראשון אטים נה ביקש מים מאל השמיים אובאסי אוסאו. האל העניק לו דלעת שבתוכה שבע אבנים שקופות. בכל מקום שבו קבר האדם הראשון אבן באדמה פרצו מים ונוצר אגם. כאשר נפוצו צאצאיו של האדם הראשון על פני האדמה, הוא אמר להם לקחת אבנים שקופות מן האגמים, ולקבור אותן בנחלותיהם כדי ליצור אגמים נוספים. אך אחד מנכדיו אסף אבנים רבות וקבר את כולן במקום אחד בנחלתו. מהן פרץ שיטפון שאיים להטביע את הארץ כולה. האדם הראשון התפלל לאל שייבש את השיטפון, אך השאיר את האגם שהציף את כל נחלתו של הנכד הסורר.

מיתוס המבול של שבט המסאי בקניה מושפע בבירור מסיפור המבול המקראי, קרוב לוודאי דרך כתבי קודש מוסלמים או נוצרים. יש בו אל בורא הזועם על חטאיהם של בני האדם ומוריד מבול על האדמה, שממנו ניצלים בתיבה רק צדיק אחד, בני משפחתו ובעלי-חיים מכל מין. האל הבורא נקרא אצל המסאים אן-קאי, הצדיק טומבאינוט, והציפורים שהוא משלח כדי לבדוק אם קלו המים הם בתחילה יונה ולאחריה נשר.

במיתוס הבריאה של עמי המאנדה במערב אפריקה יש מספר גרסאות של סיפור מבול. במרכזן עומד המאבק בין שני אחים תאומים: האל הטוב פארו והאל המרושע פמבה. פארו, שהוא אל פריון המגלם את נהר הניז'ר, מציף את הארץ בכדי למחות את הרוע של אחיו, ורק האנשים הטובים ניצלים.

במיתולוגיות אוקיאניה

בהוואי תועד סיפור הגיבור נוּ'אוּ-פוּלה, שפירושו בהוואית "נו'או המתפלל", אשר ניצל ממבול בספינה גדולה שעליה בית. הספינה נחה בפסגת הר מאונה קיאה ונו'או הקריב חזיר לירח, אך האל הבורא במיתולוגיה ההוואית, קאנה (Kāne), ירד משמים על קשת בענן והסביר כי הוא שאחראי למבול ולהצלה. סיפור זה תועד לראשונה רק במאה ה-19, ובסבירות גבוהה מתפלמס עם דמות נוח וסיפור המבול המקראי, שהגיעו להוואי באמצעות מסיונרים נוצרים.

לפי סיפור שסופר באיי פיג'י, לאל נדנגאי הייתה ציפור חביבה עליו. שניים מנכדיו הרגו אותה וקברו בהסתר את פגרה, אך אוטו, שליחו של נדנגאי, חשף את פשעם. במקום להתנצל הם נמלטו להרים, ומצאו מקלט אצל נגרים שבנו מבצר עץ כדי לעצור את נדנגאי. המבצר עמד בפני התקפות צבאותיו של נדנגאי במשך שלושה חודשים, אך אז הציף נדנגאי את האיים במבול של גשם. המורדים התפללו לאלים אחרים שיעזרו להם, ואל הנגרים רוקורו לימד אותם לבנות סירות קאנו. הם שטו ואספו ניצולים נוספים. שמונה מהם שרדו על אי אחד, המוצג גם היום כמקור לשאר תושבי פיג'י.

על שני גיבורים במסורת המאורית, רואטאפו (Ruatapu) וטאווהאקי (Tāwhaki), נוספו סיפורים נפרדים שבהם גרמו למבול בשל קנאתם באחים שנואים. זוהי כנראה השפעה מאוחרת של סיפור המבול המקראי דרך הנצרות בניו זילנד. במסגרת השפעות אלו, סבו של טאווהאקי, ששמו המקורי במסורת המאורית הוא המא, פורש כשם בן נח מן המקרא.

במיתולוגיות אוסטרליה

ציור סלע של נחש הקשת.

תאורי שיטפונות גדולים נדירים מאוד במיתולוגיות של הילידים האבוריג'ינים באוסטרליה. אך נפוצה בהם דמות מיתית שאתנולוגים כינו "נחש הקשת", בשמות מקומיים שונים. נחש הקשת לעיתים מוצג כאל הבורא, ובדרך-כלל הוא מתואר כחי בבורות מים. כאשר הוא עובר מבור אחד למשנהו הוא נראה בדמות הקשת בענן. ציורי סלע של נחש הקשת בארץ ארנהם בטריטוריה הצפונית מתוארכים לתקופה של 4,000 עד 6,000 שנה לפני זמננו ולפיכך תוארו כ"דת העתיקה בעולם". ארכאולוגים שיערו שראשית הופעתם קשורה להצפת אזורי החוף באוסטרליה בראשית ההולוקן.

האחיות וואווילאק (Wawalag) הן שתי דמויות בוראות במיתולוגיה של אנשי היונגור (Yunggor) בארץ ארנהם. מסופר כי דם הווסת (או בגרסה חלופית של הסיפור, דם הלידה) של אחת מהן זיהם בור מים שבו חי יורלונגור, שמו המקומי של נחש הקשת. יורלונגור זעם על כך והוריד מבול אשר שטף את הארץ ובלע את האחיות ואת בניהן התינוקות. לאחר מכן הפך יורלונגור לקשת בענן, ירד לאדמה והקיא את האחיות ואת בניהן כשהם בחיים. סיפור זה שימש כבסיס לטקסי בגרות אצל בני היונגור.

שיטפון בקווינסלנד בשנת 2010.

אנתרופולוגים מאוניברסיטת אוטגו תיעדו את היווצרותו והתפתחותו של סיפור מבול אצל ילידים אוסטרלים באזור נהר פיצרוי בקימברלי, מאז שנות ה-40 של המאה ה-20, כתגובה לסיפור המבול המקראי שסופר על ידי מיסיונרים נוצרים, ובדומה להיווצרות דתות מטען באיים אחרים באוקיינוס השקט. כמה מן הילידים סיפרו כי מצאו את שרידי תיבת נח באזור בשולי המדבר האוסטרלי. לפי אחת ההשערות, הילידים למעשה נתקלו במטוס אוסטרלי או יפני שהתרסק במקום בזמן מלחמת העולם השנייה, אך לא זיהו אותו ככזה עקב חוסר הכרותם עם מטוסים. לפי הסיפור, גרסת "האדם הלבן" לפיה תיבת נח סיימה את מסעה במצרים (נראה שיבוש הגרסה המקראית על ידי הילידים), היא חלק מן המזימה לדיכוי הילידים, שכן התיבה למעשה סיימה את מסעה באוסטרליה. המבול התרחש בתקופת זמן החלום, כאשר לבנים וילידים חיו יחד באוסטרליה. אך לתיבה עלו רק האנשים הטובים, שהיו ילידים, ולכן נעלמו הלבנים מאוסטרליה עד חזרתם לשם במאה ה-18.

ראו גם

• הגישה המדעית למיתוס
• הגישה הפילוסופית למיתוס
• מכתש בורקל

לקריאה נוספת

• David Leeming, Creation myths of the world: an encyclopedia, ABC-CLIO, LLC, Santa Barbara, California, 2010 (2nd Ed.). ISBN 978-1-59884-174-9
• Dundes, Alan, ed. The flood myth. Univ of California Press, 1988.
• Finkel, Irving. The Ark Before Noah: decoding the story of the flood. Hachette UK, 2014.
• Witzel, E. M. (2012). The origins of the world's mythologies. Oxford University Press.
• Lewis, Mark Edward. The flood myths of early China. SUNY Press, 2006.
• Montgomery, D. R. (2012). The Rocks Don't Lie: A Geologist Investigates Noah's Flood. WW Norton & Company

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מיתוסים של מבול בוויקישיתוף

• רשימת מיתוסים של מבול מסביב לעולם באתר טוקאוריג'ינס.
• מיתוסים של מבול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חיפוש מקוון באינדקס המוטיבים של הספרות העממית (לחיפוש מוטיבים של מבול הקלידו deluge בתיבת החיפוש).
• המבול והמיתוסים של מסופוטמיה, באתר על התורה
• מבול, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

ערך מומלץ