ח'רבת דווארה
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| נבנה |
המאה ה־10 לפנה״ס  |
| אתר ארכאולוגי | |
| ארכאולוגים |
ישראל פינקלשטיין |
| מיקום | |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 31°51′59″N 35°17′32″E / 31.866342603962°N 35.292157196847°E |
|
(למפת הרי ירושלים רגילה)   ח'רבת דווארה | |
  | |
ח'רבת דווארה היא אתר ארכאולוגי חד-תקופתי מהמאה ה-10 לפנה"ס, בין הכפר הפלסטיני מוח'מאס להתנחלות הישראלית מעלה מכמש. בשנות ה-80 התקיימו באתר חפירות בניהולו של הארכאולוג ישראל פינקלשטיין בהן נתגלה יישוב קטן ומבוצר שניטש על ידי יושביו. לאתר חשיבות רבה בהבנת התהוות האומה הישראלית והוא מתקשר עם סיפור מלחמת מכמש המתואר בספר יהושע, בו הביסו שאול, מלכה הראשון של ממלכת ישראל, ובנו יהונתן, את הפלשתים וכך שחררו את הישראלים מכיבוש פלשתי.
לאתר מאפיינים חריגים בהיותו אתר קטן ומבודד, הנמצא באזור נחות מבחינה חקלאית ובכל זאת נבנו בו ביצורים מרשימים. הבנת מהות האתר היא מוקד של ויכוח בין חוקרים שונים שונים, אשר הציעו שהאתר הוא אתר ישראלי, פלשתי או יהודאי.
באתר נמצאו עדויות בודדות לפעילות מסוימת בתקופות קדומות יותר, כמו גם שרידים המעידים על פעילות חקלאית בתקופות מאוחרות יותר, אך עיקרו ביישוב המבוצר שהוקם על סלע היסוד.
מיקום ותיאור האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתר נמצא בסְפָר המדבר של הרי בנימין על ראש גבעה שטוחה שגובהה 600 מטר מעל לפני הים, המהווה רכס המוקף בואדיות ממזרח ומערב. הגבעה עשויה סלע קירטון. מן האתר ניתן להשקיף על ים המלח ועבר הירדן ממזרח, מדבר יהודה מדרום-מזרח, הר הזיתים והר הצופים מדרום-מערב, תל אל פול, א-ראם וסביבת אל-בירה ממערב והכפרים דיר דיבוואן, טייבה ורמון מצפון.
באתר עצמו זוהו שלושה בורות מים שנחצבו בסלע ועוד חמישה או שישה בורות מים חצובים למרגלותיו, המשמשים את להשקיית הצאן של רועי הכפר מו'חמאס. בראש האתר נשתמרה היטב חומה המתחמת מתחם בעל צורה סגלגלה ומכאן כנראה שמו של האתר בערבית, ח'רבת אד-דווארה ("החורבה העגולה"). בעת החפירות נתגלה כי החומה שנמצאה על פני השטח היא שרידי מדרגה חקלאית שנבנתה בתקופות מאחרות יותר כאשר שימש האתר לחקלאות והשתמשה באבני החומה מתקופת הברזל שנמצאה מיד מתחתיה. מרכז האתר, בחלקו הגבוהה ביותר, סבל מסחיפה ונחשף בו סלע היסוד.[1]
תולדות המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסקירה המודרנית הראשונה של האתר התקיימה על ידי זכריה קלאי במסגרת "סקר החירום" של יהודה, שומרון ורמת הגולן. ב-1968 קלאי זיהה באתר את החומה ומספר מבנים וקבע את זמנם של החרסים באתר לתקופת הברזל א', המקבילה בזמנה לתקופת התנחלות של שבטי ישראל המתוארת בתנ"ך. עמיחי מזר, דוד עמית, וצבי אילן ביקרו באתר במסגרת הסקר של הדרך הקדומה ממכמש ליריחו. החוקרים זיהו באתר קנקני שפת צווארון ושרידי עמודים מונוליתיים. בעקבות ממצאים אלו תיארו החוקרים את האתר כאתר האופייני להתיישבות שבטי ישראל באזור ההר המרכזי, וייתכן והיה קיים בעת מלחמת מכמש המתוארת במקרא בין שאול ויהונתן לפלשתים.[2]
חפירות באתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
שתי עונות חפירה קצרות התקיימו באתר בסתיו 1985 ו-1986 על ידי הארכאולוג ישראל פינקלשטיין מטעם המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן והחברה להגנת הטבע. לחפירה סייעו המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי, קצין המטה לארכאולוגיה בשטחי איו"ש, מועצה אזורית מטה בנימין ותלמידים מבית ספר שדה עפרה.[3]
בחפירה נחשפו שלושה אזורים שונים, כולם בקצוות האתר וכללו את תוואי החומה. השטח העיקרי הוא שטח A שנפתח בעונה הראשונה לחפירה במערב האתר. בעונה השנייה נפתחו גם שטח B ושטח C, שניהם בחלקו המזרחי של האתר. בחפירות נמצאו שרידים המייצגים תקופה אחת, כמעט ללא עדויות לשלבי בנייה שונים או סימני חורבן. ממצא כלי החרס כולל בתוכו מספר קטן של כלים שלמים, המעיד על כך שהאתר ניטש ולא נהרס.[4] שטחי החפירה מהווים כ-20% משטח האתר המיושב.[5]
ממצאי החפירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חומת ההגנה מתקופת הברזל נחשפה ברובה בשטח A ונבנתה ישירות על סלע היסוד מסלעים גדולים וקוטרה נע בין 2 ל-3 מטר. בחלק אחד שרדה עד לגובה של כמטר. בסמוך לחומה נמצאו שרידים של שלושה מבנים המתוחמים באמצעות שורות עמודים, ככל הנראה בסגנון בית ארבעת המרחבים. הבתים נבנו בצמוד לחומה ויחד עם החומה מהווים מעין חומת סוגרים. באחד המבנים נמצא טאבון. בשטח C ו-B נמצאו מבנים נוספים כמו גם שרידי מתקנים, אך אזור זה באתר נפגע קשות מסחיפה וקשה לעמוד על תוכנית המבנים.[6]
מכלול כלי החרס כולל קערות, מכתשים, סירי בישול, כדים, קנקנים, פכיות, פיטס, קנקני אגירה, (כלי אחסון גדולים) וגביעים. חרס ייחודי אחד מייצג פני אריה (רק החלק של האף והפה נמצא). ייתכן ומדובר בספל עם דמות אריה, הדומה לאלו מהסגנון הפלשתי שנמצאו באזור מישור החוף ועמק יזרעאל. עד החפירה לא נמצא באזור ההר ממצא דומה. כלי החרס האלה מתוארכים ברובם למאה ה-11 לפנה"ס. נמצאה כמות קטנה של כלים מתקופת הברונזה התיכונה ב' (סביבות 1800–1550 לפנה"ס) שלא מספיקה כדי להעיד על התיישבות קבע באזור. חרסים מאותה התקופה נמצאו בשני אתרים סמוכים על ידי צוות החפירה. יש לציין כי באתר לא נמצאו עדויות לפעילות חקלאית, כגון אסמים, להבי מגל ואבני רחיים.[7] באתר נמצאה כמות קטנה ביותר של עצמות בעלי חיים, אשר היו שייכות ללפחות 7 פרטים שונים. העצמות שייכות לצאן, בקר, כלב ואייל.[8]
תיארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
על סמך הממצא הקיראמי, פינקלשטיין טען תחילה כי האתר התקיים במשך כמאה שנים או יותר, בסביבות 1050–900 לפנה"ס. עקב הכמות הקטנה של כלים שלמים ובהעידר סימני חורבן, נראה כי האתר ניטש ולא נחרב והתושבים לקחו עמם את הכלים השימושיים.[9] על סמך מחקר בדרום השומרון והשימוש בשיטת תיארוך פחמן-14, מתקן נדב נאמן את זמנו של האתר למאה ה-10 לפנה"ס. פינקלשטיין טען כי את חורבן האתר יש למצוא בעת או קצת אחרי מסעו הצבאי של פרעה שושנק הראשון (המזוהה עם שישק המקראי), בסביבות 930 לפנה"ס. החוקר נדב נאמן חלק על דעתו של פינקלשטיין כי האתר התקיים כמאה שנים, וטען כי הוא התקיים לזמן קצר, לכל היותר לכמה עשורים, לכל המאוחר עד 950 לפנה"ס.[10]
מאפייני האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאתר מאפיינים ייחודיים, בכך שמדובר באתר מבודד הנמצא באזור סמי-מדברי בעל פוטנציאל חקלאי ירוד ובכל זאת הוא מבוצר היטב. הביצורים באתר הם מאסיביים ביחס לגודלו ומיקומו ודוגמאות לביצורים בסדר גודל זהה נמצאו רק באתרים הגדולים לפחות פי שלושה או ארבעה מאתר זה. נראה כי באזור זה עיקר הכלכלה היישובית מבוססת על תבואה, אך בניגוד לאתרים אחרים בסביבה, לא נמצאו עדויות לפעילות חקלאית באתר. בנוסף, באזור התקיימו עוד שלושה אתרים כפריים באותה התקופה, וייתכן שאלה השתמשו בשטח החקלאי הסמוך לח'רבת דווארה, מה שמקטין את הפוטנציאל החקלאי של היישוב.[11] פינקלשטיין חישב כי האתר יכל לתמוך ב-75–100 תושבים.[12]
זיהוי האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
פינקלשטיין הציע שלוש אפשרויות לתיאור האתר:
- האתר נבנה על ידי שאול במהלך מלחמותיו בפלשתים באזור בנימין וניטש לאחר הניצחון
- האתר נבנה בעקבות ניצחונו של שאול על הפלשתים כדי לבסס את שלטונו באזור
- האתר נבנה על ידי הפלשתים על מנת לבסס את שלטונם על חבל ההר וניטש לאחר תבוסתם
לטענתו, האתר אינו יכול להיות פלשתי משום שלא נמצאו בו כלים פלישתיים (פרט לספל עם ראש אריה) ומשום שהוא נבנה לפני חדירת הפלשתים להר, ואין סיבה שאתר עם מאפיינים מורכבים כאלה יקום על ידי שאול לאחר המלחמה כי לא יהיה בו צורך. עם כך סבר פינקלשטיין כי כי האתר נבנה על ידי שאול כבסיס בזמן המלחמה נגד הפלשתים. תיאור זה מתאים למיקומו המבודד של האתר ולביצוריו המשמעותיים. הוא גם מספק סיבה לעזיבתו במאה ה-10 לפנה"ס, כאשר עברה ליבת היישוב למרכז ההר ולשפלה, ולא היה יותר צורך באתר מבודד ללא בסיס כלכלי. בכל זאת מעלה פינקלשטיין את השאלה, אם היה האתר ישראלי, מדוע הפלשתים אפשרו לו להתקיים?[11] אברהם פאוסט תומך בהצעתו של פינקלשטיין, אך נמנע לקשר את האתר ישירות לשאול, שכן אין שום עדות מובהקת לכך ששאול אחראי או לא לבניית האתר.[13]
הוצעו בעבר מספר אפשרויות לזיהוי של האתר עם מקום מקראי, בהן "בית-אוֶן" המוזכר בספר יהושע. נדב נאמן זיהה את בית-אוון עם אתר הפולחן בבית אל. פינקלשטיין הציע לזהות את האתר עם "גילגל" בו חנה שאול על פי הנרטיב המקראי. לדעת חוקרים מסוימים, השם "גילגל" הוא שמם של שלושה עד שבעה אתרים שונים. השם מתאים לצורת האתר ומיקומו. כל האתרים שזוהו כ"גילגל" נמצאו או במדבר או בספר המדבר, היכן שאתרי מתחם מעגליים כמו ח'רבת דווארה נפוצים. עם זאת, הממצאים באתר אינם מספקים כדי לאמת בוודאות את הצעה זאת.[14]
אתר פלשתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנגד, נדב נאמן שולל את הזיהוי עם אתר ישראלי ודווקא מזהה אותו כאתר פלשתי שנבנה על מנת לבסס את שלטונם על האזור. כאמור לעיל, נאמן התנגד לקביעה של פינקלשטיין כי האתר התקיים למשך כמאה שנים. עוד טען נאמן כי שבר החרס המציג פנים של אריה הוא עדות ממשית לנוכחות פלשתית באתר. ובכל מקרה, לדעתו מחסור בכלים פלשתיים אינו שולל את הקמת האתר ביוזמה פלשתית (בדומה לבסיסים אשוריים שהוקמו בתקופות מאוחרות יותר ובהם לא נמצאו כלים מהסגנון האשורי). מיקומו של האתר מעלה בעיה נוספת. לדעת נאמן, אילו הישראלים היו בונים מצודה כחלק מהמאבק בפלשתים, הם היו עושים זאת בצידו המערבי של ההר, המשקיף לכיוון ארץ הפלשתים, ולא בצידו המזרחי, המשקיף לעבר הירדן.[15]
על אף שנאמן הטיל ספק במהימנותו של הנרטיב המקראי, הוא הפנה לפסוק מספר שמואל, המספר כי כאשר ניצחו שאול ויונתן את הפלשתים במכמש, אנשים "עברים" שהיו לצד הפלשתים ערקו לטובת שאול ויהונתן.[16] נאמן הציע שבח'רבת דווארה יישבו שכירי חרב (אולי אותם "עברים" הם קבוצות פורעי חוק המתוארות במקורות חוץ-מקראיים כ"עפירו") שנשכרו על ידי הפלשתים על מנת לשלוט על לשלוט על האזור, להתנכל ליישובים הכבושים ולאבטח את הדרך מן ההר לבקעת הירדן דרך יריחו. ייתכן כי הספל עם פרצוף האריה היה שייך למפקדם הפלשתי. אותם שכירי התקיימו על חשבון תושבי הסביבה הכבושים ולכן באתר אין עדות לפעילות חקלאית. לאחר ניצחון הישראלים על הפלשתים, לא היה לישראלים כל צורך באתר ולכן הוא ניטש. הצעה זאת מסבירה מדוע באתר רק פריט אחד המקשר אותו לפלשתים, ומוצא עדות בנרטיב המקראי המתאר תושבים מהמקום שמשתפים פעולה עם הפלשתים.[17]
אתר יהודאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
סברה נוספת הוצעה בעקבות התגליות בחורבת קייאפה, עיר מבוצרת בעמק האלה שהתקיימה באותו הזמן של האתר בח'רבת דווארה. את העיר מזהים מנהלי החפירה יוסף גרפינקל וסער גנור כאתר יהודאי. החוקרים הציגו קווי דמיון בין שני האתרים: שניהם יישובים מבוצרים מהמאה ה-10 לפנה"ס ושניהם נבנו על סלע יסוד ולא על חורבות יישוב קודם. לכן מציעים החוקרים כי האתר בח'רבת דווארה הוא למעשה מצודה יהודאית, המהווה את גבולה המזרחי של ממלכת יהודה, בעוד חורבת קייאפה מהווה הגבול המערבי. זיהוי זה מתבסס על העמדה הרווחה במחקר, כי אין עדות לקיום ממלכת ישראל המאוחדת וכי ממלכת יהודה וממלכת ישראל הצפונית התקיימו במקביל מראשיתן.[18] נאמן לעומת זאת, הציע לזהות את חורבת קייאפה כאתר כנעני, אותו כבש מלך גת הפלשתית ולאחר מכן כבש את אזור ההר ובמסגרת הכיבוש הוקם המאחז הפלשתי בח'רבת דווארה, על סמך הנרטיב המקראי.[19]
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- I. Finkelstein, Excavations at Kh. ed-Dawwara: An Iron Age Site Northeast of Jerusalem, Tel-Aviv 17 (1990), pp. 163–208.
- Nadav Na'aman, "Ḫirbet ed-Dawwāra" — a Philistine Stronghold on the Benjamin Desert Fringe, Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins, 2012, Bd. 128, H. 1 (2012), pp. 1-9
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מידע על חירבת א-דווארה בקטלוג הספרייה הלאומית
חירבת א-דווארה (יהודה ושומרון), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Finkelstein (1990), p. 163
- ^ עמיחי מזר, דוד עמית, צבי אילן, 'דרך הגבול' שבין מכמש ליריחו וחפירות חורבת שילחה, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה יז, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1983, עמ' 237
- ^ Finkelstein (1990), p. 165
- ^ Finkelstein (1990), p. 166
- ^ Finkelstein (1990), p. 196
- ^ Finkelstein (1990), pp. 166–175
- ^ Finkelstein (1990), pp. 176–192
- ^ Moshe Sadeh (1990), "Animal Remains from Khirbet Ed-Dawwara", Tel Aviv, 17(2), p. 209
- ^ Finkelstein (1990), p. 195
- ^ Na'aman (2012), pp. 1–2, 4
- ^ 1 2 Finkelstein (1990), pp. 201–203
- ^ Finkelstein (1990), pp. 198–199
- ^ Settlement Patterns and State Formation in Southern Samaria and the Archaeology of Saul, in: C. S. Ehrlich/M.C. White, Saul in Story and Tradition (Tübingen), p. 32.
- ^ Finkelstein (1990), pp. 203–205
- ^ Na'aman (2012), pp. 3–5
- ^ שמואל א פרק יד, פסוק כא
- ^ Na'aman (2012), pp. 5–7
- ^ Garfinkel Y, Streit K, Ganor S, Hasel MG (2012), State formation in Judah: biblical tradition, modern historical theories and radiometric dates at Khirbet Qeiyafa. Radiocarbon 54(3–4): p. 368
- ^ Na'aman (2012), p. 5