ג'ון קריו אקלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ון קריו אקלס
John Carew Eccles
לידה 27 בינואר 1903
מלבורן, ויקטוריה, אוסטרליה
פטירה 2 במאי 1997 (בגיל 94)
לוקרנו, שווייץ
ענף מדעי רפואה
עיסוק פילוסופיה של הנפש
מדעי המוח
מקום לימודים אוניברסיטת מלבורן
אוניברסיטת אוקספורד
מנחה לדוקטורט צ'ארלס סקוט שרינגטון
מוסדות האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה
תלמידי דוקטורט סטיבן קפלר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
המדליה המלכותית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ון קריו אקלסאנגלית: John Carew Eccles;‏ 27 בינואר 19032 במאי 1997) היה נוירופיזיולוג ופילוסוף אוסטרלי, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1963, יחד עם אלן לויד הודג'קין ואנדרו פילדינג הקסלי "על תגליותיהם לגבי המנגנונים היוניים המעורבים בעירור ובעיכוב של החלקים הקיצוניים והמרכזיים של קרום תא העצב"[1].

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון קריו אקלס נולד ב-27 בינואר 1903 בעיר מלבורן שבמדינת ויקטוריה. בשנת 1925 באוניברסיטת מלבורן סיים תואר ראשון ברפואה והחל להתעניין בבעיית גוף-נפש. לאחר לימודי התואר הראשון, אקלס נסע ללמוד אצל צ'ארלס סקוט שרינגטון באוניברסיטת אוקספורד בחסות מלגת רודס. בשנת 1929 סיים את לימודי הדוקטורט בפילוסופיה.

בשנת 1937 חזר אקלס לאוסטרליה, שם עסק במחקר במהלך שנות מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה מונה לפרופסור באוניברסיטת אוטגו שבניו זילנד. בשנים 19521962 עבד באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה.

בשנת 1958 זכה באות הכבוד Knight Bachelor ובשנת 1962 במדליה המלכותית. החל משנת 1990 היה חבר במסדר אוסטרליה.

אקלס נפטר ב־2 במאי 1997 בסמוך לעיר לוקרנו שבשווייץ. במרץ 2012 נחנך בניין על שמו באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית, אשר נבנה מכספי חבר העמים הבריטי.

עיקרי המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהתקופה בה שהה באוקספורד עסק מחקרו בעיקר במהות הקשר בין תאי העצב, גם במערכת העצבים המרכזית ובם במערכת העצבים האוטונומית, כשהוא משתמש בשיטות של אלקטרופיזיולוגיה שהתפתחו במהירות באותה תקופה. השנים שלפני מלחמת העולם השניה היו שנים של מחלוקת חריפה בין המדענים העוסקים בנושא, בין הטוענים לקשר חשמלי בין תאי העצב, ובין הטוענים לקיומו של קשר כימי בסינפסות, תיאוריה שנדחפה בחוזקה על ידי הנרי דייל והקולגות שלו. בשנים המוקדמות אקלס היה בין המתנגדים החריפים לרעיון של הולכה כימית[2]. בהסתכלות לאחור, הויכוח העז תרם רבות להתפתחות הטכנולוגיה של הרישום האלקטרופיזיולוגי. האישור הסופי לקיומו של קשר כימי הגיע רק עם האפשרות להחדיר מיקרואלקטרודות לתוך תאים.

בשנת 1937 עזב אקלס את אנגליה לאוסטרליה, שם קיבל ניהול של יחידה קטנה למחקר רפואי בסידני. באוסטרליה הצטרפו אליו לשיתוף פעולה פורה ברנרד כץ וסטפן קופלר, איתם חקר את הסינפסה בין העצב המוטורי לסיבי השריר במודל חיה של חתולים וצפרדעים. במהלך מלחמת העולם השניה עסק מחקרו בעיקר במחקר שימושי הקשור למאמץ המלחמתי. בשנים 1944 עד 1951 עבר לאוניברסיות אוטגו בניו-זילנד, שם חידש את מאמציו לפצח את שאלת הקשר בין תאי עצב בסינפסות. ב 1951 הצליחו אקלס, ברוק וקומבס להכניס בפעם הראשונה מיקרואלקטרודה לתוך תא עצב במערכת העצבים המרכזית, ולרשום תגובות חשמליות של סינפסות מעוררות וסינפסות מעכבות[3]. הרישום הזה הבהיר באופן ברור את קיומן של סינפסות כימיות, והביא את אקלס להודות בטעותו מהעבר.



קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון קריו אקלס בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Nobel Prize in Physiology or Medicine 1963, NobelPrize.org (באנגלית אמריקאית)
  2. ^ Elliot S. Valenstein, The war of the soups and the sparks: the discovery of neurotransmitters and the dispute over how nerves communicate, New York Chichester: Columbia University Press, 2005, ISBN 978-0-231-13589-4
  3. ^ L. G. Brock, J. S. Coombs, J. C. Eccles, Synaptic excitation and inhibition, The Journal of Physiology 117, 1952-06, עמ' 8p