בית הקברות ממילא
 | |
| פרטי בית הקברות | |
|---|---|
| דת | אסלאם |
| קואורדינטות | 31°46′41″N 35°13′14″E / 31.778056°N 35.220556°E |
 | |
  | |
בית הקברות ממילא הוא בית קברות מוסלמי מהתקופה הממלוכית, שלו יסודות איובים ואף קדומים יותר. הוא שוכן במרכז העיר ירושלים בצמוד לגן העצמאות וזכה בקרב המוסלמים לחשיבות מיוחדת, עד כי ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין כתב ב-1495 כי "מי שנקבר בירושלים, במקום הנקרא זייתון אל-מלך (היא ממילא), ייקבר, אם אפשר לומר כך, בשמים התחתונים". סביב הבעלות על המתחם התנהלו מאבקים משפטיים ואף אירועים אלימים.
תיאור בית הקברות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הקברות ממילא משתרע על פני חלקת קרקע מיוערת בדלילות השוכנת מזרחית לגן העצמאות, בין הרחובות אגרון, הלל, ומנשה בן ישראל. על חלק ניכר משטחו של בית הקברות שוכנת בריכת ממילא. אין קשר בין הבריכה ובין בית הקברות.
בבית הקברות מצויים כמה עשרות קברים, המתוארכים רובם ככולם לתקופה הממלוכית. רוב הנקברים זוהו כאנשי מעלה ויחס, ביניהם לא מעט שופטים, מושלים וכן נשים צדקניות ועשירות. חלק ניכר מהקברים מוזנח מאוד, המצבות שבורות ומפוזרות, ועשבייה מכסה אותן.
בין הקברים צומחים עצים מקומיים מוכרים, כמו אלונים, ברושים ואורנים, אך בולטת גם האלה האטלנטית הגדולה בעיר. רוב העצים עתיקים למדי, חלקם בני מאות שנים. בית הקברות הפך בשנים האחרונות לנקודה המרכזית בירושלים בה ניתן למצוא צבי יבשה.
שם בית הקברות[עריכת קוד מקור | עריכה]
השם ממילא הוא שיבוש של המילים "מָאמִן אללה", כלומר "מקום מבטחים של אללה", או מהמילים "מא מן אללה", כלומר "מה שבא מאללה", כשהכוונה היא כי גם המוות אינו בשליטתנו. זהו שמו הרשמי של בית הקברות בערבית גם בימינו. יש הסוברים כי השם 'ממילא' הוא שמה של גבירה מוסלמית שהייתה בעלת הקרקע בימי הביניים. כך או כך, השם חצה את גבולות בית הקברות, ומשמש גם את שכונת ממילא הסמוכה. בימי הביניים נקרא בית הקברות גם בשם "זייתון אל-מלכ" - "זיתֵי המלך", כמוזכר לעיל בדברי מוג'יר א-דין.
אתרים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תורבת כובכייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הקברות ממילא "נולד" עם בניית הקבר המפואר והבולט מכל האחרים - תּוּרְבָּת כּוּבָּכִּיָה - קברו של מושל צפת בתקופה הממלוכית - עָלָאא' א-דין אָידוּרְדָי אל כּוּבָּאכִּי. הלה ביקש להיקבר בירושלים, ולכן הובא אליה לאחר מותו ונקבר סמוך לחומותיה המערביות ולשער יפו, בשטח שהיה אז ריק מיישוב, ובו שרידים מעטים מאוד של קברים מן התקופה הרומית ומן התקופה הצלבנית.
על פתח התורבה מופיעה כתובת ועליה שמו של אל כּוּבָּאכִּי ותאריך פטירתו על פי הלוח המוסלמי (1289 על פי הספירה הכללית). על פי ספי בן-יוסף, הורה אל כּוּבָּאכִּי להקים את קברו מחלקי קברים של כמרים צלבניים מכנסיית הקבר. לאחר הצבת מבנה הקבר ביקשו מוסלמים נוספים להיקבר סביב "הכּוּבָּכִּיָה", וכך נוצר למעשה בית קברות מוסלמי באזור זה.
הקבר היה מוזנח מאוד. כתובות גרפיטי כיסו את קירותיו והוא שימש לא פעם כמקום לינה להומלסים ולנוודים. בחורף 2009 נוקה המבנה מבחוץ ונאטם מפני כניסת נוודים.
הקבר הצלבני[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-19 ערך החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גנו סקר בבית הקברות וזיהה קברים קדומים, אותם תיארך לתקופה הרומית. בין המצבות הממלוכיות הוא גילה גם מצבה קטנה אך מפוארת אותה תיארך לתקופה הצלבנית. מצבה זו מגודרת כיום והיא שוכנת מערבית לבריכת ממילא.
תורבת מנכורש[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמוך לקבר הצלבני שוכן מבנה קבר דומה בפארו לכובכייה. זוהי התורבה של מנכורש, ששימש כמושלה הצבאי של מצודת ירושלים הממלוכית, וכן כגָ'שְנֶכּיר, כלומר "נושא הכוס" - תפקיד מיניסטריאלי בכיר בסולטנות הממלוכית.
מערת האריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על גבולו המערבי של בית הקברות, בצמוד לרחוב מנשה בן ישראל, ישנם מערת קבורה ושרידי כנסייה שבנויה על מקום המכונה בשם "מערת האריה". האגדה הירושלמית הקשורה במערה זו מסופרת בשלוש גרסאות: על פי הגרסה הנוצרית מלאה המערה בעצמות הרוגי הכיבוש הפרסי שהתרחש בשנת 614 לספירה. הפרסים והיהודים טבחו בנוצרים והשליכו את גופותיהם בשטח בית הקברות. המלך הפרסי ציווה לאסוף ולשרוף אותן, אך אז לפתע הופיע אריה פלאי שאסף את העצמות למערה והגן עליהן. הגרסה היהודית מספרת סיפור דומה, אלא שהפעם ההרוגים הם יהודים, והטובחים הם היוונים. הגרסה המוסלמית מספרת כי במערה מצויים קדושים מוסלמים שנקברו בתחומי בית הקברות, עד שלילה אחד פרצה דליקה ושרפה את העצים ואת המצבות. הקדושים ניצלו באורח נס כאשר אללה העביר את עצמותיהם למערה, וכדי שלא יאונה להן כל רע, הציב שם אריה ענק השומר על עצמות הקדושים מדי לילה.
במאמץ להכשיר אתרי תיירות ומקומות קדושים בירושלים המערבית (שהמקומות הקדושים היחידים בה בין 1948 ל-1967 היו קבר דוד וקברי הסנהדרין), יועדה המערה על ידי משרד הדתות להיות אתר תיירותי ומקום התייחדות והנצחה. המערה נפתחה לאחר שזוהתה בספטמבר 1950 בטקס חגיגי במעמד מנכ"ל משרד הדתות שמואל זנוויל כהנא, הרוח החיה בשחזורה[1][2] ואף נעשה ניסיון למסד מנהג עלייה לרגל למקום בימי חודש אלול[3]. ב-1954 הפכה המערה לאתר תיירותי בתפילה חגיגית של יהודי תימן[4]. במפות ירושלים משנות החמישים והשישים מופיעה המערה בהבלטה כאתר תיירות. ב-1961 הציע שר האוצר, לוי אשכול, לראש עיריית ירושלים מרדכי איש-שלום לשכן במערה אריה חי כמו ב"גן הדובים" שבמרכז בירת שווייץ, ברן[5]. אולם חוסר ההכרה במקום כמקום קדוש על ידי הרבנות הראשית לישראל ומלחמת ששת הימים שפתחה את שלל האתרים הקדושים בעיר לביקורי תיירים גרמו לנטישת המקום והזנחתו[6].
המבנה המקומר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברחוב הלל הצמוד לבית הקברות מצפון ישנו מבנה מקומר, נטול קירות, השייך למעשה לבית הקברות. מבנה זה מופיע בתיאוריהם של עולי רגל, וכן בתמונות ובציורים עתיקים של בית הקברות, אך לא ידוע מי טמון בו ומי הוא מקימו.
מעמדו הדתי והמוניציפלי של בית הקברות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ 1921, הכין האדריכל צ'ארלס רוברט אשבי תוכנית בניין עיר בה הוגדרו לראשונה שימושי הקרקע בעיר (באנגלית: Zoning). בתוכנית הוגדר שטח פתוח נרחב הנקי מבניה מסביב לעיר העתיקה, עם מספר שלוחות בצפון ומערב העיר, כולל שטח בית הקברות ממילא, שסומן כבית קברות מוסלמי בשטח משולש הרחובות, רחוב המלך ג'ורג' במערב (שסומן אך עדיין לא נסלל באותה עת), רחוב גרשון אגרון וכיכר צרפת בדרום ורחוב הלל של ימינו בצפון. בשנת 1924 נחנך רחוב המלך ג'ורג' התוחם את בית הקברות ממערב[7]. אדמת בית הקברות הייתה בבעלות הווקף המוסלמי. בשנת 1928 החלה בנייתו של המלון המוסלמי פאלאס על גבולו הדרום-מערבי של בית הקברות. במהלך חפירת היסודות נתגלו עצמות מתים, והתברר כי תחומי בית הקברות גדולים משחשבו. אך קדושתו של בית קברות שלא היה בשימוש במשך 30–40 שנה פגה על פי ההלכה המוסלמית השריעה, ואף מותרת קבורה משנית[8][9].
בשנת 1948 עבר שטח בית הקברות לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים וזה העבירו בשנת 1952 לידי עיריית ירושלים. המקום נותר מוזנח והירדנים טענו שההזנחה במקום שקולה לפגיעה שלהם בבית הקברות היהודי בהר הזיתים[10]. בשנת 1957 החלו עבודות פיתוח להכשרת חלקו המערבי של בית הקברות כגן ציבורי - גן העצמאות. הגן נחנך בסוף שנת 1959[11]. בשנת 1960 הוקם בית הספר ארלוזורוב בחלקו הצפוני של הגן (היום בית הספר הניסויי ירושלים). בשנת 2002 הכריזה עיריית ירושלים על פרויקט היכל המשפט שיוקם במקום מבנה בית הספר שיהרס[12]. בשנת 2008 נערכה חפירת בדיקה בחצר בית הספר לצורך הקמת הפרויקט. בחפירה נמצאו שלדים וקברים מהתקופה שהשטח היה חלק מבית הקברות והפרויקט בוטל[13]. בשנת 1962 רכשה העירייה את המגרש הגובל בגן, לצורך בניית בית העירייה, אך התוכנית בוטלה[14]. לאחר ביטול התוכנית מכרה העירייה את השטח ליזמים פרטיים לצורך הקמת מלון לאונרדו פלאזה ירושלים שהושלם בשנת 1975[15][16]. בפינה הצפון-מערבית של בית הקברות הוקם חניון לבאי גן העצמאות, שפעל עד שנת 2005. בשנה זו החל מרכז שמעון ויזנטל לבנות על שטח החניון את המוזיאון לסובלנות, אך בנייתו הופסקה כשנה לאחר מכן, בשל התנגדות המוסלמים לבנייה על שטח בית הקברות. לאחר שלוש שנים פסק בג"ץ כי ניתן להמשיך את הבנייה של מוזיאון הסובלנות במקום, ובכך אישר את התקדימים לגבי מעמדו המוניציפלי של השטח. בישראל נטען שלאור יחס המוסלמים למקום עד שנת 1948 אין למנוע בנייה ישראלית במקום, דוגמת סלילת שביל מרוצף החוצה את בית הקברות והקמתו של מוזיאון הסובלנות. כדי לקדם את בניית המוזיאון, נערכה במקום חפירה ארכאולוגית מזורזת, שהתבצעה במשך 24 שעות ביממה, ובמהלכה הועברו מאות שלדים[17], חלקם בני מאות שנים לקבורה משותפת בסמוך לאתר.
עו"ד שמואל ברקוביץ, העוסק בצד המשפטי של הסכסוך הערבי-ישראלי כתב בספרו "מה נורא המקום הזה - קדושה, פוליטיקה ומשפט בירושלים ובמקומות הקדושים בישראל" (הוצאת כרטא, 2006) כי המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי תכננה לבנות אוניברסיטה ערבית על כל שטח בית הקברות, תוכנית שנגנזה מחוסר תקציב[דרושה הבהרה]. הסרת קדושת בית הקברות קיבלה משנה תוקף בשנת 1964, עת קבע נשיא בית הדין השרעי לערעורים, לבקשת ראש עיריית ירושלים, כי מותר להפוך חלק משטח בית הקברות לפארק ציבורי[דרוש מקור].
בשנת 2010 נתגלע סכסוך בין התנועה האיסלאמית לעיריית ירושלים ומינהל מקרקעי ישראל בנוגע לעבודות שנעשו במתחם במסגרת שיקום קברים ומצבות. העירייה טענה שבמסגרת השיפוץ הוקמו מצבות חדשות לקברים מזויפים, ודחפוריה הרסו כמה מאות מהן, בעוד שהתנועה האיסלאמית טענה כי מדובר בשיפוץ של שרידי קברים שהיו במקום[18][19].
בשנת 2017, התגלה מבנה קבר מרובע שבו שלדים בעבודות לסלילה מחדש של רחוב בן סירא והנחת תשתיות. רשות העתיקות קבעה כי מדובר במבנה מאוחר באופן יחסי, שאינו חוסה תחת חוק העתיקות (כלומר אינו עתיק יותר מ-300 שנה), ועל כן לא נערכה במקום חפירה ארכאולוגית רשמית. הקבר והשלדים בתוכו נשארו במקומם, והכביש נסלל מעליהם[20].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שכונת ממילא
- בריכת ממילא
- מוזיאון הסובלנות
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שמואל ברקוביץ, מה נורא המקום הזה - קדושה, פוליטיקה ומשפט בירושלים ובמקומות הקדושים בישראל, הוצאת כרטא, 2006.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תוכנית מתאר של בית הקברות מטעם רשות העתיקות, הכוללת תמונות, תצלום אוויר, תרשימים ופירוט תוכניות עתידיות במקום.
- מחקר של פרופ' יצחק רייטר 2011 מקום מבטחו של אללה? פרשת בית הקברות ממילא ומוזיאון הסובלנות
- האריה השומר מגן העצמאות - היסטוריה על המפה
- יואב שטרן ויהונתן ליס, הופסקה הקמת מוזיאון הסובלנות בי-ם שנבנה על בית קברות מוסלמי, באתר הארץ, 6 בפברואר 2006
- ניר חסון, מוזיאון של אי סובלנות | חמישה חודשים, מאות חופרים, מסביב לשעון - עדויות החופרים, באתר הארץ, 18 במאי 2010
- ניר חסון, מוזיאון של אי סובלנות | בג"ץ אישר להמשיך בעבודות על בסיס חוות דעת לא נכונה, באתר הארץ, 18 במאי 2010
- דיון מרובה משתתפים מומחים ואישי ציבור, בעניין הקמת מוזיאון הסובלנות בבית הקברות. בערוץ youtube.
- מורשת מוסתרת: מדריך לבית הקברות ממילא בירושלים (אורכב 04.01.2017 בארכיון Wayback Machine), עמק שווה, 2016.
- מיכאל יעקובסון: סקירה על דמויות נבחרות שנטמנו בבית הקברות ממילא, 25 באוקטובר 2017, xnet
בית קברות ממילא (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מעט מהרבה - מערת האריה, דבר, 15 בספטמבר 1950
- ^ י.ד., נתגלת מערת האריה שב"שדה הכובס", מעריב, 4 בספטמבר 1950
- ^ "מערת האריה" בירושלים בימי אלול, הצופה, 3 בספטמבר 1951
- ^ "מערת האריה" נפתחה לקהל, הצופה, 19 בספטמבר 1954
- ^ אריה למערה, מעריב, 9 ביוני 1961
- ^ דורון בר, קדוש לרגע - "מערת האריה" בממילא, עת-מול 231, נובמבר 2013 עמ' 23-26
- ^ ראה מפת התוכנית
- ^ גיא נרדי, הקרב על המתים: "מדינת ישראל שמה את עצמה במקום אלוהים", באתר גלובס, 18 בינואר 2018
- ^
באִסלאם: "וכך ימלא זמנכם הקצוב", באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך:דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד, לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2006
- ^ איזון בבתי קברות, דבר, 11 ביולי 1958
- ^ "גן העצמאות" בבירה ייחנך 10 ימים לפני הבתירות, על המשמר, 19 באוקטובר 1959
- ^ גל ניסים, הורי תלמידי ביה"ס הניסויי מתנגדים לפרויקט היכל המשפט, באתר גלובס, 14 ביולי 2002
- ^ ניר חסון, שלדים וקברים נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות באתר המיועד להקמת היכל המשפט בירושלים, באתר הארץ, 16 ביולי 2010
- ^ מעיינים ברכישת מגרש במרכז ירושלים, דבר, 25 ביוני 1962
- ^ טוביה מנדלסון, אושרו חריגות הבנייה במלון פלזה בירושלים, דבר, 15 ביולי 1975
- ^ פלאזה בירושלים יופעל בשנה הבאה, דבר, 19 באוגוסט 1973
- ^ ייתכן שאף יותר - הארכאולוג גדעון סולימני, שחפר באתר, העריך כי מדובר על כ-1,000 שלדים. ראו כאן, באתר הארץ, 18 במאי 2010
- ^ ניר חסון, עמוק באדמה, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2010
- ^ עוזי ברוך,מאות מצבות פיקטיביות הוסרו בממילא, ערוץ 7
- ^
ניר חסון, קבר מוסלמי שבו שלדים התגלה בעבודות בירושלים; הוא לא ייחפר וייסלל מעליו כביש, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2017
