ארנלדו פורלאני
 | |||||||
| פורלאני, 1979 | |||||||
| לידה |
8 בדצמבר 1925 פזארו, ממלכת איטליה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
6 ביולי 2023 (בגיל 97) רומא, איטליה | ||||||
| שם לידה |
Arnaldo Forlani  | ||||||
| מדינה |
איטליה | ||||||
| השכלה |
אוניברסיטת אורבינו | ||||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית-נוצרית באיטליה | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
|
אביר הצלב הגדול של מסדר הקבר הקדוש | |||||||
  | |||||||
ארנלדו פורלאני (באיטלקית: Arnaldo Forlani; 8 בדצמבר 1925 – 6 ביולי 2023) היה פוליטיקאי איטלקי שכיהן כראש הממשלה ה-43 של איטליה בין 18 באוקטובר 1980 ל-28 ביוני 1981.[1] כיהן גם כסגן ראש הממשלה, שר החוץ ושר ההגנה של איטליה.[2]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורלאני נולד בפזארו שבמחוז מארקה למשפחה ממעמד הביניים. ב-1948, לאחר שקיבל תואר במשפטים מאוניברסיטת אורבינו, החל את הקריירה הפוליטית שלו, כששימש בתפקיד מזכיר המחוז של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית עבור פזארו. ב-1954 הפך לחבר בוועד המרכזי של הדמוקרטיה הנוצרית.
בבחירות הכלליות באיטליה ב-1958, נבחר פורלאני לראשונה בלשכת הצירים, וייצג את מחוז הבחירה אנקונה. בשנת 1959, פורלאני הפך לאחד החברים הבולטים במפלגה הדמוקרטית-נוצרית בראשות אמינטורה פאנפאני. ב-1962 מונה לסגן מזכיר המפלגה, והחזיק בתפקיד זה עד 1969 תחת שלושה מזכירים שונים, אלדו מורו, מריאנו רומור ופלמיניו פיקולי.
קריירה פוליטית לפני ראשות ממשלת איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1968, הוא מונה לשר מניות הציבור בממשלה בראשות מריאנו רומור. באוגוסט 1969 הוא הפך לשר ליחסים עם האו"ם, בקבינט השני של השמועה. בנובמבר 1969 מונה פורלאני למזכיר הכללי של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית. במהלך כהונתו ניסה פורלאני להימנע מהתפוררות הברית הפוליטית של המרכז-שמאל, שהתערערה בשל חוסר היכולת להגיב ביעילות לקשיים הכלכליים והחברתיים של התקופה. הוא גם ניסה לחזק את קואליציית המרכז-שמאל האורגני עם המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הסוציאליסטית הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית.
.jpg)
בשנים 1974–1976 כיהן כשר ההגנה בממשלתו של אלדו מורו. לאחר מכן, עם הקמת ממשלתו של ג'וליו אנדראוטי, מונה לשר החוץ,[3] תפקיד בו כיהן עד 1979.
ראש ממשלת איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1980 היה פורלאני בין נותני החסות הראשיים של פלמיניו פיקולי בקונגרס המפלגה. פיקולי נבחר למזכיר הכללי של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית. בשל תפקידו הבסיסי בבחירתו של פיקולי, מונה פורלאני לראש ממשלת איטליה.[4]
פורלאני נחשב לפוליטיקאי לא ראוותני שניסה להתרחק מהפלגוניות במפלגתו, ונתפס כאיש שיכול לאחד מחדש את המפלגה הדמוקרטית-נוצרית. כראש ממשלה, הוא נאלץ להתמודד עם פרשיות שחיתות בתוך מפלגתו ועם התקפה מחודשת של טרור שמאל.
רעידת האדמה באירפיניה ב-1980[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך כהונתו, נאלץ פורלאני להתמודד גם עם רעידת האדמה של אירפיניה, שהתמקדה בכפר קונזה בקמפניה, וגרמה למותם של לפחות 2,483 בני אדם, לפציעתם של לפחות 7,700 בני אדם, והותירה 250,000 חסרי בית.[5][6]
ממשלתו של פורלאני הוציאה 59 טריליון לירות על שיקום, בעוד שמדינות אחרות שלחו תרומות. מערב גרמניה תרמה 32 מיליון דולר, וארצות הברית 70 מיליון דולר.[7] עם זאת, בתחילת שנות התשעים צצה שערוריית שחיתות גדולה. מתוך מיליארדי לירות שיועדו מראש לסיוע לקורבנות ולבנייה מחדש, החלק הגדול ביותר נעלם מהקרנות לשיקום רעידות אדמה בשנות ה-80. מתוך 40 מיליארד הדולר שהושקעו בשיקום רעידת אדמה, כ-20 מיליארד דולר הלכו ליצירת מעמד חברתי חדש לחלוטין של מיליונרים באזור, 6.4 מיליארד דולר הלכו לקאמורה, בעוד ש-4 מיליארד דולר נוספים הועברו לפוליטיקאים בשוחד. רק 9.6 מיליארד הדולרים הנותרים, רבע מהסכום הכולל, הוצאו בפועל לצרכים של אנשים.[8]
שערוריית P2 והתפטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת כהונתו כראש הממשלה פורסמה רשימת השייכים ללשכה הסודית P2. ה-P2 הייתה לשכת בונים חופשיים שנוסדה ב-1945, שעד ביטול אמנת הבונים החופשיים שלה ב-1976, הייתה ארגון חשאי, אולטרה-ימני[9][10][11] שפעל בניגוד לסעיף 18 של חוקת איטליה שאסרה על אגודות חשאיות. הלשכה הייתה מעורבת בפשעים ובתעלומות איטלקיות רבות, כולל קריסת בנקו אמברוזיאנו המזוהה עם הוותיקן, רציחות העיתונאי מינו פקורלי והבנקאי רוברטו קלווי ופרשות שחיתות.
הלשכה כונתה לפעמים "מדינה בתוך מדינה"[12] או "ממשלת צללים".[13] בין חברי הלשכה היו עיתונאים בולטים, חברי פרלמנט, תעשיינים ומנהיגים צבאיים – ביניהם סילביו ברלוסקוני, לימים ראש ממשלת איטליה.
כאשר המשטרה ערכה חיפוש בווילה של ראש הלשכה בשנת 1982, היא מצאה מסמך בשם "התוכנית ללידה דמוקרטית מחדש", שקרא לגיבוש התקשורת, דיכוי איגודים מקצועיים ושכתוב של החוקה האיטלקית.[14] עם זאת, הפרסום המאוחר של הדבר, הוביל לביקורת עזה כלפי פורלאני, בעיקר מהמפלגה הקומוניסטית. לכן הוא נאלץ להתפטר מתפקידו כראש הממשלה, ולהתרחק מאור הזרקורים של הפוליטיקה לתקופה מסוימת. התפטרותו, ומינויו של המנהיג הרפובליקני ג'ובאני ספאדוליני, לראשות הממשלה, הובילו למעשה לסיום שלטונה של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית באיטליה מאז 1945.[15]
אחרי ראשות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1982 התמודד פורלאני לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, בו כיהן בשנים 1969–1973, אך הובס על ידי סגנו לשעבר, צ'יריאקו דה מיטה. בשנת 1983 מונה המנהיג הסוציאליסטי בטינו קראקסי לראש הממשלה על ידי הנשיא סנדרו פרטיני, ופורלאני הפך לסגן ראש הממשלה.[16]
ב-1989 נבחר פורלאני בפעם השנייה לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, עם 85% מהקולות, וצ'יריאקו דה מיטה הפך לראש הממשלה.
בחירות 1992 ושאיפות נשיאותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבחירות הכלליות של 1992, המפלגה המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, בראשות פורלאני, הפסידה קולות רבים, אך הקואליציה שלה הצליחה לשמור על רוב קטן. עם זאת, מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, PCI, התפצלה לאחר נפילת ברית המועצות ולא הייתה הנהגת אופוזיציה. בבחירות לנשיאות באותה השנה הציעה המפלגה הדמוקרטית-נוצרית את פורלאני כמועמדה לנשיאות הרפובליקה. עם זאת, במהלך ההצבעות ה-5 וה-6, שנערכו ב-16 במאי 1992, החמיץ פורלאני את הבחירות של 39 ו-29 קולות בהתאמה. בעקבות תבוסות אלו, הסיר את מועמדותו לתפקיד.
תבוסות אלו, וכן מעורבותו של פורלאני במבצע מאני פוליטה, במסגרתו הואשם בקבלת כספים בלתי חוקיים, הובילו להתפטרותו מתפקיד מזכיר המפלגה באוקטובר 1992, ולפרישתו מהפוליטיקה.[17]
נפטר ברומא ב-6 ביולי 2023.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1981: Italy in crisis as cabinet resigns BBC.co.uk accessed 23 January 2008
- ^ Istituzioni di Diritto Pubblico
- ^ III Governo Andreotti
- ^ Arnaldo Forlani – Enciclopedia Treccani
- ^ Rovida, Andrea; Camassi, Romano Daniele; Gasperini, Paolo; Stucchi, Massimiliano (2011), Rovida, A.; Camassi, R.; Gasperini, P.; Stucchi, M. (eds.), CPTI11, the 2011 version of the Parametric Catalogue of Italian Earthquakes, Milano, Bologna: Istituto Nazionale di Geofisica e Vulcanologia, doi:10.6092/INGV.IT-CPTI11
- ^ USGS (4 בספטמבר 2009), PAGER-CAT Earthquake Catalog, Version 2008_06.1, United States Geological Survey, אורכב מ-המקור ב-2020-03-13
{{citation}}: (עזרה) - ^ Antonello Caporale (13 בדצמבר 2004), Irpinia, 20 anni dopo (באיטלקית), la Repubblica, נבדק ב-7 באפריל 2009
{{citation}}: (עזרה) - ^ Behan, Tom (1996). The Camorra. Routledge. p. 188. ISBN 978-1138006737.
- ^ Herman, Edward (2002). Manufacturing consent the political economy of the mass media. New York: Pantheon Books. p. 152. ISBN 0307801624.
...the extreme right-wing organization Propaganda Due (P-2), ...
- ^ Naylor, R. T. (2004). Hot money and the politics of debt. Montreal Que: McGill-Queen's University Press. p. 84. ISBN 0773572074.
...[Licio Gelli] organized a special, ultrasecret, ultrarightist lodge, Propaganda-Due
- ^ Bar, FirstName (2007). Where have all the fascists gone. Aldershot, England Burlington, VT: Ashgate. p. 39. ISBN 978-0754671541.
... a similar strategy of infiltration within the military milieu by Italian radical right-wing terrorist groups and clandestine elite pressure groups such as Propaganda-Due (P-2) ...
- ^ BBC On This Day: 26 May 1981
- ^ Jones, The Dark Heart of Italy, p. 187
- ^ Jones, The Dark Heart of Italy, p. 186
- ^ Giovanni Spadolini – Enciclopedia Treccani
- ^ "Bravo Forlani", dicono PCI e PRI
- ^ Eutanasia di un potere – Storia della politica d'Italia da Tangentopoli alla Seconda Repubblica
.svg)
