חוקת איטליה
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| מדינה |
 איטליה |
| כינוי | חוקת איטליה |
| סוג | חוקה |
| תאריך חקיקה | 22 בדצמבר 1947 |
| גוף מחוקק | האספה המכוננת האיטלקית |
| שטחים שעליהם חל החוק | איטליה |
| מטרת החוק | ייסוד הרפובליקה האיטלקית |
| אוסר | השבת המלוכה האיטלקית |
| תומכים | 453 |
| מתנגדים | 62 |
| חוברת פרסום | גזטה אופיצ'יאלה |
| סטטוס החקיקה | תקף |
| תאריך תחולה | 1 בינואר 1948 |
  | |
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של איטליה |
חוקת הרפובליקה האיטלקית (באיטלקית: Costituzione della Repubblica Italiana) היא החוק העליון במערכת החוקים של איטליה. היא נחקקה על ידי האספה המכוננת האיטלקית ב-22 בדצמבר 1947, עם 453 קולות בעד מול 62 נגד. הטקסט, שתוקן מאז שש עשרה פעמים, פורסם במהדורה מיוחדת של גזטה אופיצ'יאלה, כתב העת הרשמי של ממשלת איטליה, ב-27 בדצמבר 1947.[1] האספה המכוננת נבחרה בבחירות כלליות ב-2 ביוני 1946, באותו יום שבו נערך משאל העם על ביטול המלוכה, והיא הוקמה על ידי נציגי כל הכוחות האנטי-פשיסטיים שתרמו לתבוסת הנאצים והכוחות הפשיסטים במהלך מלחמת האזרחים האיטלקית.[2] הבחירות נערכו בכל מחוזות איטליה. החוקה נוסחה ב-1946 ונכנסה לתוקף ב-1 בינואר 1948, מאה אחת לאחר חקיקת החוקה של ממלכת איטליה.[3]
האספה המכוננת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקבוצות שהרכיבו את האספה המכוננת ייצגו מגוון רחב של הספקטרום הפוליטי, עם של ייצוג שלוש קבוצות עיקריות: נוצרים דמוקרטים, ליברלים ושמאלנים. כל הקבוצות הללו היו אנטי-פשיסטיות מובהקות, ולכן הייתה הסכמה כללית נגד חוקה סמכותנית,[4] תוך שימת דגש רב על הרשות המחוקקת והפיכת הרשות המבצעת לתלויה בה.[5] לכן החוקה אינה פועלת לפי תפיסת הפרדת הרשויות כפי שהגו דמויות מרכזיות של הנאורות כמו קאנט ומונטסקייה, והיא משלבת מנגנונים להגנה על צורכי היציבות השלטונית תוך הימנעות מכל ניוון של הפרלמנטריזם.
כל ההשקפות הפוליטיות והחברתיות השונות באספה תרמו בעיצוב והשפעה על הנוסח הסופי של החוקה. לדוגמה, הגנות חוקתיות הנוגעות לנישואים ולמשפחה משקפות חלקים ממשפט הטבע כפי שראו אותו הקתולים, בעוד שהגנות הנוגעות לזכויות עובדים משקפות דעות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. גיוון זה תואר שוב ושוב כפשרה החוקתית,[6] וכל המפלגות שעיצבו את החוקה כונו "הקשת החוקתית" (באיטלקית: arco costituzionale).
באספה המכוננת היו 556 חברים, מתוכם 21 נשים.[7] הצירים הגיעו מכל תחומי החיים, כולל פוליטיקאים, פילוסופים ופרטיזנים, ורבים מהם הפכו לדמויות חשובות בהיסטוריה הפוליטית האיטלקית.
מבנה החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקה[8] מורכבת מ-139 סעיפים (שחמישה מהם בוטלו מאוחר יותר) ומחולקת לשלושה חלקים עיקריים: עקרונות היסוד (Principi Fondamentali, סעיפים 1–12), חלק א' הנוגע לזכויות וחובות של האזרחים (Diritti e Doveri dei Cittadini, סעיפים 13–54) וחלק ב' העוסק בארגון הרפובליקה (Ordinamento della Repubblica, סעיפים 55–139). אחרי שלושת החלקים ישנן 18 הוראות מעבר סופיות (Disposizioni transitorie e finali).
החוקה מכילה בעיקר עקרונות כלליים, שלא ניתן ליישם אותם ישירות. תהליך תיקון החוקה נמשך עשרות שנים ופוליטיקאים משני צידי המפה הפוליטית טוענים כי בשל שיקולים פוליטיים שונים, הוא עדיין לא הושלם.
הקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההקדמה לחוקה מורכבת מהנוסחה המחוקקת:
ראש המדינה הזמני, מכוח דיוני האספה המכוננת, שבישיבה ב-22 בדצמבר 1947 אישרה את חוקת הרפובליקה האיטלקית; מכוח ההוראה הסופית XVIII לחוקה; מפרסם את החוקה של הרפובליקה האיטלקית בטקסט הבא:
— ההקדמה לחוקת איטליה
עקרונות היסוד (סעיפים 1–12)[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקרונות היסוד מכריזים על היסודות עליהם קמה הרפובליקה, החל מאופייה הדמוקרטי, שבו הריבונות שייכת לעם ומבוצעת על ידו בגבולות שמגדירה החוקה. העקרונות מכירים בכבוד האדם, הן כפרט והן בקבוצות חברתיות, ומבטאים סולידריות ושוויון ללא הבדל מין, גזע, שפה, דת, דעה פוליטית או תנאים אישיים וחברתיים. לשם כך מוכרת גם הזכות לעבודה, כאשר העבודה נחשבת ליסוד הרפובליקה ואמצעי להשגת התפתחות אישית וחברתית: על כל אזרח מוטלת החובה לתרום לפיתוח החברה ככל יכולתו, ועל הממשלה בתורה להבטיח את החופש והשוויון לכל אזרח.
בעוד שהעקרונות מכירים בשלמותה הטריטוריאלית של הרפובליקה, הם גם מכירים ומקדמים אוטונומיות מקומיות ושומרים על שפות המיעוטים. עקרונות היסוד מעודדים פיתוח מדעי, טכנולוגי ותרבותי, ושומרים על המורשת הסביבתית, ההיסטורית והאמנותית של האומה האיטלקית, תוך אזכור מיוחד של הגנת הסביבה, המגוון הביולוגי והמערכות האקולוגיות לטובת הדורות הבאים.
המדינה והכנסייה הקתולית מוכרות כעצמאיות, ריבוניות ונפרדות, כל אחת בתחומה. גם חופש הדת מוכר בחוקה, כאשר לכל הדתות יש זכות להתארגנות עצמית, כל עוד הן אינן מתנגשות עם החוק, והאפשרות ליצור קשר עם המדינה באמצעות הסכמים. בפרט, סעיף 7 מכיר בהסכמים הלטראניים משנת 1929, שהעניקו מעמד מיוחד לכנסייה הקתולית, ומאפשרת שינוי באמנה זו ללא צורך בתיקונים חוקתיים. למעשה, האמנה שונתה מאוחר יותר בהסכם חדש בין הכנסייה למדינה בשנת 1984.[9]
העקרונות מזכירים את המשפט הבין-לאומי הפומבי ואת זכויות הזר, בפרט את זכות המקלט לאנשים שנשללו מהם במדינת מולדתם החירויות המובטחות על ידי החוקה האיטלקית, או שהם מואשמים בעבירות פוליטיות. העקרונות גם דוחים מלחמה תוקפנית ומקדמים ומעודדים ארגונים בין-לאומיים שמטרתם להשיג שלום וצדק בין מדינות, ואף מסכימים להגביל את ריבונות, בתנאי של שוויון עם מדינות אחרות, במידת הצורך להשגת מטרות אלו.
האחרון מבין העקרונות קובע את הטריקולור האיטלקי כדגל איטליה: ירוק, לבן ואדום, בשלושה פסים אנכיים בעובי שווה.
זכויות וחובות האזרחים (סעיפים 13–54)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיפים אזרחיים (סעיפים 13–28)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיפים 13–28 הם המקבילה האיטלקית למגילת הזכויות בתחומי המשפט המקובל. החוקה מכירה בהביאס קורפוס ובחזקת החפות מפשע; הפרות של חירויות הרכוש והפרטיות אסורות ללא צו מטעם הרשות השופטת הכולל עילה, ומחוץ לגבולות המוטלים בחוק.
לכל אזרח עומד חופש התנועה, הן מחוץ לשטח הרפובליקה והן בתוכו, עם הגבלות המוענקות בחוק רק מסיבות בריאותיות וביטחוניות אפשריות. לאזרחים הזכות להתאסף בחופשיות, הן במקומות פרטיים והן במקומות ציבוריים, בשלווה וללא נשק. הודעות לרשויות נדרשות רק בפגישות גדולות בשטחים ציבוריים, שעלולות להיות אסורות רק מסיבות מוכחות של ביטחון המדינה או הציבור. החוקה מכירה בחופש ההתאגדות, בגבולות המשפט הפלילי. ארגונים ואגודות סתרים בעלי אופי צבאי אסורים.
חופש הביטוי, העיתונות והדת מובטחים לפי החוקה במקומות ציבוריים, למעט מעשים הנחשבים פוגעניים. לדוגמה, הסתה, לשון הרע וגסות במרחב הציבורי נחשבות לעבירות פליליות לפי החוק הפלילי האיטלקי.
כל אזרח מוגן מפני רדיפות פוליטיות ואינו יכול להיות נתון לנטל אישי או כלכלי מחוץ לחוק. הזכות להליך הוגן מובטחת, כאשר לכל אחד עומדת הזכות להגן על זכויותיו ללא קשר למצבו הכלכלי. פיצויים במקרה של טעויות שיפוטיות מוגדרים בחוק, וחקיקה למפרע אינה מוכרת, ולכן לא ניתן להרשיע אדם בגין פעולה שלא הייתה בלתי חוקית בזמן התרחשותה.
האחריות הפלילית היא אישית, ולכן ענישה קולקטיבית אינה מוכרת. נאשם נחשב חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, והעונשים מכוונים לשיקום המורשע. עונש מוות ועונשים אכזריים ויוצאי דופן אסורים. הסגרת אזרחים אסורה, חוץ ממקרים שנקבעו באמנות בין-לאומיות, והיא אסורה לחלוטין בגין עבירות פוליטיות.
נבחרי ציבור ורשויות ממשלתיות אחראים ישירות לפי החוק הפלילי, האזרחי והמנהלי למעשים שבוצעו תוך הפרת הזכויות המוגדרות בחוקה.
סעיפים אתיים וחברתיים (סעיפים 29–34)[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקה מכירה במשפחה כחברה טבעית המושתתת על נישואים, הנחשבים כתנאי לשוויון מוסרי ומשפטי בין בני הזוג. החוק אמור להבטיח את אחדות המשפחה, באמצעים כלכליים והטבות אחרות, ולהורים הזכות והחובה לגדל ולחנך את ילדיהם, גם אם נולדו מחוץ לנישואים. מילוי חובות נקבע בחוק במקרה של אי כשירות של ההורים.
בריאות מוכרת בסעיף 32 הן כזכות יסוד של הפרט והן כאינטרס קולקטיבי, וטיפול רפואי חינם מובטח למעוטי יכולת ומשולם על ידי משלמי המיסים. לא ניתן לאלץ איש לעבור טיפול רפואי כלשהו, אלא על פי הוראות החוק.
חופש החינוך מובטח, ומוזכרת במיוחד חופשיות הוראת החופשית של האמנויות והמדעים. כללי חינוך כלליים נקבעים בחוק, הקובע גם בתי ספר ממלכתיים בכל המקצועות ושכבות הגיל. בתי ספר פרטיים נדרשים לעמוד באותם סטנדרטים של השכלה, בעוד שאוניברסיטאות ואקדמיות יכולות לקבוע תקנות משלהן במסגרת גבולות החוק. חינוך הוא גם זכות, וקיים חינוך יסודי חובה וחינמי, הניתן למשך שמונה שנים לפחות. גם השכלה גבוהה היא זכות תלמידים מסוגלים וראויים, ללא קשר למצבם הכלכלי. לשם כך ניתן להקצות מלגות, קצבאות למשפחות והטבות אחרות שניתנות על ידי הרפובליקה באמצעות בחינות.
סעיפים כלכליים (סעיפים 35–47)[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי החוקה, הרפובליקה מגנה על העבודה על כל צורותיה ושיטותיה, מספקת הכשרה וקידום מקצועי של עובדים ומקדמת ומעודדת אמנות וארגונים בין-לאומיים המגנים על זכויות עובדים. החוקה מאפשרת גם את החופש להגר ומגנה על עובדים איטלקים מחוץ למדינה.
עבודת לא-חופשית היא מחוץ לחוק, כאשר לעובדים יש זכות לשכר התואם את כמות ואיכות עבודתם ושכר מינימום מובטח על מנת להבטיח להם ולמשפחותיהם קיום חופשי ומכובד. דיני העבודה במדינה קובעים כמות שעות עבודה יומיות מקסימלית ולא ניתן לוותר על הזכות לימי מנוחה שבועיים ולחופשות שנתיות בתשלום. שוויון זכויות ושכר שווה לנשים מוכרים בחוקה; תנאי העבודה חייבים לאפשר לנשים למלא את תפקידן במשפחה ועליהם להבטיח את ההגנה על האם והילד. גיל מינימום לעבודה בשכר נקבע בחוק, עם הוראות מיוחדות המגנות על עבודת קטינים. תמיכת רווחה זמינה לכל אזרח שאינו מסוגל לעבוד, נכה או חסר אמצעי הקיום הדרושים. עובדים זכאים לעזרה הולמת במקרה של תאונה, מחלה, נכות, זקנה ואבטלה שלא מרצון. סיוע מהמגזר הפרטי יינתן באופן חופשי.
ניתן להקים ארגוני עובדים באופן חופשי ללא הגבלות. לארגוני עובדים רשומים נחשבים ישות משפטית והם רשאים להתקשר בהסכמי עבודה קיבוציים שיש להם השפעה מחייבת על כל האנשים המשתייכים לקטגוריות הנזכרות בהסכם. זכות השביתה מוכרת בגבולות החוק.
החוקה מכירה ביוזמה חופשית, בתנאי שאינה פוגעת בטובת הכלל, בבטיחות, בחירות, בכבוד האדם, בבריאות או בסביבה. הרפובליקה אמורה לקבוע אסדרות מתאימות על פעילויות כלכליות במגזר הציבורי והפרטי כאחד, על מנת לכוון אותן למטרות חברתיות וסביבתיות. החוקה כוללת הכרה ברכוש פרטי וציבורי, מובטחים ומוסדרים בחוק, תוך ציון מיוחד של הסדרת הירושה ואפשרות הפקעה עם חובת פיצוי לטובת האינטרס הציבורי. כמו כן, כדי להבטיח שימוש רציונלי בקרקע ויחסים חברתיים שוויוניים, עשויות להיות מגבלות על הבעלות הפרטית וגודלה של הקרקע. הרפובליקה מגינה, מקדמת ומסדירה עסקים קטנים ובינוניים, קואופרטיבים ואומנים, ומכירה בזכותם של עובדים לשתף פעולה בניהול מפעלים, במסגרת החוק. הרפובליקה מעודדת, מגינה ומפקחת על פעולות חיסכון ואשראי.
סעיפים פוליטיים (סעיפים 48–54)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 48 לחוקה מכיר בזכות הבחירה של כל אזרח, גבר או אישה, במדינה או מחוצה לה, שהגיע לגיל בגירות, כלומר גיל שמונה עשרה שנים (סעיף 2 בקוד האזרחי, תיקון L. 39/1975). הצבעה נחשבת גם לחובה אזרחית והחוק חייב להבטיח שכל אזרח יוכל לממש זכות זו, והקים, בין היתר, בשנת 2000, אזורי בחירה מעבר לים המיוצגים בפרלמנט.[10] לא ניתן להגביל את זכות ההצבעה למעט אובדן כושר אזרחי, עונשי עונשין בלתי חוזרים או במקרים של חוסר התאמה מוסרית כפי שנקבע בחוק.
ניתן להקים מפלגות פוליטיות באופן חופשי ועתירות לפרלמנט על ידי אזרחים מוכרות על מנת לקדם את התהליך הדמוקרטי ולבטא את צורכי העם. כל אזרח איטלקי, גבר או אישה, במדינה או מחוצה לה, זכאי להיבחר לתפקיד ציבורי בתנאים הקבועים בחוק. לשם כך, הרפובליקה נוקטת באמצעים ספציפיים לקידום שוויון הזדמנויות בין גברים לנשים, ולאיטלקים שאינם גרים בשטח הרפובליקה. כל נבחר ציבור זכאי לזמן הקבוע לשירות בתפקידו ולשמור על תפקיד בו החזיק בעבר.
סעיף 52 קובע שההגנה על המולדת (באיטלקית: Patria) היא חובה ו"החובה הקדושה לכל אזרח". כן נקבע כי השירות הצבאי מתבצע במגבלות ובאופן הקבוע בחוק. החל מ-2003, באיטליה אין גיוס חובה, אף על פי שניתן להחזיר אותו במידת הצורך. הגיוס אינו יכול לפגוע בהעסקתו של אזרח, ואף לא במימוש זכויותיו הפוליטיות. אזכור מיוחד ניתן לרוח הדמוקרטית של הרפובליקה כבסיס להסדרת הכוחות המזוינים.
החוקה קובעת מיסוי פרוגרסיבי, המחייב כל אזרח לתרום להוצאה הציבורית בהתאם ליכולתו. כמו כן, סעיף 54 קובע כי על כל אזרח מוטלת החובה להיות נאמן לרפובליקה ולקיים את חוקתה וחוקיה. על נבחרי הציבור מוטלת החובה למלא את תפקידיהם במשמעת ובכבוד, ואף להישבע על כך במקרים הקבועים בחוק.
ארגון הרפובליקה (סעיפים 55–139)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוח הרפובליקה מתחלק בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. החוקה קובעת את האיזון והאינטראקציה בין הרשויות הללו, במקום את ההפרדה הנוקשה ביניהן.[11]
פרלמנט (סעיפים 55–82)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבתים (סעיפים 55–69)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 55 לחוקה קובע את הפרלמנט האיטלקי כישות דו-ביתית, המורכבת מבית הנבחרים (הבית בתחתון) והסנאט של הרפובליקה (הבית העליון), הנבחרים כל חמש שנים ללא הארכה, למעט בחוק ורק במקרה של מלחמה, ואשר מתכנסים במושב משותף רק במקרים שנקבעו בחוקה.
בית הנבחרים נבחר באמצעות בחירה ישירה וכללית. בבית 400 צירים, שמונה מהם נבחרים במחוזות הבחירה מעבר לים, בעוד שמספר המושבים בין מחוזות הבחירה האחרים מתקבל על ידי חלוקת מספר האזרחים המתגוררים בשטח הרפובליקה ב-392 ועל ידי חלוקת המושבים באופן יחסי לאוכלוסייה בכל מחוז בחירות. כל הבוחרים מעל גיל עשרים וחמש זכאים להיות נציגים בבית הנבחרים.
גם הסנאט של הרפובליקה נבחר באמצעות בחירה ישירה וכללית. בסנאט 200 סנאטורים, ארבעה מהם נבחרים במחוזות הבחירה מעבר לים, בעוד שהאחרים נבחרים על בסיס אזורי ביחס לאוכלוסיית כל מחוז בדומה לשיטה הנהוגה בבית הנבחרים, כאשר לאף מחוז אין פחות משלושה נציגים סנאטורים, למעט מוליזה עם שניים ו-ואל ד'אוסטה עם אחד. יש גם מספר קטן של סנאטורים לכל החיים, כמו נשיאים לשעבר, אלא אם כן הם מתפטרים, ואזרחים שמונו על ידי נשיא הרפובליקה, עד חמישה במספר, על שהביאו כבוד לאומה עם הישגיהם בתחומים חברתיים, מדעיים, אמנותיים או ספרותיים. כל המצביעים מעל גיל ארבעים זכאים להיות סנאטורים.
ואף אדם לא יכול להיות חבר בשני הבתים בו-זמנית. בחירות חדשות חייבות להתקיים תוך שבעים יום מתום כהונת הפרלמנט הישן. המושב הראשון מתכנס לא יאוחר מעשרים יום לאחר הבחירות, ועד למועד זה מורחבות סמכויות הבתים הקודמים.
כברירת מחדל, אם אין הוראות אחרות, יש לכנס את הפרלמנט ביום העבודה הראשון של פברואר ואוקטובר. נשיא הרפובליקה, יושב ראש הבית או שליש מחבריו יכולים לכנס מושבים מיוחדים. במקרים כאלה גם הבית השני מתכנס. הנשיא והלשכה של כל בית נבחרים בין חבריו ובישיבות משותפות הנשיא והלשכה הם אלה של לשכת הצירים. כל בית מאמץ את חוקיו ברוב מוחלט והישיבות הן ציבוריות, אלא אם הוחלט אחרת. לחברי הממשלה יש את הזכות, ואם ידרשו, החובה להשתתף, והם יישמעו כאשר יבקשו זאת. המניין להחלטות בכל בית ובישיבה משותפת הוא רוב החברים, והחוקה קובעת את הרוב הנדרש מהנוכחים לצורך קבלת החלטה.
חברי הפרלמנט לא אחראיים משפטית לפעולות או דעות שהביעו בזמן כהונתן, לא ניתן לערוך חיפוש בבתיהם, לעצור אותם או לשלול בדרך אחרת חירויות אישיות ללא הבית, למעט כאשר מפורסם גזר דין סופי של בית המשפט.
שכרם של חברי הפרלמנט קבוע בחוק.
תהליך חקיקה (סעיפים 70–82)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 70 נותן סמכות חקיקה לשני הבתים, והצעות חוק יכולות להיות מובאות על ידי הממשלה, על ידי חבר פרלמנט או על ידי ישויות אחרות, שנקבעו בחוקה. האזרחים יכולים גם להציע הצעות חוק שנחתמו על ידי לפחות חמישים אלף בעלי זכות הצבעה. כל בית בפרלמנט יקבע כללים לבחינת הצעת חוק, החל מבדיקה על ידי ועדה ולאחר מכן את השיקול סעיף אחר סעיף על ידי כל הבית, אשר לאחר מכן יעמיד אותה להצבעה סופית. יש לבצע את ההליך הרגיל לשיקול ואישור ישיר על ידי כל בית עבור הצעות חוק הנוגעות לעניינים חוקתיים ובחירות, האצלת חקיקה, אשרור אמנות בין-לאומיות ואישור תקציבים.
לאחר אישור הפרלמנט, החוקים מפורסמים על ידי נשיא הרפובליקה בתוך חודש או תאריך אחר שנקבע ברוב מוחלט לחוקים שהוכרזו כדחופים. חוק מתפרסם מיד לאחר הכרזתו ונכנס לתוקף ביום החמישה עשר לאחר הפרסום, אלא אם נקבע אחרת. הנשיא יכול להטיל וטו על הצעת חוק ולשלוח אותה בחזרה לפרלמנט תוך ציון דעה מנומקת. אם החוק יעבור שוב הווטו יבוטל והנשיא מחויב לחתום עליו.
החוקה מכירה במשאלי עם כלליים לביטול חוק או חלק ממנו, כאשר דורשים אותם לפחות חמש מאות אלף בעלי זכות הצבעה או חמישה מחוזות. עם זאת, משאלי עם לא יערכו על חוקים המסדירים מיסים, את תקציב המדינה, חנינה או חוק המאשרר אמנה בין-לאומית. כל אזרח הזכאי להצביע לבית הנבחרים זכאי להצביע גם במשאל עם, ואם רוב הזכאים הצביעו והושג רוב של קולות תקפים, משאל העם נחשב כבוצע.
הממשלה אינה יכולה למלא תפקידי חקיקה, למעט בזמנים מוגבלים ולמטרות ספציפיות שנקבעו במקרים של צורך ודחיפות, והיא אינה יכולה להוציא צו בעל תוקף של חוק.[12] צעדים זמניים יאבדו תוקף אם לא יעברו כחוק בפרלמנט תוך שישים יום מיום פרסומם.
החוקה מעניקה לפרלמנט את הסמכות להכריז מלחמה ולהקנות לממשלה את הסמכויות הנדרשות. לפרלמנט סמכות להעניק חנינות באמצעות רוב של שני שלישים בשני הבתים.
הפרלמנט יכול לאשרר על פי חוק אמנות בין-לאומיות בעלות אופי מדיני, הדורשים בוררות או הסדר משפטי, שכרוכים בשינוי גבולות, הוצאות כספיות או חקיקה חדשה.
דוחות תקציב ודוחות כספיים שמציגה הממשלה חייבים לעבור לפרלמנט מדי שנה, ולא ניתן לאפשר יישום זמני של התקציב אלא על פי חוק ולא יותר מארבעה חודשים. על התקציב לאזן בין הכנסות והוצאות, תוך התחשבות בשלבים השליליים והחיוביים של המחזור הכלכלי, שיכולים להיות ההצדקה היחידה להלוואות ציבוריות. הוצאות חדשות או הגדלת הוצאות קיימות מאושרות רק על ידי חוקים הקובעים את המשאבים לכיסוין.[13]
שני הבתים יכולים לערוך חקירות בנושאים בעלי אינטרס ציבורי, באמצעות ועדה של חברי הבית המורכבת ביחסיות לייצוג המפלגות בבית עצמו. ועדת חקירה רשאית לערוך חקירות ובדיקות באותן סמכויות ומגבלות כמו הרשות השופטת.
נשיא הרפובליקה (סעיפים 83–91)[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיא הרפובליקה נבחר לשבע שנים על ידי הפרלמנט במושב משותף, יחד עם שלושה נציגים מכל מחוז (פרט לוואל ד'אוסטה ששולח נציג אחד), שנבחרים על ידי המועצות האזוריות על מנת להבטיח ייצוג של מיעוטים. הבחירות נערכות בהצבעה חשאית, בתחילה ברוב מיוחס של שני שלישים, בעוד שלאחר ההצבעה השלישית מספיק רוב מוחלט. 30 יום לפני תום כהונתו של הנשיא הנוכחי של הרפובליקה, יושב ראש בית הנבחרים חייב לכנס מושב משותף של הפרלמנט ושל הנציגים האזוריים כדי לבחור את נשיא הרפובליקה החדש. במהלך או בשלושת החודשים שקדמו לפיזור הפרלמנט, הבחירות חייבות להתקיים בתוך חמישה עשר הימים הראשונים של הישיבה הראשונה של פרלמנט חדש. בינתיים, סמכויותיו של הנשיא המכהן של הרפובליקה מורחבות.
כל אזרח איטלקי מעל גיל חמישים יכול להיבחר לנשיא. אזרחים שמכהנים בתפקיד אחר אינם רשאים להיות נשיאים, אלא אם יתפטרו מתפקידם הקודם לאחר בחירתם לנשיאות. משכורתו וזכויותיו של הנשיא קבועות בחוק.
בכל המקרים בהם הנשיא אינו מסוגל לבצע את תפקידי המשרה, אלה יבוצעו על ידי נשיא הסנאט של הרפובליקה. במקרה של אי כשירות קבועה, מוות או התפטרות של נשיא הרפובליקה, נשיא בית הנבחרים חייב לכנס בחירות לנשיא חדש בתוך חמישה עשר ימים.
על פי החוקה, תפקידו העיקרי של הנשיא, כראש המדינה, הוא לייצג את האחדות הלאומית. בין סמכויותיו של הנשיא:
- לשלוח הודעות לפרלמנט, לאשר הצעות חוק של הממשלה ולפרסם חוקים, גזירות ותקנות.
- לפזר אחד או את שני בתי הפרלמנט, בהתייעצות עם יושבי הראש שלהם, למעט במהלך ששת החודשים האחרונים של כהונתו (הידוע בשם semestre bianco, המחצית הריקה), אלא אם תקופה זו חופפת לפחות בחלקה לששת החודשים האחרונים של הפרלמנט.
- להכריז על משאל עם כללי בנסיבות מסוימות שנקבעו בחוקה.
- למנות פקידי מדינה במקרים הקבועים בחוק.
- להסמיך ולקבל דיפלומטים ולאשר אמנות בין-לאומיות, לאחר אישור הפרלמנט בעת הצורך.
- לפרסם הכרזות מלחמה עליהן הסכים הפרלמנט, כמפקד העליון של הכוחות המזוינים.
- להעניק חנינה, להקל בעונשים ולהעניק עיטורי כבוד של הרפובליקה.
הנשיא עומד גם בראש המועצה העליונה של הרשות השופטת ומועצת ההגנה העליונה. צו מאת הנשיא אינו תקף אלא אם כן הוא חתום על ידי השר המציע, ועל מנת לקבל תוקף של חוק הוא חייב להיות חתום על ידי נשיא מועצת השרים.
הנשיא אינו אחראי לפעולות שבוצעו במילוי תפקידו, למעט בגידה והפרת החוקה, שבגינן הנשיא עשוי להיות מודח ברוב מוחלט של חברי הפרלמנט, שיתכנס במושב משותף.
לפני כניסתו לתפקיד, הנשיא חייב להישבע אמונים לרפובליקה ולהתחייב לקיים את החוקה בפני מושב משותף של שני בתי הפרלמנט.
הממשלה (סעיפים 92–100)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מועצת השרים (סעיפים 92–96)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממשלת הרפובליקה מורכבת מנשיא מועצת השרים ומשאר השרים. נשיא הרפובליקה ממנה את נשיא המועצה ועל פי הצעתו גם את השרים המהווים את הקבינט שלה; השרים נשבעים לפני שהם יכולים להיכנס לתפקיד. על הממשלה לקבל, תוך עשרה ימים ממועד המינויים, את אמון שני הבתים, כאשר כל בית יוכל להעניק או לחזור בו מאמונו באמצעות הצעה מנומקת שעברה בהצבעה. אם אחד או שני הבתים יצביעו נגד הצעת חוק שהציעה הממשלה אין בכך חובה לפירוק הממשלה, אולם לעיתים נשיא המועצה מצרף הצבעת אמון להצעה בעלת חשיבות לממשלה. אם הרוב באחד הבתים או בשניהם לא תומכת יותר בממשלה, ניתן להגיש הצעת אי-אמון. על ההצעה להיות חתומה על ידי לפחות עשירית מחברי הבית ולא ניתן לדון בה אחרי פחות משלושה ימים לאחר הצגתה.
תפקידו העיקרי של נשיא המועצה הוא לנהל את המדיניות הכללית של הממשלה, ולשאת באחריות לתפקודה. נשיא המועצה מבטיח את העקביות של המדיניות הפוליטית והמנהלית, על ידי קידום ותיאום פעילות השרים. השרים אחראים ביחד למעשיה של מועצת השרים. הם גם אחראים באופן אישי לפעולות של משרדיהם.
ארגון ראשות המועצה וכן מספרם, כשירותם וארגון המשרדים נקבעים בחוק. חברי מועצת השרים, גם אם הם מתפטרים מתפקידם, כפופים למשפט רגיל על פשעים שבוצעו במילוי תפקידם, ובלבד שיינתן אישור על ידי הסנאט של הרפובליקה או בית הנבחרים, בהתאם לנורמות שנקבעו במשפט החוקתי.
מנהל ציבורי (סעיפים 97–98)[עריכת קוד מקור | עריכה]
גופים ממשלתיים חייבים להבטיח תקציב מאוזן וחוב ציבורי בר תשלום, בהתאם למשפט האיחוד האירופי.[13] ארגון משרות ציבוריות נקבע בחוק, על מנת להבטיח יעילות וחוסר משוא פנים של הממשל. תקנוני המשרדים קובעים את תחומי התפקידים והאחריות של בעלי התפקידים.
עובדי מדינה עומדים אך ורק לשירות המדינה, ולא לשירות אדם או תפקיד מסוים. אם הם חברי פרלמנט, לא ניתן לקדם אותם, אלא באמצעות ותק. החוק קובע תקופת צינון ומגבלות על הזכויות של שופטים, אנשי צבא מכהנים, קציני אכיפת חוק ונציגים דיפלומטיים.
גופי עזר (סעיפים 99–100)[עריכת קוד מקור | עריכה]
המועצה הלאומית לכלכלה ועבודה מורכבת, כמפורט בחוק, ממומחים ונציגים של המגזרים הכלכליים, ביחס שלוקח בחשבון את כמות העובדים בכל ענף ואת תרומתו למשק. המועצה משמשת כגוף מייעץ לפרלמנט ולממשלה בעניינים ובתפקידים המוגדרים על פי חוק. המועצה יכולה ליזום חקיקה ועשויה לתרום לגיבוש חקיקה כלכלית וחברתית על פי העקרונות ובמגבלות הקבועים בחוק.
מועצת המדינה היא גוף יועץ משפטי-מנהלי והיא מפקחת על ניהול המשפט במדינה. ניתן להקביל אותה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה במערכת המשפט בישראל. בית המשפט לחשבונאות מפעיל בקרה מונעת על הלגיטימיות של צעדי הממשלה, וכן מבקר את ניהול תקציב המדינה ומדווח ישירות לפרלמנט על תוצאות הביקורות שבוצעו. החוק מבטיח את עצמאותם מהממשלה של שני הגופים ושל חבריהם.
סעיפים שיפוטיים (סעיפים 101–113)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארגון הרשות השופטת (סעיפים 101–110)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 101 לחוקה קובע שהצדק נעשה בשם העם, וששופטים כפופים רק לחוק. החוקה מסמיכה את הרשות השופטת למנות שופטי שלום המפעילים הליכים משפטיים, ובכך קובעת את הרשות השופטת כאוטונומית ובלתי תלויה ברשויות האחרות. אסור להקים בתי משפט מיוחדים (כמו ה-Sondergericht שהקימו הנאצים למשפטים פוליטיים), וניתן להקים רק מדורים מיוחדים לעניינים ספציפיים בגופים השיפוטיים הרגילים, שחייבים לכלול אזרחים מוסמכים שאינם חברי הרשות השופטת.
למועצת המדינה ולשאר גופי המינהל השיפוטי יש סמכות שיפוט בהגנה על זכויות לגיטימיות בפני המינהל הציבורי, ובפרט בנושאים הקבועים בחוק. לבית המשפט לחשבונאות יש סמכות בעניינים של חשבונות ציבוריים ובעניינים אחרים הקבועים בחוק. סמכות השיפוט של בתי הדין הצבאיים בעיתות מלחמה נקבעת בחוק. בעיתות שלום יש להם סמכות שיפוט רק לעבירות צבאיות שבוצעו על ידי אנשי הכוחות המזוינים של איטליה.
בראש המועצה העליונה של הרשות השופטת עומד נשיא הרפובליקה. שני שלישים מחבריה נבחרים על ידי כלל השופטים, ושליש נבחרים על ידי הפרלמנט במושב משותף מבין פרופסורים למשפטים באוניברסיטאות ועורכי דין בעלי ותק של למעלה מ-15 שנים. סגן הנשיא של המועצהה נבחר על ידה מבין החברים שקבע הפרלמנט. חברי המועצה נבחרים לארבע שנים ואינם יכולים להיבחר מחדש באופן מיידי. כמו כן, אסור להם לשאת בתפקידים בפרלמנט או במועצות המקומיות בזמן כהונתם.
למועצה סמכות בענייני תעסוקה, שיבוץ, העברות, קידום ומשמעת של שופטים, בהתאם לתקנות שנקבעו על ידי הרשות השופטת.
לא ניתן להדיח, לפטר או להשעות שופטים מתפקידם או להעבירם לבתי משפט או לתפקידים אחרים אלא בהחלטת המועצה, בהתאם לכללים שנקבעו על ידי הרשות השופטת או בהסכמת השופטים עצמם.
לרשויות המשפטיות שימוש ישיר במשטרת הרשות השופטת. שר המשפטים אחראי על ארגון ותפקוד השירותים העוסקים במשפט ובסמכותו לנקוט פעולות משמעתיות נגד שופטים, המנוהלות לאחר מכן במועצה העליונה של הרשות השופטת.
כללי סמכות שיפוט (סעיפים 111–113)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמכות השיפוט מיושמת בהליך הוגן המוסדר בחוק. הליכים אדברסרים, שוויון בפני החוק וחוסר משוא פנים של השופט מוכרים בכל הליכי המשפט. הזכות להליך הוגן מוכרת בחוקה, כאשר לנאשם עומדות הזכות לקבל מידע מיידי בסודיות על מהות וסיבות האישומים והזכות לזמן ותנאים נאותים להכנת הגנה. הזכויות לחקירה ראשית ונגדית מוכרות גם הן לנאשם והן לתובע. כמו כן, זכותו של הנאשם להמציא את כל שאר הראיות לטובת ההגנה, ולהסתייע במתורגמן במקרה שאינו דובר או מבין את השפה בה מתנהל ההליך בבית המשפט.
גיבוש הראיות מבוסס על השיטה האדברסרית, והחוקים מסדירים את המקרים בהם גיבוש הראיות אינו מתרחש בהליך אדברסרי. חזקת החפות מפשע מוכרת, ולא ניתן לבסס את אשמתו של הנאשם על סמך הצהרות של אנשים אשר נמנעו מבחירה מחקירה נגדית על ידי הנאשם או סנגורו.
כל ההחלטות השיפוטיות חייבות לכלול נימוקים, וערעור לבית משפט במקרים של עיוות דין מותרים תמיד על גזרי דין המשפיעים על חירויות אישיות, למעט (אולי) במקרים של גזר דין של בתי דין צבאיים בזמן מלחמה. ערעור לבית הדין לכספים על החלטות מועצת המדינה ובית המשפט לחשבונות מותרים רק מטעמי סמכות שיפוט.
על התובע הציבורי מוטלת החובה לפתוח בהליכים פליליים. השמירה השיפוטית על זכויות ואינטרסים לגיטימיים בפני גופי הצדק מותרת תמיד כנגד פעולות של המינהל הציבורי. החוק קובע אילו גופים שיפוטיים מוסמכים לבטל פעולות מינהל ציבורי במקרים ובהשלכות הקבועות בחוק עצמו.
מחוזות, נפות ועיריות (סעיפים 114–133)[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי סעיף 114 החלוקה המנהלית של הרפובליקה מורכבת מהעיריות (קומונות), הנפות, הערים המטרופוליניות, המחוזות והמדינה. הקומונות, הנפות, הערים המטרופוליניות והמחוזות מוכרים כישויות אוטונומיות בעלות חוקים, סמכויות ותפקידים משלהן בהתאם לעקרונות החוקה. רומא היא בירת הרפובליקה, ומעמדה מוסדר בחוק.
החוקה מעניקה למחוזות ואל ד'אוסטה, פריולי-ונציה ג'וליה, סרדיניה, סיציליה וטרנטינו-אלטו אדיג'ה מעמד אוטונומי תוך הכרה בסמכויותיהם לחקיקה, מנהל וכספים, עם אזכור מיוחד של הנפות האוטונומיות טרנטו ודרום טירול. הקצאת סמכויות החקיקה בין המדינה למחוזות נקבעת בהתאם לחוקה ולאילוצים הנובעים מאמנות בין-לאומיות, מלבד המעמד האוטונומי שהוזכר המוענק לאזורים מסוימים.
החוקה מעניקה למדינה סמכות חקיקה בלעדית בענייני:
- יחסי חוץ ואמנות בין-לאומיות, במיוחד עם האיחוד האירופי, הגירה, זכות מקלט, מעמד משפטי של אזרחים שאינם אזרחי האיחוד האירופי, אזרחות, מעמד אזרחי ומשרדי רישום.
- היחסים בין הרפובליקה לדתות.
- הכוחות המזוינים, ביטחון המדינה, חימוש וחומרי נפץ.
- המטבע, הגנת החיסכון והשווקים הפיננסיים, הגנת התחרות, מערכת מטבע החוץ, מערכות המיסוי והחשבונאות של המדינה, השוואת משאבים פיננסיים והרמוניה של חשבונות ציבוריים.[13]
- גופים ממלכתיים וחוקי בחירות, משאלי עם, בחירות לפרלמנט האירופי, גופי שלטון ותפקידים בסיסיים של הקומונות, הנפות והערים המטרופוליניות.
- ארגון משפטי ומנהלי של המדינה ושל סוכנויות ציבוריות לאומיות, סדר וביטחון ציבורי, למעט המשטרה המקומית.
- סמכות שיפוט ומשפט פרוצדורלי, המשפט האזרחי והפלילי ומערכת המשפט.
- קביעת הרמה הבסיסית של הטבות הנוגעות לרווחה שיובטחו בכל שטח המדינה, הוראות כלליות בנושאי חינוך, ביטוח לאומי, מכס, הגנה על הגבולות הלאומיים ורפואה מונעת בין-לאומית.
- יחידות מידה, זמן סטנדרטי, תיאום סטטיסטי וממוחשב של נתונים של מנהלים ממלכתיים, אזוריים ומקומיים, יצירות אינטלקט, הגנת הסביבה, המערכת האקולוגית והמורשת התרבותית.
חקיקה מקבילה חלה על הנושאים הבאים: היחסים הבין-לאומיים והיחסים עם האיחוד האירופי של המחוזות; סחר בין-לאומי; בטיחות וגיהות בתעסוקה; חינוך, בכפוף לאוטונומיה של מוסדות חינוך ולמעט חינוך מקצועי; תעסוקה; מחקר מדעי וטכנולוגי ותמיכה בחדשנות; בריאות; תזונה; ספורט; הגנה אזרחית בחירום; תכנון שימושי קרקע; נמלי ים ונמלי תעופה אזרחיים; תחבורה; תקשורת; ייצור והובלה של אנרגיה; ביטוח לאומי; תיאום הכספים הציבוריים ומערכת המיסוי; שיפור נכסי תרבות וסביבה, לרבות קידום וארגון של פעילויות תרבותיות; בנקים. בנושאים הללו סמכויות החקיקה נתונות למחוזות, למעט קביעת עקרונות היסוד, שנקבעו בחקיקה של המדינה.
למחוזות סמכויות חקיקה בכל הנושאים שאינם מכוסים במפורש בחקיקה של המדינה. המחוזות והנפות האוטונומיות טרנטו ודרום טירול לוקחים חלק בתהליך קבלת החלטות של פעולות חקיקה באיחוד האירופי בתחומים שבאחריותם, ואחראים גם על יישום הסכמים בין-לאומיים, במגבלות שנקבעו על ידי החוק.
סמכויות רגולטוריות נתונות למדינה בכל הנוגע לנושאים של חקיקה בלעדית, בכפוף להאצלת סמכויות למחוזות. סמכויות רגולטוריות נתונות למחוזות בכל שאר הנושאים. לקומונות, לנפות וערים המטרופוליניות סמכויות רגולטוריות לארגון ויישום הפעולות המוקצות להן. חוקים מחוזיים חייבים להסיר כל מכשול לשוויון מגדרי בחיים החברתיים, התרבותיים והכלכליים, ולקדם גישה שווה למשרות ציבוריות לגברים ולנשים. הסכמים בין מחוזות שמטרתם לשפר את ביצועיהן של פעולות מחוזיות יאושרו בחוק המחוזי. בתחומים הנופלים באחריותם, מחוזות יכולים להתקשר בהסכמים עם מדינות זרות ורשויות מקומיות במדינות אחרות במקרים שנקבעו בחקיקה של המדינה.
התפקידים האדמיניסטרטיביים שאינם מוקצים לנפות, לערים המטרופוליניות, למחוזות או למדינה, מוקצים לקומונות, בהתאם לעקרונות הסובסידיאריות, הבידול והמידתיות, כדי להבטיח יישום אחיד. החקיקה הממלכתית מספקת פעולה מתואמת בין המדינה והאזורים בנושא הכשירות המשותפת. המדינה, האזורים, ערי המטרופולין, המחוזות והעיריות מקדמים גם יוזמות אוטונומיות של אזרחים, הן כפרטים והן כחברים בעמותות, הנוגעות לפעילויות בעלות אינטרס ציבורי, על בסיס עקרון הסובסידיאריות.
החוקה מעניקה לעיריות, הנפות, הערים המטרופוליניות והמחוזות אוטונומיה כלכלית של הכנסות והוצאות, אך הם כפופים לחובת תקציב מאוזן ובהתאם למשפט האיחוד האירופי.[13] המדינה מקצה משאבים משלימים ונוקטת צעדים מיוחדים לטובת עיריות, נפות, ערים מטרופוליניות ומחוזות ספציפיים לקידום פיתוח כלכלי לצד לכידות חברתית וסולידריות, לצמצום אי-שוויון כלכלי וחברתי, לטפח את מימוש זכויות האדם או להשיג מטרות אחרות מאלה שנשאו ביישום הרגיל של תפקידיהם.
ההוראות קוראות לבחור את הגופים הנבחרים של המינהל המחוזי בתוך שנה אחת מיישום החוקה. העברת הסמכות מהמדינה למחוזות, כפי שנקבעה בחוקה, וכן העברת פקידי ועובדי המדינה למחוזות, חייבות להיות מוסדרות בחוק לכל ענף במינהל הציבורי. עד להשלמת תהליך זה, הנפות והקומונות ישמרו על התפקידים שמילאו עד אז, כמו גם על אלו שהמחוזות עשויים להאציל להם. כמו כן, בתוך שלוש שנים מיישום החוקה יש להתאים את חוקי הרפובליקה לצורכי הרשויות המקומיות ולסמכות השיפוט החקיקתית של המחוזות. יתר על כן, עד חמש שנים לאחר יישום החוקה ניתן להקים מחוזות אחרים על ידי חוקים חוקתיים, ובכך לתקן את הרשימה בסעיף 131, וללא התנאים הנדרשים לפי הפסקה הראשונה של סעיף 132. עם זאת, חובה להתייעץ עם העמים הנוגעים בדבר.
החוקה קובעת את גופי כל מחוז כמועצה המחוזית, ההנהלה המחוזית ונשיא ההנהלה. המועצה המחוזית מפעילה את סמכויות החקיקה המיוחסות לאזור וכן את שאר התפקידים המוענקים על ידי החוקה והחוקים, ביניהם גם את האפשרות להגיש הצעות חוק לפרלמנט. ההנהלה המחוזית מפעילה את סמכויות הביצוע במחוז, ונשיא ההנהלה מייצג את האזור, מנחה את קביעת המדיניות של ההנהלה ואחראי עליה, מפרסם חוקים מחוזיים ומנהל את התפקידים שהואצלו למחוז על ידי המדינה, בהתאם להנחיות הממשלה. שיטת הבחירות ומגבלות הכשירות והתאימות של הנשיא, שאר חברי ההנהלה המחוזית וחברי המועצה המחוזית נקבעות בחוק מחוזי בהתאם לחוק הרפובליקה, הקובע גם את תקופת הכהונה. אף אדם לא יכול להשתייך בו-זמנית למועצה או הנהלה מחוזית וגם לפרלמנט, למועצה מחוזית אחרת או לפרלמנט האירופי. המועצה בוחרת נשיא והנהלה מבין חבריה. חברי מועצה מחוזית אינם אחראים לדעות המובעות ולהצבעות במילוי תפקידיהם. נשיא ההנהלה המחוזית נבחר באמצעות בחירה אוניברסלית וישירה, אלא אם כן נקבע אחרת בחוק המחוזי. הנשיא הנבחר יכול למנות ולפטר את חברי ההנהלה.
התקנון של כל מחוז, בהתאם לחוקה, קובע את צורת הממשל ועקרונות היסוד לארגון המחוז ולניהול עסקיו. החוק גם מסדיר את הזכות ליזום חקיקה ולקדם משאלי עם על החוקים והצעדים המנהליים של המחוז, וכן פרסום חוקים ותקנות מחוזיים. המועצה המחוזית יכולה לאמץ או לתקן חוק שאושר ברוב מוחלט של חבריה ואינו טעון אישור של הממשלה. הממשלה יכולה לערער על הלגיטימיות החוקתית של החוקים המחוזיים לבית המשפט לחוקה תוך שלושים יום מפרסומם. ניתן להגיש את החוק למשאל עם אם חמישית מחברי המחוז או חמישית מחברי המועצה המחוזית יבקשו זאת תוך שלושה חודשים מיום פרסומו. החוק המוגש למשאל עם לא יפורסם אם לא יאושר ברוב הקולות הכשרים. בכל מחוז, החוקים מסדירים את פעילות מועצת הרשויות המקומיות כגוף מייעץ ביחסים בין המחוזות לרשויות המקומיות.
נשיא הרפובליקה, כמגן החוקה, יכול לפזר מועצות מחוזיות ולהדיח את נשיא ההנהלה בצו מנומק, במקרה של מעשים המנוגדים לחוקה או הפרות חמורות של החוק, או גם מסיבות של ביטחון לאומי. צו כזה מתקבל לאחר התייעצות עם ועדת צירים וסנאטורים לעניינים מחוזיים אשר מוקמת באופן הקבוע בחוק. ניתן להדיח את נשיא ההנהלה גם באמצעות הצעת אי-אמון של המועצה המחוזית, שעליה חתומים לפחות חמישית מחבריה ומאומצת בהצבעה רשמית ברוב מוחלט של החברים. לא ניתן לדון בהצעה לפני שחלפו שלושה ימים מהגשתה. קבלת הצעת אי-אמון נגד נשיא ההנהלה, הדחתו, נבצרות, מוות או התפטרות מרצון של נשיא ההנהלה, כרוכים בהתפטרות ההנהלה כולה ופירוק המועצה. אותן השפעות נוצרות על ידי התפטרות בו-זמנית של רוב חברי המועצה.
סעיפים 115, 124, 128, 129, 130 של החוקה בוטלו.
סעיף 131 קובע את המחוזות הבאים: פיימונטה, ואל ד'אוסטה, לומברדיה, טרנטינו-אלטו אדיג'ה, ונטו, פריולי-ונציה ג'וליה, ליגוריה, אמיליה-רומאניה, טוסקנה, אומבריה, מארקה, לאציו, אברוצו, מוליזה, קמפניה, פוליה, בזיליקטה, קלבריה, סיציליה וסרדיניה. על פי המשפט החוקתי, לאחר התייעצות עם המועצות המחוזיות, ניתן להיעתר למיזוג בין מחוזות קיימים או יצירת מחוזות חדשים עם לפחות מיליון תושבים, כאשר בקשה כזו הוגשה על ידי מספר מועצות עירוניות המייצגות לא פחות משליש מהאוכלוסיות המעורבות, והבקשה אושרה במשאל עם על ידי רוב האוכלוסיות האמורות. ניתן לאפשר לנפות ולקומונות המבקשות להתנתק ממחוז ולהתאגד באחר לעשות זאת, בעקבות משאל עם וחוק של הרפובליקה, המשיג את הסכמתן רוב האוכלוסיות של הנפה או הנפות ושל הקומונה או הקומונות הנוגעות בדבר, ולאחר ששמעו את המועצות המחוזיות. שינויים בגבולות הנפה וייסוד הנפות החדשות בתוך מחוז מוסדרים על ידי חוקי הרפובליקה, ביוזמת הקומונות, לאחר התייעצות עם המחוז. המחוז, לאחר התייעצות עם האוכלוסיות המעורבות, יכול להקים באמצעות חוקיו קומונות חדשות בשטחו ולשנות את הנפות ושמותיהן.
ערבויות חוקתיות (סעיפים 134–139)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית המשפט לחוקה (סעיפים 134–137)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 134[8] קובע כי בית המשפט לחוקה ייתן פסק דין בנושאי:
- מחלוקות על הלגיטימיות החוקתית של חוקים וחקיקות בעלי תוקף של חוק שהונפקו על ידי המדינה והמחוזות.
- סכסוכים הנובעים מהקצאת סמכויות למדינה ולמחוזות, או בין מחוזות.
- אישומים שהוגשו נגד נשיא הרפובליקה, על פי הוראות החוקה.
בית המשפט לחוקה מורכב מחמישה עשר שופטים. שליש מהם ממונים על ידי הנשיא, שליש על ידי הפרלמנט במושב משותף ושליש על ידי בתי המשפט העליונים, הרגיל והמנהלי. השופטים של בתי המשפט לחוקה חייבים להיבחר מבין שופטים, לרבות אלה בדימוס, של בתי המשפט העליונים, פרופסורים למשפטים באוניברסיטאות ועורכי דין בעלי ותק של עשרים שנה לפחות. שופטי בית המשפט לחוקה מתמנים לתשע שנים ושופטים בכל תיק מיום השבעתם, ולא ניתן למנותם מחדש. נשיא בית המשפט נבחר לשלוש שנים ובאפשרות להיבחר מחדש מבין חבריו. תפקידו של שופט חוקתי אינו מתיישב עם חברות בפרלמנט, במועצה מחוזית, עיסוק במקצוע עריכת הדין, ועם כל מינוי ומשרה המצוינים בחוק. בהליכי הדחה נגד נשיא הרפובליקה, בנוסף לשופטי בית המשפט הרגילים חייבים להיות גם שישה עשר חברים שנבחרו בסורטיציה מתוך רשימה של אזרחים בעלי הכשירות הדרושה לבחירה לסנאט, אותה מכין הפרלמנט בכל פעם.
כשחוק מוכרז כבלתי חוקתי על ידי בית המשפט, הוא חדל מלהיות תקף למחרת פרסום ההחלטה. יש לפרסם ולמסור את החלטת בית המשפט לפרלמנט ולמועצות המחוזיות הנוגעות בדבר, כך שבכל מקום בו יהיה בכך צורך יפעלו בהתאם לנהלים החוקתיים. המשפט החוקתי קובע את התנאים והצורות להצעת פסקי דין בנושא לגיטימציה חוקתית, ומבטיח את עצמאותם של שופטים חוקתיים. חוקים רגילים קובעים את שאר ההוראות הדרושות לחוקה ולתפקודו של בית המשפט. לא ניתן לערער על החלטת בית המשפט לחוקה.
תיקונים לחוקה וחוקים חוקתיים (סעיפים 138–139)[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקים המתקנים את החוקה[8] וחוקים חוקתיים אחרים חייבים להתקבל על ידי כל בית בפרלמנט לאחר שני דיונים במרווחים של לא פחות משלושה חודשים, ויש לאשרם ברוב מוחלט של חברי כל בית בהצבעה השנייה. החוקים האמורים מוגשים למשאל עם כאשר, תוך שלושה חודשים מיום פרסומם, בקשה כזו מוגשת על ידי חמישית מחברי בית כלשהו, 500,000 מצביעים או חמש מועצות מחוזיות. החוק לא יפורסם אם במשאל העם הוא לא אושר ברוב הקולות הכשרים. משאל העם לא יתקיים אם החוק אושר בהצבעה השנייה על ידי כל אחד מהבתים ברוב מיוחס של שני שלישים מהחברים.
סעיף 139 קובע כי "צורת הרפובליקה לא תהיה עניין לתיקון חוקתי", ובכך מונע למעשה כל ניסיון להחזיר את המלוכה.
הוראות מעבר והוראות סופיות (הוראות I–XVIII)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוראות המעבר וההוראות הסופיות מתחילות בהכרזה על ראש המדינה הזמני, אנריקו דה ניקולה, כנשיא הרפובליקה, עם יישום החוקה. במקרה שלא כל המחוזות יוקמו עד בחירת הנשיא הבא, ההוראות קובעות כי רק חברי שני הבתים יכולים להשתתף בבחירות, תוך שהם מספקים גם את הדרישות למינוי חברי הסנאט הראשון.
ההוראות מספקות לוח זמנים כללי ליישום החוקה. כמו כן, בתוך חמש שנים מכניסת החוקה לתוקף, יש לתקן את גופי השיפוט המיוחדים שעדיין קיימים, למעט סמכות השיפוט של מועצת המדינה, בית המשפט לחשבונות ובתי הדין צבאיים. בתוך שנה מאותו תאריך, חוק חייב לקבוע ארגון מחדש של בית הדין הצבאי העליון לפי סעיף 111. זאת ועוד, עד להקמת מערכת המשפט בהתאם לחוקה, ההוראות הקיימות יישארו בתוקף. בפרט, עד שבית המשפט לחוקה יתחיל בתפקידו, ההכרעה במחלוקות המפורטות בסעיף 134 תתנהל בצורות ובמגבלות ההוראות שכבר היו קיימות לפני יישום החוקה.
ההוראות קוראות לבחור את המועצות המחוזיות ואת הגופים הנבחרים של הנפות בתוך שנה אחת מיישום החוקה. העברת הסמכות מהמדינה למחוזות, כפי שנקבעה בחוקה, וכן העברת פקידי ועובדי המדינה למחוזות, חייבות להיות מוסדרות בחוק לכל ענף במינהל הציבורי. עד להשלמת תהליך זה, בנפות והקומונות ישמרו על התפקידים שמילאו לפני החוקה, כמו גם את אלו שהמחוזות עשויים להאציל להם. כמו כן, בתוך שלוש שנים מיישום החוקה יש להתאים את חוקי הרפובליקה לצורכי הרשויות המקומיות ולסמכות השיפוט החקיקתית המיוחסת למחוזות. יתר על כן, עד חמש שנים לאחר יישום החוקה, ניתן להקים מחוזות אחרים על ידי חוקים ובכך לתקן את הרשימה בסעיף 131, וללא התנאים הנדרשים לפי הפסקה הראשונה של סעיף 132. עם זאת, חובה להתייעץ עם העמים הנוגעים בדבר.
הוראה XII אוסרת על ארגון מחדש של המפלגה הפשיסטית הלאומית המפורקת, בכל צורה שהיא. על אף סעיף 48, ההוראה מטילה מגבלות זמניות על זכות ההצבעה ועל כשירותם של מנהיגים לשעבר של המשטר הפשיסטי, לתקופה של לא יותר מחמש שנים מיישום החוקה. באופן דומה, עד שתוקנה בשנת 2002, הוראה XIII אסרה על חברי וצאצאי בית סבויה להצביע או לכהן בתפקידים ציבוריים, ומלכי ממלכת איטליה מבית סבויה, בני זוגם וצאצאיהם היו מנועי גישה לשטח הרפובליקה. בפרט, לאחר ביטול המלוכה, יצאו המלכים לשעבר ויטוריו אמנואלה השלישי ואומברטו השני לגלות במצרים ובפורטוגל, בהתאמה. יורשם, ויטוריו אמנואלה, חזר לראשונה לאיטליה מזה למעלה מיובל ב-23 בדצמבר 2002.[14][15] הוראה XIII גם מטילה החרמה על ידי המדינה של נכסיהם של מלכי בית סבויה, בני זוגם וצאצאיהם הגברים הנמצאים בשטח הרפובליקה, תוך ביטול הרכישות או ההעברות של הנכסים האמורים לאחר 2 ביוני 1946. תוארי אצולה לא הוכרו עוד באיטליה.
עם כניסתה של החוקה לתוקף, יהפוך צו החקיקה של סגן הממלכה מס' 151 מ-25 ביוני 1944 על הארגון הזמני של המדינה, לחוק. בתוך שנה מאותו תאריך יתחיל התיקון והתיאום איתו של חוקים חוקתיים קודמים שלא בוטלו באותו רגע. האספה המכוננת חייבת להעביר חוקים על בחירת הסנאט של הרפובליקה, מחוזות מיוחדים והסדרת העיתונות, לפני 31 בינואר 1948. עד ליום בחירת הפרלמנט החדש ניתן לכנס את האספה המכוננת כדי להחליט בעניינים המיוחסים בחוק לסמכותה. ההוראות מפרטות גם את תפקידן הזמני של הוועדות הקבועות, הוועדות המחוקקות והסגנים.
הוראה XVIII קוראת לפרסם את החוקה על ידי ראש המדינה הזמני, אנריקו דה ניקולה, תוך חמישה ימים מאישורה על ידי האספה המכוננת, וקובעת את כניסתה לתוקף ב-1 בינואר 1948. עותק של החוקה יופקד בבניין העירייה של כל קומונה ברפובליקה, ויוצג שם שם במשך כל שנת 1948, על מנת לאפשר לכל אזרח לדעת על כך. החוקה, הנושאת את חותם המדינה, תיכלל ברשומות של חוקי הרפובליקה. החוקה חייבת להישמר בנאמנות כחוק היסוד של הרפובליקה על ידי כל האזרחים והגופים של המדינה.
תיקונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקה האיטלקית קשה לשינוי, זאת על מנת למנוע ממשטר סמכותני או דיקטטורי לשנות אותה לצרכיו. לשם שינוי בחוקה, על פי סעיף 138, יש צורך בשתי קריאות בכל בית פרלמנט, ואם השנייה עוברת ברוב של יותר ממחצית אך פחות משני שלישים מהקולות, יוכרז משאל עם. לפי סעיף 139, לא ניתן לבחון או לשנות את צורת הממשל הרפובליקנית. כשהאספה המכוננת ניסחה את החוקה, היא בחרה בכוונה לייחס לה כוח על-חקיקתי, כך שחקיקה רגילה לא תוכל לתקן או לגרוע ממנה.[16] פעולות חקיקה של הפרלמנט המתנגשות עם החוקה מתבטלות לאחר מכן על ידי בית המשפט לחוקה.
שלוש ועדות פרלמנטריות כונסו בשנים 1983–1985, 1992–1994 ו-1997–1998, והוטלה עליהן המשימה לבצע תיקונים גדולים לטקסט משנת 1948 (במיוחד לחלק ב'), אך באף אחת מהפעמים לא הושגה ההסכמה הפוליטית הנדרשת לשינוי.[17]
נוסח החוקה תוקן 16 פעמים לאורך השנים. התיקונים השפיעו על סעיפים 48 (הצבעה בדואר), 51 (השתתפות נשים בבחירות), 56, 57 ו-60 (הרכב ומשך כהונתם של בית הנבחרים והסנאט); 68 (חסינות חברי פרלמנט); 79 (חנינות); 88 (פיזור בתי הפרלמנט); 96 (הדחה); 114 עד 132 (מחוזות, נפות וקומונות); 134 ו-135 (הרכב ומשך כהונתו של בית המשפט לחוקה). ב-1967 שולבו סעיפים 10 ו-26 בהוראה חוקתית שקבעה שהפסקאות האחרונות שלהם (האוסרות על הסגרת זר בגין עבירות פוליטיות) אינן חלות במקרה של פשעים של רצח עם.
ארבעה תיקונים הוצגו במהלך מושב הפרלמנט ה-13 (1996–2001), ונגעו לייצוג פרלמנטרי של איטלקים מחוץ למדינה, העברת הסמכויות למחוזות, בחירה ישירה של נשיאי מחוזות והבטחות להליך הוגן בבתי המשפט.[18] חוק חוקתי ותיקון אחד התקבלו גם במושב ה-14 (2001–2006): ביטול הוראה XIII שהגבילה את זכויות האזרח של צאצאי בית סבויה[19] והוראה חדשה שנועדה לעודד השתתפות נשים בפוליטיקה.
תיקונים נוספים לחוקה נידונים, אך לעת עתה 61.32% מהמצביעים במשאל העם בין 25 ל-26 ביוני 2006 דחו הצעת רפורמה גדולה שאושרה על ידי שני הבתים ב-17 בנובמבר 2005.[20] נראה כי הניסיון לתקן את החלק השני של החוקה נזנח או לפחות נדחה,[21] אך בשנת 2014 חודשו חלקיו בנושא בית המחוקקים הדו-ביתי על ידי ממשלת רנצי בטיוטה שונה חלקית מזו המצויה בחוקה.
בשנת 2007 החוקה תוקנה והפכה את עונש המוות לבלתי חוקי (לפני כן אסרה החוקה על עונש מוות למעט "במקרים שנקבעו בחוק הצבאי במקרה של מלחמה", אולם איש לא נידון למוות מאז 1947 והעונש הוסר מהחוק הצבאי ב-1994).[22]
סעיפים 81, 97, 117 ו-119 תוקנו ב-20 באפריל 2012, והכניסו את הדרישה לתקציב מאוזן ברמה הלאומית והמחוזית, תוך התחשבות בשינויים של המחזור הכלכלי.
סעיפים 56, 57 ו-59[23] תוקנו ב-19 באוקטובר 2020: המספר הכולל של חברי הפרלמנט הוקטן בכשליש והמספר הכולל של סנאטורים לכל החיים שממונים על ידי הנשיא הוקטן לחמישה.
סעיף 58[24] תוקן ב-18 באוקטובר 2021, והוריד את גיל ההצבעה לסנאט מ-25 שנים ל-18, כמו בבחירות לבית הנבחרים.
סעיפים 9 ו-41 שונו ב-8 בפברואר 2022, והציגו שרישות חוקיות להגנה על הסביבה, המגוון הביולוגי והמערכות האקולוגיות.[25]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משאל העם האיטלקי של 1946
- היסטוריה של איטליה
- פוליטיקה של איטליה
- חוקת גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה
- חוקת יפן לאחר מלחמת העולם השנייה
- האמנה לכינון חוקה לאירופה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חוקת הרפובליקה האיטלקית באתר הסנאט של הרפובליקה (באיטלקית)
- חוקת הרפובליקה האיטלקית באתר הסנאט של הרפובליקה (באנגלית)
- מדריך למחקר משפטי איטלקי ומשאבים באינטרנט (באנגלית)
- חברי האספה המכוננת (באיטלקית)
- קטעי ארכיון של החתימה על החוקה (באיטלקית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Costituzione della Repubblica Italiana". www.gazzettaufficiale.it. Gazzetta Ufficiale. ארכיון מ-14 בנובמבר 2019. נבדק ב-14 בנובמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ McGaw Smyth, Howard (1948). "Italy: From Fascism to the Republic (1943-1946)". The Western Political Quarterly. 1 (3): 205–222. doi:10.2307/442274.
- ^ Einaudi, Mario (באוגוסט 1948). "The Constitution of the Italian Republic". American Political Science Review. 42 (4): 661–676. doi:10.2307/1950923.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Clark, Martin Modern Italy: 1871 to the Present 3rd ed. (p. 384) Pearson Longman, Harlow: 2008
- ^ Agenda Perassi. (אורכב 04.03.2013 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Smyth, Howard McGaw Italy: From Fascism to the Republic (1943–1946) (אורכב 30.11.2018 בארכיון Wayback Machine) The Western Political Quarterly vol. 1 no. 3 (pp. 205–222), September 1948
- ^ "Le donne della Costituente" (PDF). Official website of the Italian Senate. Library of the Italian Senate. ארכיון (PDF) מ-3 במרץ 2016. נבדק ב-15 באוגוסט 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 "The Italian Constitution". The official website of the Presidency of the Italian Republic. ארכיון (PDF) מ-27 בנובמבר 2016. נבדק ב-15 באוגוסט 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Agreement Between the Italian Republic and the Holy See (אורכב 06.10.2008 בארכיון Wayback Machine) reproduced in International Legal Materials vol. 24 no. 6 (p. 1589) The American Society of International Law, November 1985.
- ^ Modifica all'articolo 48 della Costituzione concernente l'istituzione della circoscrizione Estero per l'esercizio del diritto di voto dei cittadini italiani residenti all'estero Legge Costituzionale n. 1 del 17 gennaio 2000 (אורכב 19.06.2013 בארכיון Wayback Machine) (GU n. 15 del 20 gennaio 2000).
- ^ Tesauro, Alfonso The Fundamentals of the New Italian Constitution (אורכב 21.01.2022 בארכיון Wayback Machine) (trans. Ginevra Capocelli) The Canadian Journal of Economics and Political Science / Revue canadienne d'Economique et de Science politique volume 20 no. 1 (pp. 44–58), February 1954.
- ^ But if a law of delegation is passed through "on the assumption that it is exercised in a certain way, it ignores the limits consubstantial to the mutability of human affairs and political ones in particular": Buonomo, Giampiero (2000). "Elettrosmog, la delega verrà ma il Governo già fissa i valori di esposizione". Diritto&Giustizia Edizione Online. אורכב מ-המקור ב-24 במרץ 2016. נבדק ב-14 במרץ 2016.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 "Constitutional Amendment Law of 20 April 2012". The official website of the Presidency of the Italian Republic. ארכיון מ-25 ביולי 2009. נבדק ב-30 במרץ 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ la Repubblica/politica: Vittorio Emanuele di Savoia: 'Fedelta' alla Costituzione', www.repubblica.it
- ^ Exiled Italian royals go home, the Guardian, 2002-12-24 (באנגלית)
- ^ How the Court Was Born (אורכב 27.05.2005 בארכיון Wayback Machine) What is the Constitutional Court? (p. 9) The Italian Constitutional Court (retrieved 28 October 2007)
- ^ Pasquino, Gianfranco Reforming the Italian constitution (אורכב 08.02.2007 בארכיון Wayback Machine) Journal of Modern Italian Studies volume 3 no. 1, Spring 1998
- ^ De Franciscis, Maria Elisabetta Constitutional Revisions in Italy, the Amending Process (אורכב 07.12.2007 בארכיון Wayback Machine) in Janni, Paolo (ed.) Italy in Transition: the Long Road from the First to the Second Republic The 1997 Edmund D. Pellegrino Lectures on Contemporary Italian Politics, Cultural Heritage and Contemporary Change, Series IV: West Europe and North America vol. 1 The Council for Research in Values and Philosophy, 1998
- ^ Legge costituzionale per la cessazione degli effetti dei commi primo e secondo della XIII disposizione transitoria e finale della Costituzione Legge Costituzionale n. 1 del 23 ottobre 2002 (אורכב 03.02.2007 בארכיון Wayback Machine) (GU n. 252 del 26 ottobre 2002)
- ^ Giampiero Buonomo, L'entrata in vigore nella bozza di Lorenzago, 2005-01-01
- ^ "Italy Senate passes reform bill" (באנגלית בריטית). 2005-11-16. נבדק ב-2022-10-31.
- ^ Promotion by Council of Europe member states of an international moratorium on the death penalty (אורכב 21.02.2009 בארכיון Wayback Machine) Council of Europe, Parliamentary Assembly, Resolution 1560 (2007), 26 June 2007
- ^ "Official Gazzette, General Series 240 of 12-10-2019". Official Gazette of the Italian Republic. ארכיון מ-29 בדצמבר 2019. נבדק ב-7 בנובמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Official Gazzette, General Series 251 of 20-10-2021". Official Gazette of the Italian Republic. ארכיון מ-10 בדצמבר 2021. נבדק ב-10 בדצמבר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "La tutela dell'Ambiente entra in Costituzione". Il Sole 24 Ore newspaper. 8 בפברואר 2022.
{{cite web}}: (עזרה)