פרנצ'סקו קריספי

פרנצ'סקו קריספי
Francesco Crispi

לידה	4 באוקטובר 1818 Ribera, ממלכת שתי הסיציליות
פטירה	11 באוגוסט 1901 (בגיל 82) נאפולי, ממלכת איטליה
מדינה	איטליה
מקום קבורה	San Domenico, Palermo
השכלה	אוניברסיטת פלרמו
מפלגה	השמאל ההיסטורי
בן או בת זוג	רוזה מונטמסון
חבר בית הנבחרים של ממלכת איטליה 18 בפברואר 1861 – 7 בספטמבר 1865 (4 שנים ו־28 שבועות) 18 בנובמבר 1865 – 13 בפברואר 1867 (שנה ו־12 שבועות) 22 במרץ 1867 – 2 בנובמבר 1870 (3 שנים ו־32 שבועות) 5 בדצמבר 1870 – 20 בספטמבר 1874 (3 שנים ו־41 שבועות) 23 בנובמבר 1874 – 3 באוקטובר 1876 (שנה ו־45 שבועות) 20 בנובמבר 1876 – 2 במאי 1880 (3 שנים ו־23 שבועות) 26 במאי 1880 – 2 באוקטובר 1882 (שנתיים ו־18 שבועות) 22 בנובמבר 1882 – 27 באפריל 1886 (3 שנים ו־22 שבועות) 10 ביוני 1886 – 22 באוקטובר 1890 (4 שנים ו־19 שבועות) 10 בדצמבר 1890 – 27 בספטמבר 1892 (שנה ו־41 שבועות) 23 בנובמבר 1892 – 8 במאי 1895 (שנתיים ו־23 שבועות) 10 ביוני 1895 – 2 במרץ 1897 (שנה ו־38 שבועות) 5 באפריל 1897 – 17 במאי 1900 (3 שנים ו־6 שבועות) 16 ביוני 1900 – 18 באוקטובר 1904 (4 שנים ו־17 שבועות) ראש ממשלת ממלכת איטליה 29 ביולי 1887 – 6 בפברואר 1891 (3 שנים ו־27 שבועות) → אגוסטינו דפרטיס אנטוניו סטראבה די רודיני ← 15 בדצמבר 1893 – 10 במרץ 1896 (שנתיים ו־12 שבועות) → ג'ובאני ג'וליטי אנטוניו סטראבה די רודיני ← שר הפנים של ממלכת איטליה 26 בדצמבר 1877 – 7 במרץ 1878 (10 שבועות ויומיים) → ג'ובאני ניקוטרה אגוסטינו דפרטיס ← 15 בדצמבר 1893 – 10 במרץ 1896 (שנתיים ו־12 שבועות) → ג'ובאני ג'וליטי אנטוניו סטראבה די רודיני ← 4 באפריל 1887 – 6 בפברואר 1891 (3 שנים ו־44 שבועות) → אגוסטינו דפרטיס ג'ובאני ניקוטרה ←
פרסים והוקרה
קצין במסדר הצבאי של איטליה
חתימה

פְרַנְצֶ'סְקוֹ קְרִיסְפִּי (באיטלקית: Francesco Crispi‏; 4 באוקטובר 1818 – 11 באוגוסט 1901) היה פטריוט ומדינאי איטלקי. הוא היה בין הגיבורים הראשיים של איחוד איטליה, חבר קרוב ותומך של ג'וזפה מציני וג'וזפה גריבלדי, ואחד האדריכלים של איחוד איטליה ב-1860. קריספי כיהן כראש ממשלת איטליה שש שנים מ-1887 עד 1891, ושוב מ-1893 עד 1896, והיה ראש הממשלה הראשון מדרום איטליה. קריספי התפרסם בעולם והוזכר לעיתים קרובות יחד עם מדינאים עולמיים כמו אוטו פון ביסמרק, ויליאם גלאדסטון ורוברט גסקוין ססיל, המרקיז השלישי של סולסברי.

קריספי, במקורו פטריוט איטלקי ודמוקרט ליברלי, והפך בהמשך חייו לראש ממשלה סמכותני לוחמני ולבעל ברית ומעריץ של ביסמרק. הוא היה פעל ללא לאות בלעורר עוינות כלפי צרפת. הקריירה שלו הסתיימה על רקע מחלוקת וכישלון: הוא הסתבך בשערוריית בנקאות גדולה וירד מגדולתו ב-1896 לאחר התבוסה ההרסנית בקרב עדווה, שעצרה את שאיפותיה הקולוניאליות של איטליה לכבוש את אתיופיה. בשל מדיניותו וסגנונו האוטוריטריים, נתפס קריספי לעיתים קרובות כמבשר של הרודן הפשיסטי האיטלקי בניטו מוסוליני.

תחילת חייו

משפחת אביו של קריספי הגיעה במקור מהקהילה החקלאית הקטנה של פאלאצו אדריאנו , בדרום מערב סיציליה. היא נוסדה בשלהי המאה החמש עשרה על ידי אלבנים נוצרים אורתודוקסים (אלבנים איטלקים ), שהתיישבו בסיציליה לאחר הכיבוש העות'מאני של אלבניה. סבו היה כומר אורתודוקסי של אלבנים איטלקים; הכמרים בקהילה היו גברים נשואים, ושפתם של האלבנים האיטלקים הייתה שפת המשפחה עד תחילת חייו של קריספי הצעיר. קריספי עצמו נולד בריברה בסיציליה, לטומאזו קריספי, סוחר תבואה, וג'וזפה ג'נובה מריברה; הוא הוטבל כקתולי יווני. בהיותו שייך למשפחה ממוצא אלבני איטלקי, הוא דיבר איטלקית כשפתו השלישית או הרביעית, לצד יוונית, אלבנית (Arbëreshë) וכנראה גם סיציליאנית. דודו ג'וזפה כתב את המונוגרפיה הראשונה על השפה האלבנית. במברק משנת 1895 על השאלה האלבנית, אמר פרנצ'סקו קריספי על מוצאו שהוא "אלבני בדם ובלב" ואיטלקי-אלבני מסיציליה. קריספי היה פילהלני מושבע, לאחר שתמיד רצה לבקר ביוון, אשר, כך ציין, היה חייב לה חלק ממוצאו ("alla quale devo in parte la mia origine"). הוא גם התעניין באיחוד בין יוון לאלבניה, כלומר מדינה יוונית-אלבנית מאוחדת; הוא היה היוזם של ועדה פילהלנית ברומא שפעלה למטרה זו. הוא האמין שמדינה מאוחדת זו "תקרב בין איטליה ויוון".

בגיל חמש נשלח למשפחה בווילפרנקה , שם יכול היה לקבל חינוך. בשנת 1829, בגיל 11, הוא למד בסמינר לכמרים בפלרמו, שם למד מקצועות קלאסיים. רקטור המוסד היה ג'וזפה קריספי, דודו. קריספי למד בסמינר עד 1834 או 1835, כאשר אביו, לאחר שהפך לראש עיריית ריברה, סבל מבעיות כלכליות ומבעיות בריאות.

באותה תקופה הפך קריספי לידידו הקרוב של המשורר והרופא וינצ'נצו נבארו (Vincenzo Navarro), שידידותו סימנה את הפתיחה שלו לרומנטיציזם. ב-1835 למד משפטים וספרות באוניברסיטת פלרמו וקיבל תואר במשפטים ב-1837; באותה שנה התאהב ברוזינה ד'אנג'לו (Rosina D'Angelo), בתו של צורף. על אף התנגדות אביו, קריספי התחתן עם רוזינה ב-1837, כשהיא כבר הייתה בהריון. במאי הפך קריספי לאבי בתו הראשונה, ג'וזפה, שנקראה על שם סבתו. היו אלה נישואים קצרים: רוזינה נפטרה ב-29 ביולי 1839, יום לאחר שילדה את בנה השני, טומאזו; הילד חי רק כמה שעות ובדצמבר, גם ג'וזפה מתה.

בין השנים 1838 ו-1839, ייסד קריספי את העיתון שלו ל'אורטאו (L'Oreteo) על שם הנהר הסיציליאני אורטאו . מיזם זה הפגיש אותו עם כמה דמויות פוליטיות כולל הפעיל והמשורר הליברלי הנפוליטני, קרלו פואריו . בשנת 1842 כתב קריספי על ההכרח לחנך אנשים עניים, על הנזק העצום שנגרם מהעושר המופרז של הכנסייה הקתולית ועל הצורך של כל האזרחים, כולל נשים, להיות שווים בפני החוק.

בשנת 1845 קיבל קריספי מעמד של שופט בנאפולי, שם הצטיין בזכות רעיונותיו הליברליים והמהפכניים.

מהפכת 1848 בסיציליה

ערך מורחב – מהפכת 1848 בסיציליה

ב-20 בדצמבר 1847 נשלח קריספי לפלרמו יחד עם סלווטורה קסטיליה (Salvatore Castiglia), דיפלומט ופטריוט, כדי להכין את המהפכה נגד המונרכיה של בית בורבון ופרננדו השני, מלך שתי הסיציליות.

המרד בפלרמו, 1848

המהפכה החלה ב-12 בינואר 1848, ולכן הייתה הראשונה מבין המהפכות הרבות שהתרחשו באותה שנה. שלוש מהפכות התרחשו בעבר באי סיציליה החל משנת 1800 נגד שלטון בית בורבון. המרד היה מאורגן במידה רבה מפלרמו, והתרכז בה. האופי הפופולרי של המרד ניכר בעובדה שכרזות והודעות חולקו שלושה ימים שלמים לפני שהתרחשו מעשי המהפכה המהותיים ב-12 בינואר 1848. העיתוי תוכנן בכוונה, על ידי קריספי והמהפכנים האחרים, בקנה אחד עם יום הולדתו של פרננדו השני.

האצילים הסיציליאנים הצליחו מיד להחיות את החוקה של 1812, שכללה את עקרונות הדמוקרטיה הייצוגית ואת מרכזיותו של הפרלמנט בממשלת המדינה. וינצ'נצו פרדלה נבחר לנשיא הפרלמנט של סיציליה . כמו כן הועלה הרעיון לקונפדרציה של כל מדינות איטליה.

החוקה הייתה די מתקדמת לתקופתה במונחים דמוקרטיים ליברליים, וכך גם ההצעה של קונפדרציה איטלקית של מדינות. קריספי מונה לחבר בפרלמנט הסיציליאני הזמני ואחראי על ועדת ההגנה; במהלך כהונתו הוא תמך בתנועה הבדלנית שרצתה לנתק את הקשרים עם נאפולי.

כך שרדה סיציליה כמדינה מעין עצמאית במשך שישה עשר חודשים, כאשר צבא בורבון החזיר לעצמו בכוח את השליטה המלאה על האי ב-15 במאי 1849. ראש המדינה בפועל בתקופה זו היה רוג'רו סטימו . לאחר שנכנע לבורבונים, סטימו נמלט למלטה שם התקבל במלוא הכבוד של ראש מדינה. בניגוד לרבים, קריספי לא קיבל חנינה ונאלץ לברוח מהארץ.

גלות

לאחר שעזב את סיציליה, קריספי מצא מקלט במרסיי בצרפת, שם פגש את האישה שתהפוך לאשתו השנייה, רוזה מונטמסון , שנולדה חמש שנים אחריו בסבואה עילית (שהייתה אז שייכת לממלכת סרדיניה) למשפחת איכרים.

דיוקן של פרנצ'סקו קריספי במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19

ב-1849 עבר לטורינו, בירת ממלכת סרדיניה, שם עבד כעיתונאי. בתקופה זו הפך לחברו של ג'וזפה מציני, פוליטיקאי, עיתונאי ופעיל רפובליקאי. בשנת 1853 היה מעורב קריספי בקונספירציית מציני, ונעצר על ידי ממשלת פיימונטה ונשלח למלטה. כאן, ב-27 בדצמבר 1854 התחתן עם רוזה מונטמסון.

אחר כך עבר ללונדון שם הפך לקונספירטור מהפכני והמשיך את ידידותו הקרובה עם מציני, תוך שהוא מעורב בפוליטיקה הגולה של התנועה הלאומית, ונטש את הבדלנות הסיציליאנית.

ב-10 בינואר 1856 עבר לפריז, שם המשיך בעבודתו כעיתונאי. ב-22 באוגוסט הודיעו לו כי אביו נפטר וכי שלוש שנים קודם לכן נפטרה גם אימו, אך הוסתרו ידיעות על ידי אביו שלא רצה להגביר את צערו.

ניסיון ההתנקשות בנפוליאון השלישי

בערב 14 בינואר 1858, כשהקיסר נפוליאון השלישי והקיסרית אז'ני דה מונטיז'ו היו בדרכם לתיאטרון ברחוב רו לה פלטייה, שקדם לאופרה גרנייה, כדי לראות, באופן אירוני למדי, את וילהלם טל של רוסיני, המהפכן האיטלקי פליצ'ה אורסיני ושותפיו השליכו שלוש פצצות לעבר הכרכרה הקיסרית. הפצצה הראשונה נחתה בין הפרשים לפני הכרכרה. הפצצה השנייה פצעה את החיות וניפצה את זכוכית המרכבה. הפצצה השלישית נחת מתחת לכרכרה ופצעה קשה שוטר שמיהר להגן על היושבים. שמונה בני אדם נהרגו ו-142 נפצעו, אם כי הקיסר והקיסרית לא נפגעו.

אורסיני עצמו נפצע ברקה הימנית והיה המום. הוא טיפל בפצעיו וחזר למגוריו, שם המשטרה מצאה אותו למחרת.

מבין חמשת הקושרים, רק אחד נותר בלתי מזוהה. בשנת 1908 (שבע שנים לאחר מותו של קריספי) טען אחד מהם, שארל דה-רודיו , כי ראה, חצי שעה לפני הפיגוע, אדם מתקרב ומשוחח עם אורסיני, וזיהה אותו כקריספי. אבל מעולם לא נמצאו ראיות לגבי תפקידו של קריספי בתקיפה. בכל מקרה ב-7 באוגוסט 1858, הוא גורש מצרפת.

בסיציליה עם גריבלדי

מסע האלף

ערך מורחב – מסע האלף

תחילת המשלחת אל סיציליה ברובע קווארטו דאי מילה, גנואה

ביוני 1859 חזר קריספי לאיטליה לאחר שפרסם מכתב בו הוא דוחה את הרחבה של פיימונטה באיחוד איטליה. הוא הכריז על עצמו כרפובליקאי ותומך של אחדות לאומית. הוא הסתובב ברחבי איטליה בתחפושות שונות ועם דרכונים מזויפים. פעמיים באותה שנה הוא הסתובב בערים הסיציליאניות במסווה והכין את תנועת ההתקוממות של 1860.

הוא עזר לשכנע את ג'וזפה גריבלדי להפליג עם משלחת האלף שלו, שהפליגה לסיציליה ב-11 במאי 1860. המשלחת הוקמה על ידי חיל מתנדבים בראשות גריבלדי, שנחת בסיציליה במטרה לכבוש את ממלכת שתי הסיציליות, שנשלט על ידי בית בורבון. הפרויקט היה מיזם שאפתני ומסוכן שמטרתו לכבוש, עם אלף איש, ממלכה עם צבא סדיר גדול יותר וצי חזק יותר. המשלחת זכתה להצלחה והסתיימה במשאל עם שצירף את נאפולי וסיציליה לממלכת סרדיניה, הכיבוש הטריטוריאלי האחרון לפני הקמת ממלכת איטליה ב-17 במרץ 1861.

המיזם הימי היה הפעולה הרצויה היחידה שהוחלט במשותף על ידי "ארבעת אבות האומה" - ג'וזפה מציני, ג'וזפה גריבלדי, המלך ויטוריו אמנואלה השני וקמילו קאבור - כשכל אחד שואף למטרות שונות. קריספי ניצל את השפעתו הפוליטית כדי לחזק את פרויקט איחוד איטליה.

הקבוצות השונות השתתפו במסע מסיבות שונות: עבור גריבלדי, זה היה להשיג איטליה מאוחדת; עבור הבורגנות הסיציליאנית, סיציליה עצמאית כחלק מממלכת איטליה, ועבור המון החקלאים, חלוקת הקרקעות וקץ הדיכוי.

הדיקטטורה של גריבלדי

פרנצ'סקו קריספי כמזכיר המדינה ב-1860

לאחר כיבוש פלרמו מונה קריספי למזכיר המדינה הראשון בממשלה הזמנית; תוך זמן קצר החל מאבק בין ממשלתו של גריבלדי לשליחי קאבור בשאלת העיתוי של סיפוח סיציליה לאיטליה. הוא הקים צבא סיציליאני וצי של ממשלת הדיקטטורה של סיציליה.

קצב הניצחונות של גריבלדי הדאיג את קאבור, שבתחילת יולי שלח לממשלה הזמנית הצעה לסיפוח מיידי של סיציליה לפיימונטה. אולם גריבלדי סירב בתוקף לאפשר מהלך כזה עד תום המלחמה. שליחו של קאבור, ג'וזפה לה פארינה , נעצר וגורש מהאי. הוא הוחלף על ידי אגוסטינו דפרטיס הגמיש יותר, שזכה באמונו של גריבלדי ומונה כפרו-דיקטטור.

במהלך ממשלתו הדיקטטורית של גריבלדי, קריספי דאג להבטיח את התפטרותו של הפרו-דיקטטור דפרטיס, והמשיך בהתנגדותו העזה לקאבור.

בנאפולי, ממשלתו הזמנית של גריבלדי נשלטה במידה רבה על ידי קאבור. קריספי, שהגיע לעיר באמצע ספטמבר, ניסה להגביר את כוחו והשפעתו, על חשבון נאמני קאבור. עם זאת, הדחף המהפכני שהניע את המשלחת התפוגג, במיוחד לאחר קרב וולטורנו. ב-3 באוקטובר 1860, כדי לחתום ברית עם ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה, מינה גריבלדי לפרו-דיקטטור של נאפולי, את ג'ורג'יו פלביצ'ינו (Giorgio Pallavicino), תומך של בית סבויה. פלביצ'ינו הצהיר מיד שקריספי אינו מסוגל ולא ראוי לכהן בתפקיד מזכיר המדינה.

בינתיים, קאבור הצהיר שדרום איטליה לא תקבל דבר מלבד הסיפוח בלא תנאים לממלכת סרדיניה במשאל עם. קריספי, שעדיין הייתה לו תקווה להמשיך את המהפכה להצלת רומא וונציה, התנגד בתוקף לפתרון זה, והציע לבחור אספה פרלמנטרית. הצעה זו נתמכה גם על ידי הפדרליסט קרלו קטנאו . גריבלדי הודיע כי ההחלטה צריכה להתקבל על ידי שני הפרו-דיקטטורים של סיציליה ונאפולי, אנטוניו מורדיני (Antonio Mordini) וג'ורג'יו פלביצ'ינו, ושניהם בחרו במשאל עם. ב-13 באוקטובר התפטר קריספי מממשלת גריבלדי.

קריספי הצטרף ללשכת הבונים החופשיים של פלרמו ב-13 בנובמבר 1860 בעידודו של גריבלדי שהיה בונה חופשי מסור (ושעתיד להפוך לרב-בונה (Grand Master)). רבים מהדמוקרטים המובילים שהיו מעורבים באירועי 1860 היו גם בונים חופשיים, וגם הם בוודאי עודדו את קריספי להצטרף, בטענה שהמאבק עם המתונים על נפשה של איטליה, שאותו זה עתה הפסידו, יעבור בקרוב להתרחש בתוך תנועת הבונים החופשיים האיטלקים.

חבר פרלמנט

קריספי במהלך כהונתו הראשונה כחבר הפרלמנט

הבחירות הכלליות של איטליה ב-1861 התקיימו ב-27 בינואר, עוד לפני לידתה הרשמית של ממלכת איטליה, שהתקיימה ב-17 במרץ. פרנצ'סקו קריספי נבחר כחבר בשמאל ההיסטורי , במחוז הבחירה קסטלווטראנו ; הוא ישמור על מושבו בכל בתי המחוקקים עד סוף ימיו.

קריספי רכש את המוניטין של החבר הכי אגרסיבי והכי פזיז בקבוצתו הפרלמנטרית. הוא גינה את הימין על "דיפלומטיזציה של המהפכה". שאפתנות אישית וחוסר שקט הקשו עליו לשתף פעולה והוא קנה לעצמו את הכינוי "איל סוליטאריו" (Il Solitario,"המתבודד"). ב-1864 הוא נטש לבסוף את מציני והכריז שהוא מונרכיסט, כי כפי שניסח זאת במכתב למציני: "המלוכה מאחדת אותנו; הרפובליקה תחלק אותנו".

ב-1866 הוא סירב להיכנס לממשלתו של הברון בטינו ריקאסולי; ב-1867 הוא פעל למניעת פלישת גריבלדי למדינת האפיפיור, תוך שהוא צופה מראש את הכיבוש הצרפתי של רומא ואת אסון מנטנה . בשיטות בעלות אופי זהה לאלו שהפעיל נגדו לאחר מכן פליצ'ה קוולוטי , הוא המשיך את התסיסה האלימה המכונה פרשת לוביה, שבה הואשמו צירים שמרנים שונים בשחיתות, בלא עדויות. עם פרוץ מלחמת צרפת-פרוסיה, הוא פעל במרץ כדי למנוע את הברית המתוכננת עם צרפת, ולהניע את ממשלת ג'ובאני לאנצה לכבוש את רומא. מותו של אורבנו רטאצי ב-1873 גרם לחבריו של קריספי להעלות את מועמדותו להנהגת השמאל; אבל קריספי, שדאג להרגיע את המלך, הבטיח את בחירתו של אגוסטינו דפרטיס.

נשיא בית הנבחרים של איטליה

לאחר הבחירות הכלליות ב-1876, שבהן השיג השמאל כמעט 70% מהקולות, נבחר קריספי לנשיא לשכת הצירים.

במהלך סתיו 1877, כנשיא הלשכה, הוא נסע ללונדון, פריז וברלין בשליחות סודית, תוך יצירת קשרים אישיים לבביים עם ראש ממשלת בריטניה ויליאם גלאדסטון ושר החוץ לורד גרנוויל ועם מדינאים אנגליים אחרים, ועם אוטו פון ביסמרק, שהיה אז קנצלר הקיסרות הגרמנית. בשנת 1877 במהלך המשבר המזרחי הגדול הוצעה אלבניה לקריספי כפיצוי אפשרי על ידי ביסמרק והרוזן דרבי הבריטי אם האימפריה האוסטרו-הונגרית תספח את בוסניה, אולם הוא סירב והעדיף לקבל את אזורי האלפים האיטלקיים תחת שלטון אוסטרו-הונגריה.

שר הפנים

קריספי בשנות ה-70 של המאה ה-19

בדצמבר 1877 החליף את ג'ובאני ניקוטרה כשר הפנים בממשלתו של דפרטיס. אף על פי שתקופת כהונתו הקצרה נמשכה 70 יום בלבד, הוא סייע בהקמת מונרכיה מאוחדת. יתרה מכך, במהלך כהונתו כשר, ניסה קריספי לאחד את הפלגים הרבים שהיו חלק מהשמאל , באותה תקופה.

ב-9 בינואר 1878, מותו של ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה, ועלייתו לשלטון של המלך אומברטו, אפשרו לקריספי להבטיח את הקמתה הרשמית של מונרכיה מאוחדת, שהמלך החדש קיבל את התואר אומברטו הראשון, מלך איטליה, במקום אומברטו הרביעי מסבויה.

ב-7 בפברואר 1878, מותו של האפיפיור פיוס התשיעי הצריך קונקלווה הראשונה שנערכה לאחר איחוד איטליה. קריספי, בסיוע מנצ'יני והקרדינל פצ'י (לאחר מכן לאו השלושה-עשר), שכנע את חבר הקרדינלים לקיים את הקונקלווה ברומא, וביסס את הלגיטימיות של הבירה.

שערוריית ביגמיה ובידוד פוליטי

התכונות המדינאיות שהפגין לא הספיקו כדי למנוע את סערת הזעם של מתנגדיו של קריספי כאשר הואשם בביגמיה. כאשר התחתן בשנית, אישה שהתחתן איתה ב-1853 עדיין חיה. אבל בית משפט קבע שנישואיו של קריספי ב-1853 במלטה אינם תקפים מכיוון שהם התבצעו בזמן שאישה אחרת שנישאה לו עוד קודם לכן עדיין בחיים. עד נישואיו השלישיים, אשתו הראשונה נפטרה ונישואיו לאשתו השנייה בוטלו בצורה חוקית. לכן, נישואיו לאשתו השלישית נקבעו כתקפים ולא ביגמיים. למרות זאת הוא נאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שלושה חודשים בלבד במרץ 1878, והפיל יחד איתו את כל הממשלה.

דיוקן רשמי של קריספי

במשך תשע שנים קריספי נשאר פוליטית תחת עננה של חשדות, והוביל את האופוזיציה ה"פרוגרסיבית". ב-1881 היה קריספי בין התומכים העיקריים של זכות הבחירה האוניברסלית לגברים, שאושרה על ידי ממשלתו של אגוסטינו דפרטיס.

פנטארכיה

ב-1883 כרתו מנהיגי השמאל, אגוסטינו דפרטיס, והימין, מרקו מינגטי , ברית המבוססת על ממשלת קואליציה מרכזית גמישה אשר בודדה את הקיצונים של השמאל והימין; הפוליטיקה הזו הייתה ידועה בשם טרספורמיזמו . קריספי, שהיה תומך נלהב של מערכת דו-מפלגתית, התנגד מאוד לטרספורמיזמו והקים קבוצה פרלמנטרית פרוגרסיבית ורדיקלית בשם שמאל דיסידנטי . הקבוצה נודעה גם בשם "הפנטארכיה" (מושג מיוונית שמשמעו "שלטון החמישה"), בשל חמשת מנהיגיה, ג'וזפה צנארדלי, בנדטו קאירולי , ג'ובאני ניקוטרה , אגוסטינו מגליאני אלפרדו בקאריני (Alfredo Beccarini) וקריספי.

המפלגה תמכה במדיניות פנים סמכותנית ופרוגרסיבית, בהתפשטות טריטוריאלית לאומנית ובמדיניות חוץ גרמנופילית, ובמדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית.

לאחר הבחירות הכלליות במאי 1886, שבהן השיג השמאל הדיסידנטי כמעט 20% מהקולות, חזר קריספי לתפקיד שר הפנים בממשלת דפרטיס. לאחר מותו של דפרטיס ב-29 ביולי 1887, נטש קריספי את השמאל הדיסידנטי והפך למנהיג קבוצת השמאל ההיסטורי ; הוא גם מונה על ידי המלך, לראש ממשלת איטליה ושר החוץ .

כהונה ראשונה כראש ממשלה

ב-29 ביולי 1887 הושבע פרנצ'סקו קריספי לראש הממשלה החדש. הוא היה הראשון מדרום איטליה. קריספי התבלט מיד, בשל היותו מנהיג רפורמי, אך סגנונו הפוליטי עורר מחאות רבות מצד מתנגדיו, שהאשימו אותו כראש ממשלה סמכותני ו"איש חזק ".

דיוקן של קריספי ב-1887

נאמן לנטיותיו הפרוגרסיביות הראשוניות הוא המשיך עם רפורמות שנעצרו, ביטול עונש המוות, ביטול חוקים נגד שביתות, הגבלת סמכויות המשטרה ורפורמה בחוק העונשין ובניהול המשפטים בעזרת שר המשפטים שלו ג'וזפה צנארדלי, ארגון מחדש של ארגוני צדקה והעברת חוקי בריאות וחקיקה להגנה על מהגרים שעבדו מחוץ לאיטליה. הוא חיפש תמיכה עממית למען המדינה עם תוכנית של פיתוח מסודר בבית והתרחבות מחוץ לאיטליה.

מדינות פנים

אחד המעשים החשובים ביותר היה הרפורמה במנהל המרכזי של המדינה, שבעזרתה חיזק קריספי את תפקיד ראש הממשלה. הצעת החוק נועדה להפריד בין תפקידי הממשלה לתפקידי הפרלמנט, בניסיון לנתק את הראשונה מהמעללים הפוליטיים של השני. הנקודה הראשונה של החוק הייתה לתת לממשלה את הזכות להחליט על מספר המשרדים ותפקידם. הסיכוי היה גם להשאיר את המלך (בנוסף למה שקבע החוק האלברטיני ) חופשי להחליט על ארגון המשרדים השונים. יתרה מכך, הרפורמה אפשרה את מינוי המזכירים, שהיו אמורים לסייע לשרים ובמקביל להיות הדוברים בפרלמנט. הרפורמה זכתה לביקורת חריפה מצד האופוזיציה הימנית אך גם מצד השמאל הקיצוני. ב-9 בדצמבר 1887 היא אושרה על ידי לשכת הצירים.

פרנצ'סקו קריספי ושריו בקבלת פנים אצל המלך אומברטו הראשון, מלך איטליה בראש השנה החדשה של 1888

ב-1889 קידמה ממשלתו של קריספי רפורמה בבתי המשפט ופרסמה חוק עונשין חדש, שאיחד את חקיקת העונשין באיטליה, ביטלה את עונש המוות והכירה בזכות לשבות. החוק החדש נתפס כיצירה גדולה על ידי משפטנים אירופאים בני אותו דור. החוק נקרא על שמו של ג'וזפה צנארדלי, שר המשפטים , שקידם את החקיקה בנושא.

רפורמה חשובה נוספת הייתה זו של השלטון המקומי, או קומוני, שאושרה על ידי הלשכה ביולי 1888, תוך שלושה שבועות בלבד. הרפורמה החדשה כמעט הכפילה את קהל הבוחרים המקומי, והגדילה את זכות הבחירה. אבל החלק השנוי ביותר במחלוקת בחוק היה קשור לראשי הערים, שמונו בעבר על ידי הממשלה, ואשר ייבחרו כעת על ידי האלקטורים, בעיריות עם יותר מ-10,000 תושבים ובכל בירות נפות איטליה. החוק הקים גם את משרת הפרפקט. הרפורמה אושרה על ידי הסנאט בדצמבר 1888 ונכנסה לתוקף בפברואר 1889.

ב-22 בדצמבר 1888, חוקק קריספי את החוק האיטלקי הראשון למערכת הבריאות הלאומית, כולל שריפת גווייה לאחר מגפות הכולרה בשנים 1835–37, 1854–55 ו-1856–67, שגרמו למותם של יותר מ-160,000 אנשים. קריספי היה גם הפוליטיקאי הראשון שיישם את תפקידה של המדינה החילונית האיטלקית בתחומי הצדקה והסולידריות שעד אז היו באופן מסורתי מונופול של אזרחים פרטיים וארגונים, בעיקר של הכנסייה הקתולית האיטלקית שהתנגדו לרפורמות שלו.

מדיניות חוץ

כראש ממשלה בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 ניהל קריספי מדיניות חוץ תקיפה כדי לחזק את המוסדות השרויים במצוקה של איטליה. הוא ראה בצרפת את האויב הקבוע והוא סמך רבות על תמיכה בריטית. בריטניה הייתה ביחסים טובים עם צרפת וסירבה לעזור, והותירה את קריספי מבולבל ובסופו של דבר מאוכזב ממה שהוא הרגיש שהוא ידידות מיוחדת בין שתי המדינות. הוא פנה לאימפריאליזם באפריקה, במיוחד נגד הממלכה העצמאית של אתיופיה, והמחוז העות'מאני טריפוליטניה העות'מאנית (בלוב של היום).

היחסים עם גרמניה

פרנצ'סקו קריספי עם קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק ב-1887

אחד מפעולותיו הראשונות כראש הממשלה היה ביקור אצל קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק, איתו ביקש להתייעץ בנוגע לפעילותה של הברית המשולשת.

מדיניות החוץ שלו התבססה על הברית, שאליה שנוסף החוזה הימי עם בריטניה, אותו חתם קודמו, קרלו פליצ'ה ניקוליס, רוזן רובילנט . קריספי הפגין גישה נחרצת כלפי צרפת, והפסיק את המשא ומתן הממושך והבלתי פורה להסכם כלכלי צרפתי-איטלקי חדש, וסירב להזמנה הצרפתית לארגן חלק איטלקי בתערוכה העולמית של פריז ב-1889. במסגרת הברית המשולשת התחייבה לאיטליה למלחמה אפשרית עם צרפת, מה שדרש הגדלה עצומה של ההוצאה הצבאית האיטלקית הכבדה ממילא, מה שהפך את הברית ללא פופולרית באיטליה. כחלק ממדיניות החוץ האנטי-צרפתית שלו, קריספי החל במלחמת מכסים עם צרפת ב-1888. מלחמת הסחר הצרפתית-איטלקית הייתה אסון כלכלי עבור איטליה שבמשך עשר שנים הייתה עתידה לעלות שני מיליארד לירטות בייצוא אבוד, והסתיימה ב-1898 עם הסכמת האיטלקים להפסיק את המכסים שלהם על סחורות צרפתיות בתמורה לכך שהצרפתים יבטלו את המכסים שלהם על סחורות איטלקיות.

מדיניות קולוניאלית

פרנצ'סקו קריספי היה פטריוט ולאומן איטלקי , ורצונו להפוך את איטליה למעצמה קולוניאלית הוביל לסכסוכים עם צרפת, שדחתה את התביעות האיטלקיות כלפי תוניסיה והתנגדה להתפשטות האיטלקית במקומות אחרים באפריקה

תחת שלטונו של קריספי, איטליה חתמה על הסכם ווצ'אלה; זו הייתה עסקה שהושגה על ידי המלך מנליק השני משאווה (לימים קיסר אתיופיה) עם הרוזן פייטרו אנטונלי (איט') בעיירה ווצ'אלה , ב-2 במאי 1889. ההסכם קבע שהאזורים בוגוס, חמאסיין, אקלה גוזאי וסרה היו חלק מהמושבה האיטלקית של אריתריאה והוא הבסיס של המושבה האיטלקית ומדינת אריתריאה המודרנית. לפי האמנה, איטליה הבטיחה סיוע כספי ואספקה צבאית.

שאלת אלבניה

הגאופוליטיקה של הבלקן והחששות הביטחוניים דחפו את איטליה לחפש מעמד של מעצמה גדולה בים האדריאטי וקריספי ראה באלבניה כאוטונומיה עתידית בתוך האימפריה העות'מאנית או כמדינה עצמאית המשמשת להגנה על האינטרסים האיטלקיים. קריספי חשב שהאינטרסים של אלבניה נגד הפאן-סלאביזם ופלישה אוסטרו-הונגרית אפשרית יקבלו את השירות הטוב ביותר באמצעות איחוד יווני-אלבני והוא ייסד ברומא ועדה פילהלנית שפעלה למען מטרה זו. קריספי, לאחר שהפך לראש ממשלה, עורר והעצים את היחסים האתנו-תרבותיים בין איטלקים-אלבנים לאלבנים מהבלקן, מהלכים שנחשבו כמרחיבים את ההשפעה האיטלקית על האלבנים על ידי אוסטריה-הונגריה. כדי לנטרל את ההשפעה האוסטרו-הונגרית בצפון אלבניה, יזם קריספי את פתיחת בתי הספר האיטלקיים הראשונים בשקודרה ב-1888. אלבנים בולטים המעורבים בהתעוררות הלאומית של אלבניה כמו עבדיל פראשרי ותימי מיטקו התכתבו עם קריספי בשאלת האלבנים.

התפטרות

הבחירות הכלליות ב-1890 היו ניצחון יוצא דופן עבור קריספי. מתוך 508 צירים, 405 צידדו בממשלה. אבל כבר באוקטובר צמחו הסימנים הראשונים למשבר פוליטי. הקיסר מנליק ערער על הנוסח האיטלקי של הסכם ווצ'אלה, וקבע שהוא לא מחייב את אתיופיה להיות מדינת חסות איטלקית. מנליק הודיע לעיתונות הזרה והשערורייה פרצה. זה קרה ימים ספורים לאחר ששר האוצר ויריבו הפוליטי הראשי הוותיק של קריספי, ג'ובאני ג'וליטי, נטש את הממשלה.

אולם האירוע המכריע היה מסמך שפרסם שר האוצר החדש ברנרדינו גרימלדי , שחשף כי הגירעון המתוכנן גבוה מהצפוי; לאחר מכן, הממשלה איבדה את הרוב שלה עם 186 קולות נגד ו-123 בעד. קריספי התפטר מראשות הממשלה ב-6 בפברואר 1891.

אחרי ראשות הממשלה

לאחר נפילת ממשלתו של קריספי, אומברטו הראשון הטיל את המשימה להרכיב את הקבינט החדש על המרקיז אנטוניו סטראבה די רודיני . הממשלה התמודדה עם קשיים רבים מתחילתה ובמאי 1892 החליט ג'וליטי, שהפך למנהיג השמאל החדש לאחר התפטרותו של קריספי, לא לתמוך בה יותר.

לאחר מכן, המלך אומברטו הראשון מינה את ג'וליטי לראש הממשלה החדש. אולם הקבינט הראשון של ג'וליטי הסתמך על רוב דחוק ובדצמבר 1892 היה ראש הממשלה מעורב בשערורייה גדולה.

שערוריית בנקה רומאנה

שערוריית בנקה רומאנה צצה בינואר 1893 באיטליה על רקע פשיטת הרגל של בנקה רומאנה (Banca Romana), אחד מששת הבנקים הלאומיים שקיבלו רשות להנפיק מטבעות. השערורייה הייתה הראשונה מבין פרשיות שחיתות איטלקיות רבות, וכמו האחרות, היא הכפישה את המערכת הפוליטית כולה.

הבנק הלווה סכומים גבוהים לקבלנים, אך נותר עם חובות עצומים כאשר בועת הנדל"ן קרסה ב-1887, אך חשש שהפרסום עלול לערער את אמון הציבור והסתיר את הדו"ח.

אפילו אומברטו הראשון היה מעורב בשערורייה והמוניטין של קריספי התחזק מאוד: הוא יכול להפיל את ממשלתו של ג'וליטי בכל עת או לפגוע במוניטין של המלך. ג'וליטי ובני בריתו הגנו על עצמם בניסיון לאסוף מידע מחשיד נגד קריספי, אך החקירה המשפטית של בנקה רומאנה ניקתה את האחרון מחשדות.

חזרה לשלטון וקדנציה שנייה

דיוקן רשמי של קריספי, במהלך כהונתו השנייה

בדצמבר 1893 חוסר האונים של הקבינט של ג'וליטי להשיב את הסדר הציבורי, איום מהומות בסיציליה ושערוריית בנקה רומאנה , הולידו דרישה כללית כי קריספי יחזור לשלטון.

פאשי סיצ'יליאני

פאשי סיצ'יליאני הייתה תנועה עממית בעלת השראה דמוקרטית וסוציאליסטית, שקמה בסיציליה בשנים שבין 1889 ל-1894. הפאשי זכו לתמיכתם של המעמדות העניים והמנוצלים ביותר באי על ידי תיעול התסכול ואי שביעות הרצון שלהם לתוכנית קוהרנטית המבוססת על ביסוס זכויות חדשות. התנועה מורכבת ממערבולת של סנטימנט מסורתי, דתיות ותודעה סוציאליסטית, התנועה הגיעה לשיאה בקיץ 1893, כאשר הוצגו תנאים חדשים לבעלי הקרקעות ולבעלי המכרות של סיציליה בנוגע לחידוש חוזי האריסות וחוזי שכירות.

בשל דחיית התנאים הללו, הייתה התפרצות של שביתות שהתפשטה במהירות ברחבי האי, והתאפיינה בסכסוך חברתי אלים, וכמעט הגיעה לכדי התקוממות. ראשי התנועה לא הצליחו למנוע מהמצב לצאת משליטה. בעלי הרכוש ובעלי הקרקע ביקשו מהממשלה להתערב. ג'ובאני ג'וליטי ניסה לעצור את הגילויים והמחאות של הפאשי סיצ'יליאני , צעדיו היו מתונים יחסית. ב-24 בנובמבר התפטר ג'וליטי רשמית מתפקיד ראש הממשלה. בשלושת השבועות של חוסר ודאות לפני שקריספי הקים ממשלה ב-15 בדצמבר 1893, ההתפשטות המהירה של האלימות דחפה רשויות מקומיות רבות להתעלם מהאיסור של ג'וליטי על השימוש בנשק חם.

בדצמבר 1893 נהרגו 92 איכרים בהתנגשויות עם המשטרה והצבא. בנייני ממשלה נשרפו יחד עם טחנות קמח ומאפיות שסירבו להוריד את מחיריהן כשהמיסים הורדו או בוטלו.

ב-3 בינואר 1894 הכריז קריספי על מצב חירום ברחבי סיציליה. חיילי מילואים של הצבא נקראו לשירות והגנרל רוברטו מורה די לבריאנו (Roberto Morra di Lavriano) נשלח עם כוח בן 40,000 חיילים. הסדר הישן הושב על כנו באמצעות שימוש בכוח קיצוני, כולל הוצאות להורג בלא משפט. מרד של אנרכיסטים ורפובליקנים בלוניג'אנה שפרץ מתוך סולידריות עם הפאשי סיצ'יליאני דוכא גם כן.

הדיכוי של הפאשי סיצ'יליאני הפך לרדיפה מוחלטת. הממשלה עצרה לא רק את מנהיגי התנועה, אלא המוני איכרים עניים, סטודנטים, אנשי מקצוע, אוהדי הפאשי, ואפילו כאלה שפשוט נחשדו כמי שהביעו אהדה עם התנועה בנקודת זמן מסוימת, במקרים רבים ללא כל ראיות להאשמות. לאחר ההכרזה על מצב חירום, הוכנו כתבי אישום מסיבות זניחות. פורעים רבים נכלאו על כך שצעקו דברים כמו "תחי האנרכיה" (Viva l'anarchia) או "בוז למלך". בפלרמו, באפריל ומאי 1894, התקיימו המשפטים נגד הוועד המרכזי של הפאשי וזו הייתה מכת המוות של תנועת הפאשי סיצ'יליאני.

משבר פיננסי וניסיון התנקשות

הניסיון הכושל של האנרכיסט פאולו לגה להתנקש בחייו של קריספי ב-16 ביוני 1894.

קריספי תמך ללא לאות בשינויים שיזם שר האוצר שלו סידני סונינו כדי להציל את האשראי האיטלקי, שזועזע מאוד במשבר הפיננסי של 1892–1893 ובשערוריית בנקה רומאנה. הצעותיו של סונינו זכו לביקורת חריפה הן מצד חברי השמאל והן מצד הימין, מה שגרם להתפטרותו ב-4 ביוני 1894; למחרת התפטר גם קריספי, אך המלך הטיל עליו שוב את המשימה להרכיב ממשלה חדשה.

ב-16 ביוני 1894 ניסה האנרכיסט פאולו לגה לירות בקריספי אך הניסיון נכשל. ב-24 ביוני הרג אנרכיסט איטלקי אחר את נשיא צרפת מארי פרנסואה סדי קארנו. באקלים זה של פחד מוגבר מאנרכיזם, הצליח קריספי להנהיג סדרה של חוקים אנטי-אנרכיסטיים ביולי 1894, ששימשו גם נגד סוציאליסטים. הוכרזו עונשים כבדים בגין "הסתה לשנאת מעמדות" והמשטרה קיבלה סמכויות מורחבות של מעצר מונע וגירוש.

הפרלמנט כולו הביע הזדהות עם ראש הממשלה שראה את עמדתו מתחזקת במידה ניכרת. זה אפשר את אישור חוק סונינו. הרפורמה הצילה את איטליה מהמשבר והחלה את הדרך להתאוששות כלכלית.

ההאשמות של ג'וליטי וקוואלוטי

בשנת 1894 הוא אוים בגירוש מהלשכה Grande Oriente d'Italia של הבונים החופשיים בשל היותו ידידותי מדי כלפי הכנסייה הקתולית. הוא היה בעבר אנטי-קלריקלי מאוד, אך השתכנע בצורך בהתקרבות לאפיפיור.

בסוף 1894 ניסה ג'ובאני ג'וליטי, יריבו הוותיק של קריספי להכפיש את קריספי בכך שהגיש לפרלמנט כמה מסמכים שהיו אמורים להרוס אותו. זה היה למעשה כמה עיתונים ישנים המעידים על הלוואות שקיבלו קריספי ואשתו מבנקה רומאנה.

יתרה מכך, הדיכוי הבלתי מתפשר של ההתפרעויות על ידי קריספי, וסירובו לנטוש את הברית המשולשת או את המושבה האריתראית, או לנטוש את שר האוצר שלו, סידני סונינו, גרמו לנתק עם המנהיג הרדיקלי פליצ'ה קוואלוטי . קוואלוטי החל במסע השמצה נגדו. קוואלוטי עצמו הציע להקים ועדה, שתחקור את היחסים בין קריספי לבאנקה רומנה.

ב-15 בדצמבר פרסמה הוועדה את הדו"ח שלה וזה גרם למהומות בפרלמנט. קריספי הגיש למלך צו לפיזור הפרלמנט, במטרה להגן על המוסדות. ב-13 בינואר 1895 פיזר אומברטו הראשון את הפרלמנט וג'וליטי, שהועמד לדין בשל שערוריית הבנק, נאלץ לעבור לברלין, משום שחסינותו הפרלמנטרית פגה, והסיכון שיעצר.

התקפותיהם של ג'וליטי וקוואלוטי חודשו עד מהרה בחריפות מתמיד. הם השפיעו מעט והבחירות הכלליות של 1895 העניקו לקריספי רוב עצום של 334 מושבים מתוך 508. ב-25 ביוני 1895 סירב קריספי לבקשה לאפשר חקירה פרלמנטרית על תפקידו בשערוריית בנקה רומאנה, ואמר שכראש ממשלה הוא חש שהוא "בלתי פגיע" כי הוא "שירת את איטליה במשך 53 שנים". למרות הרוב שלו, קריספי העדיף לשלוט באמצעות צו מלכותי במקום לקבל חקיקה בפרלמנט, מה שהוביל לחששות לגבי סמכותנות.

מלחמת איטליה-אתיופיה והתפטרות

ערך מורחב – המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה

קריקטורה צרפתית של קריספי, הסובל מהכישלון של מקלה, מידי האתיופים, בסיוע צרפתים

קריספי המשיך במהלך כהונתו השנייה במדיניות ההתפשטות הקולוניאלית שלו במזרח אפריקה. המלך אומברטו הראשון העיר כי "קריספי רוצה לכבוש בכל מקום, אפילו סין ויפן". קריספי זכה לתמיכה איתנה מהמלך, שרמז על סלידתו האישית ממנו, כשהצהיר "קריספי הוא חזיר, אבל חזיר הכרחי", שעל אף שחיתותו, חייב להישאר בשלטון למען "האינטרס הלאומי, שהוא האינטרס היחיד שחשוב". קריספי נקט קו מתלהם מאוד במדיניות החוץ, כשהוא, במהלך תקופה של שלושה חודשים ב-1895, דיבר די בגלוי על תקיפת צרפת, שלח שייטת ימית למזרח הים התיכון כדי להתכונן למלחמה אפשרית עם האימפריה העות'מאנית כדי להשתלט על אלבניה, רצה לשלוח כוח משלחת להשתלט על עיר בסין, ותכנן לשלוח כוח לדרום אפריקה כדי לתווך בכוח את המחלוקת בין בריטניה הגדולה לרפובליקת טרנסוואל. קריספי, שהעדיף קו אנטי-צרפתי לוחמני, רצה לשנות את הברית המשולשת שכן ההקדמה לברית המשולשת דיברה על שימור השלום באירופה בעוד ש"עבור איטליה, זה חייב להיות ההפך; עבורנו, הברית המשולשת חייבת להיות מלחמה!". אלה שהכירו אותו בשלב זה של חייו, העריכו את קריספי כשש אלי קרב פזיז, כאשר הוא ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם פורטוגל בשל עלבון קל כביכול, באומרו שמגיע לו יותר כבוד מ"מדינה חסרת חשיבות לחלוטין" זו שנשלטת על ידי "מלוכה זעירה".

האירוע המרכזי שהתרחש במהלך כהונתו היה המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה, שמקורה בהסכם ווצ'אלה השנוי במחלוקת, אשר, לטענת האיטלקים, הפך את אתיופיה למדינת חסות איטלקית. להפתעתם הרבה, הם גילו שהשליט האתיופי מנליק השני, קיסר אתיופיה, שבמקום שיתנגדו לו כמה מאויביו המסורתיים, דווקא נתמך על ידם, ולכן הצבא האיטלקי, שפלש לאתיופיה מאריתריאה האיטלקית ב-1893, עמד בפני חזית מאוחדת יותר ממה שציפו. בנוסף, אתיופיה נתמכה על ידי האימפריה הרוסית, אומה נוצרית אורתודוקסית כמו אתיופיה, באמצעות יועצים צבאיים, אימוני צבא ומכירת נשק. צרפת תמכה באתיופיה באופן דיפלומטי על מנת למנוע מאיטליה להפוך למתחרה קולוניאלית.

מלחמה בקנה מידה מלא פרצה ב-1895, כאשר חיילים איטלקיים בפיקודו של הגנרל אורסטה בראטיירי זכו להצלחה ראשונית עד התקפת הנגד של כוחות אתיופיים כנגד עמדות איטלקיות והם צרו על המבצר האיטלקי של מקלה, שנאלץ להיכנע. באפריל 1895, קריספי הוציא חלק מהצבא האיטלקי מאתיופיה כדי לחסוך כסף. הוא אמר לגנרל בראטיירי שאם הוא צריך עוד כסף שיטיל עוד מיסים על האתיופים ו"להעתיק את מה שנפוליאון עשה מלחמה עם הכסף של אלה שכבש". קריספי לא הבין שאתיופיה היא מדינה ענייה ולא ניתן היה לגייס את הכסף הדרוש לקיום צבא מודרני ממיסוי על האתיופים, מה שגרם לבעיות גדולות עבור הצבא האיטלקי באתיופיה. אף שקריספי ניהל את המלחמה נגד אתיופיה תוך קיצוצים כספיים, הוא ניצל כספי ציבור ששימשו כדי לשחד בחשאי עיתונאים כדי לכתוב מאמרים התומכים במלחמה בעיתונים האיטלקיים בעוד אותם עיתונאים זרים שדיווחו באופן ביקורתי על המלחמה גורשו מאיטליה. עיתונים איטלקיים שדיווחו בביקורתיות על המלחמה עם אתיופיה נקנסו בסכומים גדולים על ידי ממשלת קריספי כאשר המהדורות הפוגעניות של העיתונים נשרפו בטענה שזה "לא פטריוטי" לבקר את הממשלה בזמן מלחמה.

ב-22 בפברואר 1896 פיטר אומברטו הראשון את הגנרל בראטיירי כמפקד כוח המשלוח האיטלקי, והורה לו להישאר בפיקוד עד שיגיע יורשו. ב-25 בפברואר שלח קריספי מברק לבראטיירי, שהאשים אותו בצורה מצועפת בפחדנות ובחוסר יכולת על ידי השתתפות בהתכתשויות קטנות והימנעות מקרבות הכרעה ("[שלך] זה לא כל כך מלחמה, אלא הגרסה הצבאית של מחלת השחפת"), והסתיים בדרישה לנקוט פעולה נחרצת "בכל מחיר להצלת כבוד הצבא ויוקרת המלוכה". בתגובה למברק של קריספי, בערב ה-29 בפברואר נפגש בראטיירי עם הגנרלים שלו ובתמיכתם החליט להתעלם מהספקות שלו ותקף כוח אתיופי גדול בהרבה ב-1 במרץ 1896 ליד עדווה. בקרב עדווה הנחיל הצבא האתיופי הגדול בהרבה מהצבא האיטלקי תבוסה מכרעת לאיטלקים ואילץ את נסיגתם חזרה לאריתריאה. הגנרל בראטיירי לא נטל אחריות על התבוסה, האשים את אנשיו ואמר שהם פחדנים שאכזבו אותו בעדווה. לעומת זאת, המשקיף הצבאי הבריטי קבע כי החיילים האיטלקים הפשוטים בעדווה "היו חומר לחימה טוב כפי שניתן למצוא באירופה", אך הם אוכזבו על ידי הקצינים שלהם שלא הראו כישורי מנהיגות כלשהם.

שיעור האבדות שספגו הכוחות האיטלקיים בקרב עדווה היה גדול יותר מכל קרב אירופי גדול אחר במאה ה-19, אפילו מעבר לקרבות ווטרלו ואילאו של תקופת המלחמות הנפוליאוניות. יותר איטלקים נהרגו בלחימה של יום אחד בעדווה מאשר בכל מלחמות איחוד איטליה. קריספי הודיע לאחר עדווה כי הוא מתכנן להמשיך במלחמה נגד ה"ברברים" של אתיופיה, וישלח חיילים נוספים לקרן אפריקה, מה שגרם לתגובת נגד פומבית חריפה נגד המלחמה הלא פופולרית. לאחר התבוסה המשפילה של הצבא האיטלקי, פרצו מהומות בכמה ערים איטלקיות, ותוך שבועיים קרסה ממשלת קריספי על רקע התפכחות איטלקית מ"הרפתקאות זרות". ברומא הפגינו אנשים בסיסמאות "מוות למלך!" ו"תחי הרפובליקה!" שכן המלחמה פגעה קשות ביוקרתו של אומברטו שתמך בקריספי בעוצמה כה רבה. קריספי התנגד לכריתת שלום עם אתיופיה, ואמר שהוא רואה בכך השפלה עבור האיטלקים לעשות שלום עם "ברברים" כפי שכינה את האתיופים, ואמר שלא אכפת לו מחייהם של כמעט 3,000 איטלקים שנפלו בשבי האתיופים, שהיו מוחזקים כבני ערובה, באומר "שאפשר להקריב אותם" בהשוואה למשימה הלאומית "המפוארת" של כיבוש אתיופיה.

נפילה מהשלטון ומוות

קריקטורה של קריספי מוצג כבלון צ'יצ'ו (שמן) המרחף מעל קבוצת גברים ונשים המייצגים את המדינה

הקבינט המחליף של אנטוניו סטראבה די רודיני לאחר מכן השאיל את עצמו למסע הבחירות של קוואלוטי, ובסוף 1897 פנו רשויות המשפט ללשכת הצירים בבקשה לקבל רשות להעמיד לדין את קריספי בגין מעילה. ועדת חקירה פרלמנטרית גילתה רק שקריספי, עם כניסתו לתפקיד ב-1893, מצא את קופת השירות החשאי ריקה, ולווה כסף מבנק ממלכתי כדי לממן אותו, והחזיר אותו בתשלומים החודשיים שניתנו באופן קבוע על ידי האוצר. הוועדה, בהתחשב בהליך לא סדיר זה, הציעה, והלשכה אימצה, הצבעת גינוי, אך סירבה לאשר העמדה לדין.

קריספי התפטר ממושבו בפרלמנט, אך נבחר בשנית ברוב מוחץ באפריל 1898 על ידי בוחריו בפלרמו. במשך זמן מה הוא לקח חלק מועט בפוליטיקה פעילה, בעיקר בגלל העיוורון הגובר שלו. ניתוח מוצלח של קטרקט החזיר לו את ראייתו ביוני 1900, ולמרות 81 שנותיו, הוא חידש במידה מסוימת את פעילותו הפוליטית הקודמת.

אולם זמן קצר לאחר מכן, בריאותו החלה להתערער והוא מת בנאפולי ב-11 באוגוסט 1901; על פי עדים רבים, מילותיו האחרונות היו: "לפני שאעצום את עיני לחיים, תהיה לי הנחמה העילאית לדעת שמולדתנו אהובה ומוגנת על ידי כל בניה".

הערכה ומורשת

קריספי היה דמות צבעונית ופטריוטית נמרצת. הוא היה אדם בעל אנרגיה עצומה אך עם מזג אלים. כל חייו, הציבוריים והפרטיים, היו סוערים, דרמטיים ואופיינו ברצף של פעולות איבה אישיות מרות. על פי כמה הערכות נבעו "הגאווה הלוהטת של קריספי, הרגישות הכמעט מטורפת והאדישות לשיטות ממשל תקינות" מהירושה האלבנית שלו. למרות שהחל את חייו כדמות מהפכנית ודמוקרטית, ראשות הממשלה שלו הייתה סמכותנית והוא גילה בוז לליברלים האיטלקיים. בסוף המאה ה-19, קריספי היה הדמות הדומיננטית של הפוליטיקה האיטלקית במשך עשור. ג'וזפה ורדי הצדיע לו בתור 'הפטריוט הגדול'. הוא היה מדינאי קפדן יותר מקאבור, קונספירטור ריאליסטי יותר ממציני, דמות יותר ממולחת מגריבלדי. מותו הביא להספדים ארוכים יותר בעיתונות באירופה מאשר עבור כל פוליטיקאי איטלקי מאז קאבור.

קריספי בשנותיו האחרונות

כראש ממשלה בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19, קריספי היה מפורסם בעולם והוזכר לעיתים קרובות יחד עם מדינאים עולמיים כמו אוטו פון ביסמרק, ויליאם גלאדסטון והמרקיז מסולסברי. אף שבמקור פטריוט איטלקי נאור וליברל דמוקרטי, הוא הפך בהמשך לראש ממשלה סמכותני לוחמני ובעל ברית ומעריץ של ביסמרק. לעיתים קרובות הוא נתפס כמבשר של בניטו מוסוליני. מוסוליני תיאר את העידן הליברלי (1861–1922) כעיוות של החזון האידיאליסטי של מציני וגריבלדי, וקריספי היה ראש הממשלה הבודד של העידן הליברלי שאותו תיאר "איל דוצ'ה" במונחים אוהדים. במיוחד, שיבח מוסוליני את קריספי כממציא ה"אימפריאליזם האיטלקי" בניגוד ל"אימפריאליזם המערבי", והציג את מדיניות החוץ שלו כהשראה למדיניות החוץ הפשיסטית, והתקופה שאחרי 1896 הוכתרה כתקופת דעיכה שנגרמה לכאורה על ידי מדיניות החוץ ההססנית של ג'וליטי. מוסוליני הציג את מדיניות החוץ שלו כמו כיבוש אתיופיה כדי "לנקום את עדווה" וכריתת ברית עם גרמניה הנאצית כהמשך למדיניות החוץ של קריספי שכמוהו ניסה לכבוש את אתיופיה וכרת ברית עם האימפריה הגרמנית. המוניטין שלו היה קורבן של הפשיזם האיטלקי, שהעניק לו בשפע שמות רחובות, רובם נמחקו לאחר 1945. עם התמוטטות הפשיזם, המוניטין של קריספי הוכתם אנושות.

ההיסטוריון ר. ג'. ב. בוסוורת' (R.J.B. Bosworth) אמר שקריספי:

נקט במדיניות שאופי האגרסיבי הגלוי שלה לא ישתווה עד ימי המשטר הפשיסטי. קריספי הגדיל את ההוצאה הצבאית, דיבר בעליצות על התלקחות אירופית, והבהיל את חבריו הגרמנים או הבריטים עם הצעות אלו של התקפות מנע על אויביו. המדיניות שלו הייתה הרסנית, הן עבור הסחר של איטליה עם צרפת, והן, בצורה משפילה יותר, עבור השאיפות הקולוניאליות במזרח אפריקה. תאוות השטח של קריספי שם סוכלה כאשר ב-1 במרץ 1896, צבאותיו של קיסר אתיופיה מנליק הביסו את הכוחות האיטלקיים בעדווה... במה שהוגדר כאסון שאין שני לו עבור צבא מודרני. קריספי, שחייו הפרטיים (הוא אולי היה טריגמיסט) והכספים האישיים... היו מושא לשערורייה רבת שנים יצא לגמלאות באופן מביש.

— R.J.B. Bosworth, Italy and the Wider World: 1860-1960

כתביו

• Francesco Crispi (1890). Crispi per un antico parlamentare. E. Perino. p. 5. Francesco inauthor:Crispi.
• Francesco Crispi, Giuseppe Mazzini (1865). Repubblica e monarchia. V. Vercellino. p. 3. Francesco inauthor:Crispi.
• Francesco Crispi (1862). Ricorso del Collegio di Maria di Mezzojuso in provincia di Palermo al ... Tip. del Diritto diretta da C. Bianchi.
• Francesco Crispi (1890). Cronistoria Frammenti. Unione cooperativa editrice. p. 3. Francesco inauthor:Crispi.

לקריאה נוספת

• Bosworth, R.J.B. (2013). Italy and the Wider World: 1860-1960, New York: Routledge, ISBN 0-415-13477-3
• Duggan, Christopher (2002). Nation-building in 19th-century Italy: The Case of Francesco Crispi. History Today. Vol. 52. pp. 9–18.
• Duggan, Christopher. "Francesco Crispi's relationship with Britain: from admiration to disillusionment." Modern Italy 16.4 (2011): 427–436.
• Duggan, Christopher (2002). Francesco Crispi, 1818-1901 : From Nation to Nationalism, Oxford University Press, ISBN 0-19-820611-9
• Gilmour, David (2011). The Pursuit of Italy: A History of a Land, its Regions and their Peoples, London: Penguin UK, ISBN 978-0-14-192989-7
• Mack Smith, Denis (1989). Italy and Its Monarchy, New Haven; Yale, ISBN 0300051328
• Sarti, Roland (2004). Italy: a reference guide from the Renaissance to the present, New York: Facts on File Inc., ISBN 0-81607-474-7
• Seton-Watson, Christopher (1967). Italy from liberalism to fascism, 1870–1925, New York: Taylor & Francis, ISBN 0-416-18940-7
• Vandervort, Bruce (1998), Wars Of Imperial Conquest In Africa, 1830-1914, London: Taylor & Francis, ISBN 1-85728-486-0
• Scichilone, Giorgio (2012), Francesco Crispi, Flaccovio, Palermo, ISBN 978-88-780-4349-7, in Italian
• Stilllman, William James (1899). Francesco Crispi: Insurgent, Exile, Revolutionist and Statesman, London: Grant Richards
• White, Elizabeth Brett (1917). The Foreign Policy of Francesco Crispi. PhD dissertation U. of Wisconsin-Madison.
• Wright, Patricia (1972). Conflict on the Nile: the Fashoda incident of 1898, Heinemann, ISBN 978-0-434-87830-7

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרנצ'סקו קריספי בוויקישיתוף

• כתבי פרנצ'סקו קריספי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• פרנצ'סקו קריספי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פרנצ'סקו קריספי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• Works by Francesco Crispi at Open Library
• Newspaper clippings about Francesco Crispi in the 20th Century Press Archives of the ZBW