אה"מ ניו זילנד (1911)
 | |
| אה"מ ניו זילנד באוסטרליה, מאי 1919 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | אינדפטיגבל |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
Fairfield Shipbuilding and Engineering Company  |
| תחילת הבנייה | 20 ביוני 1910 |
| הושקה | 1 ביולי 1911 |
| תקופת הפעילות | 19 בנובמבר 1912 – 19 בדצמבר 1922 (10 שנים) |
| אחריתה | נגרטה |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 18,500 טון, מקסימלי: 22,130 טון |
| אורך | 179.9 מטר |
| רוחב | 24.4 מטר |
| שוקע | 8.2 מטר |
| מהירות | 25 קשרים |
| גודל הצוות | 818–1,070 איש |
| טווח שיוט | 12,390 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 31 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 44,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| שריון |
שריון עיקרי – 102–152 מ"מ שריון סיפון – 38–64 מ"מ צריחי תותחים – 178 מ"מ ברבטות – 178 מ"מ |
| חימוש |
8 תותחי Mk X BL 12 אינץ' (305 מ"מ)/45 קליבר 16 תותחי Mk I 4 אינץ' (102 מ"מ)/40 קליבר 2 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
  | |
אה"מ ניו זילנד הייתה אחת משלושת סיירות המערכה מסדרת אינדפטיגבל. האונייה הושקה ב-1911, מומנה על ידי ממשלת ניו זילנד כמתנה לבריטניה, והיא נכנסה לשירות בצי המלכותי ב-1912. היא נועדה לתחנת סין, אך שוחררה על ידי ממשלת ניו זילנד לבקשת האדמירליות לשירות במימי בריטניה.
במהלך 1913, ניו זילנד נשלחה לסיור בן עשרה חודשים בדומיניונים הבריטיים, בדגש על ביקור בניו זילנד, על שמה נקראה. היא חזרה למים הבריטים בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ופעלה כחלק מהצי הגדול של הצי המלכותי, כנגד צי הים הפתוח הגרמני. במהלך המלחמה, סיירת מערכה השתתפה בכל שלושת הקרבות הגדולים של הים הצפוני - מפרץ הלגולנד, שרטון דוגר ויוטלנד - והייתה מעורבת בתגובה לפשיטה על סקרבורו, ולקרב מפרץ הלגולנד השני. ניו זילנד תרמה להשמדת שתי סיירות במהלך שירותה בזמן המלחמה ונפגעה מאש אויב רק פעם אחת, ללא נפגעים; את מעמדה כ"ספינת מזל" ייחס הצוות ל-Māori piupiu (חצאית של לוחם) ולהי-טיקי (תליון) שלבש הקפטן במהלך הקרב.
לאחר המלחמה, ניו זילנד נשלחה לסיבוב הופעות עולמי שני, הפעם כדי לאפשר לאדמירל ג'ון ג'ליקו לסקור את ההגנות הימיות של הדומיניונים. ב-1920 הוצבה סיירת המערכה בעתודה. היא פורקה לגרוטאות בשנת 1922 כדי לעמוד במגבלת הטונאז' של הממלכה המאוחדת בהוראות הפירוק מנשק של הסכם הצי של וושינגטון.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיצוב ייצג עיבוד צנוע של סדרת אינווינסיבל הקודמת, הכולל סיבולת מוגברת וקשת אש משופרת חוצה-סיפון עבור צריחי הכנף שלהם באמצע האונייה, שהושגו על ידי הארכת גוף האונייה. כמו קודמו, העיצוב דמה לדרדנוט האחרונה של הצי המלכותי, אבל הקריב הגנת שריון וצריח אחד מהסוללה הראשית עבור יתרון מהירות של 4 קשרים (7.4 קמ"ש). האוניות היו קטנות יותר ולא מוגנות כמו סיירת המערכה הגרמנית מאותה תקופה SMS פון דר טאן והעיצובים הגרמניים הבאים. בעוד המאפיינים של פון דר טאן לא היו ידועים כאשר האונייה המובילה של הסדרה, אינדפטיגבל, הונחה בפברואר 1909, הצי המלכותי השיג מידע מדויק על הספינה הגרמנית לפני שהחלה העבודה על ניו זילנד ועל אוניית האחות שלה HMAS אוסטרליה.
לניו זילנד היה אורך כולל של 590 רגל (179.8 מטרים), רוחב של 80 רגל (24.4 מטרים), ושוקע של 29 רגל 9 אינץ' (9.1 מטרים) במעמס מלא. הדחק האונייה היה בדרך כלל 18,500 טונות ארוכות (18,800 טונות) ו-22,130 טונות ארוכות (22,490 טונות) במעמס מלא. בתחילה היה לה צוות של 818 קצינים ומלחים, אם כי זה היה אמור לגדול בשנים שלאחר מכן. בזמן ביקורה בניו זילנד ב-1913 היו במחלקת ההנדסה 335 אנשי צוות.
האונייה הונעה על ידי שני סטים של טורבינות קיטור עם הנעה ישירה של פארסונס, שכל אחת מהן הניעה שני גלי הנע, תוך שימוש בקיטור שסופק על ידי 31 דוודי Babcock & Wilcox על בסיס פחם. הטורבינות דורגו ב-43,000 כוחות סוס (32,000 קילוואט ונועדו להעניק לאונייה מהירות מרבית של 25 קשרים (46 קמ"ש). במהלך ניסויי הים שלה ב-1912, ניו זילנד הגיעה למהירות מרבית של 26.39 קשרים (48.87 קמ"ש) מ-49,000 כוחות סוס (37,000 קילוואט). היא נשאה מספיק פחם ומזוט כדי להפליג לטווח של 6,690 מיילים ימיים (12,390 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש).
לסדרת אינדפטיגבל היה חימוש עיקרי של שמונה תותחי BL 12 אינץ' (305 מ"מ) Mark X מותקנים בארבעה צריחים עם תותחים מונעים הידראולית. שני צריחים הורכבו מלפנים ומאחור על קו מרכז האונייה, שזוהו כ-'A' ו-'X' בהתאמה. השניים האחרים היו צריחי כנפיים שהותקנו באמצע הספינה והוצבו באלכסון: 'P' היה מקדימה ליד יציאת הארובה המרכזית, בעוד ש-'Q' מוקם מימין ומאחורי הארובה. לצריחים 'P' ו-'Q' הייתה יכולת מוגבלת כלשהי לירות לצד הנגדי. החימוש המשני שלה כלל 16 תותחי BL 4 אינץ' (102 מ"מ) Mark VII הממוקמים במבנה העילי. היא כללה שני צינורות טורפדו 17.72 אינץ' (450 מילימטרים) שקועים, אחד מכל צד מאחורי הברבט 'X', ו-12 טורפדות נישאו עבורם.
אוניות הסדרה אינדפטיגבל היו מוגנות על ידי חגורת שריון בקו המים בעובי 4–6 אינץ' (102–152 מילימטרים) שנמשכה בין כותלי הקצה וכיסתה אותם. עובי הסיפון המשוריין שלהם נע בין 1.5–2.5 אינץ' (38–64 מילימטרים) כאשר החלקים העבים ביותר מגנים על ציוד ההיגוי בירכתיים. פני הצריח היו בעובי 7 אינץ' (178 מילימטרים), והצריחים נתמכו על ידי ברבטים באותו עובי.
בצריח 'A' של ניו זילנד הותקן בצריח מד טווח 9 רגל (2.7 מטרים) בחלק האחורי של גג הצריח. כמו כן, הוא היה מצויד לשלוט בכל החימוש הראשי במקרה שעמדות בקרת האש הרגילות הושבתו או שהתקשורת בין העמדות הראשוניות לניהול התותח הושבתה.
שינויים בזמן מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האונייה הייתה מצוידת בתותח נ"מ QF 6 פאונד של הוצ'קיס מאוקטובר 1914 ועד סוף 1915. במרץ 1915, נוסף תותח נ"מ QF 3 אינץ' 20 cwt. הוא סופק עם 500 פגזים. תותחי ה-4 אינץ' של סיירת המערכה היו סגורים בקזמטים וקיבלו מגני תותחים במהלך שיפוץ בנובמבר כדי להגן טוב יותר על צוותי התותחים מפני מזג האוויר ופעולות האויב. שני תותחים הוסרו במקביל.
ניו זילנד קיבלה מנהל בקרת אש בין אמצע 1915 למאי 1916 שמרכז את בקרת האש תחת קצין ניהול האש שירה בתותחים. אנשי צוות הצריח רק היו צריכים לעקוב אחר מצביעים ששודרו מהמנהל כדי ליישר את תותחיהם על המטרה. זה הגביר מאוד את הדיוק מאחר שסבסוב האונייה כבר לא פיזר את הפגזים כאשר כל צריח ירה בפני עצמו; כמו כן, מנהל בקרת האש יכול היה לזהות ביתר קלות את נפילת הפגזים.
כדי לטפל בליקויים בשריון של אוניות ראשה בריטיות שהתגלו בקרב יוטלנד, נכנסה ניו זילנד למספנה בנובמבר 1916, שם נוסף אינץ' נוסף של שריון לאזורים אופקיים נבחרים של הסיפון הראשי. בחלק הקדמי של האונייה הוא חיפה את מחסני התחמושת עבור צריח A ואת תותחי ה-4 אינץ'; באמצע האונייה הוא חיפה את מחסני התחמושת עבור צריחי Q ו-P, בעוד שהוא הורחב אנכית ב-3 רגל 6 אינץ' (1.07 מטרים) להגן על תאי המחסנים ופירי המילוט. במהלך שיפוץ ביוני 1917 השריון שוב שופר כאשר נוסף לוח שריון בעובי 1 אינץ' על הסיפון התחתון בתחתית מחסני הפחם העליונים הפנימיים והחיצוניים וכן מעל הדוודים.
עד 1918, ניו זילנד נשאה שני מטוסים, סופווית' פאפ ו-סופווית' 1½ סטראטר, על סיפוני טיסה שהותקנו על גבי צריחים 'P' ו-'Q'. הפאפ נועד להפיל את הצפלינים בעוד שהסטראטר 1½ שימש לאיתור ולסיור. לכל סיפון טיסה היה האנגר בד כדי להגן על המטוס בזמן מזג אוויר סגרירי.
שינויים לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כהכנה לתפקידה כמובילה אישית של אדמירל ג'ליקו לביקורו המתוכנן באוסטרליה, קנדה, הודו וניו זילנד חודשה ניו זילנד בין דצמבר 1918 לפברואר 1919. התורן הקדמי ושני הגאלנטים העליונים הוחלפו. סיפוני הטיסה שלה הוסרו והותקנו קישוטים חדשים בזמן שלום. שעוני הטווח הוסרו ונצבעו מאזני ההסטה על הצריחים. תותחי הארבעה אינץ' הקדמיים התחתונים הוסרו והוחלפו בתאים בצדדים הימניים והצדדיים של המבנה העילי הקדמי כדי לשכן את ג'ליקו ולספק משרדים לצוותו.
בהיותה בבומביי בשנת 1919 נצבעה סיירת המערכה בצבע אפור בהיר.
רכישה ובנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-20, האדמירליות הבריטית טענה שיש לאחד את ההגנה הימית של האימפריה הבריטית, כולל הדומיניונים, תחת הצי המלכותי. העמדות בעניין זה התרככו במהלך העשור הראשון, ובוועידה האימפריאלית של 1909 הציעה האדמירליות להקים יחידות צי: כוחות המורכבים מסיירת מערכה, שלוש סיירות קלות, שש משחתות ושלוש צוללות. בעוד שאוסטרליה וקנדה עודדו לרכוש יחידות צי כדי לשמש ליבה של ציים לאומיים חדשים, יחידות צי אחרות יופעלו על ידי הצי המלכותי בבסיסים מרוחקים, במיוחד במזרח הרחוק; ניו זילנד התבקשה לסבסד חלקית יחידת צי עבור תחנת סין.
לשם כך, ראש ממשלת ניו זילנד, סר ג'וזף וורד, הכריז ב-22 במרץ 1909 כי ארצו תממן אוניית מערכה (ששונתה מאוחר יותר לסיירת מערכה מסדרת אינדפטיגבל) כדוגמה למדינות אחרות. לא ברור מדוע נבחר עיצוב זה, בהתחשב בכך שהיה ידוע כנחות מסיירות המערכה שנכנסו לשירות בצי הקיסרי הגרמני. ההיסטוריון ג'ון רוברטס הציע שייתכן שהבקשה מיוחסת לתרגול של הצי המלכותי להשתמש באוניות מערכה קטנות וסיירות גדולות כספינות דגל של תחנות רחוקות מבריטניה, או שהיא עשויה לשקף את העדפותיו של לורד הים הראשון, אדמירל הצי צי ג'ון פישר. ממשלת ניו זילנד לקחה הלוואה למימון עלות האונייה.
שם האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהגיע הזמן למתן שם לאונייה החדשה, השם הברור ביותר כבר היה בשימוש על ידי אוניית המערכה הקיימת מסדרת קינג אדוארד השביעי, אה"מ ניו זילנד. הוחלט להעביר את השם לסיירת המערכה החדשה ולשנות את שמה של הספינה הישנה יותר. בין השמות המוצעים היו אראווה, קלדוניה, וולינגטון ומאורי (שכבר שימשה משחתת, ולפיכך היה מצריך שינוי שמות כפול) שהועלו לפני שבסופו של דבר הוחלט על זילנדיה שלאחר מכן אושרה על ידי המלך.
בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השדרית של ניו זילנד הונחה במספנה של פיירפילד על הקלייד ב-20 ביוני 1910. ניו זילנד הושקה ב-1 ביולי 1911 לעיני 8,000 צופים על ידי ליידי תרזה וורד, אשתו של סר ג'וזף וורד, תוך שימוש בבקבוק יין ניו זילנדי להטבלה. לאחר השקתה הועברה ניו זילנד על ידי הגוררות Flying Linnet ו-Flying Swallow של חברת הספנות קלייד לאגן הציוד של המספנה, לצורך התקנת הדוודים, המנועים ומכונות העזר באמצעות פתחים זמניים בסיפון הראשי לפני התקנת המבנה והחימוש.
הקפטן הראשון של סיירת המערכה, ליונל האלסי בן ה-40 תפס את הפיקוד ב-21 בספטמבר 1912. ניסויים ימיים החלו באוקטובר כאשר גוף האונייה נבדק במבדוק היבש ב-8 באוקטובר לפני הפלגה של 30 שעות בשלושת רבעי הספק שהתבצעה ב-9 וב-10 באוקטובר. בדיקות הספק מלא נערכו מחוץ לפולפרו ב-14 באוקטובר עם 49,048 כוחות סוס שהופקו. בדיקות אלו גילו שהיא עמדה במהירות התכנון שלה עם מהירות ממוצעת לאורך שמונה שעות של 25.1 קשר (לפי יומן) ו-26.1 קשר (לפי מיסבים) תוך שהיא חוותה תנאי ים אידיאליים קרובים כשהמכונות מייצרות 49,048 כוחות סוס. במהלך "המייל הנמדד" היא הגיעה ל-25.49 קשר (על בסיס סיבובים) ול-26.3 קשר (לפי מיסבים). לאחר ניסויי תותחים וטורפדו באמצע אוקטובר חזרה סיירת המערכה לפיירפילד כדי לתקן כל ליקוי ולבצע שינויים לפני תחילת בדיקות הקבלה באמצע נובמבר.
ניו זילנד נכנסה לשירות רשמית בגובן ב-19 בנובמבר 1912. האדמירליות דרשה כי כל האוניות החדשות יענו כחלק מתהליך הקבלה כדי לאפשר השלמת ובדיקה של כל האביזרים התת-מימיים. מכיוון שלפיירצ'יילד לא היה מזח יבש משלהם, האונייה הפליגה מגובן עם גרעין הצוות שלה לדבונפורט כדי להשתמש במתקניה של המספנה הזו.
האונייה הושלמה רשמית ב-23 בנובמבר 1912, כשהיא הגיעה לצוות המלא הנומינלי שלה. הקצינים שלה כללו עד כה שלושה ניו זילנדים, לוטננט אלכסנדר דייוויד בויל (1887–1965), לוטננט רופרט קלייר גרסיה ופרח קצונה יו בקט אנדרסון (1897–1971), כולם מקרייסטצ'רץ'.
.jpg)
כדי לסמן את השלמתה הקרובה, ממשלת ניו זילנד הזמינה את האמן הימי ויליאם ליונל ווילי להפיק ציור של ניו זילנד, שאותו כינה מגדל האוס, פורטסמות' [התאמת אה"מ "ניו זילנד"]. בשנים שלאחר מכן הפיק גם ציורים אחרים של האונייה.
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1912 החל סיירת המערכה בעבודות ההתאמה לפני הצטרפותה לשייטת סיירות המערכה הראשונה. בעודה בים במהלך השנה החדשה של 1912–1913 חלק מהתורן ניזוק בסערה.
1913 הקפת העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בשנת 1912 סוכם כי האונייה תבקר במדינה התורמת שלה כהודאה על מימון בנייתה, כאשר מסלול בסיסי בן תשעה חודשים פותח בחודשים האחרונים של 1912. ניו זילנד נותקה זמנית משייטת סיירות המערכה הראשונה ב-20 בינואר 1913 למשך ההפלגה, כאשר להאלסי ניתן פיקוד עצמאי. תאריך היציאה הראשוני עבר בהדרגה לתוך 1913, כאשר הספינה יצאה לבסוף מהמעגן של הצי המלכותי בדבונפורט ב-28 בינואר לפורטסמות' אליה הגיעה יומיים לאחר מכן.
ב-3 בפברואר 300 גולים ניו זילנדים שאורגנו על ידי סר תומאס מקנזי (הנציב העליון של ניו זילנד בבריטניה) ביקרו באונייה שבה חשפו את הסמל של סיירת המערכה (שהתקבל במתנה על ידי הקהילה הגולה של המדינה בבריטניה). לאחר מכן ביקר המלך ג'ורג' החמישי (בליווי וינסטון צ'רצ'יל וג'יימס אלן (שר האוצר וההגנה של ניו זילנד) ובכירים אחרים ב-5 בפברואר 1913.
ברגע שפמליית המלך עזבה, ניו זילנד העמיסה פחם לפני שעזבה את פורטסמות' ב-6 בפברואר. נערכו עצירות בסנט וינסנט, אסנשן, קייפטאון, סיימון טאון ודרבן בדרום אפריקה ולאחר מכן במלבורן שבאוסטרליה לפני שניו זילנד הגיעה לוולינגטון, ניו זילנד ב-12 באפריל. זה היה תחילתו של אירוע שהתקבל במדינה כשאלפי ניו זילנדים הגיעו לחזות ב"דרדנוט שלנו" ובמידת האפשר לבקר אותה. עבור צוות האונייה פירוש הדבר היה צורך להשתתף במצעד מתמיד של אירועים וחגיגות.
לאחר שהות של 11 יום בבירה, ניו זילנד המשיכה במעלה החוף המזרחי של האי הצפוני לביקור בנאפייר, גיסבורן ואוקלנד, לפני שהפליגה דרומה לביקור בליטלטון, אקארו, שם התאמנה עם אה"מ פיראמוס לפני שהמשיכה לטימארו, נמל אוטגו., Bluff, Milford Sound, Greymouth, Westport, Nelson, Picton, לפני שעצרה שוב בוולינגטון. משם היא המשיכה במעלה החוף המערבי של האי הצפוני בביקור בוואנגנואי, ראסל וחזרה לאוקלנד אליה הגיעה ב-21 ביוני.
.jpg)
סיירת המערכה קיבלה מתנות רבות בזמן שהותה בניו זילנד, כולל דגל ימי ואת היוניון ג'ק. שני היי -טיקי (תליונים), שנועדו להדוף את הרוע, הוענקו לאונייה. אחת מהן ניתנה על ידי הצופים מוולינגטון ב-13 באפריל. והשני מאת איש העסקים של קרייסטצ'רץ' ק. ג'. סלומן במאי 1913. הוא הפקיד את ההיי-טיקי במוזיאון קנטרברי בשנת 1913 ולאחר מכן משך אותו כמה חודשים לאחר מכן על מנת להשאיל אותו לאונייה בתנאי שיהיה צורך להחזירו למוזיאון קנטרברי אם ניו זילנד תימחק מרשימת הצי.
המתנה הבולטת ביותר הייתה המתנה האישית להאלסי של פיופיו מאורי (חצאית לוחם עשויה מפשתן מגולגל). לפי האגדה, המפקד שנתן את הפיופיו להאלסי, הורה לו ללבוש אותו במהלך הקרב כדי להגן על האונייה וצוותה. ואכן, האונייה תהיה מעורבת בשלושה קרבות ימיים; היא נפגעה רק פעם אחת; ואף אחד מאנשי צוותה לא נהרג.
כתוצאה מביקור זה, הקצינים והצוות של ניו זילנד היו אמורים לשמור על קשר הדוק עם מדינתה התורמת ואזרחיה במשך שנות שירותה והרפתקאותיה היו מלוות מקרוב בעיתוני הדומיניון. אף על פי שאף אחד מהצוות לא היה מאורי, הם היו מבצעים מדי פעם את ההאקה (בו קיבלו הדרכה בזמן שהיו בניו זילנד) באירועים. הקשר המאורי של האונייה נשמר גם על ידי נייר מכתבים רשמי שלה עם "Aotearoa", שהייתה המילה המאורית לניו זילנד.
עד שסיירת המערכה יצאה מניו זילנד מאוקלנד ב-28 ביוני לפיג'י, סך של 376,114 ניו זילנדים ביקרו בכלי השיט במהלך שהותה במדינה, אם כי מקורות אחרים מצטטים 376,086, 368,118 ו-378,068. ההערכה היא שכ-125,000 נוספים הצליחו לראות את האונייה מהחוף או מסירות. באותה תקופה מנתה המדינה מיליון תושבים. סיירת המערכה הפליגה על פני האוקיינוס השקט דרך סובה, פיג'י והונולולו כדי לעגון ב-23 ביולי בבסיס הצי של אסקווימלט באי ונקובר, קנדה.
לאחר יציאתה מאסקווימלט ניו זילנד פנתה דרומה ועצרה במסטלאן, אקפולקו, פנמה סיטי, קייאו, ולפראיסו, פונטה ארנס, לפני שהיא עברה דרך מצר מגלן והמשיכה למונטווידאו, ריו דה ז'ניירו, אחר כך לאיים שונים בקריביים ולבסוף הליפקס, נובה סקוטיה (בקנדה) לפני שהגיעה לפורטסמות' ב-8 בדצמבר 1913 לאחר שהקיפה את העולם.
היא הפליגה 45,320 מיילים, צרכה 31,833 טונות של פחם וביקרו בה 500,151 אנשים במה שהיה המסע הארוך ביותר עד כה על ידי כלי שיט של עידן הדרדנוט. ההפלגה נחשבה להצלחה כזו עד שהאלסי זכה לתואר אבירות על מאמציו.
הקצאה לצי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]
האדמירליות ביקשה מניו זילנד לחזור לבריטניה עם סיום הסיור, במקום להישאר באזור האוקיינוס השקט כפי שתוכנן במקור. ממשלת ניו זילנד נעתרה לבקשה. כתוצאה מכך עם שובה לממלכה המאוחדת, ניו זילנד הצטרפה לשייטת סיירות המערכה הראשונה של הצי הגדול. השייטת ביקרה בברסט בפברואר 1914, ובריגה, רוואל וקרונשטאדט באימפריה הרוסית ביוני שלאחר מכן. כשהם שהו שם ביקרו אותם הצאר והצארינה ב-27 ביוני ובאותו ערב אירחו בנשף רשמי בשיתוף עם לאיון, שעגנה לצדה. ב-29 ביוני יצאה השייטת לבריטניה. הכוונה הייתה שניו זילנד תוצא מכלל פעילות ב-30 באוגוסט לפני העברה לצי הים התיכון שם היא תהפוך לספינת הדגל של אדמירל משנה ארצ'יבלד מור, אך פרוץ המלחמה ביטלה את הפריסה הזו.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-19 באוגוסט 1914, זמן קצר לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה, הועברה ניו זילנד לשייטת סיירות המערכה השנייה.
קרב מפרץ הלגולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפעולה הראשונה של ניו זילנד הייתה במהלך קרב מפרץ הלגולנד ב-28 באוגוסט 1914, כחלק מכוח סיירות המערכה של אדמירל דייוויד ביטי. אוניותיו של ביטי נועדו במקור כתמיכה מרוחקת של הסיירות והמשחתות הבריטיות הקרובות יותר לחוף הגרמני למקרה שהספינות הגדולות של צי הים הפתוח יצאו לפעולה בתגובה להתקפות הבריטיות. הם פנו דרומה במלוא המהירות בשעה 11:35 כאשר הכוחות הקלים הבריטיים לא הצליחו להתנתק על פי לוח הזמנים והגאות הגואה גרמה לכך שאוניות ראשה גרמניות יכלו לעבור את פתח שפך היאדה. הסיירת הקלה החדשה, ארת'וזה, נפגעה מוקדם יותר בקרב והייתה תחת אש מהסיירות הקלות הגרמניות שטרסבורג וקלן כאשר סיירות המערכה של ביטי הופיעו מתוך הערפל בשעה 12:37. שטרסבורג הצליחה להתחמק לערפילים ולהתחמק מהאש, אך קלן נותרה גלויה ונפגעה במהירות מאש מהשייטת. עם זאת, דעתו של ביטי הוסחה מהמשימה לסיים אותה על ידי הופעתה הפתאומית של הסיירת הקלה הקשישה אריאדנה ישירות לחזיתו. הוא הסתובב במרדף והפך אותה לגוש בוער בשלוש מטחים בלבד מטווח קרוב – מתחת ל-6,000 יארד (5.5 קילומטרים). ב-13:10 ביטי פנה צפונה וסימן אות כללי לסגת. הגוף הראשי של ביטי נתקל בקלן הנכה זמן קצר לאחר שפנתה צפונה והיא הוטבעה על ידי שני מטחים מלאיון.
במהלך הקרב, הקפטן של ניו זילנד, ליונל האלסי, לבש את ה-Māori piupiu מעל מדיו, וקבע מסורת שננקטה על פיה במשך המלחמה. יומיים לאחר הקרב, ניו זילנד הועברה חזרה לשייטת סיירות המערכה הראשונה, כאשר סיירת המערכה אינפלקסיבל הגיעה מהים התיכון.
הפשיטה על סקרבורו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצי הגרמני החליט על אסטרטגיה של הפגזת עיירות בריטיות על חוף הים הצפוני כדי למשוך את הצי המלכותי ולהשמיד אלמנטים ממנו לפרטי פרטים. פשיטה מוקדמת יותר על ירמות' ב-3 בנובמבר הייתה מוצלחת חלקית, אך לאחר מכן נהגה מבצע בקנה מידה גדול יותר על ידי אדמירל פרנץ פון היפר. סיירות המערכה המהירות ינהלו למעשה את ההפגזה בעוד שצי הים הפתוח כולו היה אמור להתייצב מזרחית לשרטון דוגר כדי לספק חיפוי לחזרתם ולהשמיד כל מרכיב של הצי המלכותי שהגיב לפשיטה. אבל מה שהגרמנים לא ידעו זה שהבריטים קוראים את הצפנים הימיים הגרמניים ומתכננים לתפוס את הכוח הפושט בדרכו חזרה, אף על פי שהם לא היו מודעים לכך שצי הים הפתוח יהיה גם בים. שייטת סיירות המערכה הראשונה של אדמירל ביטי, שצומצמה כעת לארבע אוניות, כולל ניו זילנד, כמו גם שייטת אוניות המערכה השנייה של תת-אדמירל סר ג'ורג' וורנדר עם 6 דרדנוטים, נותקה מהצי הגדול בניסיון ליירט את הגרמנים ליד שרטון דוגר.
אדמירל היפר הפליג ב-15 בדצמבר 1914 לפשיטה נוספת כזו והפגיז בהצלחה כמה ערים אנגליות, אך משחתות בריטיות שליוו את שייטת סיירות המערכה הראשונה כבר נתקלו במשחתות גרמניות של צי הים הפתוח בשעה 05:15 ונלחמו איתן בפעולה לא חד משמעית. וורנדר קיבל אות בשעה 05:40 שהמשחתת לינקס מתמודדת עם משחתות אויב אף על פי שביטי לא. המשחתת שארק הבחינה בסיירת המשוריינת הגרמנית רון ובמלוותיה בערך בשעה 07:00, אך לא הצליחה להעביר את ההודעה עד השעה 07:25. אדמירל וורנדר קיבל את האות, כמו גם סיירת המערכה ניו זילנד, אבל ביטי לא קיבל, למרות העובדה שלניו זילנד הוטלה משימה ספציפית להעביר מסרים בין המשחתות לביטי. וורנדר ניסה להעביר את ההודעה של שארק לביטי בשעה 07:36, אך לא הצליח ליצור קשר עד 07:55. ביטי הפך את המסלול כשקיבל את ההודעה ושלח את ניו זילנד לאתר את רון. היא עברה שיפוץ על ידי ניו זילנד כאשר ביטי קיבלה הודעות לפיהן סקרבורו מופגזת בשעה 09:00. ביטי הורה לניו זילנד להצטרף שוב לשייטת ופנה מערבה לסקרבורו.
הכוחות הבריטיים התפצלו סביב החלק הדרום-מערבי הרדוד של גדת שרטון דוגר; ספינותיו של ביטי עברו צפונה בעוד וורנדר עבר דרומה כשהם פנו מערבה כדי לחסום את הנתיב הראשי דרך שדות המוקשים המגינים על החוף האנגלי. זה הותיר 15 מיל ימי (28 קילומטרים) פער ביניהם שדרכו החלו לנוע הכוחות הקלים הגרמניים. בשעה 12:25, הסיירות הקלות של קבוצת הסיור השנייה החלה לחלוף על פני הכוחות הבריטיים שחיפשו את היפר. הסיירת הקלה סאות'המפטון הבחינה בסיירת הקלה שטרלזונד ודיווחה לביטי. בשעה 12:30 ביטי הפנה את סיירות המערכה שלו לכיוון הספינות הגרמניות. ביטי הניח שהסיירות הגרמניות היו המסך המוקדם של ספינותיו של היפר, אולם אלה היו כ-50 ק"מ מאחור. שייטת הסיירות הקלות השנייה, שיצרה מסך אחר ספינותיו של ביטי, ניתקה כדי לרדוף אחרי הסיירות הגרמניות, אך אות שפירש שגוי של סיירות המערכה הבריטיות החזיר אותן לעמדות המיסוך שלהן. בלבול זה אפשר לסיירות הקלות הגרמניות להימלט, והתריע בפני היפר על מיקומם של סיירות המערכה הבריטיות. סיירות המערכה הגרמניות פנו לצפון-מזרח הכוחות הבריטיים והצליחו להימלט.
ניו זילנד הפכה לספינת הדגל של שייטת סיירות המערכה השנייה של הצי הגדול ב-15 בינואר 1915, וראתה פעולה בשבוע שלאחר מכן בקרב שרטון דוגר.
קרב שרטון דוגר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-23 בינואר 1915, כוח של סיירות מערכה גרמניות בפיקודו של אדמירל פרנץ פון היפר התייצב כדי לטהר את שרטון דוגר מכל סירות דיג בריטיות או כלי שיט קטנים שעשויים להיות שם כדי לאסוף מודיעין על תנועות גרמניות. עם זאת, הבריטים קראו את ההודעות המוצפנות שלהם והפליגו ליירט אותם עם כוח גדול יותר של סיירות מערכה בריטיות בפיקודו של אדמירל ביטי. הקשר נוצר ב-24 בינואר בשעה 07:20 כאשר הסיירת הקלה הבריטית ארת'וזה הבחינה בסיירת הקלה הגרמנית SMS קולברג. עד 07:35 הגרמנים הבחינו בכוח של ביטי והיפר הורה לפנות דרומה במהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש), מתוך אמונה שזה יספיק אם הספינות שהוא ראה מצפון-מערבו היו ספינות קרב בריטיות ושהוא תמיד יכול להגביר את המהירות למהירות המרבית של בליכר של 23 קשרים (43 קמ"ש) אם הם היו סיירות מערכה בריטיות.
כעת החל מרוץ בין הגרמנים לבריטים, כאשר הגרמנים שואפים להגיע לבסיסם והבריטים שואפים להדביק אותם ולפתוח בקרב. להיפר היה יתרון התחלתי של כ-22 ק"מ, יתרון שצמצמו הבריטים בהתמדה.
ביטי מיקם את אוניותיו בנתיב מקביל לנתיבן של האוניות הגרמניות, אך מדרום להן. הרוח נשבה מולו, וביטי קיווה שהיא תפזר את עשן התותחים הבריטיים כך שלא יכביד על התצפית והירי של אוניותיו, בעוד שבמקביל אותה רוח תכביד על התותחנים הגרמניים, שכן העשן שלהם ינשוב בכיוון האוניות הבריטיות ויפריע לתצפית ולירי. ביטי הורה לאוניותיו להגביר את מהירותן, עד ל-29 קשרים (כ-54 קמ"ש). הייתה זו מהירות גבוהה מאוד באותה תקופה; רק שלוש הסיירות המתקדמות של ביטי, "לאיון", "טייגר" ו"פרינסס רויאל", הצליחו לנוע במהירות זו, ואילו שתי הישנות יותר, "ניו זילנד" ו"אינדומיטבל", החלו לפגר אחריהן, אך גם הן צמצמו את המרחק בינן לבין השייטת הגרמנית. היפר לא יכול היה להגביר את מהירותו, שכן "בליכר" לא הייתה יכולה להפליג מהר יותר מ-24 קשרים.
בשעה 8:52 פתחה אוניית הדגל והמובילה בטור הבריטי, "לאיון", באש. הטווח היה כ-18,300 מטרים; היה זה ירי לטווח ארוך מאוד, שמעולם לא נוסה לפני כן באימונים או בקרב. למרות הטווח הגדול החלו הבריטים לאחר כמה מטחים להגיע למסגר, כלומר לפגוע סביב המטרות. "לאיון" ירתה בתחילה על האונייה האחרונה בטור הגרמני, "בליכר", אך משהתקרבה העבירה את האש אל אוניית הדגל הגרמנית, "זיידליץ". בתחילה לא יכלו הגרמנים להשיב אש. תותחיהם היו בעלי קוטר קטן יותר ולפיכך בעלי טווח קצר יותר. רק כעשרים דקות לאחר תחילת הירי הבריטי, בשעה 9:11, החלו להשיב באש.
כעשרים דקות לאחר מכן, בשעה 9:35, הגיעה האונייה הרביעית בטור הבריטי, "ניו זילנד", לטווח. ביטי החליט לחלק גזרות ירי, והורה לכל אחת מהאוניות לירות על האוניה הגרמנית המקבילה לה. כאן חלה הטעות הראשונה בניהול הקרב הבריטי: ביטי רצה ש"ניו זילנד" תירה על "בליכר", האחרונה בטור הגרמני, ש"פרינסס רויאל" תירה על "דרפלינגר", ש"טייגר" תירה על "מולטקה" וש"לאיון" תירה על "זיידליץ", הראשונה. ואולם, קפטן הנרי ב. פלי (Pelly), שפיקד על "טייגר", חשב שגם האונייה הבריטית החמישית, "אינדומיטבל", כבר הגיעה לטווח ירי. לפיכך, הוא הבין שביטי מתכוון לכך ששתי האוניות הראשונות, "לאיון" ו"טייגר", יירו על "זיידליץ", ואילו האוניות הבאות יירו כל אחת על האוניה המקבילה לה. שאר המפקדים הבריטיים הבינו את כוונתו של ביטי, וכך נוצר מצב שאף אונייה בריטית לא העסיקה את "מולטקה", השנייה בטור הגרמני. רמת התותחנות של "מולטקה" הייתה מעולה, הגבוהה ביותר בצי הגרמני, ותותחניה פתחו באש על "לאיון", שכעת הייתה מטרה לשתי אוניות גרמניות, "מולטקה" ו"זיידליץ". המצב היה חמור עוד יותר מכיוון שבניגוד ל"מולטקה", רמת התותחנות של "טייגר" הייתה מן הנמוכות בצי הבריטי, ובשלב זה של הקרב לא הצליחו תותחניה לפגוע כלל ב"זיידליץ".
למרות האש הכבדה שנורתה עליה, הצליחה ליון בשעה 9:43 לפגוע פגיעה קשה ב"זיידליץ". פגז 13.5 אינץ' של "לאיון" פגע בברבטה של הצריח האחורי של "זיידליץ", וחדר לתוך גזע הצריח, שבו היו מוכנים מטעני חומר נפץ הודף להעלאה לצריח. המטענים התלקחו בבת אחת, וההבזק שנוצר חדר אל מחסן התחמושת שמתחת לצריח, ומשם למדורים נוספים, כולל לגזע הצריח שמאחורי הצריח האחורי. ההבזק היה עצום. להבת אש אדירה פרצה והיתמרה לגובה 60 מטרים, ותוך שניות בודדות נספו 165 מלחים וקצינים. רשף האש היה עלול לחדור תוך שניות למחסני תחמושת נוספים, ולגרום להתפוצצות שתשמיד את האונייה; האסון נמנע בשניות האחרונות הודות לפעולתו המיידית של מש"ק בשם וילהלם היידקאמפ (Wilhelm Heidkamp), שהציף את מחסני התחמושת של האונייה. שני צריחיה האחוריים של "זיידליץ" יצאו מכלל פעולה, ועל האונייה הכבידו כעת 600 טון של מים שבהם הוצפו מחסני התחמושת. למרות נזק זה המשיכו צריחיה הנותרים של "זיידליץ" לירות בקצב מהיר, והאונייה לא האטה, אות למשמעת המעולה של הצוות הגרמני ולרמת התכנון והבנייה הגבוהים של הגרמנים.
האש הכבדה שניחתה על "לאיון" החלה לתת את אותותיה. בשעה 10:01 ספגה "לאיון" פגיעה של פגז 11 אינץ' שנורה מ"זיידליץ". הפגז גרם לחדירת מים, שגרמו לקצרים חשמליים שהוציאו מכלל פעולה את החימוש השניוני ואת בקרת האש האחורית. המים שחדרו גרמו לאונייה להתחיל לנטות שמאלה. כמה דקות לאחר מכן, ב-10:18, נפגעה "לאיון" משני פגזים גרמניים בבת אחת. הפגיעות גרמו לנזק במנועיה ולחדירת מים למכלי הדלק שלה, והנטייה שמאלה התגברה. ב-10:41 נפגעה "לאיון" שוב, הפעם בצריח התותחים הקדמי. הפגיעה גרמה לשריפה, אך זו כובתה במהירות ונמנע אסון דומה לזה שאיים על "זיידליץ". ואולם, "לאיון" כבר נפגעה קשות; היא ספגה 15 פגיעות של פגזים גרמניים, מהירותה ירדה ל-15 קשר, והיא נפרדה מהמערך הטורי והחלה לפגר. כעת עברה "טייגר" לראש הטור הבריטי, והאש הגרמנית החלה להיות מרוכזת בה. פגז פגע במרכז האונייה, בצריח Q. שמונה אנשי צוות נהרגו, וכל הסירות של האונייה, שהיו ממוקמות באזור זה, התלקחו ועלו באש. להבות גדולות היתמרו ממרכזה של האונייה הבריטית, והגרמנים היו בטוחים שהשמידו אותה. למעשה, בתוך עשרים דקות השתלט צוות האונייה על הדליקה והאונייה המשיכה לתפקד כרגיל.
למרות הפגיעה ב"לאיון", עדיין היו הגרמנים במצב קשה. "בליכר", שהייתה כזכור בסוף הטור הגרמני, נפגעה שוב ושוב; היא האונייה הראשונה שעליה ירתה כל אונייה בריטית שהגיעה לטווח הירי. כמה דקות לאחר הפגיעה הראשונה ב"לאיון", בשעה 10:30, פגע פגז שנורה מ"פרינסס רויאל" ב"בליכר". חדר הדוודים נפגע וחלק מהתחמושת החל לבעור. מהירותה של "בליכר" ירדה ל-17 קשר (כ-31 קמ"ש) והיא החלה לפגר אחר שאר האוניות הגרמניות, ולסטות לכיוון צפון מזרח. בפני היפר עמדה התלבטות קשה. מצבה של "בליכר" היה קשה יותר ויותר, אך ניסיון להגן עליה משמעותו הייתה הטבעת כולן. "זיידליץ" הייתה במצב קשה ותחמושתה הלכה ואזלה, "דרפלינגר" נפגעה אף היא, ו"מולטקה" לבדה לא הייתה יכולה לעמוד מול כל האוניות הבריטיות. להיפר היה קשר עמוק של ידידות ואמון עם מפקדי האוניות שלו, ובמיוחד עם מפקד ה"בליכר", אך הוא קיבל החלטה קשה: להשאיר את "בליכר" מאחור ולהתקדם במהירות עם שאר האוניות. ובכל זאת, היפר החליט על מהלך אחרון שאולי יסייע ל"בליכר", והורה למשחתות שלו לסוב לאחור ולתקוף את סיירות המערכה הבריטיות.
במקביל, הייתה להיפר תקווה נוספת. צי הים הפתוח הגרמני נערך ליציאה לעזרת היפר וסיירות המערכה שלו, אך לא יצליח להגיע לזירה לפני 14:30. אך אם יצליח היפר למשוך את ביטי לעומק מפרץ הלגולנד, אולי יצליח לפגוש צוללות או ספינות טורפדו גרמניות, שיצליחו לפגוע בסיירות המערכה הבריטיות; בנוסף, ייתכן היה שיצליח למשוך את הבריטים לשדות מוקשים ימיים שהיו זרועים במפרץ הלגולנד.
גם ביטי היה מודע לסכנה זו, והחל להיות מתוח יותר ויותר ככל שהתמשך הקרב. ולכן, בדיוק ברגע שבו החליט היפר לנטוש את "בליכר" לגורלה ולהורות לספינות הקלות שלו לתקוף את הבריטים, חל מפנה בקרב. בשעה 10:54 זיהה ביטי, שעמד על גשר אוניית הדגל שלו, "לאיון", פריסקופ של צוללת. הוא הורה מיד לכל אוניותיו לפנות 90° צפונה ביטי לא התכוון להפסיק את הקרב, וכמה דקות לאחר שהורה על הפנייה הבין שהפניה חדה מדי, והורה שוב לשנות כיוון לצפון מזרח, בנתיב שיצטלב עם נתיבו של היפר. ואולם, כאן התרחשה טעות נוספת, שחרצה את גורל הקרב.
"לאיון" ספגה עד עתה נזק כבד; כל מערכת החשמל שלה יצאה מכלל פעולה, ולא ניתן היה לשדר את הוראות האדמירל בעזרת איתות אור. האוניות הבריטיות שמרו על דממת אלחוט, והודעות לא הועברו בדרך זו. נותרה שיטה נוספת לאיתות: בעזרת דגלים. ואולם, החבלים באוניית הדגל ששימשו להנפת דגלי האיתות הושמדו כולם, למעט שניים. ביטי הורה לאותת על פנייה לצפון מזרח, ומיד לאחר מכן הורה לאוניותיו לתקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני. ואולם, מכיוון שנותרו רק שני חבלים להנפת דגלי האיתות, הונפו שני המסרים זה בצד זה, והאוניות האחרות קיבלו מסר אחד, שמשמעו הייתה "תקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני בכיוון צפון מזרח". משמעו של איתות זה הייתה תקיפת "בליכר", שנעה לצפון מזרח והתרחקה מהטור הגרמני, והתעלמות משאר האוניות הגרמניות, שהפליגו בנתיב דרום-מזרחי.
ביטי ראה את אוניותיו מפליגות לכיון הלא נכון, אך בשלב זה איבד את השליטה בקרב. אוניית הדגל "לאיון" הייתה פגועה קשות, מהירותה פחתה ל-15 קשר וכך לא הייתה יכולה להמשיך עם שאר השייטת. תוך כמה דקות איבדה קשר עין עם שאר סיירות המערכה, וגם לא ניתן היה להשתמש באיתות דגלים. ביטי היה אדמירל נערץ וכריזמטי, מבכירי האדמירלים הבריטיים, הבולט והמפורסם מביניהם; סגנו של ביטי בפיקוד, אדמירל משנה ארצ'יבלד מוּר, לא העז לחלוק על פקודתו של ביטי כפי שהתקבלה בטעות, ופנה עם כל ארבע הסיירות הנותרות בעקבות "בליכר". שלוש סיירות המערכה הנותרות, "זיידליץ", "דרפלינגר" ו"מולטקה" המשיכו לכיוון דרום מזרח, והתרחקו מהשייטת הבריטית.
"בליכר" הייתה אבודה, לבדה מול ארבע סיירות מערכה בריטיות. בשעה 12:07, לאחר שספגה נזק כבד מהאש שניתכה עליה, התהפכה "בליכר" וטבעה. רק 234 קצינים ומלחים מצוותה, שמנה יותר מ-1,200 איש, שרדו. ייתכן ויותר מלחים גרמניים היו שורדים, אלמלא הופיעו מעל זירת הטביעה שני צפלינים גרמניים, שהחלו להטיל פצצות על האוניות הבריטיות. אלה עזבו את הזירה, בהותירן ניצולים במים הקרים. ניו זילנד ירתה 147 פגזים לעבר בליכר לפני שהספינה הגרמנית התהפכה וטבעה בשעה 12:07 לאחר שטורפדה על ידי ארת'וזה.
האלסי שוב לבש את הפיופיו על מדיו במהלך הקרב, והיעדר הנזק לניו זילנד יוחס שוב לתכונות המזל הטובות שלה.
ניו זילנד הוחלפה על ידי אוסטרליה כספינת הדגל של שייטת סיירות המערכה השנייה ב-22 בפברואר 1915. השייטת הצטרפה לצי הגדול בגיחה ב-29 במרץ, בתגובה למודיעין לפיו הצי הגרמני עוזב את הנמל כמבשר למבצע גדול. עד למחרת בלילה נסוגו הספינות הגרמניות, והשייטת חזרה לרוזית'. ב-11 באפריל שוב הוזעק הצי הבריטי על ידי המודיעין שכוח גרמני מתכנן מבצע. הגרמנים התכוונו להטיל מוקשים בשרטון סארט, אך לאחר שצפלין תצפית איתר שייטת סיירות קלות בריטיות, הם החלו להתכונן למה שלדעתם הייתה מתקפה בריטית. ערפל כבד והצורך בתדלוק גרמו לאוסטרליה והספינות הבריטיות לחזור לנמל ב-17 באפריל, ולמרות שהן נפרסו מחדש באותו לילה, הן לא הצליחו למנוע משתי סיירות קלות גרמניות להניח את שדה המוקשים.
ביוני 1915 הועלה האלסי לקפטן הצי בדרגת קומודור באה"מ איירון דיוק והוחלף כקפטן של ניו זילנד על ידי ג'ון (ג'ימי) גרין. למרות היותו רכושו האישי האלסי השאיר את הפיופיו בטיפולו של גרין.
בין 26 ל-28 בינואר 1916, שייטת סיירות המערכה השנייה הוצבה ליד הסקאגרק בעוד שייטת הסיירות הקלות הראשונה סרקה את המצר בחיפוש לא מוצלח אחר שמקשת אפשרית.
התנגשות עם HMAS אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר 21 באפריל 1916, שייטת סיירות המערכה השנייה יצאה מרוזית' בשעה 04:00 (בליווי שייטת הסיירות הקלות הרביעית ומשחתות) שוב לכיוון סקאגרק, הפעם כדי לתמוך במאמצים לשבש את הובלת העפרות השוודיות לגרמניה. סריקת המשחתות המתוכננת של הקטגט בוטלה כאשר הגיעה ההודעה שצי הים הפתוח מתגייס למבצע משלהם (מאוחר יותר נודע כי הוא תוזמן לחפוף למרד הפסחא האירי), והאוניות הבריטיות קיבלו פקודה לנקודת מפגש באמצע הים הצפוני, עם שייטות סיירות המערכה הראשונה והשלישית, בעוד שאר הצי הגדול עשה לקצה הדרום-מזרחי של "הארבעה-עשר הרחבים" (The Broad Fourteens).
בשעה 15:30 אחר הצהריים של 22 באפריל, שלוש שייטות סיירות המערכה סיירו יחד מצפון-מערב לשוניות הורן כאשר ערפל כבד ירד, בעוד האוניות מתנודדות בקצב של 19.5 קשרים, עם אוסטרליה באגף השמאלי. מודאג מתקיפה אפשרית של צוללות ביטי הוציא הוראות בשעה 15:35 לצי להתחיל בזיגזג. לקח קצת זמן עד שההוראה הועברה על ידי דגלי האיתות במורד המערך, ולכן רק בשעה 15:40 אוסטרליה עם סיירת לצד השמאלי החלה בזיגזג הראשון שלה ופנתה ימינה. הצוות היה מודע לכך שניו זילנד נמצאת בצד זה כ-926 מטר משם, אך הראות הלקויה גרמה לכך שבזמן שהם ערכו את הפנייה הם לא ראו אותה עד שהיה מאוחר מדי והם פגעו ב-15:43, למרות שאוסטרליה ניסתה לפנות שמאלה. הצד של אוסטרליה נקרע ממסגרות 59 עד 78 על ידי לוח השריון על גוף האונייה מתחת לצריח P של אחותה, בעוד שכשניו זילנד פנתה הצידה, המדחף השמאלי החיצוני שלה פגע בגוף אוסטרליה מתחת לצריח ה-Q שלה.
אוסטרליה האטה לחצי מהירות כשהערפל הסתיר את אוניית האחות שלה, אבל הנזק למדחף של ניו זילנד גרם לאובדן שליטה זמני והיא התנדנדה לאחור לפני אוסטרליה שלמרות שפנתה שמאלה, קצה החרטום שלה נמחץ ב-15:46 כשהיא גירדה את הצד של ניו זילנד, ממש מאחורי צריח ה-P שלה. שתי האוניות הגיעו לעצירה מוחלטת בערך 30–40 יארד (27–37 מטרים) בנפרד בעוד הקצינים שלהם העריכו את הנזק. צוותי בקרת הנזקים באוסטרליה עסקו עד מהרה באחסון מחיצות ובאיטום חלקי הנזק כדי למנוע כניסת מים נוספת לאונייה. בינתיים, מחוץ לשעון, מלחים אוסטרלים ניצלו ארונית נוחה לתפוחי אדמה כדי לזרוק הן את תוכנה והן את העלבונות בצוות אוניית האחות הסמוכה שלהם. ניו זילנד יצאה לדרך תוך זמן קצר, וחזרה לרוזית' עם שאר השייטת.
אותו ערפל גרם לאוניית המערכה נפטון להתנגש בספינת סוחר ולמשחתות אמבוסקייד, ארדנט וגרלנד להתנגש זו בזו.
אוסטרליה המשיכה בהפלגתה כשהמהירות שלה מוגבלת ל-12 קשרים, ולאחר מכן ל-16 קשרים הגיעה חזרה לרוזית' ומצאה את שני המבדוקים תפוסים, אחד על ידי ניו זילנד והשני על ידי אה"מ דרדנוט אז היא עזבה לניוקאסל על הטיין, שם היא נפגעה עוד יותר בניסיון לעגון במהלך רוחות חזקות. מכיוון שהמתקן הזה לא יכול היה להתמודד עם כל התיקונים שהיה צריך, הופנתה סיירת המערכה לדבונפורט. אוסטרליה לא הצליחה לחזור לים עד 31 במאי, ובכך החמיצה את קרב יוטלנד.
בינתיים, ניו זילנד החליפה את המדחף הפגוע שלה במדחף הרזרבי של אוסטרליה שהיה ברוזית' וחזרה לצי ב-30 במאי, יום לפני תחילת קרב יוטלנד. עקב היעדרותה המתמשכת של אוסטרליה אדמירל משנה ויליאם כריסטופר פאקנהאם העביר את דגלו מאינדפטיגבל לניו זילנד.
קרב יוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-31 במאי 1916 ניו זילנד יצאה לים כחלק מצי סיירות המערכה של אדמירל דייוויד ביטי, כדי ליירט גיחה של צי הים הפתוח אל הים הצפוני. הבריטים הצליחו לפענח את הודעות הרדיו הגרמניות ועזבו את הבסיסים שלהם לפני שהגרמנים יצאו לים. סיירות המערכה של היפר הבחינו בצי הקרב ממערב להם בשעה 15:20, אך ספינותיו של ביטי לא הבחינו בגרמנים ממזרח להם עד עשר דקות לאחר מכן. כמעט מיד לאחר מכן, בשעה 15:32, הוא הורה לשנות מסלול למזרח-דרום-מזרח כדי להתמקם על קו הנסיגה של הגרמנים וקרא לצוותי ספינותיו לעמדות קרב. היפר הורה לספינותיו לפנות ימינה, הרחק מהבריטים, לעלות על מסלול דרום-מזרח, והפחית את המהירות ל-18 קשרים (33 קמ"ש) כדי לאפשר לשלוש סיירות קלות של קבוצת בסיור השנייה להדביק את הקצב. עם הפנייה הזו היפר נסוג לעבר צי הים הפתוח, שהיה בערך 60 מיילים ימיים (97 ק"מ) מאחוריו. בסביבות הזמן הזה ביטי שינה את מסלולו מזרחה מכיוון שהיה ברור שהוא עדיין רחוק צפונה מכדי לנתק את היפר.
זה התחיל את מה שהיה אמור להיקרא 'הריצה דרומה' כאשר ביטי שינה מסלול כדי לנווט מזרח-דרום-מזרח בשעה 15:45, במקביל למסלולו של היפר, כעת כשהטווח נסגר מתחת ל-18,000 יארד (16,000 מטרים). הגרמנים פתחו באש ראשונים בשעה 15:48, ואחריהם כמעט מיד לאחר מכן הבריטים. האוניות הבריטיות עדיין היו בתהליך של עריכת הפנייה מכיוון שרק שתי האוניות המובילות, לאיון ופרינסס רויאל, התייצבו במסלולן כשהגרמנים פתחו באש. האש הגרמנית הייתה מדויקת מההתחלה, אבל הבריטים העריכו את הטווח בצורה מוגזמת כשהספינות הגרמניות התערבבו באובך. אינדפטיגבל כיוונה לפון דר טאן, בעוד ניו זילנד, התמקדה במולטקה. בשעה 15:54 הטווח ירד ל-12,900 יארד (11,800 מטרים), וביטי הורה לשנות מסלול שתי נקודות לכיוון הימני כדי לפתוח את הטווח ב-15:57. אינדפטיגבל הושמדה בערך בשעה 16:03, כשמחסני התחמושת שלה התפוצצו.
לאחר האובדן של אינדפטיגבל, ניו זילנד העבירה את האש שלה לפון דר טאן בהתאם להוראות הקבע של ביטי. הטווח היה גדול מדי בשביל קליעה מדויקת אז ביטי שינה מסלול ארבע נקודות שמאלה כדי לסגור שוב את הטווח בין 16:12 ל-16:15. עד 16:25 הטווח ירד ל-14,400 יארד (13,200 מטרים), וביטי סובב שתי נקודות לכיוון הימני כדי להגדיל שוב את הטווח. בשלב זה, טייסת הקרב החמישית, המורכבת מארבע אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת, צמצמה את הטווח והתמודדה עם פון דר טאן ומולטקה. בשעה 16:23, 13.5 אינץ' (340 מילימטרים) פגז מטייגר פגע ליד הצריח האחורי של פון דר טאן, והצית שריפה בין מטרות התרגול שאוחסנו שם, שהסתירה לחלוטין את האונייה וגרמה לניו זילנד להעביר את האש אל מולטקה. בשעה 16:26, האונייה נפגעה מפגז 28 סנטימטרים (11 אינץ'), שנורה על ידי פון דר טאן, על ברבטה 'X' שהתפוצץ במגע והפיל פיסת שריון שתקעה לזמן קצר את צריח 'X' ופוצץ חור בסיפון העליון. ארבע דקות לאחר מכן, הסיירת הקלה סאות'המפטון, שסיירה מול ספינותיו של ביטי, הבחינה באלמנטים המובילים של צי הים הפתוח מגיעים צפונה במהירות שיא. שלוש דקות לאחר מכן, היא ראתה את התרנים העליונים של אוניות המערכה של ויצה-אדמירל ריינהרד שר, אך לא דיווחה על כך במשך חמש דקות נוספות. ביטי המשיך דרומה עוד שתי דקות כדי לאשר את התצפית לפני שהורה לכוחו לפנות צפונה. ניו זילנד, האונייה האחרונה בטור, פנתה בטרם עת כדי להישאר מחוץ לטווח של אוניות המערכה המתקרבות.
ניו זילנד הייתה מטווחת מספר פעמים על ידי אוניית המערכה SMS פרינצרגנט לואיטפולד אך לא נפגעה. ספינותיו של ביטי שמרו על מהירות מלאה כדי לנסות לעשות הפרדה מסוימת בינן לבין צי הים הפתוח ובהדרגה יצאו מהטווח. הם פנו צפונה ואז צפון מזרחה כדי לנסות להיפגש עם הגוף הראשי של הצי הגדול. בשעה 17:40 הם פתחו שוב באש על סיירות המערכה הגרמניות. השמש השוקעת עיוורה את התותחנים הגרמנים, והם לא הצליחו לזהות את הספינות הבריטיות ופנו לכיוון צפון-מזרח בשעה 17:47. ביטי פנה בהדרגה יותר לכיוון מזרח כדי לאפשר לו לחפות על פריסת הצי הגדול לתוך מערך הקרב שלו ולהתקדם לפניו, אך הוא לא תזמן את התמרון שלו ואילץ את הפלגה המובילה לסגת לכיוון מזרח, רחוק יותר מהאזור שבו היו הגרמנים. בשעה 18:35 ביטי עקב אחרי שייטת סיירות המערכה השלישית כשהם מנווטים מזרח-דרום-מזרח, מובילים את הצי הגדול, וממשיכים להעסיק את שייטת סיירות המערכה של היפר לדרום-מערבם. כמה דקות קודם לכן הורה שר לפנות פנייה בו-זמנית של 180° לימין, וביטי איבד אותם באובך. בשעה 18:44 הפנה ביטי את ספינותיו לדרום-מזרח ולדרום-דרום-מזרח כעבור ארבע דקות בחיפוש אחר ספינותיו של היפר. ביטי ניצל את ההזדמנות הזו כדי להחזיר את שתי האוניות ששרדו משייטת סיירות המערכה השלישית לתפוס עמדה מאחורי ניו זילנד ולאחר מכן האט את המהירות ל-18 קשר ושינה מסלול דרומה כדי למנוע מעצמו להיפרד מהצי הגדול. ברגע זה מצפן גירוסקופי של לאיון נכשל, והיא עשתה מעגל שלם לפני שההיגוי שלה שוב נשלט. בשעה 18:55 הורה שר על פניה נוספת של 180°, מה שהכניס אותם למסלול מתכנס שוב עם הצי הגדול, ששינה את מסלול עצמו לדרום. זה אפשר לצי הגדול לחצות את ה-T של שר, והם פגעו קשות בספינות המובילות שלו. שר הורה על פנייה נוספת של 180 מעלות בשעה 19:13 בניסיון לחלץ את צי הים הפתוח מהמלכודת שאליה שלח אותם.
תמרון זה הצליח, והבריטים איבדו את הגרמנים עד לשעה 20:05, כשהסיירת הקלה קסטור הבחינה בעשן הנישא מערב-צפון-מערב. עשר דקות לאחר מכן היא סגרה את הטווח מספיק כדי לזהות ספינות טורפדו גרמניות והחלה לירות לעברן. ביטי פנה מערבה כששמע את קולות הירי והבחין בסיירות הקרב הגרמניות 8,500 יארד (7,800 מטרים) משם. אינפלקסיבל פתחה באש ב-20:20, ואחריה כמעט מיד שאר סיירות המערכה של ביטי. מעט לאחר השעה 20:30 זוהו אוניות המערכה פרה-דרדנוט של שייטת אוניות המערכה השנייה של אדמירל פרנץ מאובה והאש התחלפה אליהן. הגרמנים הצליחו לירות לעברם רק כמה פגזים בגלל הראות הלקויה ופנו מערבה. סיירות המערכה הבריטיות פגעו בספינות הגרמניות מספר פעמים לפני שהשתלבו באובך בסביבות השעה 20:40. לאחר מכן שינה ביטי מסלול לדרום-דרום מזרח ושמר על מסלול זה, לפני הצי הגדול וגם לפני צי הים הפתוח, עד לשעה 02:55 למחרת בבוקר כאשר ניתנה הפקודה להפוך את המסלול.
ניו זילנד חזרה לרוזית' ב-2 ביוני והטילה עוגן בשעה 09:55. לצוות היו כ-50 דקות מנוחה לפני שנאלצו בשל החשש שהיא תצטרך לצאת שוב לים להחל במלאכת התדלוק ב-1,178 טון פחם ולאחר מכן חידוש התחמושת ב-480 פגזי 12 אינץ', עבודה שנמשכה עד 03:30 בבוקר שלמחרת.
ניו זילנד ירתה 430 פגזי 12 אינץ' במהלך הקרב, 100 מצריח A, 129 מצריח P, 105 מצריח Q ו-96 מצריח X, יותר מכל אונייה אחרת משני הצדדים. למרות קצב האש הזה, רק ארבעה פגיעות נזקפו לזכותה: שלושה בזיידליץ ואחד בפרה-דרדנוט שלזוויג-הולשטיין. זה העניק לה שיעור פגיעה של פחות מאחוז אחד. מלבד הפגיעה הבודדת בצריח X, הנזק הנוסף היחיד היה מהחטאות קרובות שגרמו לנזק מינימלי. זה אישר לצוות שהפיופיו וההיי-טיקי שלבשו קפטן גרין הביאו מזל טוב.
קריירה לאחר קרב יוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניו זילנד הוחלפה על ידי אוסטרליה כספינת דגל ב-9 ביוני וצורפה זמנית לשייטת סיירות המערכה הראשונה, עד שאה"מ רינואון החליפה אותה בספטמבר. בערב 18 באוגוסט יצא הצי הגדול לים בתגובה להודעה שפוענחה על ידי חדר 40 שציינה שצי הים הפתוח, ללא שייטת אוניות המערכה II, יצא מהנמל באותו לילה. המטרה הגרמנית הייתה להפגיז את סנדרלנד ב-19 באוגוסט, בהתבסס על סיור נרחב שבוצע על ידי צפלינים וצוללות. הצי הגדול הפליג עם 29 דרדנוטים ו-6 סיירות מערכה ואילו הגרמנים גייסו 18 דרדנוטים ו-2 סיירות המערכה. לאורך כל היום שלמחרת קיבלו ג'ון ג'ליקו וויצה-אדמירל ריינהרד שר, מפקד צי הים הפתוח, מידע מודיעיני סותר; לאחר שהגיעו למקום בים הצפוני בו ציפו להיתקל בצי הים הפתוח, פנו הבריטים צפונה מתוך אמונה מוטעית שהם נכנסו לשדה מוקשים. שר פנה שוב דרומה, ואז לכיוון דרום-מזרח לרדוף אחרי שייטת אוניות מערכה בריטית בודדת שנראתה על ידי ספינת אוויר, שהייתה למעשה כוח הארוויץ' של סיירות ומשחתות תחת הקומודור רג'ינלד טירוויט. כשהבינו את טעותם, שינו הגרמנים מסלול לבית. המגע היחיד הגיע בערב כשטירוויט ראה את צי הים הפתוח אך לא הצליח להשיג עמדת התקפה מועילה לפני רדת החשיכה, וניתק מגע. הציים הבריטי והגרמני חזרו הביתה; הבריטים איבדו שתי סיירות בהתקפות צוללות, ודרדנוט גרמנית אחת טורפדה. לאחר שחזר לנמל, הוציא ג'ליקו צו שאוסר על סיכון הצי בחציו הדרומי של הים הצפוני בשל הסיכון המכריע ממוקשים וצוללות, אלא אם כן הסיכויים להביס את צי הים הפתוח בהתערבות מכרעת היו חיוביים. ניו זילנד עברה שיפוץ ברוזית' בנובמבר 1916. היא החליפה זמנית את אוסטרליה כספינת הדגל של השייטת בין 29 בנובמבר ל-7 בינואר 1917.
ב-1 באוקטובר 1917, לאחר קידום לדרגת אדמירל ויתר גרין על הפיקוד שלו על האונייה, אך רק ב-13 בדצמבר 1917 קיבל קפטן אדוארד קורלי קנדי פיקוד זמני עליה, שבו החזיק עד 17 בינואר 1918 כאשר ריצ'רד ווב לקח על עצמו את הפיקוד. ווב נשאר קפטן עד ספטמבר 1918, אז הועלה לאדמירל משנה ומונה לעוזר הנציב העליון בקונסטנטינופול. בשלבים האחרונים של המלחמה יכלו מספר חיילים ניו זילנדים בחופשה לנצל את ההזמנה הפתוחה שהעניק להם קפטן ניו זילנד לבקר את האונייה.
שולות מוקשים גרמניות וסיירות קלות מלוות ניסו לפנות שדות מוקשים שהונחו על ידי הבריטים במפרץ הלגולנד בסוף 1917. האדמירליות תכננה מבצע גדול ל-17 בנובמבר להשמדת הספינות, והקצתה שתי שייטות סיירות קלות ושייטת הסיירות הראשונה עם חיפוי של שייטת סיירות המערכה הראשונה, וברחוק יותר, שייטת אוניות המערכה הראשונה של אוניות המערכה. ניו זילנד צורפה לשייטת סיירות המערכה הראשונה עבור מבצע זה, שנודע כקרב מפרץ הלגולנד השני. ניו זילנד לא ירתה בתותחיה במהלך הקרב. כמו במפגשם קודמים, קפטן גרין לבש את הפיופיו והטיקי למזל.
במהלך 1918, אוניות הראשה האחרות של הצי הגדול וניו זילנד שימשו מדי פעם לליווי שיירות בין בריטניה לנורווגיה. שייטת סיירות המערכה השנייה בילתה את התקופה שבין 8 ל-21 בפברואר בכיסוי השיירות הללו בצוותא עם אוניות מערכה ומשחתות, ויצאה לים ב-6 במרץ יחד עם שייטת סיירות המערכה הראשונה כדי לתמוך בשולות מוקשים. שייטת סיירות המערכה השנייה תמכה שוב במקשות בים הצפוני מ-25 ביוני או 26 ביוני עד סוף יולי. במהלך ספטמבר ואוקטובר, ניו זילנד והשייטת השנייה פיקחו והגנו על פעולות הנחת מוקשים מצפון לאורקני.
עד לשביתת הנשק של 1918 ניו זילנד הפליגה מאז אוגוסט 1914 84,458 מיילים ימיים, צרכה 97,034 טון פחם וירתה בסך הכל 664 פגזים של 12 אינץ' בקרב.
כחלק משייטת סיירות המערכה השנייה, נכחה סיירת המערכה בכניעת צי הים הפתוח בנובמבר 1918. כדי לחזות באירוע ניו זילנד העלתה לאונייה חמישה חיילים מהדיוויזיה הניו זילנדית וכתב עיתון ניו זילנדי. על ניו זילנד הוטלה אחריות לבדיקת התאימות של דרפלינגר לתנאי הכליאה שלה.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בספטמבר 1918 לאונרד אנדרו בויד דונלדסון קיבל לידיו את הפיקוד על האונייה ונשאר בפיקוד עד 11 בפברואר 1919. בדצמבר 1918 שימשה ניו זילנד להעברת המלכה מוד והנסיך אולף מנורווגיה לביקור הממלכתי שלהם בבריטניה.
עם סיום המלחמה רוב אוניות הראשה הישנות של בריטניה הועברו לעתודה, מכיוון שהן כבר מיושנות, וכשהממשלה רצתה לצמצם משמעותית בהוצאות הצבאיות שלה, היה סיכוי קטן לשובן לשירות מלא, במיוחד לאחר שנחתם הסכם השלום הרשמי עם גרמניה באמצע 1919. יוצאת דופן אחת הייתה ניו זילנד, שהוחלט שתשמש להובלת אדמירל ג'ליקו במה שהיה צפוי להיות ביקור בן שנה בהודו ובדומיניונים אוסטרליה, קנדה וניו זילנד כדי לסייע בתכנון ותיאום המדיניות הימית שלהם.
כדי להכין אותה להפלגה, עברה סיירת המערכה שיפוץ בין דצמבר 1918 ל-11 בפברואר 1919, שבסיומו הוקמה מחדש עם צוות כמעט חדש בפיקודו של קפטן אוליבר אלס לגט. בין אנשי הצוות היו ארבעה ניו זילנדים, אלכסנדר דייוויד בויל שהיה כעת לוטננט קומנדר, המנתח לוטננט ג'ורג' דונלד מקינטוש, תת-לוטננט מרווין ס. תומאס והמרכזן דרק פרי. ליידי ג'ליקו ליוותה את בעלה, כמו גם צוות של שמונה כדי לסייע לו בעבודתו. על האונייה היה גם קלתה מקנזי (בנו העיוור של הנציב העליון של ניו זילנד) שחזר לניו זילנד כאורחו של ג'ליקו.
סיירת המערכה עזבה את פורטסמות' ב-29 בפברואר 1919 ותוך כדי חציית מפרץ ביסקאיה נתקלה בסערה שאילצה את פינוי מקום האירוח החדש שנבנה עבור ג'ליקו וצוותו כאשר התברר כי המחסן לא הצליח לאטום את החורים במבנה. לאחר עצירה של 24 שעות בגיברלטר לביקורו הרשמי הראשון של ג'ליקו, המשיכה סיירת המערכה אל פורט סעיד כדי להעמיס כ-2,000 טונות של פחם לפני שהמשיכה דרך תעלת סואץ כדי לבצע עצירה קצרה בסואץ, שם הצטרף אליו ג'ליקו (לאחר שעזב אותה בפורט סעיד כדי לבקר בקהיר) לפני חציית הים הערבי כדי להגיע לבומביי ב-14 במרץ. בזמן שג'ליקו היה עסוק בשבוע של התייעצויות בדלהי, 1,740 טונות של פחם הועמסו על הסיפון ונוצלה ההזדמנות לצבוע את סיירת המערכה במספנה. זה הושלם ב-22 במרץ, בדיוק בזמן שהאונייה תארח נשף שלושה ימים לאחר מכן. לאחר מכן ערכה סיירת המערכה ביקור של יומיים בקראצ'י לפני שחזרה לבומביי. לרוע המזל בעודה בקראצ'י מלח, א.ב. רני נהרג לאחר שנפל ממרפסת בזמן ששהה על החוף. כשחזרו לבומביי חלק מהצוות הסתבך בחופשת החוף, אשר בוטלה בתגובה.
ניו זילנד יצאה מבומביי ב-1 במאי לקולומבו, אליה הגיעה יומיים לאחר מכן, שם הועמסו על הסיפון 1,800 טון פחם ו-700 טון נפט, כהכנה למסע על פני האוקיינוס ההודי. עד 9 במאי הגיעה סיירת המערכה לקרבת איי קוקוס (קילינג) וההזדמנות נוצלה להסיט את האונייה כדי שהצוות יוכל לראות את שרידי SMS אמדן.
.jpg)
סיירת המערכה הגיעה לאלבני, אוסטרליה המערבית, ב-15 במאי, שם ירדו ג'ליקו וצוותו כדי לנסוע בנתיב יבשתי ברחבי המדינה. ניו זילנד הפליגה דרך פרת', אאוטר הארבור (ליד אדלייד), מלבורן והובארט עם ההזדמנות שניצלה ניו זילנד להתאמן עם אוסטרליה ויחידות אחרות של הצי המלכותי לפני ההגעה לסידני. כאן עגנה הספינה במעגן סנדרלנד באי קוקטו, שם תחתיתה נגרדה ונצבעה, לפני שהוצפה ופחמה. סיירת המערכה עזבה את סידני ב-16 באוגוסט לניו זילנד.
האונייה הגיעה לוולינגטון ב-20 באוגוסט, שם, מגפת השפעת השתוללה. כתוצאה מכך הצוות עבר בדיקה רפואית לפני שמישהו הורשה לרדת. בעודה בוולינגטון ביקרו בספינה כ-50,000 ניו זילנדים לפני 24 באוגוסט לפני שהמשיכה דרומה לליטלטון, אליה הגיעה ב-1 בספטמבר. לאחר מכן המשיכה האונייה צפונה לעגון מול פיקטון ב-13 בספטמבר, שם בילתה יומיים ולאחר מכן לאחר עצירה בוולינגטון היא הפליגה במעלה החוף המזרחי של האי הצפוני כדי להגיע לאוקלנד ב-22 בספטמבר. ג'ליקו במהלך ששת השבועות הבאים ביקר בנמלים ברחבי הארץ וביצע, תוך כדי הכנת דו"ח בן שלושה כרכים עבור הממשלה. האונייה הייתה פופולרית במיוחד בניו זילנד, כאשר ג'ליקו, הקצינים והצוות השתתפו במספר אירועים חברתיים. הסיור ברחבי הארץ אפשר לג'ליקו ולצוותו להכיר את המדינה בזמן שהם הכינו המלצות לממשלת ניו זילנד על מדיניותה הימית. המונים נהרו לבקר בסיירת המערכה כפי שעשו ב-1913. גם ג'ליקו היה פופולרי ומאוחר יותר חזר לניו זילנד כדי לכהן כמושל כללי בין 1920 ל-1924.
סיירת המערכה עזבה את אוקלנד ב-3 באוקטובר, עצרה לתדרוך בסובה, פיג'י ובסמואה עם דואר, שם נורו תותחי ה-12 אינץ' שלה כדי לבדר את הצ'יפים המקומיים, ולאחר מכן באיי פאנינג למשך שש שעות ובהוואי. בדרך האונייה עצרה באי חג המולד (קיריטמי), דרומית מזרחית לאי פאנינג, ב-19 בנובמבר 1920, מתוך מחשבה שהוא לא מיושב. במקום זאת, קידם את פניהם ג'ו אינגליש, מדפורד, מסצ'וסטס, שהיה מנהל מטע קופרה באי, אך הפך למבולבל עם שניים אחרים, כאשר פרצה המלחמה. הגברים חולצו מהאי.
סיירת המערכה הגיעה לקנדה, המדינה האחרונה בסיור, שם עגנה ב-8 בנובמבר באסקווימלט שבאי ונקובר. בני הזוג ג'ליקו עזבו את הספינה ב-20 בנובמבר כדי לסייר בקנדה ובארצות הברית ברכבת לפני שהצטרפו אליה מחדש בקי ווסט. ב-11 בנובמבר 1919 שתי קבוצות רוגבי מהאוניה התחרו מול קבוצות מקומיות מויקטוריה.
_(cropped).jpg)
לאחר שעזבה את ונקובר האונייה עצרה בסן דייגו, לפני שעברה דרך תעלת פנמה לאיים הקריביים, כמו גם ביקור בהוואנה, בילתה בג'מייקה, שם התבצע ניסוי החימוש העיקרי. במהלך עצירה בפורט אוף ספיין באי טרינידד קצין המשנה ת'ורן נפל מרציף וטבע. בכיוון צפון, סיירת המערכה העלתה את ג'ליקו בקי ווסט ב-8 בינואר 1920.
סיירת המערכה הגיעה לפורטסמות' ב-3 בפברואר 1920 לאחר שעברה 33,514 מיילים ימיים. מכיוון שג'ליקו הועלה לדרגת אדמירל הצי בעודו מעבר לים, קיבלה את האונייה הצדעה מתאימה של 19 תותחים מאה"מ ויקטורי.
העברה לעתודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 בפברואר נגררה ניו זילנד על ידי גוררות למעגן על האמואז. רוב הצוות נשלח לחופשה של שישה שבועות, כשצוות שלדי של 250 אנשי צוות נשאר מאחור בפיקודו של לוטננט קומנדר אלכסנדר דייוויד בויל.
לגט ויתר על הפיקוד על ניו זילנד והוחלף על ידי קפטן הארטלי ראסל גוונפ מור (1881–1953) ב-11 במרץ 1920. מור נשאר בתפקיד זה עד יולי 1921.
ניו זילנד הועברה לעתודה ב-15 במרץ 1920. בשלב זה, סיירת הקרב נחשבה למיושנת על ידי הצי המלכותי, מכיוון שהיא הונעה על בסיס פחם ותותחי ה-12 אינץ' שלה היו נחותים מתותחי ה-15 אינץ' (381 מילימטרים) הפרוסים על הדור האחרון של אוניות ראשה.
ניו זילנד הוחזרה לשירות לזמן קצר ב-1 ביולי 1921 עם צוות מילואים כדי להחליף את אה"מ הרקולס כספינת הדגל ברוזית' בפיקודו של קפטן ראלף אליוט (1881–1958), שהיה בעבר מפקד ההרקולס. אליוט היה אמור להיות הקפטן האחרון של האונייה, ונשאר בפיקוד עד 1 בספטמבר 1921.
גריטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחד עם כל שאר אוניות המערכה וסיירות המערכה הבריטיות עם תותחי 12 אינץ' הוסכם שניו זילנד תבוטל כדי לעמוד בהגבלות הטונאז' שנקבעו על האימפריה הבריטית בהסכם הצי של וושינגטון.
ניו זילנד נמכרה לגרוטאות יחד עם אז'נקור ופרינסס רויאל לחברת הנדסת החשמל שבסיסה באקסטר, J&W Purves, בתנאי שהיה צריך להרוס אותם תוך 18 חודשים מאישור הסכם הצי של וושינגטון. כדי לענות על רצונה של האדמירליות לספק עבודה לעובדי מספנה מובטלים במספנת רוזית', החוזה הועבר מיידית החוזה לגורם חדש בראשות א' וואלאס קואן (1877–1964) בשם Rosyth Shipbreaking Company אשר לקח על עצמו את גריטת כלי השיט. ברוזית'. לקח עד 19 בדצמבר 1922 לארגן באופן חוקי את העברת הספינות מהצי המלכותי לחברה החדשה, שבין מנהליה היה אדמירל ג'.פ.א. גרין שפיקד על האונייה בקרב יוטלנד. מתקנים מושכרים הוקמו בסמוך למקום שבו עגנו כלי השיט לצד רציף בצד הדרומי של האגן הראשי במספנת הצי ברוזית'. ב-25 בינואר 1923 החלה העבודה בניו זילנד. עד מרץ 1923 המבנה העילי שלה הוסר, אולם רק בספטמבר 1924 הוסרו המרכיבים האחרונים של ניו זילנד מהאתר. שלושת הכלים הפיקו 40,000 טון פלדה, כ-10,000 טון של לוח שריון ואפילו 3,000 טון פחם שעדיין היה במחסנים שלהם.
ממשלת ניו זילנד קיבלה 20,000 פאונד ממכירת האונייה. ממשלת ניו זילנד השלימה את תשלום ההלוואה ששימשה למימון האונייה בשנת הכספים 1944/45.
