פרנהיים

פרנהיים הוא סיפור קצר בן ארבעה פרקים מאת ש"י עגנון. הסיפור עוסק בוורנר פרנהיים, שחזר מהמלחמה לאחר תקופת שבי ארוכה. המוטיב המרכזי בסיפור הוא מוטיב השיבה המאוחרת. הסיפור פורסם לראשונה בגיליון ערב פסח תש"ט של העיתון "הארץ", ובשנת 1952 נכלל באוסף סיפוריו של עגנון "עד הנה".

תקציר העלילה

וורנר פרנהיים, גרמני יהודי שבמשך תקופה ארוכה הוחזק בשבי בידי הסרבים, שב לביתו ומוצא שדלת ביתו נעולה. השוערת מגלה לו שאשתו עזבה לביתם של אחותה וגיסו, גרטרוד והיינץ שטיינר, ובנו התינוק נפטר. לאחר שהוא מבלה יומיים בעיר הוא נוסע לעיירת הנופש ליקנבך שבה שוהה אשתו. כשהוא מגיע הוא לומד על השינויים שחלו ביחסיו עם אשתו בזמן המלחמה, באמצעות שיחות עם קרובי משפחתו. גרטרוד גיסתו "קיבלה אותו בסבר פנים יפות ומזגה לו כוס של מי פטלים, אבל קיבלה אותו בלי שמץ שמחה, כאילו לא מן השביה הוא שב וכאילו לא יצאו שנים שלא ראתה אותו." גם גיסו היינץ החמיץ פניו למראהו. וורנר מביע תמיהה בפני היינץ על שאשתו לא באה לקבל פניו בשובו מן השבי, אך היינץ מנסה להרחיקו ממנה, ומסביר: "העולם שהנחת בזמן המלחמה נשתנה ואף עיקר ענייננו נשתנה." היינץ מגלה לוורנר שקרל נייס, שהיה אהובה של אינגה טרם נישואיה ונחשב למת, חי ובריא, ומוסיף: "אינגה תולה ביטחונה בך שאתה לא תעמיד עצמך ביניהם כמחיצה." בנוסף, היינץ מזכיר לפרנהיים את המעילה בכספים שביצע, על מנת לשכנע אותו לעזוב ולהתרחק מאינגה. "רואה אתה וורנר שאיני מזכיר לך מעילת כספים ולא חילול שם הפירמה שנתחלל על ידך"

לבסוף הוא מדבר עם אשתו, אינגה, בחדרה. "אינגה קיבלה אותו בסבר פנים יפות. אלמלא לא ידענו את שאנו יודעים היינו סבורים שהייתה שמחה לראותו." וורנר מגלה שהיא כלל לא מתעניינת בו, אינה יודעת אודותיו דבר וראשה עסוק בפגישה הקרובה שלה עם אהובה הקודם, קרל נייס. הוא פונה אלה בתחינה: "שמא אף על פי כן כדאי לך לשמוע. ואם לא לשם וורנר זה שעומד כאן כאורח לא קרוא הרי לשם אותו וורנר שזכה ליכנס עם אינגבורג לחופה", אך היא אינה מעוניינת בו ותגובתה קצרה: "ועתה שלום". וורנר מביע את אהבתו באוזני אינגה, אך היא יוצאת מהחדר. "שעה קטנה עמד לו בחדר זה שפירשה ממנו אינגה. אחר כך חזר לאחוריו ובא לו אצל הדלת. השקיף על החדר ויצא וסגר את הדלת."

פרשנות

מבנה הסיפור

לסיפור ארבעה פרקים, שבמרכז כל אחד מהם מפגש של פרנהיים עם דמות אחרת: בפרק א - השוערת; בפרק ב - גיסתו, גרטרוד שטיינר; בפרק ג - גיסו, היינץ שטיינר; בפרק ד - אשתו, אינגה פרנהיים. בכל מפגש כזה הקורא נחשף למידע נוסף על עברו של פרנהיים, ופרנהיים לומד על מעמדו הנוכחי, לאחר היעדרותו הממושכת. אברהם בנד מציין שהצגת הדמויות היא בסדר עולה של חשיבותן לפרנהיים.

מוטיבים

מוטיב השיבה המאוחרת: העלילה עוסקת באדם שנעדר מביתו לתקופה ארוכה מחמת המלחמה, וכאשר הוא חוזר מצפה למצוא את חייו הקודמים. עבור פרנהיים מוטיב זה הוא "חלום ושברו", המציאות שהכיר כבר לא מחכה לו. עבור קרל נייס, שסיבת היעדרותו הממושכת אינה ברורה (כפי שמציג וורנר: "אם כן היכן היה כל אותן השנים. אגרות לא כתב, בספרי החיים לא נכתב.") השיבה מצליחה, כיוון שהוא בן זוגה הנוכחי של אינגה, כפי שהיה בעבר הרחוק.

מוטיב הזיווג הכפול: בן עמי פיינגולד כולל סיפור זה ברשימת סיפורים שבהם מתקיים מוטיב הזיווג הכפול, שאותו הוא מגדיר: "סיטואציה שבה מתקיים זיווג בין איש לאישה שסופו נישואין כדת, אלא שהוא מסתיים בכישלון, שכן הוא בא במקומו של זיווג שנגזר מראש ונעשה ניסיון להתעלם ממנו, ביודעין או בלא־יודעין. הזיווג הקיים מתבטל, ואז שב ומתגשם הזיווג המיועד." כדוגמה בסיסית למוטיב זה מביא פיינגולד את אגדת "חולדה ובור", ובין סיפורי עגנון שבהם נכלל מוטיב זה הוא מונה, בנוסף ל"פרנהיים", את "שבועת אמונים", "עגונות", "בדמי ימיה" ו"סיפור פשוט".

מוטיב הדלת הנעולה: המוטיב מופיע בפעם הראשונה באקספוזיציה כאשר פרנהיים חוזר לביתו ומוצא אותו נעול. אינגה נעלה את הבית ולא חזרה, כך שפיזית, בנוסף לנפשית, הוא איננו יכול לחזור לחיו הקודמים. מוטיב זה מופיע גם בפגישה שלו עם גרטרוד שטיינר, גיסתו, כאשר דלת פנימית נפתחת בביתה והיא אומרת לו שאינו רשאי לעבור דרכה. בפעם השלישית שבה מופיע המוטיב, בסיום הסיפור, אינגה עוזבת את החדר והוא זה שסוגר את הדלת מתוך השלמה והתפכחות שלזוגיות שלהם אין סיכוי להצליח.

מוטיב הסיגריה: פרנהיים מעשן לקראת סוף השיחה עם גרטרוד. העישון מאפשר לו לחשוב ולהירגע, ורומז על חוסר התקשורת ביניהם גם אם זה באופן עקיף. היינץ שטיינר מעשן סיגריה טובה וגרטרוד נענית מיד לבקשתו למאפרה - ברור מי שולט בבית.

מוטיב הנעליים: אינגה, אשתו של פרנהיים, מביטה בנעליו הישנות והוא מתנצל ומסביר לה שלא היה לו די זמן לרכוש נעליים חדשות. בכך היא רומזת לו שבחיים יש דברים ישנים שמחליפים אותם בחדש - אנלוגיה ליחסיהם ולכך שהיא שבה לבעלה החדש-ישן, קרל נייס.

הדמויות והאפיון שלהן

כמו ברבים מסיפורי עגנון הדמויות מאופיינות בעזרת מבע משולב ואפיון עקיף. נוסף על כן לשמות בסיפור יש משמעות רבה, והם מרמזים על משמעות נסתרת בדבר האישיות של הדמויות.

סיפורם של שניים (או שלושה) זוגות

הסיפור מציג שני זוגות שמסלול חייהם מנוגד: מחד הזוג וורנר ואינגה פרנהיים, שזוגיותו נפגעה מחמת היעדרותו הממושכת של וורנר עקב גיוסו לצבא ונפילתו בשבי, ומאידך הזוג גרטרוד והיינץ שטיינר - היינץ לא גויס, ולכן הזוגיות שלו לא ניזוקה מהמלחמה. חוקרת הספרות ניצה בן-דב מוצאת בסיפור זוג נוסף: קרל נייס ואינגה פרנהיים, ומציינת: "העבר הקרוב, שבו פרנהיים ואינגה היו זוג, מעומת עם עבר רחוק ועם עתיד, שבהם קרל נייס ואינגה היו זוג ועתידים לשוב ולהיות זוג."

השמות כאמצעי מאפיין

לשמות בסיפור זה, כמו ברבים מסיפורי עגנון, יש משמעות. שמו של גיבור הסיפור, פרנהיים, פירושו בתרגום חופשי מגרמנית הוא "רחוק מהבית". השם מתאר באופן ישיר את הרקע לסיפור. שם המשפחה של גיסו וגיסתו של פרנהיים, שטיינר (שנגזר מהמילה "שטיין", שפירושה אבן), משקף את יחסם הקשה אל פרנהיים.

דמות הגיבור

וורנר פרנהיים הוא דמות פסיבית, המתואר בעיקר בעזרת דבריהן ומחשבותיהן של הדמויות האחרות. לדוגמה גרטרוד, גיסתו שמשווה אותו בראשה להיינץ. האפיון של פרנהיים ייחודי מאוד, כיוון שכל הדמויות מדברות, וחושבות עליו דברים שליליים, ואף על פי כן, הוא מתואר בעיני הקורא בצורה חיובית. דמותו הולכת ומתפתחת עם התפתחות העלילה ונשאלות שאלות רבות שאין עליהן תשובות. פרנהיים מתגלה כאדם מנומס המנסה לשמור על חזות מכובדת - על אף שהשוערת מתנהגת אליו בזלזול הוא נותן לה תשר. דמותו נחשפת יותר בעימות בינו לבין שטיינר, שם מתגלה כי פרנהיים מעל בכספי העסק המשפחתי. בנקודה זו של הסיפור, הקורא מבין את הסיבה להתנהגותם הקרה והמרוחקת של בני המשפחה ופרנהיים מואר באור שלילי. פרנהיים מוצג כאדם ערמומי אשר ניצל את בני משפחתו ומעל באמונם. עגנון משתמש במעט מאוד כלים לאפיון ישיר של פרנהיים. אחד הדברים היחידים שמאפיינים אותו באופן ישיר הוא הדרך שבה הוא מגיב לשוערת: "חש פרנהיים שצריך לומר דבר, עד שלא תתרתר עליו שאר דברים קשים. דחק עצמו להשיב לה, ולא השיב אלא אמירה קצוצה ומעוכה שלה היה בה כדי כלום." כבר בתיאור זה ניתן ללמוד רבות על הדמות הפסיבית של פרנהיים.

זיגי

על אף היותו דמות משנית, יש לזיגי, ילדם של בני הזוג שטיינר, משמעות קריטית בפענוח הסיפור. זיגי מתואר בעזרת מבע משולב, "עמד לו התינוק כשהוא תוהה, באיזו מטה דיברה אמו? ואם הזיז את המטה למה לא היה צריך להזיזה? אבל הרי אין כאן מטה. ואילו באמת הייתה מטה והיה הוא מזיז אותה, הרי צריכה אמו לשמוח, שגברתן גדול הוא ובעל כוח, שאם הוא רוצה, הוא מזיז מטה." זיגי, בהיותו תמים וילדותי, נותן תיאור גרוטסקי וברור לביקורת החברתית.

חוקר הספרות גדעון שונמי ציין כי: "יש חשיבות מיוחדת לדמותו של התינוק זיגי (שכבר יצא מכלל תינוקוּת ולכלל ילדות בוגרת טרם הגיע) להארת הגיבור המרכזי, שעל שמו גם נקרא הסיפור – פרנהיים. במבט ראשון נדמה שזיגי אינו אלא דמות משנית שבמשניות, ותפקידו היחיד הוא לשמש חלק זעיר מהמסגרת החברתית המוצקת, שפרנהיים נתקל בה, וחושף אגב כך את חולשתו האישית. אולם במבט נוסף מסתבר שזיגי בגישתו הנאיבית והפשטנית מרמז לעולמו רב־האנפין של פרנהיים, כשם שהוא חושף בתגובותיו את מניעיהם של הוריו."

השוערת

השוערת מייצגת את הקהילה האירופאית ואת הציניות והזלזול שבה היא מקבלת את החיילים השבים מן המלחמה. השוערת היא הדמות שמתאפיינת באופן הכי ישיר בסיפור, היא מאופיינת בעיקר בעזרת הדברים שהיא אומרת לפרנהיים והדרך בה היא אומרת לו אותם, לדוגמה הצורה הגרוטסקית שבה היא מודיעה לו על מות בנו.

המשכו של הסיפור

בתו של עגנון, אמונה ירון, מצאה בעזבונו המשך לסיפור, שאותו בחר עגנון שלא לפרסם. היא פרסמה המשך זה בעיתון "הארץ" מיום 25 בפברואר 1972. ההמשך מוסיף פרטים על התקופה שקדמה לאירועים המתוארים ב"פרנהיים", ומתוארת ב"פרנהיים" רק ברמזים:

"בפתאום באה המלחמה ונקרא הוא [קארל נייס] ופרנהיים למלחמה. לא היו ימים מרובים עד שאירע שהיו שניהם כאחד בשדה הקרב ונתמוטט הר ונפל עליו על קארל ויצא קול שהוא מת. היה פרנהיים כותב מכתבים לאינגה והיא כותבת לו, לימים כשקיבל חופש הלך אצלה ונתקבל עליה בשביל שהיה חברו של קארל ובשביל שהיה קרוב לו בשעת מיתתו. ... ועכשיו שחזר מן השביה וציפה להקים את ביתו ולראות חיים עם אשתו חזר קארל פתאום מן המתים ודחה אותו את וורנר מן החיים."

על המשך זה העירה ניצה בן-דב: "לדעתי חיבל לא רק במבנה המושלם של פרנהיים אלא גם בקסם סיומו הפתוח, וטוב עשה עגנון שלא הכלילו בפרנהיים".

עיבודים

הסיפור זכה לעיבודים אחדים:

• עיבוד בידי שלמה ניצן לתסכית ששודר בגלי צה"ל.
• עיבוד בידי יורם פאלק למחזה שהוצג בתיאטרון "המרתף".
• עיבוד לסרט טלוויזיה בבימויו של יוסי יזרעאלי.

לקריאה נוספת

• דנה לשם-עזרא, ש"י עגנון - פרנהיים : מציאות אנושית וכמה מדרשי עיצובה בסיפור פרנהיים, הוצאת אורעם, 1987.
• מלכה שקד, "הוראת הסיפור 'פרנהיים' לעגנון", החינוך ל"ט, תשכ"ז, עמ' 203–204.

• Arnold J. Band, Nostalgia and Nightmare - A Study in the Fiction of S. Y. Agnon, University of California Press, 1968, pp 396-398.

קישורים חיצוניים

• ש"י עגנון, פרנהיים, הארץ, 13 באפריל 1949
• גדעון שונמי, עיון בסיפור "פרנהיים" לש"י עגנון, על המשמר, 25 ביולי 1969
• ראובן רבינוביץ, השיבה המאוחרת - בין "פרנהיים" לעגנון ל"קולונל שאבר" לבלזק, דבר, 2 באוגוסט 1968, המשך
• ניצה בן-דב, ‏סיפור של חיים וסיפור של סיפורים, עתון 77 141, תשנ"ב, עמ' 30–31, 50, בארכיון הדיגיטלי של כתב העת בספריית אוניברסיטת טקסס באוסטין
• יהודית הלוי-צוויק, "עיון ב'פרנהיים' של עגנון", דפים למחקר בספרות 2, 1985, עמ' 223–235 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• עוזי שביט, "מעוות לא יוכל לתקון : על 'פרנהיים' לש"י עגנון", מאזנים מט 2–4, תשל"ט, עמ' 127–133 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• פרנהיים / ש"י עגנון, באתר של כפר הנוער אלוני יצחק
• חיים באר, האינטרטקסטואליות העגנונית, באתר "בית עגנון"

• Chaya Shacham, "A Stranger at Home": Delayed Return in a Novella and in a Short Story by Agnon: A comparative Study, AJS Review, November 2013, pp. 371–386