ניטשה והציונות
.jpg)
הצירוף ניטשה והציונות או ציונות ניטשאנית (בגרמנית: Nietzscheanischer Zionismus) מצביע על הזיקות הרבות בין הגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה לבין אנשי הציונות, כאשר השפעת הגותו של ניטשה חצתה זרמים בציונות ורווחה בקרב גישות מנוגדות.[1] הפילוסופיה של ניטשה, שהיה אלמוני מרבית שנות חייו, זכתה לפופולרית גוברת בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, וזאת במקביל לתחיית הציונית.
סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין הסוגיות הבולטות בהגותו של ניטשה שנמצאו רלוונטיות עבור הוגים ומנהיגים ציוניים, בולטת קריאתו של ניטשה ל"היפוך הערכים" המגולמת בדמות של ה"על-אדם", אשר מצאה הדים בשאיפה הרווחת בקרב ציונים רבים לזנוח את דמות היהודי הגלותי לטובת דמותו של העברי או "היהודי החדש", על גרסאותיה השונות.[1] בדומה לזאת, ביקורתו של ניטשה כלפי היהדות-הכהנית כראשית "מוסר העבדים", שעם זאת נבדלת מהחיוניות של היהדות המקראית המקורית, הדהדה את הרצון להתגבר על היהדות-הרבנית, לטובת חזרה לערכים שורשיים בארץ ישראל.
כוח המשיכה שהיה לניטשה כלפי יהודים משלב מוקדם, מעיד באיזה מרחב פרשנויות ניתן היה להבינו, לשאוב ממנו ולהשתמש בו [...] יהודים הבחינו נכון באיבתו לאנטישמיות ובהערצה שרחש לאומתם; הם היו שותפים להערצתו לתקופת התנ"ך בהשוואה להיהדות (התלמודית) המאוחרת; לעיתים קרובות הבינו שלא כהלכה את התנגדותו לליברליזם, כאילו זו צורה פרועה יותר של המהפכה האנטי־מסורתית, החילונית בעיקרה שהתחילה במאה ה־18 [...] ניטשה נתפס בעיקר כפילוסוף של חיוניות, של כוח טבעי החוזר ומאשר את עצמו מתחת להררים של מצוות וחוקים ודפים עבשים של למדנות נודנית וחיי כפיפות, שהשחיתו אותו. ליהודים המודרניים הייתה בדרך־כלל דעה הרבה יותר רעה על חייהם בגלות מכפי שהיתה לניטשה, והפילוסופיה שלו – עם כל הפרזותיה – נראתה לחלק מהם כהשראה או חיזוק לתיקון חייהם על־ידי שיבה אל מקורות החיים, העוצמה, היצר והטבע.
— ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, עמ' 243–244
ציונים ניטשאניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אהרן דוד גורדון (1856–1922)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנימין זאב הרצל (1860–1904)[עריכת קוד מקור | עריכה]
"חוזה המדינה", בנימין זאב הרצל, מייסד ונשיא ההסתדרות הציונית, היה אמביוולנטי לגבי האידאולוגיה של ניטשה. למרות זאת, קיים דמיון בין תפיסת "היהודי החדש" שלו לבין ה"על-אדם" של ניטשה. לפי יעקב גולומב, ניתן להקביל בין דמותו של יעקב סמואל ממחזהו של הרצל הגטו החדש לבין דמותו של זרתוסתרה בספרו של ניטשה כה אמר זרתוסטרה. האידיאלים של סמואל אינם עולים בקנה אחד עם מנטליות העדר, הוא גאוותן ואינו מפגין "רסנטימנט", אינו מבקש ליישם ערכים ומוסר, ונמצא במסע להתגבר על "האני" הישן שלו.[2]
גולומב גם מייחס להרצל השפעה מניטשה בספרו מדינת היהודים שם הוא כותב: ”מי שרוצה לבנות בנין חדש במקום הבנין הישן, עליו להרוס תחילה את הישן ואחרי כן לבנות את החדש”,[3] בדומה לאמירתו של ניטשה בספרו לגנאלוגיה של המוסר ”"מה זה בעצם, כינונו של אידיאל או הריסתו?" [...] כדי לכונן מקדש, מן ההכרח להחריב מקדש”.[4] עם זאת, הוא מציין שאף שהרצל הזכיר ביומניו האישיים פילוסופים רבים (בהם: אפלטון, שופנהאואר, קאנט, הגל, אריסטו, פיירבאך, ברנטנו, פיכטה, שלינג, וולטר, ורוסו), ניטשה אינו מוזכר ביומניו.[2]
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865–1921)[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיים ויצמן (1874–1952)[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיים ויצמן הזכיר את ניטשה פעמים רבות במכתביו לאשתו לעתיד, למשל בשנת 1902 כתב: "אני שולח לך את ניטשה: למדי לקרוא ולהבין אותו. זהו הדבר הטוב והמשובח ביותר שאני יכול לשלוח לך".[5]
מרטין בובר (1878–1965)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפילוסוף מרטין בובר, אף שהיה ביקורתי כלפי הגותו של ניטשה, עמד על הנחיצות להטמיעהּ בציונות.[6] כפי שעלה בנאומו בקונגרס הציוני החמישי, בובר ראה בהגות הניטשאנית גורם הכרחי ללילדה מחדש של היהדות, משום שלתפיסתו ניטשה היה ”המעורר והבורא של ערכי חיים חדשים ושל תחושת עולם חדשה”.[7]
בובר סבר כי אלפיים שנות הגלות אפשרו להמיר את העוצמה הפיזית של העם היהודי לעוצמה רוחנית בקרב היהודים.[8] הדחף המהותי של הרנסאנס היהודי היה לשחרר את האנרגיה הרוחנית, מתוך אמונה ששמירה על הרוח מפנימה את האינסטינקטים של האדם, אשר לאחר מכן מופנים נגד עצמו. ניטשה חשב שהפעולה הנכונה לנקוט לאחר דה-רוחניות היא לקדם את הדחף האסתטי של האדם. חזונו של בובר הדגיש את הרעיון של פיוס העם היהודי לחיים של יצירתיות, אושר ובריאות.[8] הפילוסופיה הדיאולוגית של בובר, אשר שואפת להתגבר על האינדיבידואליות החד-צדדית של האקזיסטנציאליזם, קיבלה ביטוי מעשי בהיותו שותף להקמת התנועה הציונית "ברית שלום", ששמה לה למטרה לייצר דיאלוג יהודי-ערבי.
הלל צייטלין (1871–1942)[עריכת קוד מקור | עריכה]
זאב ז'בוטינסקי (1880–1940)[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרנץ רוזנצווייג (1886–1929)[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרשם שלום (1897–1982)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברוך קורצווייל (1907–1972)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישראל אלדד (1910–1996)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישראל אלדד היה ממנהיגי הלח"י, סופר, משורר, פובליציסט, ודוקטור לפילוסופיה, שנודע גם כמתרגם של רוב כתבי ניטשה לעברית.
ציונים אנטי-ניטשאניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקס נורדאו (1849–1923)[עריכת קוד מקור | עריכה]
אשהיים טוען כי "נורדאו תיעב את ניטשה" וכי רוב הקטגוריות של הגותו הן בגדר מראה הפוכה לגישותיו של ניטשה, שכן שניהם דיברו למשל בגנות ה"ניוון".[9]
לעומת זאת, גולמב טוען כי אף שנורדאו תקף את ניטשה בוולגריות הוא נמשך לקריאתו של ניטשה לעיצוב הרמוני של אישיות אותנטיות.[10]
אחד העם (1856–1927)[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד העם, אבי הציונות הרוחנית, הביעה התנגדות להישענות של רבים בציונות על הגותו הלא יהודית של ניטשה. כך למשל במאמרו "שנוי הערכין" (התמכתב עם קיראתו של ניטשה לשינוי כל הערכים) וטען כי שינוי הערכים ברוח ניטשה מנוגד ליתרונה המוסרי של היהדות על פני אומות אחרות.[11]
אנשים מישׂראל אשר נמשך לבם אחר “האדם העליון” במובנו של ניטשה, ובכרעם ברך לפני “צרתוּסטרא”, כפרו בנביאי ישׂראל והלכו להם לתקן חייהם הפרטיים על פי “ערכין חדתין” אלו. אבל קשה להבין – וכל שכן לסבול במנוחה – חזיון זר כזה, כי יבואו אנשים לגבול ישׂראל ותורה חדשה זו בידם, לתקן בה חיי האומה כולה, בהאמינם בתומתם, כי העם הזה, אשר כל עצמוּתו, כמעט מאז נראה על במת ההיסטוריא הכללית, לא היתה אלא כעין מחאה תמידית עזה מצד הכוח הרוחני נגד כוח הזרוע והסַייף; אשר כל עוז רוחו מימי קדם ועד עתה נובע רק ממקור אמונתו החזקה ב“תעודתו” המוסרית, בחובתו וכשרונו להתקרב יותר משאר העמים אל האידיאל של השלמוּת המוסרית; – כי העם הזה, יוכל פתאום, אחר שנות-אלף, “לשנות את הערכין” שלו, לוַתּר על יתרונו הלאומי בעולם המוסרי, בשביל להיות “זנב לאריות” בעולם הסַייף; להרוס את מקדשו הגדול לאלהי הצדק, בשביל לבנות על מקומו במה קטנה ושפלה (יותר מזה הן לא תשׂיג ידו!) לאליל הגבוּרה הגשמית.
— אחד העם "שנוי הערכין"
אנטי-ציונים ניטשאניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיאורג ברנדס (1842–1927)[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיאורג מוריס כהן ברנדס היה מבקר ספרות דני ממוצא יהודי שעמד על קשרי ידידות עם ניטשה. הוא היה מהראשונים שלימדו את הגותו באירופה, ובך עודד את הפצת רעיונותיו. ברנדס ביקש להשתחרר מהמסורת ומכבלי היהדות, והשיל מעצמו כל רגש של לאומיות. הוא החשיב את עצמו לאדם קוסמופולטי פן-אירופאי ודחה את הציונות כביטוי של לאומנות-רומנטית. ב-1889 שלח הרצל לברנדס עותק של ספרו "מדינת היהודים" ונתקל בתגובה צוננת מצד ברנדס.[12]
דוד פרישמן (1859–1922)[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוד פרישמן שהיה מחלוצי הספרות העברית המודרנית, היה הראשון לתרגם לעברית את כה אמר זרתוסטרא (בתרגומו: כֹּה אָמַר סָרַתּוּסְתְּרָא).[13] אולם פרישמן גם החזיק בעמדות אנטי-ציוניות.
לקריאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סטיבן אשהיים (עורך), מורשת ניטשה בגרמניה - 1890–1990, תרגמה מאנגלית חנה אשהיים, תל אביב: עם עובד, תשס"ח 2008
- דוד אוחנה, זרתוסטרא בירושלים: פרידריך ניטשה והמודרניות היהודית, הוצאת מוסד ביאליק, 2016
- יעקב גולמב, ניטשה העברי, בעריכת חיים פסח, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
- יעקב גולומב (עורך), ניטשה בתרבות העברית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2002.
- יעקב גולומב, "על הפולמוס 'הנטשאני' בין אחר־העם למיכה יוסף ברדיצ'בסקי", מסביב לנקודה : מחקרים חדשים על מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר וא"ד גורדון, בעריכת: אבנר הולצמן; גדעון כ"ץ; שלום רצבי, עיונים בתקומת ישראל; עיונים בתקומת ישראל (סדרה) תשס"ח 2008
- יעקב גולומב, זהות בלא נחת: על יהודי שוליים נאורים וזיקתם אל ניטשה, ירושלים: מאגנס, 2022
- ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996
- ירמיהו יובל, ניטשה והיוצאים מן הגטו: דיאלוג לא שלם, עיון: רבעון פילוסופי, כרך ס"ד (תשרי תשע"ו / אוקטובר 2015), עמ'. 393-404
- יותם חותם, גנוסיס מודרני וציונות: משבר התרבות, פילוסופית החיים והגות לאומית יהודית, הוצאת מאגנס, 2007.
- רון מרגולין, "הדתיות הנסתרת בכפירתו של ניטשה: על קריאותיהם של אהרן דוד גורדון ומרטין בובר בכתבי ניטשה", עיון ס"ד (תשע"ו), עמודים 418–430
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעקב גולומב, פרידריך ניטשה: פילושמי ופרו-ציוני דגול, באתר מידה, 28 באוגוסט 2015
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Aschheim, Steven E. (1992). The Nietzsche Legacy in Germany 1890-1990. University of California Press. p. 102. ISBN 978-0-520-07805-5.
- ^ 1 2 Golomb, Jacob (2004). ""Thus Spoke Herzl": Nietzsche's Presence in Theodor Herzl's Life and Work". Nietzsche and Zion. Ithaca; London: Cornell University Press. pp. 23–45. JSTOR 10.7591/j.ctv5qdjn7.6.
- ^ מדינת היהודים / בנימין זאב הרצל / תרגום: מיכל ברקוביץ (מגרמנית), באתר פרויקט בן-יהודה
- ^ ניטשה, לגנאלוגיה של המוסר חלק 2: §24
- ^ Leonard, Stein, The Letters and Papers of Chaim Weizmann, Oxford University Press, 1968
- ^ Aschheim, Steven E. (1992). The Nietzsche Legacy in Germany 1890-1990. University of California Press. p. 105. ISBN 978-0-520-07805-5.
- ^ מרטין בובר: אסתטיקה ציונית ואקסטאזה, באתר המחסן של גדעון עפרת, 2018-03-29
- ^ 1 2 Golomb, Jacob (2004). Nietzsche and Zion. Cornell University Press. pp. 46–64, 159–188.
- ^ Aschheim, Steven E. (1992). The Nietzsche Legacy in Germany 1890-1990. University of California Press. p. 29. ISBN 978-0-520-07805-5.
- ^ יעקב גולומב, Jacob Golomb, The Case of Max Nordau against Nietzsche — The Structure of Ambivalence / על זיקתו הדו-ערכית של נורדאו כלפי ניטשה, Historia: Journal of the Historical Society of Israel / היסטוריה: כתב עת של החברה ההיסטורית הישראלית, 2001, עמ' 51–77
- ^ שנוי הערכין / אחד העם, באתר פרויקט בן-יהודה
- ^ יעקב שביט, הלא יודעים אנו איזה שלבי התפתחות עבר המין האנושי מבראשית... הדרך מובילה תמיד אל על, באתר הארץ, 7 ביולי 2004
- ^ כה אמר סרתוסטרא / פרידריך ניטשה / מגרמנית: דוד פרישמן, באתר פרויקט בן-יהודה
