משתמש:שולמית כ/תהילה רסלר

תהילה רסלרטקסט צבוע קורות חיים תהילה רסלר נולדה בשנת 1907 בעיר טרנוב שבפולין, בת זקונים למשפחה חסידית. בעקבות מלחמת העולם הראשונה המשפחה עברה לברלין שבגרמניה, בקיץ 1923 אמה שלחה אותה ללמוד במחנה הקיץ של המעון היהודי העממי, שם פגשה את הסופר הנודע פרנץ קפקא, התאהבה בו ושוכנעה על ידו להתמקצע בתחום בו עסקה כתחביב- מחול. הספר המשורר והנערה, מתאר את מערכת היחסים בן רסלר לקפקא. על הצעד של רסלר ללמוד ריקוד באופן מקצועי כותבת המחברת מרתה הופמן:

 "ופתאום- מי זה יכול לומר, כיצד קרה הדבר?- פתאום נמוגה העוית המרתקת באיבריה הננערים, המתרופפים של דינה תבנית:דינה הוא שמה של תהילה רסלר בספר, פתאום היא מניפה זרועותיה למעלה, כאברות ציפור, ערפה כפוף כלשהו לאחור, התלתלים הקצרים יורדים למטה כתלתלי נער; רגליה מפושקות לרווחה מתוך קפיצה מאוזנת כל-כך, עד כי דומה כאילו כנפיים להם. האין זה הרס שליח האלים, ברחפו למטה כדי להעלות את הנשמה מהתהום?..." תבנית:הופמן, מרתה. תרגום: יוסף לכטנבאום. תל אביב: מסדה, 1942.

בעקבות כך, שנה לאחר מותו של קפקא ביוני 1924 נסעה רסלר לדרזדן ללמוד מחול אצל מרי ויגמן, אשר פיתחה את המחול ההבעתי בתקופת האקספרסיוניזם. בסוף שנות העשרים הגיעה ללמוד בבית ספרה של גרט פאלוקה בדרזדן, ומהר מאד עברה רסלר ממעמד של תלמידה למעמד של מורה במקום, ובנוסף יצרה להם ריקודים. בשנת 1930 מונתה למורה בכירה ולמנהלת. בשנת 1933, בעקבות הצטרפותה של פאלוקה לאיגוד בתי הספר הנאצי NS-Kulturgemeinde פוטרה רסלר רק משום שהייתה יהודיה. לאחר פיטוריה עלתה ארצה, כבר באותה שנה העלתה רסיטל באולם מוגרבי בתל אביב. ופתחה בית ספר למחול מודרני ברחוב הירקון בתל אביב. בבית ספרה זה המשיכה לפתח את שיטת עבודתה של פאלוקה. בית הספר היה מיועד לתלמידים בגילאים 7-18, שחלקם הופיעו לצידה בכמה מהריקודים שיצרה. רסלר גם העסיקה תקופות מסוימות בבית ספרה מורים אחרים, אשר לימדו בלט קלאסי וג'אז, על מנת להעשיר את התלמידים בעוד סגנונות. על השיעורים מספרת אחיניתה ותלמידתה ילטה בונא: "היא היתה מאוד מאוד קפדנית בשיעורים, השיעור אצלה תמיד התחיל בדיוק ברגע. וכל התלמידות ידעו להקדים ולבוא ולהספיק להחליף בגדים, כדי לא לאחר ולא להפסיד שום דבר. והשיעור שלה היה עובר ביעף כי הוא היה כל כך מעניין וכל כך נעים שאני לא חשתי איך הזמן עובר. בשיעור היא היתה גם משתתפת איתנו בריקוד היא לא עמדה בצד אלא היא היתה מדובבת אותנו על ידי דוגמא אישית. ובדרך כלל גם היו לה מלווים לפסנתר, שנתן עוד יותר עניין לשיעור. לפעמים היו גם שיעורים ללא פסנתר, גם שיעורי התעמלות יותר על המחצלת. אבל כל שיעור היתה חוויה בפני עצמה, אף שיעור לא היה חזרה משעממת והיא גם היתה כל כך בשיעור שלא חשנו כלל את הזמן... זו היתה תהילה" תבנית:ילתה בונה בראיון לצבי פרידהבר, תיק 121.23 הארכיון הישראלי למחול. מלבד תלמידי המחול, לימדה רסלר את קבוצת השחקנים שייסדה את תיאטרון "הקאמרי". היו לה קבוצה של קיבוצניקיות שבאו ממשקים ללמוד אצלה, ואיתם הופיעה בקיבוצים. כמו כן, ריכזה מופעים של תלמידים שלה במסגרת בית ספרם. בשנות הארבעים נסעה לארצות הברית והשתתפה בקורס קיץ של רקדנים מקצועיים אצל מרתה גרהם וחזרה משם מלאת התלהבות, היא רצתה מאוד לקדם את המחול בארץ והחליטה להביא את מרתה גרהם לביקור בישראל. לשם כך היתה צריכה להכין את הקהל בארץ שיכירו מי היא גרהם ועשתה תעמולה כדי למלא אולם בהבימה הישנה. ב1943 פתחה רסלר בבית ספרה סמינר להכשרת מורים למחול. תכנית הלימודים נמשכה שנתיים, בין שנת הלימודים הראשונה לשנייה נבחנו התלמידות בחינות המקיפות הכוללות: העברת שיעורים לגילאים שונים עם ובלי מוזיקה, טכניקה, סידור הופעות לקבוצות, בנית קומבינציה וחומר עיוני. מטלה נוספת בסוף השנה הראשונה היתה כתיבת חיבור על מטרת הגעתן למקום. מתלמידותיה הבולטות שהמשיכו בהוראת המחול: נועה אשכול, מרים טוטובסקי, נאוה ארזי וחסיה לוי. רסלר הופיעה בריקודי סולו. על דרך יצירת הכוריאוגרפיות מספרת הפסנתרנית רבקה גוילי ברוידא, ועבדה איתה במשך שבע שנים: "הצעתי לה מנגינות, בחרתי מוזיקה. היא בערך אמרה לי מה היא מחפשת. השמיעה הייתה לה מצויינת וגם טעם טוב, היא ידעה להבחין בין הטוב ובין הפחות טוב, ואחר כך העבודה הייתה כזאת שהייתי באה פעמיים או שלוש פעמים בשבוע ואני הייתי מנגנת לה את המנגינה והיא הייתה מאלתרת כזה. ואחר כך מזה היא בנתה את הריקודים שלה. ונסענו ועשינו הופעות מספר די גדול" תבנית:גב' רבקה גוילי ברוידא בראיון לצבי פרידהבר, תיק 121.23 הארכיון הישראלי למחול ב1937 השתתפה בתחרות הרקדניות הארצית וקבלה את המקום הרביעי מתוך שבע רקדניות. בין הופעותיה הרבות בארץ ב1954 רסלר הופיעה עם 14 ריקודים באותו מופע הופיעה גם רינה שחם באולם להקת "ענבל". בין הריקודים היו "גורל הרעבים" ו "ללא מנוחה". נושאי הריקוד שלה היו בעיקר ארץ ישראל החלוצית, דמויות מהתנ"ך ומהוואי הארץ. לדוגמא: שואבת מים, תמניה כעולה חדשה וכד'. רסלר הייתה נשואה זמן קצר להנס וינר יהודי יוצא גרמניה, אשר הכירה באניה שעלתה עמה לארץ, אך בשל התמסרותה לעולם המחול, היא לא רצתה ילדים ולכן הם נפרדו.תבנית:גב' ילתה בונה בראיון לצבי פרידהבר, תיק 121.23 הארכיון הישראלי למחול. בשנתיים האחרונות של חייה סבלה ממחלה קשה. המחלה מנעה ממנה לרקוד, אך לא לקחה לה את שמחת החיים, חוש ההומור והאומנות אשר תמיד קיננה בה. בימים אלה ניתבה את נפש האומן שבה לכתיבת שירים. שיר אחד- "הפרידה" , תורגם ע"י י. אחאי, פורסם בעיתון "דבר" ב1958 :תבנית:עיתון "דבר", 12 בדצמבר 1958, הארכיון הישראלי למחול. "התדע מה סוד הפרידה סוד פרידת נצח? בכרסם בלי כל אנחה הריקות תוכך ללא קצה?

חרש לעולם הגדול, עור לחדש שבשער – פזרת, נתת הכל. לא תדע חרטה וצער.

וכך צעדך תישיר

נכון לעזוב וללכת.

הכל תקח – רק הנפש תשאיר, לחדש היא איננה נמשכת.

נפרד מן הנפש אתה שבר ספינה, כלי ריק ותפל חסר טעם – על תרמילך עיף אתה נח, ראשית חדשה תתור הפעם.

חשכו השמים, כוכביהם הששים יחוללו ברננה נוהרת. על עיניך לחות ידיך תשים, - ונשימתך לראשונה משחררת.

האין הפרידה מנת חלקו של החי? לבוא ולשהות וללכת. ומה כל הצער ומה כל הדוי? מהלך העולם ימשך עוד.

בחודשיה האחרונים, על אף הסבל חזרה ללמד והעבירה את השיעור בישיבה. רסלר הלכה לעולמה ב1959, והיא בת 52. תפיסתה האומנותית ותרומתה להתפתחות המחול בארץ תהילה רסלר הייתה מהמורות הראשונות והחשובות של מחול ההבעה בישראל. תפיסתה האומנותית הושפעה ממורתה גרט פאלוקה. פאלוקה נחשבה לאמנית המופשטת ביותר מבין אמני המחול האקספרסיוניסטי. פאלוקה נחשבה למורה טובה שפיתחה את היכולת הטכנית של תלמידיה, היא יצרה הפרדה בין הטכניקה לבין המשמעות הרגשית של התנועות. בזכות כך יכלה לתקן את תנועות התלמידים במהלך תרגילי האלתור, שעליהם בעיקר היו מבוססים שיעוריה, מבלי להפריע להם לבטא את המשמעות התנועתית והרגשית אותה בקשו להעביר. רסלר העריצה את מורתה פאלוקה, ובסטודיו שפתחה בארץ המשיכה לפתח את שיטת עבודתה של פאלוקה. כרקדנית הושפעה רסלר מהאסכולה הגרמנית של מחול מודרני, דבר שהתבטא בשימוש בגוף ובהבעות פנים לשם ביטוי ישיר של סמלים יום-יומיים. שאבה ממנעד רחב של רגשות, בטאה אותם בסגנון פנטומימי יותר מאשר בגילוי רקדני. הריקוד בשביל רסלר היה כל עולמה, על כך כותבת דבורה ברטונוב, רקדנית בתקופתה: "ריקודה של תהילה רסלר היה שמחה ללא גבול בקצב החיים. היא אהבה לרקוד הואיל וריקוד הוא תכלית האושר. ודרכה בהוראה הייתה- לפתח אצל התלמיד אותה שמחה, שמתוכו יבוא לידי יצירה... כל עבודתה לא הייתה מילוי חובה לשרת את אומנות הריקוד יום יום מחדש, אלא שמחת אמת, שהתחדשה יום יום." תבנית:מתוך העיתון 'דבר', 8 במאי 1959. הארכיון הישראלי למחול. עליה מוסיפה יהודית אורנשטיין, גם היא רקדנית באותה התקופה: "המחול והאומנות נחשבו אז כאמצעי לעיצוב האופי ופיתוח האישיות. אף תהילה רסלר לחמה ופעלה ברוח זו, וזאת בלב ובנפש, בהתמסרות רבה, עד ימיה האחרונים. רבים הכירו את תהילה רסלר כרקדנית ורבבות העריצוה כמורה מסורה ומחוננת." תבנית:מתוך העיתון 'משא 21', 22 במאי 1959. הארכיון הישראלי למחול. רסלר הייתה אינטלקטואלית, אישיות מאורגנת ומתודית, דבר שהתבטא בהתנהלות שיעוריה. השיעורים התחילו בדיוק בזמן, התלמידות היו מוכנות כבר כמה דקות קודם, השיעור היה בנוי בצורה מאורגנת. רסלר הייתה המורה הראשונה למחול במכון וינגייט, הוא המרכז הלאומי לחינוך גופני ולספורט, משרת את צרכי הכשרת מאמנים ומדריכים ומקדם ספורטאים מחוננים. בראיון שערכנו עם ילתה בונה, תלמידתה ואחייניתה של רסלר, עולה כי רסלר חידשה הרבה בתקופתה. גם את שיטת ההוראה, ביחסה המיוחד לתלמידותיה, וגם את התפיסה המודרנית, מפני שמה שהכירו אז בארץ היה שמרני יותר. ירדנה כהן, תלמידתה של רסלר בבית ספרה של פאלוקה מתארת: "אש תמיד יקדה בה, ובכוחה ליבתה ניצוצות חבויים בגופות תלמידותיה".