כתריאל יפה (אוניית מעפילים)

כתריאל יפה
	אוניית המעפילים "כתריאל יפה"
ארגון	המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
רב החובל	אלעזר (קליין) טל
גדעוני	איה מאיר
יום היציאה	31 ביולי 1946
נתוני האונייה
הושקה	1920
שם קודם	Maria Serra, Avanti
הדחק	550 טון
הנעה	מנוע דיזל 250 כ"ס
מהירות	6.5 קשר

כתריאל יפה (באנגלית: S/S. Katriel Yaffe), הייתה אוניית מעפילים, שיצאה מנמל בוקה די מגרה שבצפון מערב איטליה בשלהי יולי 1946, כשעל סיפונה 604 מעפילים ניצולי השואה, במטרה להגיע לארץ ישראל.

האונייה ניסתה לפרוץ את הסגר הימי על ארץ ישראל, אך אותרה על ידי הצי הבריטי ולאחר מאבק נגררה לנמל חיפה.

גם לאחר עגינתה המעפילים התנגדו והתעמתו עם הבריטים במטרה להישאר בארץ, אך לבסוף גורשו במסגרת מבצע איגלו למחנות המעצר בקפריסין.

קורות האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה המקורי של האונייה היה "אוונטי" (באנגלית: Avanti). במסגרת ההכנות להפלגת העפלה הוחלט לשנות את שמה ולקרוא לה על שמו של כתריאל יפה שהיה מהפעילים הבולטים במפעל ההעפלה והיה קברניט הסירה שנעלמה בדרכה לביצוע פעולת חבלה בלבנון בפרשת כ"ג יורדי הסירה.

ה"אוונטי", ושם נוסף שניתן לה, "מריה סרה" (באנגלית: Maria Serra), הייתה במקורה אוניית משא שנבנתה בשנת 1920 באיטליה כאוניית מפרשים והייתה רשומה בנמל סבונה.

רכישה והכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכישת האונייה והארגון להעפלה בוצעו על ידי המוסד לעלייה ב' של ההגנה. האונייה נקנתה באיטליה בעזרת יהודה ארזי ועדה סרני באמצעות חברה מקומית בבעלות יהודי בשם פינטר.

מלווי הספינה וצוות מספנה מקומי הכינו את האונייה להפלגת העפלה. נבנתה קונסטרוקציה עם דרגשי לינה. הוכנו שתי סירות הצלה ל-35 בני אדם. הספינה צוידה ב-16 טון מים, ומזון ל-11 יום.

מפקד האונייה היה אליעזר (קליין) טל איש הפלי"ם, ולצדו רפי (לא ידוע שם משפחה), והגדעונית הייתה איה מאיר (פינקרפלד).

צוות הימאים כלל כשישה ספנים איטלקים ומכונאי ראשי; אחד הקצינים שירת גם באונייה "וג'ווד".

המעפילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

604 המעפילים היו ניצולי השואה; בהם 371 גברים ו-233 נשים במנעד גילים, וכן "ילדי סלבינו", ילדים יתומים אשר מצאו חיילי הבריגדה היהודית, ונאספו אל מחסה ארעי בכפר סלבינו שבאיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה.

המעפילים נאספו במחנה אוהלים, שהוקם בסמוך לחוף ההעמסה ליד בוקה די מגרה (Bocca di Magra), דרומית ללה ספציה באיטליה. הפעילות במחנה האיסוף התנהלה תחת מסווה של מחנה נופש, כדי שהמבצע לא ייחשף לאוכלוסייה המקומית.

ההעמסה הייתה חשאית ונמשכה כ-4 שעות בשעות הלילה, ללא ידיעת השלטונות האיטלקים ומעורבותם. המעפילים הובלו באסדות, לאורך נהר מגרה עד לשפך, שם עגנה האונייה. המעפילים חולקו לקבוצות, והחיים באונייה נוהלו על ידי מועצת נציגים שבחרו המעפילים.

ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוניה יצאה לדרכה ב-31 ביולי 1946. יצאה ללא בעיות לנתיב השיט המתוכנן: מצר מסינה, כרתים, ומשם דרומה לחוף המצרי, חוף אל עריש, מזרחה לכיוון חופי ארץ ישראל ולאורכם, ולכיוון צפון.

ב-7 באוגוסט הודיעו ממפקדת "ההגנה" למלווי האונייה, שעליהם להיפגש בלב ים עם האונייה כ"ג יורדי הסירה, ולקבל ממנה 750 מעפילים; ו"כ"ג" תחזור לאחר מכן לאיטליה, עם צוות הימאים הזר של "כתריאל יפה"; ולאחר ההעברה יצטרף לאונייה מלווה שני, ישראלי. קבוצת מעפילים ניסתה להתמרד ולתפוס פיקוד כדי לא לחזור ולהיפגש עם ה"כ"ג" אך לבסוף נרגעו הרוחות.

ב-11 באוגוסט הודיעה האונייה שאין באפשרותה לבצע את ההעברה בגלל התקשורת הלקויה עם ה"כ"ג", שמנועה היה מקולקל והיא עמדה, גם בגלל מחסור במים ובמזון. ממפקדת "ההגנה" בארץ ישראל נשלחה הוראה לבצע בכל זאת את ההעברה, אולם הקשר נותק.

עימות עם הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 באוגוסט בשעה 17:00, נתגלתה האונייה על ידי מטוס סיור בריטי. בשעה 21:00, כאשר התקרבה "כתריאל יפה" אל ה"כ"ג", הופיעה בסמוך אליה משחתת R - 41 בריטית.

המלווים והמעפילים קבלו הנחיות אחדות ממפקדת "ההגנה": לסרב לעצור את האונייה, גם אם הבריטים יורים באוויר; אך זאת, רק אם מצויות חגורות הצלה באונייה; ולדרוש מהבריטים להפליג לארץ; ואם ייעצרו - יש לחבל במנועים, ולהסליק את מכשיר הקשר, כדי שניתן יהיה לקיים קשר גם בשעת העימות הצפוי עם הבריטים.

ב-14 באוגוסט עלו אנשי צבא בריטים אחדים על הסיפון. התחולל מאבק, שבמהלכו הצליחו המעפילים להשתלט על הבריטים^[1], לכבול אותם, ולכלוא אותם במחסן. אז עלו מלחים בריטים נוספים, ותוך כדי מאבק, שכלל חילופי מהלומות, השתלטו על האונייה. והאונייה נגררה לנמל חיפה.

במשך 6 ימים עגנה האונייה בפתח הנמל תחת שמירה בריטית. אז החליטו המעפילים לנסות להשיט אותה אל הים. באחד הלילות, בחסות החשכה, עלה בידם של מפקד האונייה, אליעזר (קליין) טל והמעפילים לנסר את שרשרת העוגן^[2], כאשר רעש הניסור עומעם בעזרת שירה רמה של המעפילים. לאחר ניתוק העוגן, האנייה נסחפה עם הרוח לכיוון קריית חיים. במרחק 500 מטר מהחוף הבחינה בהם הסיירת הבריטית "מאוריציוס", ונשלחה גוררת עם 100 חיילים בריטים, שהשתלטו עליה מחדש.

מעפילי "כתריאל יפה" היו בין הראשונים שגורשו למחנות המעצר בקפריסין. המעפילים גילו התנגדות, אשר לוותה במאבק עם החיילים הבריטים, במטרה למנוע את הגירוש. בשעה שהבריטים אילצו אותם לעבור לספינת הגירוש "אמפייר הייווד", חלק מהם קפצו למים, ורובם התבצרו במחסנים. רק לאחר שני נסיונות כושלים של הבריטים להעביר את המעפילים^[3], הבריטים הצליחו להתגבר עליהם בעזרת סילוני מים^[4]^[5].

לאחר מעבר המעפילים אל ה"אמפייר הייווד" התחולל מאבק נוסף במטרה לעכב את הגירוש. במהלך המאבק המעפילים הצליחו לחבל באונייה בעזרת חומרי נפץ שהונחו והופעלו בתחתית האונייה ב-18 באוגוסט^[6]. חומר הנפץ הוברח אל "כתריאל יפה" על ידי זלמן פרח איש הפלי"ם שהצליח לחדור אל האונייה במסווה. החומר הוסלק בתוך כיכרות הלחם שסופקו למעפילים, ולאחר מכן הוברח ל"אמפייר הייווד" בתוך נעליהן של כמה נערות מקבוצת ילדי סלבינו, שנעזרו בגדעונית איה מאיר^[7]. לאחר סיום ההכנות הופעל המטען על ידי זלמן פרח ואליעזר (קליין) טל, וגרם לנזק קל ל"אמפייר היווד". החבלה עיכבה את הגירוש בכמה ימים כייוון שהאונייה נשלחה לתיקונים בעקבות הפיצוץ,^[8] ורק ב-22 לאוגוסט הפליגה לדרכה^[9]. ה"אמפייר היווד" השלימה את משימתה לגירוש המעפילים לקפריסין ב-27 לאוגוסט, לא לפני מאבק נוסף ואחרון של המעפילים במהלכו הבריטים הפעילו זרנוקי מים וגז מדמיע כנגד המעפילים שהתבצרו בבטן האונייה^[10].

מפקדת "ההגנה" הנחתה את המלווים להתערב בין המעפילים ולרדת עימם אל הנמל. בפועל, המפקד והגדעונים הצליחו לרדת עם המעפילים ולהגיע לקפריסין. אחר כך ברחו מהמחנה בעזרת שמואל (סמק) ינאי, שארגן את בריחתם של 8 אנשים בעזרת ספן יווני.