יחסי אלבניה–יוון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחסי אלבניה–יוון
אלבניהאלבניה יווןיוון
אלבניה יוון
שטח (בקילומטר רבוע)
28,748 131,957
אוכלוסייה
2,827,070 10,308,998
תמ"ג (במיליוני דולרים)
18,882 219,066
תמ"ג לנפש (בדולרים)
6,679 21,250
משטר
רפובליקה רפובליקה

יחסי אלבניה–יוון הם יחסי החוץ הדו-צדדיים בין אלבניה ליוון. בגלל נוכחותם של מהגרים אלבנים ביוון והמיעוט היווני באלבניה, כמו גם המגעים התכופים ברמה הגבוהה בין ממשלות אלבניה ויוון, שתי המדינות כיום מקיימות יחסים דיפלומטיים מעולים. שתי המדינות חברות בארגונים בינלאומיים רבים, כולל מועצת אירופה ונאט"ו, וחולקות דעות פוליטיות משותפות על הבלקן והעולם. יוון היא תומכת חזקה במועמדותה של האיחוד האירופי לאלבניה, על ידי הצעת "סדר יום 2014" [1] לקידום שילובם של כל מדינות מערב הבלקן באיחוד האירופי. [2] תחת נשיאות יוון באיחוד האירופי, קיבלה אלבניה מעמד רשמי של מועמדת לצירוף אל האיחוד האירופי ב-24 ביוני 2014, [3][4] שחפף יחד עם יום השנה העשירי ל"אג'נדה 2014" שהציעה ממשלת יוון כחלק מוועידת האיחוד האירופי-מערב הבלקן 2004, בסלוניקי.

יוון היא המשקיעה הגדולה ושותפת הסחר העיקרי של אלבניה, ויחד עם איטליה, יוון תמכה בתוקף בכניסת אלבניה לנאט"ו שהושגה בשנת 2009. ממשלות שתי המדינות משתפות פעולה בתחומים רבים, מכלכלה ואנרגיה, וכלה בצבא, בתיירות ותרבות, עם פרויקטים גדולים כמו הצינור הטרנס אדריאטי ותחנות הכוח ההידרואלקטרית. ממשלת יוון היא גם אחת התורמות הגדולות של אלבניה והתורמת הזרה העיקרית של התיאטרון הלאומי של אלבניה . [5]

היחסים הדיפלומטיים המודרניים בין המדינות כוננו בשנת 1971, והיום הם נחשבים לטובים.[6] הנושאים העדכניים בסדר היום של שתי המדינות שהן חברות נאט"ו כוללים ביטול מעמד המלחמה שנמצא בתוקף בין יוון לאלבניה, מאז מלחמת העולם השנייה, כאשר הכוחות האיטלקיים תקפו את יוון באוקטובר 1940, [7][8][9] וזכויות האדם עבור המיעוט היווני באלבניה. [10][11]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר החוץ של אלבניה אדמונד פנאריטי ושר החוץ של יוון דימיטריס אברמופולוס באוקטובר 2012.

לאחר הכרזת העצמאות של אלבניה בשנת 1912 נפתרה סופית חלוקת האדמות בין אלבניה ויוון תחת חסות המעצמות הגדולות (אוסטרו–הונגריה ואיטליה) באמצעות פרוטוקול פירנצה. היחסים לא השתפרו עד 1939 עם כיבוש אלבניה על ידי איטליה. כוחות יוונים ואלבנים נקלעו לסכסוך במהלך מלחמת איטליה–יוון אף על פי שבמהלך כיבוש הציר ביוון היו קבוצות ההתנגדות היוונית והאלבנית בקשר הדוק ואף החליפו מידע על כוחות הכיבוש הנאצים. [12]

הרפובליקה העממית הסוציאליסטית של אלבניה, בהיותה בעלת ברית של ברית המועצות, הייתה מעורבת במלחמת האזרחים היוונית (1946 - 1949) על ידי תמיכה בצבא היווני הדמוקרטי המוביל. לסקוביק שבדרום אלבניה הפכה לתקופה למטה שלה. כמה פלישות אירעו משטחי אלבניה לאזור גרמוס היווני. לוחמי הגרילה הקומוניסטית ברחו חזרה לאלבניה לאחר סיום המבצע. [13] לאחר הקפאה שנמשכה למעלה משלושים שנה, שתי המדינות כוננו מחדש את היחסים הדיפלומטיים בשנת 1971, במקרה בו שיתוף פעולה כלכלי וחישובים אסטרטגיים גרמו לאנוור הוג'ה ולחונטה הצבאית הימנית ששלטה ביוון בשנים 1967–1974 לבסס שיתוף פעולה בין המדינות.[14]

שאיפות לקונפדרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו דיונים רבים, מחקרים וניסיונות של אלבנים ויוונים להקים קונפדרציה בתקופה העות'מאנית. [15] במאה ה-19 היו תוכניות ליצור קונפדרציה יוונית-אלבנית, שקמה לתחייה מתוכניות המאה ה -18 הקודמות. בשנת 1907 נחתמו פרוטוקול ותזכיר הבנות מיוחד על ידי ניוקליס קזאזיס ואיסמעיל קמלי, ראש הממשלה הראשון של אלבניה. יתרה מזאת, הסופר הארווני אריסטידס קוליאס בספרו "הכרזת איגוד הארוונים" קובע "משנת 1881 עד 1907 קיימנו מאמצים ושיחות חוזרות ונשנות בין יוונים ואלבנים ליצירת מדינה יוונית-אלבנית." בנוסף, תאנוס פלולוגוס-אננוסטופולוס בספרו "יוון ואלבניה בראשית המאה העשרים (1995)" הצהיר כי איסמעיל קמלי, פילנה, עבד עם פוליטיקאים ולוביסטים יוונים רבים, כולל מנהיגים ארבניים, על פדרציה יוונית-אלבנית אפשרית., כזו ש"שומרת על עצמאות לאומית ודתית של שני העמים." [16] באופן דומה, ניוקליס קזאזיס ראה בכך דרך להיפטר מההשפעה האיטלקית ביוון באזור. [17]

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש ממשלת יוון פפנדראו פוגש את מנהיג מפלגת האחדות לזכויות אדם Vangjel Dule ואת מנהיג ארגון אומונויה ואסיל בולאנו.

לאחר נפילת הקומוניזם באלבניה בשנת 1992 הגיעו ליוון מספר גדול של פליטים כלכליים ומהגרים מאלבניה (ושאר המדינות הקומוניסטיות לשעבר כולל בולגריה, מקדוניה הצפונית, רומניה, רוסיה, אוקראינה, ארמניה וגאורגיה), בעיקר כמהגרים בלתי חוקיים, לחפש עבודה. האלבנים ביוון מהווים 60-65% מכלל המהגרים ביוון. לפי מפקד האוכלוסין בשנת 2001, ביוון יש רשמית 443,550 בעלי אזרחות אלבנית. [18]

בשנות התשעים עזרה יוון לפאטוס נאנו כמנהיג אלבני בגלל היותו נוצרי אורתודוקסי, והעדיפה אותו על פני סאלי ברישה המוסלמי, שכן נאנו נתפס כמיודד יותר לאינטרסים היוונים.[19] במהלך המרד האלבני ב-1997, יוון השתתפה במבצע "Alba" לשמירת השלום וההומניטרי. כמו כן, לפני מבצע "אלבה", יוון השתתפה ב"מבצע קוסמאס" ב-15 במרץ 1997, שכלל פינוי 240 נכבדי חוץ מאלבניה. כיום שתי המדינות מתארות את יחסיהן כ"מצוינות" עם אלבניה, בה רואים ביוון אחת מ"בעלות הברית החזקות והחשובות ביותר" שלה, שכן שתי המדינות החברות בנאט"ו נהנות מיחסים קרובים בימינו.[6] יוון התנגדה לתוואי הצינור הטרנס אדריאטי שעובר בשטח אלבני, מכיוון שהוא יאפשר לאלבניה להפוך למוקד העברה לגז במערב הבלקן. [20]

יחסים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר משחק הכדורגל בין סרביה נגד אלבניה (מוקדמות יורו של אופ"א 2016), לאומנים אלבנים נושאים דגלים וכרזות לאומניות תקפו יוונים אתניים מקומיים, הם תקפו בתים, וריסקו חלונות מכוניות.[21] [22] התקרית גרמה להתערבות דיפלומטית מצד יוון על ידי משרד החוץ היווני שליחת השתדלנות למשרד החוץ של אלבניה ודרש במשפטו של האחראים להתקפות. [23] שר החוץ האלבני הצהיר כי "תגובה מהירה ויעילה של משטרת המדינה, זיהתה את האנשים האחראים".

על פי נתוני בנק אלבניה, יוון ממשיכה להיות המשקיעה הגדולה ביותר באלבניה בשנת 2017. ההשקעות הישירות הזרות שביצעה יוון באלבניה הסתכמו ב -1.22 מיליארד אירו ברבעון הראשון של 2017, לעומת 1.175 מיליארד אירו בשנת 2016. כמו כן, האינטרס של חברות יווניות להרחיב את פעילותן באלבניה גדל. [24]

במהלך שריפות בר ענקיות, באוגוסט 2017, שהשתוללו באלבניה במשך שבועות, ביקשו הרשויות באלבניה תמיכה מיוון. יוון שלחה שני מטוסי קנדאייר CL-415‏ [25][26] ושבעה רכבי כיבוי יחד עם צוותיהם כדי לסייע לאלבניה. [27]

מיעוט יווני באלבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדו של המיעוט היווני באלבניה הוא אחד הנושאים הבלתי פתורים הקיימים בין שתי המדינות. המשטר הקומוניסטי לשעבר העניק זכויות מוגבלות למיעוט היווני באזור המיעוט המיועד ספציפית המונה 99 כפרים. מאז נפילת הקומוניזם, סוגיות הקשורות לטיפול במיעוט היווני גרמו לעיתים קרובות למתח ביחסים בין יוון לאלבניה. נושאים אקטואליים כוללים בעיקר כבוד לזכויות קניין, גישה לחינוך בשפה היוונית מחוץ ל"אזור המיעוט", נתוני מפקד מדויקים ותקריות אלימות מזדמנות שמפנות למיעוט היווני. [28][29][30][31] עמדתו הרשמית של אלבניה הייתה כי מכבדים את זכויות המיעוט היווני ולא ניתן לקיים דיונים נוספים בנושא עד להתייחסות לנושאים הקשורים למיעוט צ'ם אלבני לשעבר המגורש של יוון, בעוד עמדתה של ממשלת יוון היא כי יש לפתור סוגיות שעומדות בפני המיעוט היווני כתנאי להצטרפותה של אלבניה לאיחוד האירופי. [32][33]

בתי קברות צבאיים של חיילים יוונים שנפלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2018, בעקבות הסכם בין שרי החוץ היוונים לאלבנים, נעשה מאמץ שיטתי להשבת גופותיהם של חיילים יוונים שנפלו במלחמת איטליה–יוון בין המדינות. [34][35][36] ההערכה היא כי בין 6,800-8,000 חיילים יוונים שנפלו נקברו בחופזה במקום לאחר מותם בקרב ושרידיהם לא זוהו כראוי. עבודתם של צוותים יוונים-אלבניים משותפים החלה ב-22 בינואר במערת קלצ'רה, אתר קרב קלייסורה. מספר קטן של פעילי צ'אם אלבנית ניסו לשבש את העבודה אך סולקו על ידי המשטרה האלבנית. שרידי החיילים היוונים ייקברו בבתי העלמין הצבאיים היוונים במערת קלצ'רה ובכפר המיעוט היווני בולאט (ויולאראטס) הסמוך לגבול היווני-אלבני.

סוגיית צ'אם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית צ'אם מתייחסת למחלוקת שהועלתה על ידי אלבניה מאז שנות ה-90 על שובם של הצ'אם אלבנים, שגורשו מהאזור היווני אפירוס בין 1944 ל-1945, בסוף מלחמת העולם השנייה, תוך ציון שיתוף הפעולה של רובם עם כוחות הכיבוש של מדינות הציר. [37][38] בעוד שאלבניה לוחצת על פתיחת הנושא מחדש, יוון רואה את הנושא סגור. עם זאת, סוכם על הקמת ועדה דו צדדית, רק בנושא הנכסים, כבעיה טכנית. הוועדה הוקמה בשנת 1999, אך טרם תפקדה.[39]

סוגיית קוסובו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבניה הייתה המדינה הראשונה שהכירה בקוסובו כמדינה עצמאית, בינתיים יוון שומרת על עמדה נייטרלית בנושא, וקבעה כי היא תקבל החלטה אם להכיר בקוסובו העצמאית או לא לאחר בחינת הנושא לעומק וכי החלטתה תגיע כתוצאה של שיתוף פעולה הדוק עם מדינות אירופה והשכנות, תוך התחשבות בתפקידה של סרביה בשמירה על יציבות אזורית.

יחסים דו צדדיים ושיתוף פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני המנהיגים הסוציאליסטיים של אלבניה ויוון בשנת 2011, אדי ראמה וג'ורג 'פפנדרו

היחסים השתפרו משמעותית מאז 1991; יוון ואלבניה חתמו על הסכם ידידות, שיתוף פעולה, שכנות טובה וביטחון ב-21 במרץ 1996. בנוסף, יוון היא המשקיעה הזרה העיקרית באלבניה, והיא השקיעה יותר מ-400 מיליון דולר באלבניה. כמו כן, יוון היא שותפת הסחר השנייה בגודלה של אלבניה, כאשר המוצרים היווניים מהווים כ -21% מהיבוא האלבני, ו -12% מהיצוא האלבני מגיע ליוון, והיא עומדת במקום הרביעי של אלבניה. כמו כן, היא המדינה התורמת הגדולה ביותר, לאחר שסיפקה סיוע בסך 73.8 מיליון יורו. [40]

יוון תומכת נלהבת בשילוב האירו-אטלנטי של הרפובליקה של אלבניה, ומאז כניסת אלבניה לנאט"ו במאי 2009 התפתחו היחסים בין אלבניה-יוון בכל החזיתות. היחסים, במיוחד לאחר הניצחון בבחירות של אדי ראמה בשנת 2013, חלו שיפור והתחממות מאסיבית ביחסים בין שתי המדינות [41] במשך תקופה קצרה, כאשר ראש המדיניות החוץ האלבנית, ראלף ג'וני, תיאר את הדיפלומטי. היחסים בין שתי מדינות כ"מצוינים ". עם זאת, במהלך שנת 2014, רק שנה לאחר בחירת רמה, היחסים בין אלבניה ויוון התדרדרו והפכו מתוחים יותר ויותר, בגלל סירובו של רמה להסכם שהגדיר את הגבולות הימיים וקבע את האזור הכלכלי הבלעדי בין שתי המדינות, שהקדימה את אלבניה קודמת הממשלה חתמה עם יוון בשנת 2009. [42] למרות הקשיים ביחסים בין המדינות, יוון, נחשבת לבעלת בריתה ושותפה החשובה ביותר של אלבניה. [43]

שתי המדינות משתפות פעולה בתחומים רבים, כמו פוליטי, שיפוטי, אנרגיה ותיירות. בין המדינות מתקיימים ביקורים קבועים ברמה גבוהה, ומגעים תכופים בין ממשלות המדינות, הפרלמנטים והרשויות המקומיות בנושאים שונים הנוגעים למגזרים בודדים ואינטרסים הדדיים. פרויקטים גדולים שמתנהלים כיום בין המדינות כוללים את התפתחותם התיירותית של קו החוף היוני המשותף בין המדינות ואת צינור הטרנס אדריאטי (TAP). פגישות רשמיות בין שתי הממשלות והפרלמנטים הן תכופות וצבאות שתי המדינות מנהלות אימונים משותפים באופן קבוע כחלק מתוכנית האימונים של נאט"ו למודרניזציה של כוחות הצבא האלבני.

תחת כהונתה של יוון בנשיאות האיחוד האירופי, הוענקה לאלבניה ב-24 ביוני 2014 מעמד של מועמדת רשמית לצירוף אל האיחוד האירופי, אשר עולה בקנה אחד עם יום השנה העשירי ל"אג'נדה 2014" שהציעה ממשלת יוון להגברת שילוב אלבניה וכל מדינות מערב הבלקן באיחוד האירופי.

נציגויות דיפלומטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוון מחזיקה באלבניה שגרירות בטירנה וקונסוליות בג'ירוקסטרה ובקורצ'ה. מאידך, אלבניה מחזיקה ביוון שגרירות באתונה וקונסוליות ביואנינה ובסלוניקי.[44]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי אלבניה–יוון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Agenda 2014" (PDF). mfa.gr. נבדק ב-5 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Greece's EU Presidency and the Challenge of Western Balkan Enlargement Policies in Light of the Crisis" (PDF). suedosteuropa.uni. נבדק ב-5 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "EU candidate status for Albania". European Commission. 2014-06-24. נבדק ב-2014-06-27.
  4. ^ "European Union – EEAS (European External Action Service) | EU candidate status for Albania". European Union Delegation to Albania. 2013-06-24. אורכב מ-המקור ב-2014-07-25. נבדק ב-2013-06-24.
  5. ^ "Greece gives 2.5 mil. Euro to Albania for National Theater". albanians.gr. 2013-11-17. אורכב מ-המקור ב-2017-03-24. נבדק ב-2016-03-24.
  6. ^ 1 2 "Albanian official: 'We are much more pro-European than several EU members'". EurActiv.com. נבדק ב-8 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Albania Asks Greece to Declare War Finally Over". נבדק ב-8 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Kurani, Edison (15 באוקטובר 2013). ""War" and "Peace" in the Albanian-Greek relations". Independent Balkan News Agency. AM. נבדק ב-27 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "Albania Asks Greece to End State of War". נבדק ב-8 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "Albania: The Greek Minority". נבדק ב-8 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-15 בנובמבר 2014. נבדק ב-2014-11-15. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  12. ^ "Greece in the Second World War". נבדק ב-8 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Shrader, Charles R. (1999). The withered vine : logistics and the communist insurgency in Greece, 1945-1949 ([Online-Ausg.]. ed.). Westport, Conn.: Praeger. pp. 188–192. ISBN 9780275965440.
  14. ^ Nafpliotis, Alexandros (2009). Greece in the Balkans: Memory, Conflict and Exchange; "The 1971 Re-establishment of Diplomatic Relations between Greece and Albania: Cooperation and Strategic Partnership within Cold War Bipolarity?" in Anastasakis, Bechev and Vrousalis (eds.). Newcastle: Cambridge Scholars Publishing. ISBN 9781443813150.
  15. ^ Abadzi, Helen (Winter 2011). "Historical Greek-Albanian Relations: Some Mysteries and Riddles". Mediterranean Quarterly. 22 (1). doi:10.1215/10474552-1189647. נבדק ב-27 ביוני 2017. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ "Ισμαήλ Κεμάλ, ο μέγας φιλέλληνας" [Ismail Kemal, the great philhellene]. Himara.gr (ביוונית). Himara.gr. 30 באוקטובר 2012. נבדק ב-27 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Dimopoulos, Marios. "Efforts for the creation of a Greek-Albanian federation (19th-20th century)". Pelasgians-Greeks-Albanians. אורכב מ-המקור ב-2020-06-22. נבדק ב-27 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "Η σελίδα της Αλβανικής Κοινότητας Στην Ελλάδα". אורכב מ-המקור ב-2019-07-03. נבדק ב-8 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Konidaris, Gerasimos (2005). "Examining policy responses to immigration in the light of interstate relations and foreign policy objectives: Greece and Albania". In King, Russell; Schwandner-Sievers, Stephanie (eds.). The new Albanian migration. Brighton: Sussex Academic. ISBN 9781903900789. pp. 80–81. "Greece's favorite candidate in these elections was clearly MR. Nano. As emerges from the interview material, he –unlike Berisha- was held in high esteem by the Greek side. It should not escape notice that Nano was by origin Orthodox Christian from Southern Albania, whereas Berisha was a northern Muslim... Greece's favour towards Nano was clearly demonstrated in June, when he was allowed to speak to a crowd of Albanian citizens at a pre-election rally in one of Athens' central squares. The police did not interfere and no arrests of illegal immigrants were made."
  20. ^ Mejdini, Fatjona (31 במרץ 2017). "Albania Spies Gold in Projects Linked to TAP". {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Greek ambassador denounced an incident taken place in a minority area in Albania Independent Balkan News Agency.
  22. ^ "Incidents in Serbia and abroad after stadium provocation". b92. נבדק ב-21 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Greek Demarche to Albania over Terrorism of Greek Village". Proto Thema.
  24. ^ "Greece remains biggest investor in Albania". 4 ביולי 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ "Albania turns to Greece, Italy for help with massive fires". 3 באוגוסט 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ "Greece sends two aircrafts [sic] to combat fires in Albania". 3 באוגוסט 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ "Greece sends six fire engines to Albania". 13 באוגוסט 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ "ALBANIA 2016 HUMAN RIGHTS REPORT" (PDF). US Department of State. אורכב מ-המקור (PDF) ב-7 במרץ 2017. נבדק ב-20 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ "ALBANIA 2012 HUMAN RIGHTS REPORT" (PDF). US Embassy at Tirana. נבדק ב-20 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ "Minorities and indigenous peoples in Albania - Greeks". Minority Rights group. נבדק ב-20 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "Albania-Greece: minority properties". OBC Transeuropa. 7 בדצמבר 2017. נבדק ב-20 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "Tsipras to Albania: "Respect minority rights if you want EU membership" (Original: Τσίπρας σε Αλβανία: «Σεβαστείτε τα μειονοτικά δικαιώματα, αν θέλετε ένταξη στην ΕΕ»)". NewPost.gr. 22 בדצמבר 2018. נבדק ב-20 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "Greek-Turkish relations and the Prespes Agreement at the center of the Foreign Policy Council". BalkanEU. 21 בדצמבר 2018. נבדק ב-20 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "MFA welcomes measures to disinter, identify fallen Greek soldiers in Albania".(הקישור אינו פעיל, May 2019)
  35. ^ Ιστορική στιγμή: Ξεκίνησε η εκταφή των Ελλήνων πεσόντων του '40 στο μέτωπο της Αλβανίας, ProtoThema, ‏2018-01-22 (ביוונית)
  36. ^ Αίθουσα Σύνταξης, Αρχίζει η εκταφή των Ελλήνων στρατιωτών πεσόντων στα βουνά της Αλβανίας, Tribune.gr, ‏2018-01-21 (ביוונית)
  37. ^ Meyer 2008: 705 "The Albanian minority of the Chams collaborated in large parts with the Italians and the Germans".
  38. ^ Victor Roudometof; Roland Robertson (2001). Nationalism, Globalization, and Orthodoxy: The Social Origins of Ethnic Conflict in the Balkans. Greenwood Publishing Group. pp. 190–. ISBN 978-0-313-31949-5. "During World War II, the majority of Chams sided with the Axis forces..."
  39. ^ Vickers, Miranda (2002). The Albanians: A Modern History. ISBN 978-1780766959.
  40. ^ Greek Ministry for Foreign Affairs: Bilateral relations between Greece and Albania.
  41. ^ Maria Papathanasiou (4 בנובמבר 2013). "Karolos Papoulias visits Albania". נבדק ב-8 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ Kathimerini Newspaper: Albania-Greece EEZ agreement to suffer setback, strain relations.
  43. ^ "Greece supports EU candidate status for Albania". נבדק ב-8 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ אתר על יחסי מדינות
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יחסי_אלבניה–יוון&oldid=36661576"