ידידי מרחוב ארנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ידידי מרחוב ארנון
מידע כללי
מאת לאה גולדברג
איורים אביגדור רנצו לואיזדה
שפת המקור עברית
תורגם לשפות קטלאנית (1979)
סוגה ספרות ילדים
הוצאה
הוצאה בשפת המקור ספרית פועלים ('אנקורים')
תאריך הוצאה 1943
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002152515, 001132551, 001300357, 001300356, 002073649
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ידידי מרחוב ארנון הוא קובץ סיפורי ילדים מפורסם מאת הסופרת והמשוררת העברייה לאה גולדברג. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1943 בסדרת "אנקורים" של ספרית פועלים עם איוריו של אביגדור רנצו לואיזדה, ומאז הופיע במהדורות רבות.

על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצועת חוף תל אביב 1937: המתחם המרובע בשמאל התמונה (לכיוון צפון) הוא בית החרושת לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ שהסליק בקרבו את מכון א' של ההגנה. מעל למתחם ניתן להבחין ברחוב עם ישראל חי המקשר בין רחוב הירקון לרחוב ארנון ובפינתו 'הבית הכחול' מתוך 'ידידי מרחוב ארנון'. מימין ל'לבקוביץ' מסומן בחץ אדום, בית החרושת לאריגת משי, 'דלפינר-יוחננוף'. בימין התמונה, על הרכס, הבית האדום, לשמאלו, בית אגודת יורדי ים זבולון, (המבנה המלבני הלבן), ועל החוף במקביל לקו המים, אחד ממועדוני ה'טיר'

הספר כולל ארבעה סיפורים:

  • הבית מס' 15
  • החתול הצמחוני והכלב "חתולי"
  • אורי מן הבית הכחֹל
  • שֵׁדָה

הספר מתאר את הווי החיים של תל אביב בראשית שנות הארבעים.  בספר באה לידי ביטוי  אווירת אותם הימים. אווירה של חום ותום, אווירה של יחסי אמון וקרבה. 

בספר נמצא רמזים אוטוביוגרפיים. לאה גולדברג אכן התגוררה ברחוב ארנון מספר 15 עם אמהּ כ-20 שנה. וכך כותבת לאה גולדברג בפתח הספר: "והסיפורים שבספר הזה נכתבו בצורה קצת אחרת מאשר סִפּוּרַי האחרים: בספר זה יש הרבה מאד דברים שבאמת היו באמת.  ראשית כל גרתי אז בתל אביב ברחוב ארנון ומספר הבית שלי היה באמת מספר 15 ובאמת בפינת הרחוב היה בית כחֹל. גם ידידי הקטנים מרחוב ארנון כּלָם היו במציאות. והיינו ידידים. רותי ויונה למשל, היו באמת תאומים וקטנים.  עכשו הם עוד תאומים אבל כבר גדולים"[1].

הסיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית מס' 15[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור נסוב על שכניה הקטנים של לאה גולדברג.  תאומים בני 5, רותי ויונה. התאומים אהבו סוכריות, אהבה עזה ונלהבת.  יום אחד מצאו בחצר שילינג, מטבע יקר ערך.  הם קנו במכולת כמות עצומה של סוכריות מכל הסוגים והמינים.  הזמינו את חבריהם לחגוג עמם.  הם אכלו סוכריות אך לא הצליחו לסיים את כל הכמות.  הם חשבו להסתיר אותם כדי שיישארו לפעם אחרת אך חששו שמא יתגלו על ידי הילדים גדולים.  במוחו של יונה צץ רעיון, לזרוע את הסוכריות בגינה.  כך הם יוסתרו היטב וגם יצמיחו סוכריות נוספות. 

החתול הצמחוני והכלב חתולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם הסיפור הזה נסוב על ידידיה/שכניה הקטנים של לאה גולדברג. על יונה ורותי, על יובל ואחותו רינה, על דליה ואורי.  הסיפור מתאר את של הילדים אל בעלי החיים, אל הכלבלב של אורי, שנקרא בשם 'חתולי' ואל החתול הזר שהופיע לפתע פתאום.  הילדים עורכים מסיבת יום הולדת לכלבלב של אורי, וקונים לו מתנות כמו לחבר בן אנוש: סרט אדום, ספל וסקטים.  הם קושרים את הסקטים לרגלי הכלבלב ומשוכנעים שהוא יתחיל 'לדהור' עליהם. רק לאחר שהם רואים סימני מצוקה הם משחררים אותו מהסקטים.  הכלבלב והחתול רוצים לשתות שניהם מספל החלב.  הילדים בטוחים שמיד תפרוץ מלחמת עולם בין שני בעלי החיים.  להפתעתם הרבה הכלבלב והחתול מסתדרים היטב ולוגמים יחדיו מספל החלב. 

הבית הכחול ברח' ארנון
"באמת יש פינה כזאת בתל אביב, ובה בית כחול..."
ידידי מרחוב ארנון

אורי מן הבית הכחול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור מתואר מפגש מרתק בין אורי מרחוב ארנון לבין יונה הילדה הקטנה משכונת הצריפים מחלול. יונה היא ילדה יתומה אשר סָבָה חלבן, אִמָה כובסת ועליה מוטל עול הטיפול בבית ובאחיה הקטן. הווי חייה של יונה שונה מהווי חייו של אורי 'ילד השמנת'. לאה גולדברג מתארת את מערכת היחסים המתפתחת בין שני הילדים. בשלב מתקדם יותר של הסיפור מתוארת חברות ממושכת בין ילדי רחוב ארנון לבין ילדי השכונה.

שֵׁדָה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן, בן דודה של לאה גולדברג, מגיע מעמק חפר לביקור בתל אביב.  הוא מתארח בביתה של לאה גולדברג ואמה.  כלבת הבוקסר האהובה שלו, שֵׁדָה, נגנבת. כולם עושים מאמצים רבים למצוא את הכלבה.  הן על ידי פרסום מודעות בעיתון ובלוח בית הספר והן על ידי חיפוש בשכונת מונטיפיורי במחנות של תנועות הנוער.  כאשר כל המאמצים מעלים חרס, מגיע דב, חברו של יוחנן מעמק חפר.  דב, דמות צבעונית וססגונית, מגיע כדי  לעזור בפתרון התעלומה. דב המכיר היטב את הלך הרוח של הגנבים נוקט בצעדים הרבה יותר נועזים ומקוריים. ההרפתקה הולכת ומתפתחת עד סופה הטוב.

הסיפור "שֵׁדָה" שונה משלושת הסיפורים האחרים. בסיפור הזה בניגוד לסיפורים הקודמים רוב הגיבורים הם מבוגרים. אמנם מופיעים  בו גם הילדים המוכרים לנו מהסיפורים הקודמים, אך הפעם הם משמשים רק כדמויות משנה.  הסיפור מתפרש על פני אזורים גאוגרפיים שונים,  רחוב ארנון בתל אביב, שכונת מונטיפיורי, עמק חפר, ואוסטריה.  לאה גולדברג שוזרת בתוך העלילה המרכזית גם עלילות משנה כגון, הסיפור המופלא של אימון כלבי שמירה בווינה אשר באוסטריה, המיועד להגנה על משקי עמק חפר ועלילותיו של דֹוב.

בסיפור זה בא לידי ביטוי ערכים כגון:

  • יחסי קרבה במשפחה.  כגון היחסים בין לאה ואמה, לאה ובן דודה.
  • יחסי קרבה ואמון בין אדם לבעל חיים. בסיפור זה בין יוחנן, בן דודה של לאה גולדברג,, לבין כלבתו, שדה.
  • יחסי רעות וחברות. עזרתו של דב חבר משמר העמק ליוחנן. 
  • יחסי קרבה בין שכנים, הן מבוגרים והן ילדים.
  • היחס לחלוציות ולהתיישבות.
  • תיאור מחלוקות פוליטיות. היריבות בין מחנה הנוער העובד לבין מחנה בית"ר.
  • יחסה הדואלי לעולם הפשע, לגנבים. מצד אחד מובע יחס שלילי לזרת גס הרוח אשר גנב את שֵׁדָה, מצד שני בא לידי ביטוי יחס מבין, מכבד ואפילו קצת אוהד לקבוצות גנבים שמתנהגים ופועלים לפי הקודים של עולם הפשע.  שֵׁדָה, הכלבה הגנובה נמצאה והושבה לבעליה בסיועם של גנבים.

בסיפור זה באה לידי ביטוי שפתה העשירה של לאה גולדברג. בסיפור משובצים ניבים ופתגמים רבים. 

  • "ומדוע לא נתת לו מנה אחת אפיים ? שאלה אמי" [2]
  • "לא על הבשר לבדו יחיה הכלב ! השיב יו תשובה פילוסופית" (על משקל הפתגם: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם")[3]
  • " לא דובים ולא יער ! אמרתי"[4]
  • אצבעותיי נלחצו כבצבת, נדמה לי כי ניצוצות נתזו מעיני ופני נתכרכמו"[5]
  • " סוף סוף הצלחנו למצוא "משקיף נייטרלי".  אדם מבוגר אחד שהיה נוהג לבקר בשני המחנות"[6].
  • "ברור כפחם במצולות ים"[7]

הסיפור רווי בהומור, המאיר באור צלול הן את הווי התקופה והן את עולמה הפנימי של הסופרת המיוחדת, לאה גולדברג.

הספר בדפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Els meus amics del carrer Arnon, traducció: Eduard Feliu, illustracions: Rita Culla, Barcelona : Publicacions de l'Abadia de Montserrat, 1979.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גולדברג, לאה. (1987). בין סופר ילדים לקוראיו. תל אביב: ספרית פועלים.
  • לובין, איה. (1997). "על כלבים וילדים, או: רקוויאם לתל אביב הקטנה", ספרות ילדים ונוער 23, ג (תשנ"ז), 34–43.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ידידי מרחוב ארנון, ספריית פועלים, 1992, עמ' 5
  2. ^ ידיד מרחוב ארנון, ספריית הפועלים, 1992, עמ' 62
  3. ^ ידידי מרחוב ארנון, ספריית פועלים, 1992, עמ' 66
  4. ^ ידידי מרחוב ארנון, ספריית פועלים, 1992, עמ' 83
  5. ^ ידידי מרחוב ארנון, ספריית פועלים, 1992, עמ' 86
  6. ^ ידידי מרחוב ארנון, ספריית הפועלים, 1992, עמ' 82
  7. ^ ידידי מרחוב ארנון, ספריית פועלים, 1992, עמ' 101