העצומה לביטול גיל ההסכמה בצרפת

העצומה לביטול גיל ההסכמה בצרפת הופנתה בשנת 1977 לפרלמנט הצרפתי, בקריאה לבטל כמה סעיפים בחוק גיל ההסכמה ולבטל את ההפללה של כל היחסים בהסכמה בין מבוגרים לקטינים מתחת לגיל חמש עשרה (גיל ההסכמה בצרפת). על העצומה חתמו 80 איש, בהם אינטלקטואלים צרפתים רבים, ובראשם מישל פוקו, ובנוסף פוליטיקאים, רופאים ופסיכולוגים בולטים. בשנת 1979, פורסמו שני מכתבים פתוחים בעיתונים צרפתיים המגינים על אנשים שנעצרו באשמת אונס סטטוטורי, בהקשר של ביטול חוקי גיל ההסכמה.

עמדות שהובילו לעצומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישל פוקו טען שילדים מסוגלים לתת את הסכמתם ליחסים מיניים, ואמר כי ההנחה ש"הרעיון לפיו ילד לא יכול להסביר מה קרה ולא היה מסוגל לתת את הסכמתו...הוא דבר בלתי מתקבל על הדעת".^[1] פוקו, סארטר ועיתונים כמו "ליברסיון" ו"לה מונד" הגנו על הרעיון של יחסים מיניים בין ילדים למבוגרים.^[2]

הלך הרוח בקרב אינטלקטואלים בצרפת בתקופה שלאחר מאי 1968 נטה לחופש מיני, לרבות חופש מיני עבור קטינים. דניאל כהן-בנדיט, המכונה "דני האדום" והיה ממנהיגי הסטודנטים במאי 1968, אף כתב בספרו משנת 1975 "הבזאר הגדול" אודות עבודתו בגן ילדים בפרנקפורט: "בכל הכנות מיניותו של הילד מדהימה. עבדתי עם ילדים בני ארבע ושש. כשילדה בת חמש מתחילה להסיר ממך את הבגדים זה פנטסטי, זה משחק ארוטי". עם זאת, מאוחר יותר חזר בו מדבריו וטען ש"אז לא ידעו מה שידוע היום על פדופיליה".^[3]^[4]

העצומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישל פוקו הצהיר כי העצומה נחתמה על ידי עצמו, על ידי הסופר והפעיל ההומוסקסואל גיא הוקוונגהם, השחקן, כותב המחזות והמשפטן ז'אן דנט, רופאת הילדים והפסיכואנליטיקאית לילדים פרנסואז דולטו וגם על ידי אנשים המשתייכים למגוון רחב של עמדות פוליטיות.

על העצומה חתמו 80 איש, בהם אינטלקטואלים צרפתים רבים – בין היתר מישל פוקו, ז'יל דלז, ז'אק דרידה, לואי אראגון, לואי אלתוסר, רולאן בארת, סימון דה בובואר, ז'אן-פול סארטר, פליקס גואטרי, מישל ליריס, אלן רוב-גרייה, פיליפ סולרס, ז'אק רנסייר, ז'אן-פרנסואה ליוטר, פרנסיס פונגה, ברנארד בסרט, גבריאל מצנף – ובנוסף פוליטיקאים, רופאים ופסיכולוגים בולטים שונים.^[5]

ב-4 באפריל 1978 שודרה בתחנת הרדיו "פראנס קולטור" בתוכנית "דיאלוגים" שיחה המפרטת את הסיבות לעמדות התומכות בביטול. המשתתפים בתוכנית, מישל פוקו, ז'אן דנט וגיא הוקוונגהם, חתמו כולם על העצומה משנת 1977, יחד עם אינטלקטואלים נוספים. הם האמינו שמערכת העונשין מחליפה את הענישה של מעשים פליליים ביצירת דמות הפרט המסוכן לחברה (ללא קשר לפשע ממשי), וחזו שתביא "חברת סכנות". הם גם הגדירו את הרעיון של הסכמה משפטית כתפיסה חוזית ו"מלכודת", שכן "אף אחד לא עושה חוזה לפני שהוא עושה אהבה". השיחה פורסמה כ"מוסר מיני וחוק", ולאחר מכן הודפסה מחדש כ"סכנת המיניות של ילדים".^[6]

פרסום מכתבים פתוחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתב פתוח חתום על ידי 69 אנשים, ביניהם מישל פוקו, ז'יל דלז, ז'אק דרידה, רולאן בארת, פרנסואז דולטו, פיליפ סולר, אלן רוב גריל, לואי אראגון^[7], ברנר קושנר (שר החוץ לעתיד) וז'אק לאנג (שר החינוך לעתיד)^[3]^[8] פורסם בלה מונד ב-26 ינואר 1977, ערב משפטם של שלושה צרפתים (ברנרד דז'אגר, ז'אן קלוד גאלן וז'אן בורקרד) באיוולין שבצפון צרפת שהואשמו כולם ב"מעשים בלתי מוסריים, ללא אלימות, עם קטינים למטה מגיל 15".^[8] שניים מהם היו אז במעצר זמני מאז סתיו 1973 והמכתב התייחס לעובדה זו כשערורייתית, בהתייחסות לפיה "שלוש שנים במעצר על ליטופים ונשיקות זה מספיק...".^[9]^[10] במכתב נטען כי קיים חוסר פרופורציה בין הכשרת מעשיהם כפשע לבין אופי המעשים הנאשמים, וכן סתירה שכן מתבגרים בצרפת היו אחראים במלואם למעשיהם מגיל 13. הטקסט גם קבע שאם לילדות בנות 13 בצרפת יש את הזכות לקבל גלולה למניעת הריון, אז גם הן צריכות להיות מסוגלות להסכים ליחסי מין,^[10] בטענה לזכותם של "בני 12 ו-13 [...] לקיים יחסים עם מי שיבחרו".^[7]

מכתב דומה פורסם בעיתון ליברסיון ב-1979, התומך בג'רארד ר', שהואשם בבעילת קטינות והמתין למשפטו במשך שמונה-עשר חודשים, חתום על ידי 63 אנשים, וקבע שג'רארד ר' חי עם ילדות צעירות בנות 6 עד 12 ושהן היו מרוצות מהמצב. המכתב שוחזר מאוחר יותר בעיתון ל'אקספרס, בגיליון 7 במרץ 2001.^[11]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ונסה ספרינגורה, ההסכמה, תרגמה: רמה איילון, הוצאת תכלת, 2020.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה פפירבלט, כאשר הפדופילים נאבקו על זכותם "לאהוב" ילדים, באתר הארץ, 24 ביוני 2015

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Doezema, Marie (10 במרץ 2018). "France, Where Age of Consent Is Up for Debate". The Atlantic. אורכב מ-המקור ב-15 בנובמבר 2019. נבדק ב-10 בינואר 2020. Under this interpretation of liberté, young children were empowered to find happiness in sexual relationships; their ability to consent was a foregone conclusion. Any effort to suggest otherwise would be a condescension, a disrespect to them as fully realized human beings. In a radio interview in 1978, Michel Foucault said of sex with minors that assuming “that a child is incapable of explaining what happened and was incapable of giving his consent are two abuses that are intolerable, quite unacceptable.” {{cite news}}: (עזרה)
^ Onishi, Norimitsu (7 בינואר 2020). "A Victim's Account Fuels a Reckoning Over Abuse of Children in France". New York Times. אורכב מ-המקור ב-9 בינואר 2020. נבדק ב-10 בינואר 2020. But the publication, last Thursday, of an account by one of his victims, Vanessa Springora, has suddenly fueled an intense debate in France over its historically lax attitude toward sex with minors. It has also shone a particularly harsh light on a period during which some of France’s leading literary figures and newspapers — names as big as Foucault, Sartre, Libération and Le Monde — aggressively promoted the practice as a form of human liberation, or at least defended it. {{cite news}}: (עזרה)
^ ¹ ² גבי לוין, הסופר הנודע כינה אותה "ילדתי היקרה" והכניס אותה למיטתו. היא היתה בת 14, באתר הארץ, 12 בינואר 2020
^ דני האדום: היו גם דפים שחורים, באתר הארץ, 28 בפברואר 2001
^ "Lettre ouverte à la Commission de révision du code pénal pour la révision de certains textes régissant les rapports entre adultes et mineurs". אורכב מ-המקור ב-2020-01-25. נבדק ב-2020-01-06.
^ "The Danger of Child Sexuality – an interview with Michel Foucault" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-18 בפברואר 2017. נבדק ב-31 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
^ ¹ ² Henley, Jon (2001-02-23). "Calls for legal child sex rebound on luminaries of May 68". The Guardian. Paris: Guardian Media Group. אורכב מ-המקור ב-2019-11-05. נבדק ב-2019-10-20. French law recognises in 12 - and 13-year-olds a capacity for discernment that it can judge and punish," said a second petition signed by Sartre and De Beauvoir, along with fellow intellectuals Michel Foucault, Roland Barthes, Jacques Derrida; a leading child psychologist, Françoise Dolto; and writers Philippe Sollers, Alain Robbe-Grillet and Louis Aragon. "But it rejects such a capacity when the child's emotional and sexual life is concerned. It should acknowledge the right of children and adolescents to have relations with whomever they choose.
^ ¹ ² שלמה פפירבלט, כאשר הפדופילים נאבקו על זכותם "לאהוב" ילדים - אירופה הקלאסית, באתר הארץ, 24 ביוני 2015
^ À PROPOS D'UN PROCÈS (על משפט), באתר לה מונד, ‏26 בינואר 1977 (בצרפתית)
^ ¹ ² "Le Monde of January 26, 1977". אורכב מ-המקור ב-30 באוגוסט 2012. נבדק ב-2011-01-30. {{cite news}}: (עזרה)
^ "Quelques pétitions ou lettres ouvertes pas sans équivoque". L'Express (בצרפתית). במרץ 1979. אורכב מ-המקור ב-4 באפריל 2005. נבדק ב-22 באוגוסט 2015. {{cite news}}: (עזרה)

[Doezema-1] Doezema, Marie (10 במרץ 2018). "France, Where Age of Consent Is Up for Debate". The Atlantic. אורכב מ-המקור ב-15 בנובמבר 2019. נבדק ב-10 בינואר 2020. Under this interpretation of liberté, young children were empowered to find happiness in sexual relationships; their ability to consent was a foregone conclusion. Any effort to suggest otherwise would be a condescension, a disrespect to them as fully realized human beings. In a radio interview in 1978, Michel Foucault said of sex with minors that assuming “that a child is incapable of explaining what happened and was incapable of giving his consent are two abuses that are intolerable, quite unacceptable.” {{cite news}}: (עזרה)

[Onishi-2] Onishi, Norimitsu (7 בינואר 2020). "A Victim's Account Fuels a Reckoning Over Abuse of Children in France". New York Times. אורכב מ-המקור ב-9 בינואר 2020. נבדק ב-10 בינואר 2020. But the publication, last Thursday, of an account by one of his victims, Vanessa Springora, has suddenly fueled an intense debate in France over its historically lax attitude toward sex with minors. It has also shone a particularly harsh light on a period during which some of France’s leading literary figures and newspapers — names as big as Foucault, Sartre, Libération and Le Monde — aggressively promoted the practice as a form of human liberation, or at least defended it. {{cite news}}: (עזרה)

[:1-3] ¹ ² גבי לוין, הסופר הנודע כינה אותה "ילדתי היקרה" והכניס אותה למיטתו. היא היתה בת 14, באתר הארץ, 12 בינואר 2020

[4] דני האדום: היו גם דפים שחורים, באתר הארץ, 28 בפברואר 2001

[5] "Lettre ouverte à la Commission de révision du code pénal pour la révision de certains textes régissant les rapports entre adultes et mineurs". אורכב מ-המקור ב-2020-01-25. נבדק ב-2020-01-06.

[6] "The Danger of Child Sexuality – an interview with Michel Foucault" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-18 בפברואר 2017. נבדק ב-31 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)

[Henley-7] ¹ ² Henley, Jon (2001-02-23). "Calls for legal child sex rebound on luminaries of May 68". The Guardian. Paris: Guardian Media Group. אורכב מ-המקור ב-2019-11-05. נבדק ב-2019-10-20. French law recognises in 12 - and 13-year-olds a capacity for discernment that it can judge and punish," said a second petition signed by Sartre and De Beauvoir, along with fellow intellectuals Michel Foucault, Roland Barthes, Jacques Derrida; a leading child psychologist, Françoise Dolto; and writers Philippe Sollers, Alain Robbe-Grillet and Louis Aragon. "But it rejects such a capacity when the child's emotional and sexual life is concerned. It should acknowledge the right of children and adolescents to have relations with whomever they choose.

[:0-8] ¹ ² שלמה פפירבלט, כאשר הפדופילים נאבקו על זכותם "לאהוב" ילדים - אירופה הקלאסית, באתר הארץ, 24 ביוני 2015

[9] À PROPOS D'UN PROCÈS (על משפט), באתר לה מונד, ‏26 בינואר 1977 (בצרפתית)

[Monde-10] ¹ ² "Le Monde of January 26, 1977". אורכב מ-המקור ב-30 באוגוסט 2012. נבדק ב-2011-01-30. {{cite news}}: (עזרה)

[11] "Quelques pétitions ou lettres ouvertes pas sans équivoque". L'Express (בצרפתית). במרץ 1979. אורכב מ-המקור ב-4 באפריל 2005. נבדק ב-22 באוגוסט 2015. {{cite news}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]