בית התמחוי לילדים בקזבלנקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית התמחוי לילדים בקזבלנקה
Soupe Populaire d'Enfants
מידע כללי
סוג ארגון צדקה, בית תמחוי עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום קזבלנקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מרוקו
מייסדים אליאס סוראקי
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1941
תאריך פתיחה רשמי 1941 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פירוק 1964 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בית התמחוי לילדים בקזבלנקה (בצרפתית: Soupe Populaire d'Enfants) היה בית תמחוי ומוסד חינוכי שפעל בקזבלנקה בשנים 1941–1964 במטרה לסייע לילדים יהודים במלאח שבעיר. המוסד סיפק ארוחות חמות לכ-300 ילדים בשנה[1], בנוסף למסגרת חינוכית לילדים בגילים 6–8. בית התמחוי הוקם על ידי אליאס סוראקי[2], שהיה גם נשיא המוסד עד שנת 1961. סגל המוסד כלל מנהל וכעשרה אנשי צוות, ביניהם מורות, טבחיות, אחיות ומחנכים אשר עבדו במשרה חלקית או במשרה מלאה.

החל משנת 1948, המקום נתמך וסובסד על ידי ארגונים שונים, ביניהם: הג'וינט, אליאנס והאוז"ה, יחד עם תורמים פרטיים והמייסד עצמו. בית התמחוי הפסיק את פעילותו בשנת 1964, כשהחלה האוכלוסייה היהודית לעזוב את המלאח. מעריכים כי יותר מ-6,000 ילדים טופלו במסגרת בית התמחוי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלאח בקזבלנקה
דירה במלאח שבקזבלנקה 1941

בשנת 1941, היו במלאח שבקזבלנקה כ-40.000 תושבים. החיים בו, היו חיי עוני וצפיפות[3][4][5]. ילדים רבים חיו במחסור, ללא ביגוד נאות וללא ביטחון תזונתי. כתוצאה מתנאי הצפיפות התפרצו מגיפות כגון גזזת, גרענת ושחפת[6]. הרשויות הצרפתיות תחת שלטון וישי לא תמכו ברווחה של התושבים היהודים ולא ניסו לדאוג למעבר יהודים לשכונות אחרות. לאחר המלחמה, התמקדו הרשויות בעיקר בבניית מגורים זולים באזורים חדשים בקזבלנקה, במטרה לקלוט פועלים מרוקאים אשר באו מהכפרים, מכיוון שנוכחותם הייתה נחוצה לבניית העיר ופיתוחה[7][8].

באשר לארגונים היהודיים, עד שנת 1945, מרבית מאמציהם הופנו אל ניצולי השואה. לקראת סוף שנות ה-40 ארגונים אלה החלו להתמודד עם הבעיות של יהודי מרוקו. בין השנים 1940–1960, הייתה תנועת הגירה פנימית בתוך מרוקו: האוכלוסייה היהודית מהכפרים נדדה לכיוון הערים הגדולות, בפרט אל קזבלנקה וכך תרמה להגדלת האוכלוסייה העירונית[9][10].

להלן הנתונים של מפקד האוכלוסין בקרב התושבים היהודים במרוקו משנת 1960[11]:

אוכלוסייה יהודית מרוקאית 160,032
אוכלוסייה יהודית בעיר קזבלנקה 71,175
הערכה של מספר התושבים היהודים בעלי אזרחות זרה 20,000
סה"כ תושבים יהודים במרוקו 180,032
ילדה בבית התמחוי מקבלת נעליים חדשות

בערך 45% מכלל האוכלוסייה היהודית גרה בעיר קזבלנקה, ובתוכה 40,000 יהודים החיים בתוך המלאח.

תלמוד תורה ("חדר") במלאח שבקזבלנקה 1942

בשנת 1941, מסגרת ההשכלה העיקרית במרוקו הייתה תלמודי התורה, שהיו נפוצים בכל רחבי מרוקו וקיימים בכל מלאח[12]. בתלמוד התורה (או "החדר") היו מתקבצים ילדים צעירים (בעיקר בנים), בצפיפות גדולה, תחת שרביטו של מורה מבוגר אשר לימד אותם את אותיות האלף-בית ואת התפילות[13].

הלימוד בתלמודי תורה היה גורם מרכזי למניעת אנאלפביתיות בקרב היהודים, לפחות אצל הגברים. עם זאת, ה"חדרים" היו בדרך כלל מקומות סגורים, ללא אוורור, ללא רהיטים, ולרוב ללא חלונות, והתנאים בהם גרמו גם להתפשטות המחלות המדבקות. החל מסוף שנות הארבעים, מוסדות גמילות חסדים יהודיים, ובראשם הג'וינט, התנגדו ללימוד בתלמודי התורה. בשנת 1948, היה רשום בדוח פנימי של הג'וינט: "אנחנו מתכננים להוציא כאלפיים ילדים מחדרי המלאח [בקזבלנקה] ולספק להם מעונות יום מתאימים"[14]. הג'וינט סיבסד גם מסגרות חלופיות, אשר ביכולתן להתחרות עם החדרים. בשנת 1952 ביקש הג'וינט במפורש מכל הארגונים לקלוט בראש ובראשונה את ילדי החדרים[15] מדיניות זו נשאה פירות, ובסוף שנת 1952 לא היו יותר חדרים בתוך המלאח בקזבלנקה[16].

היסטוריה של בית התמחוי לילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1941–1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסה לבית התמחוי

יוזמת הקמת בית התמחוי לילדים נולדה בשנת 1941, בימים בהם המלאח בקזבלנקה ידע גידול דמוגרפי מהיר יחד עם תנאי היגיינה ותת-התזונה מדאיגים[17][13]. לא ידוע מהו מספר הילדים שטופלו בבית התמחוי בתקופה הראשונה לפעילותו. בהתחלה, רק מורה אחת גויסה והייתה פעילה בכיתה אחת, בה היו שלושים תלמידים[18][19]. גזרי עיתונים מהתקופה מראים שבית התמחוי נתמך על ידי נדבנים פרטיים מקזבלנקה[20].

המנהל הראשון של בית התמחוי היה ארמנד תורג'מן. גויסו מספר עוזרים וטבחיות. היה הסכם עם בעלי חנויות האוכל מהשוק המרכזי בעיר קזבלנקה, אשר היו תורמים את הסחורה שנשארה בסוף היום ובנוסף, היו גם מוכרים מצרכים במחיר מוזל. הרשויות בקזבלנקה תרמו בדים אשר הועברו לחייטים יהודים, שתפרו בגדים אשר הועברו לילדים על ידי מתנדבים. הטוחנים היו מספקים קמח בזול לאופים, אשר הכינו לחם ללא עלות[18][19]. בשנת 1941, בעת הקמת בית התמחוי, לא היו מסגרות יהודיות נוספות המסוגלות לתת מענה לצורכי האוכלוסייה. מוסדות כמו הג'וינט, ה-ORT, אליאנס, אוז"ה וארגונים דומים, התחילו לפעול רק בשנים שלאחר מכן.

1948–1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא בית התמחוי ושותפים 1942
מבשלות של בית התמחוי ב-1950
חדר האוכל ב-1940

בשנת 1948, החל זרם הגירה לישראל, אך לפי נתוני הג'וינט מ-1952, הוא היה קטן מהריבוי הטבעי של האוכלוסייה[21]. בנוסף, הייתה תנועת הגירה מהמלאחים שבפריפריה אל המלאח שבקזבלנקה[9].

מתחילת שנות החמישים, החלו ארגונים יהודים להפנות מאמצים רבים יותר לחיזוק האוכלוסיות היהודיות בארצות האסלאם[22]. הג'וינט תרם סכומי כסף גדולים לתמיכה ביהודים במרוקו. לפי הערכה מ-1949, הג'וינט השקיע כ-2 מיליון דולר באמצעים אלה[23]. לפי דייוויד בנסוסן, הסיוע השנתי של הג'וינט היה בין 1.5–2 מיליון דולר (25 מיליון דולר של היום), שהוקצבו בין השאר לסיוע בהשגת מזון ושירותי חינוך ובריאות, וב-1958 קרוב ל-30% מהאוכלוסייה היהודית קיבלה סיוע מהג'וינט[24]. ההחלטה האסטרטגית של הג'וינט הייתה להשקיע את רוב הסיוע בתמיכה בילדים[25], ובמסגרת זו תמך הארגון גם בבית התמחוי לילדים. בשנת 1948, הג'וינט הסכימה לשתף פעולה ולתמוך בהית התמחוי לילדים ובכל הארגונים נוספים הפועלים למען הילדים בקזבלנקה. התמיכה הזאת רק הלכה וגברה עם השנים. הג'וינט תמך בארגונים רבים ביניהם[26]:

תלמוד תורה 1400 ילדים
חב"ד 780 ילדים
אוצר התורה 630 ילדים
אם הבנים 350 ילדים
גן ילדים לה מת'רנל 350 ילדים
בית תמחוי SP 300 ילדים
מעון יום פינזי (AIU) 185 ילדים

בית התמחוי היה אחד מבין מספר ארגונים שבהם תמך הג'וינט. תזכיר שנשלח להנהלת הג'וינט ב-1956 כלל הערכה "הערכה גסה" של מספר הילדים הנתמכים על ידי הארגון בקזבלנקה, ביניהם 300 ילדים בבית התמחוי[27]. בית התמחוי המשיך לסבול מצפיפות, אך לאחר 1956 החלה החלה האוכלוסייה במלאח לעזוב את העיר בהדרגה[9].

רבים מילדי בית התמחוי נקלטו בהמשך על ידי בתי הספר של אליאנס, אך לא תמיד היה עבור מקום בבתי הספר. למשל, במהלך שנת הלימודים 58–1957, שש כיתות מבית התמחוי, לא יכלו להתקבל לאליאנס[28]. המצב נהיה קשה יותר לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה, כיוון שהכיתות האירופיות במרוקו, שהיו פתוחות לילדים יהודיים, צומצמו בצורה משמעותית. בבתי הספר של אליאנס חויבו ללמד גם בשפה הערבית ולגייס מורים ערביים. ארגון האליאנס סבל גם מתקציב ממשלתי מקוצץ[29].

בשנת 1961, בעקבות הגירתו של סוראקי לצרפת, מונה ד"ר אבודארם לנשיא הארגון. בעקבות השינוי, שונה גם הרכב הוועד המנהל[30].

בשנת 1964, הופסקה פעילות הארגון לאחר 24 שנים[31]. תלמידי בית התמחוי הועברו למוסדות יהודיים אחרים שהיו בקזבלנקה[32].

בשנת 1967 קיבל אליאס סוראקי את אות לגיון הכבוד של צרפת, בעיקר בשל נדיבותו ומעשי החסד במרוקו[33].

מעמד משפטי ותקנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא הארגון היה האחראי הבלעדי על תפעול בית התמחוי, וזאת באמצעות מנהל, שנבחר על ידי הנשיא וועד הארגון. תפקידו של המנהל היה לבדוק את ניהול ספרי החשבונות, תפקודם התקין של המטבחים והכיתות, לדאוג לאספקת המצרכים, לניהול המלאי, למשא ומתן מול הספקים, להעברת הזמנות ולקבלת הסחורה. הג'וינט היה משגיח על תפקודו ומעביר הערות ודו"חות ביקורות לנשיא[34]. בשנות ה-50 וה-60, המנהלים היו מר כהן ומר טובול. בשנת 1959, שלוש שנים לאחר עצמאות מרוקו, החליף בית התמחוי את התקנון והתאים אותו לחקיקה המרוקאית החדשה[35].

ארגונים תומכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הג'וינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1948 תרומת הג'וינט הייתה מכרעת, לרוב באמצעות העברת תקציבים לארגונים אחרים, כגון אליאנס, שהפך לארגון הבולט ביותר במרוקו[36][23]. הג'וינט מימן את כל תקציב המזון של הארגון, שהיווה את חלקו העיקרי של התקציב. בנוסף להוצאות תפעול חדר האוכל, הג'וינט היה מספק בעקביות את המצרכים כגון: חלב, חמאה, גבינה, שמן, שעועית, קמח, אורז, סוכר וריבה[24]. הג'וינט הזמין צוותים של רופאים. ביקורי הרופאים נערכו לפחות שלוש פעמים בשנה. דוחות היו נשלחים להנהלה הראשית בארצות הברית דרך נציגי הג'וינט בז'נבה ובפריז. בנוסף, הג'וינט שלח מומחים רבים על מנת לבדוק את תקינות ניהול הארגון והשימוש במשאבים שהוקדשו. המנהלים היו שולחים דוחות. מסקנותיהם, והמלצותיהם היו מופנים להנהלת בית התמחוי[34]. בדו"ח השנתי של הג'וינט משנת 1958 נכתב[37]: "בנוגע לבית התמחוי לילדים... הושגו מספר שינויים חיוביים. הוקמה מרפאה חדשה והקודמת הפכה למקום לשטיפה והכנת הירקות, אשר מאפשר לשמור על כללי ניקיון ברמה גבוהה יותר ומקל על עבודת צוות המטבח. נרכש ציוד חדש למטבח, אשר חוסך עבודה ומועיל לשמירה על הניקיון. אחת הכיתות הפכה לחדר אוכל, מה שמאפשר להגיש ארוחות יותר ביעילות."

בשנת 1956, העלות היומית של תקציב התזונה של הג'וינט הייתה משוערת לסכום בגובה 8,938 פרנק. בשנת 1957, העלות השנתית של הארוחות הגיעה ל-2,234,750 פרנק, סכום שווה ל-48,000 אירו כיום. בשנת 1962, העלות החודשית של הארוחות הייתה 8,982 פרנק חדש, והוצאות התפעול הגיעו ל-4,750 פרנק חדש – עלות חודשית של כ-30,400 אירו לפי ערך המטבע בשנת 2021[38]. הג’וינט היה גם מחלק בגדים, לפחות פעם בשנה[39]. למשל, בשנת 1958, תקציב הביגוד של בית התמחוי הגיע ל-957,050 פרנק (17,750 אירו בשנת 2021). כל שנה, נציג הג'וינט במרוקו היה כותב דו"ח כספי על כלל הפעילויות במרוקו. דו"חות האלה מראים שמספר הילדים שנתמכו על ידי בית התמחוי נע בין 300 ל-315[1], חוץ מאשר שנת הפעילות האחרונה, ב-1964, בה מספר הילדים היה 210[40].

אליאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהלת והמורות של בית התמחוי ב-1960

התרומה של ארגון אליאנס במישור החינוכי הייתה משמעותית. הארגון סיפק את המנהלות, המורות והסייעות החינוכיות. הוא גם דאג לתוכנית החינוכית. אליאנס היה מקבל מימון חלקי מהג'וינט[24]. הלימוד היה בשתי שפות, צרפתית ועברית.

אוז"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר אחות בבית התמחוי, שנות ה-50

ארגון אוז"ה היה מאוד פעיל במרוקו[41]. תרומתו לבית התמחוי החלה לקראת סוף שנות ה-40. בשיתוף פעולה עם הג'וינט[21], אוז"ה היה שולח רופאים, לפחות שלוש פעמים בשנה, במטרה לבדוק את כל 300 הילדים. במקרה חירום או במידת הצורך, היו שולחים את הילדים למרפאה של אוז"ה בקזבלנקה[42]. אוז"ה השתתף בתוכנית התזונתית של בית התמחוי בתמיכה ומימון חלקי של הג'וינט. הוא יזם תוכנית לשיפור תזונתי, ובית התמחוי שימש כפיילוט לתוכנית. בעקבות הצלחת התוכנית, היא הופעלה במוסדות נוספים ברחבי מרוקו. על אוז"ה הייתה מוטלת משימת הבדיקות הרפואיות השגרתיות של הילדים, תוכנית החיסונים השנתית, הטיפול הרפואי במחלות הילדים, ובנוסף החזיקה מרפאה במתחם בית התמחוי, בה הילדים החולים היו מטופלים[43]. בתחילת שנות ה-50, הקים אוז"ה בקזבלנקה מרפאה עם ציוד מתקדם, יחד עם צוות רפואי ברמה גבוהה. המסגרת הזו הייתה יכולה להתמודד עם המחלות השגרתיות יחד עם מקרי חירום כגון הרעלת מזון, כפי שקרה בבית התמחוי בשנת 1961.

אוז"ה החל בקמפיין במטרה להתמודד עם מחלת הגרענת, וילדי בית התמחוי נבחרו להשתתף בטיפול. בשנת 1954, כ-70 אחוז מהילדים סבלו מהמחלה. שנה לאחר מכן, 50 אחוז, ואחרי שנתיים, 30 אחוז[44]. בשנות ה-50, יזם האוז"ה מערך טיפול בהקרנות לילדים, במטרה להתגבר על הגזזת ומחלות אחרות. ילדי בית התמחוי נכללו גם בתוכנית הרפואית הזאת. מספר עשורים מאוחר יותר, עורר טיפול זה ביקורת[45]. בשנת 1959, השתמש אוז"ה לראשונה במרוקו בטיפול אנטיביוטי בגריזופולבין נגד הגזזת, ככל הנראה בהצלחה וללא תופעות לוואי לטווח ארוך[46].

פעילות בית התמחוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד האתגרים של בית התמחוי היה בחירת הילדים אשר יתקבלו למסגרת. למשל, בשנת 1961, הוגשו 400 בקשות עבור 300 מקומות פנויים בלבד. שירותי הרווחה של הג'וינט בחנו את הבקשות על פי 15 קריטריונים, שעל פיהם דורגו ונבחנו הבקשות[47].

תוכנית תזונה משופרת (1948)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 יזם אוז"ה את תוכנית לשיפור התזונה של הילדים והחל יישמה בבית התמחוי[48]. לפי התוכנית, בנוסף לארוחת הצהריים הוגשה ארוחת ביניים המורכבת מלחם וריבה בליווי משקה מזין[49]. בשנת 1949, עלות ארוחת הביניים עבור אוז"ה, הייתה 20 פרנק לילד[50].

התוכנית לשיפור התזונה (1956)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכנית השנייה גובשה בשנת 1955, בעקבות המלצותיו של ד"ר שמידט, אשר סבר שרצוי להוריד את הבשר מתזונת הילדים ולהחליפו במוצרי חלב, דגים וביצים[51]. כדי לבחון את יעילות הדיאטות, ערכו האוז"ה והג'וינט ניסוי שמהלכו נבחנו באופן שיטתי שינויים בגובה, משקל ובריאות כללית של הילדים בחמש מסגרות נתמכות, כאשר בשלוש מסגרות, בכללן בית התמחוי, נעשו שינויים ושיפורים בתזונה, ובשתי מסגרות, שהיוו את קבוצת הביקורת, לא נעשו שינויים כלל. התכנית יצאה לדרך בחודש מרץ 1956[52]. לפי דיווחי הג'וינט, השיפור ניכר תוך שישה חודשים. הרופא התזונאי שם לב שכל הילדים בקבוצת הניסוי מתחת לגיל שמונה היו במצב בריאותי טוב יותר מילדי קבוצת הביקורת אשר לא זכו לקבל את אותה הדיאטה. הילדים עלו במשקל, הם גדלו מהר יותר, רמת ההמוגלובין הייתה טובה, הם לא סבלו מחוסר וויטמינים והיו "נראים טוב יותר"[53][54]. אותה התכנית אומצה מספר שנים לאחר מכן על ידי מוסדות ילדים שונים במרוקו. בשנת 1959, פורסם נמסר דו"ח פנימי המציין שהדיאטה לא כוללת מספיק חלבונים, בעיקר בגלל חוסר בחלב וגבינה במנה התזונתית[55].

ניהול בעת משבר (1961)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך 11 בינואר 1961, בשעות הצהריים, 44 ילדים בני 5-6 מבית התמחוי לילדים סבלו מהרעלה תזונתית אשר באה לידי ביטוי דרך הקאות, כאבי בטן ושלשולים. הילדים קיבלו טיפול מידי במסגרת המרפאה של  אוז”ה. הג’וינט ואוז”ה החלו מיד בדיקה יסודית, תחת הנהלתו של ד"ר טוויל, אשר הגיע למסקנה שמקור ההרעלה נובע מהמצב הבריאותי של צוות המטבח. ד"ר טוויל נתן הנחיות לעתיד: בדיקה רפואית יסודית של כל הצוות האחראי על התזונה יחד עם נקיטת אמצעי היגיינה קפדניים[42]. בארכיון הג’וינט, לא נמצא תיעוד על המקרה.

חלוקת בגדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 1948, חלוקת הבגדים התאפשרה בזכות הרשויות בקזבלנקה אשר סיפקו בדים לחייטים. הם תפרו בגדים ללא עלות ומתנדבים חילקו את הבגדים לילדים. החל משנת 1948 הג'וינט דאג לחלוקת הבגדים לפחות פעם בשנה והקדיש לכך תקציב משמעותי. לדוגמה, בשנת 1958, 303 ילדי בית התמחוי קיבלו בגדים בשווי 957,050 פרנק (כ-20,200 אירו במונחי 2021)[39].

מחנות קיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הקייטנה העירונית" (Colonie Urbaine) בשנת 1950.

הארגונים היהודיים והרשויות הבינו את הצורך בחופש באוויר הפתוח עבור הילדים, שרובם לא יצאו מהמלאח ולא הגיעו מעולם לאוקיינוס או להרים. ארגון "L'Aide scolaire" ("הסיוע החינוכי") מקזבלנקה ארגן מחנות קיץ החל מסוף שנות ה-40[56][57][24], ותנועת ה-DEJJ (המחלקה החינוכית של הנוער היהודי) הכשירה מחנכים ומדריכים כדי לנהל ולהפעיל את מחנות הקיץ, שמומנו על ידי הרשויות והג'וינט[58]. עם זאת, בית התמחוי לא נבחר להשתתף במחנות קיץ אלו, והפתרון החלופי שנמצא עבור הילדים היה קייטנת "Colonie urbaine" ("קייטנה עירונית")[59]. במהלך חופשת הקיץ, לא התקיימו לימודים, אך הילדים היו מגיעים לבית התמחוי בו הם קיבלו שלוש ארוחות ביום, יחד עם פעילויות באוויר הפתוח, המאורגנות על ידי הצוות. בשלושה מחזורים של מאה ילדים, השתתפו הילדים בתוכנית קייטנה נוספת: ארגון אליאנס העמיד לרשות המארגנים בית ספר שהיה ממוקם בפרבר של קזבלנקה, לא רחוק מהחוף, בו הילדים יכלו לישון ולאכול. בשעות הבוקר, הילדים יצאו בליווי מדריכים והגיעו לחוף, שם הם השתתפו בפעילויות שונות[59].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 JDC Annual Report for Morocco, 1959, page 74/95 table: Soupe Suraqui
  2. ^ אליאס סוראקי הוא אדריכל שפעל בעיקר בקזבלנקה, מרוקו. הוא נולד באוראן, אלג'ירה ב-17 בספטמבר 1893 ונפטר בליון, צרפת ב-24 בינואר 1977.
  3. ^ Yaron Tsur, L'AIU et le judaïsme marocain en 1949 : l'émergence d'une nouvelle démarche politique Paragraph Archives Juives 2001/1 (Vol. 34)
  4. ^ 40,000 literally Rotting in Casablanca Ghetto, The American Jewish World,⁩ September 1 1950
  5. ^ David Bensoussan, Il était une fois le Maroc (iUniverse: 2012), p. 342
  6. ^ David Bensoussan, Il était une fois le Maroc (iUniverse: 2012), p. 340
  7. ^ Jean-Louis Cohen et Eleb Monique, Casablanca: Mythes et figures d'une aventure urbaine, Hazan, Paris, 1998, p. 202-212
  8. ^ Charlotte Jelidi, "La fabrication d'une ville nouvelle sous le Protectorat français au Maroc (1912-1956) : Fès-nouvelle", pp. 347, 422
  9. ^ 1 2 3 Minutes of Staff Meeting, Casablanca, March 6 1959, Joint Distribution Committee, Office for Morocco. p. 4-5
  10. ^
    לפי סוזן גילסון מילר, "סיבה אחת לצמיחה המהירה של האוכלוסייה בקזבלנקה הייתה הזרם של האנשים, כולל יהודים, שהגיעו מכפרים מרוחקים בדרום הדובר שפות ברבריות. רוב המהגרים היהודים הגיעו ישירות למלאח." ראו:
    Susan Gilson Miller, Years of Glory: Nelly Benatar and the Pursuit of Justice in Wartime North Africa, (Stanford University Press: 2021), p.29
  11. ^ Annual report 1960 survey Jewish population in Morocco (1960), p. 84
  12. ^ Liquidation des Hedarim à Casablanca, September 15, 1952 p.1
  13. ^ 1 2 Mellah de Casablanca Autrefois
  14. ^ JDC Internal Report No. 426, October 11 1948. p.11 l:11-12
  15. ^ Liquidation des Hedarim à Casablanca, September 15, 1952 p.4
  16. ^ Liquidation des Hedarim à Casablanca, September 15,1952 p.5
  17. ^ Denis Poizat, "L'Alliance Israélite Universelle, premières expériences d'éducation adaptée", p.4
  18. ^ 1 2 Distribution de vêtement à la « Soupe Populaire », La Vigie marocaine, 31 mars 1950
  19. ^ 1 2 A l'occasion du nouvel an : 350 enfants israélites nécessiteux ont reçu hier vêtements neufs et friandises dans de l'œuvre de la « Soupe Populaire », Vigie marocaine, 12 septembre 1950
  20. ^ דניאל סוראקי, ברשת החברתית אינסטגרם
  21. ^ 1 2 William Boin, "Address on Morocco", in Minutes of Conference of JDC Directors, October 1952, Third Session, October 27 1952, p. 122 (קובץ גדול) (באנגלית)
  22. ^
    לפי מיכאל לסקר, "בדומה לג'וינט, אחרי הטבח של שישה מיליון היהודים באירופה, הוועד היהודי-האמריקאי פנה באופן גובר ליהדים ה'אחרים' במזרח התיכון ובצפון אפריקה: 'מיליון הנשכחים' שפתאום התגלו והיו עתה לחלק החשוב האחרון של יהדות העולם." ראו:
    Michael Laskier, The Alliance Israélite Universelle and the Jewish Communities of Morocco, (State University of New York Press: 2012), p.185
  23. ^ 1 2 Yaron Tsur, L'AIU et le judaïsme marocain en 1949 : l'émergence d'une nouvelle démarche politique Paragraph Archives Juives 2001/1 (Vol. 34), p. 61, paragraph 22
  24. ^ 1 2 3 4 David Bensoussan, Il était une fois le Maroc (iUniverse: 2012), p. 469-470
  25. ^ Plant for Children of Casa Mellah, June 1 1953
  26. ^ MEMORANDUM, October 1, 1956 p.1/3 and 2/3 [1]
  27. ^
    לפי אותה הערכה, נתמכו 1,400 ילדים בתלמודי תורה, 780 ילדים בחב"ד, 630 תלמידי אוצר התורה, 350 ילדים בגן הילדים "לה מטרנל" ו-350 תלמידים בבית ספר "אם הבנים". ראו:
    Ruth Stern, Memorandum 4431/241, sent to Samuel L. Haber, October 1 1956
  28. ^ 1958 Country Report: Morocco, May 06 1959, pp. 7-8
  29. ^ Lettre de l’AIU au JOINT en date du 3 Avril 1959 P 7/8
  30. ^ Les Cahiers de l'Alliance Israélite Universelle (Paix et Droit), No. 132 (1 mai 1961), p. 5
  31. ^ Internal JDC letter on Soupe Suraqui closing, 1 Septembre, 1964 p. 2
  32. ^ Letter from Abe Loskove to Mr. Julian Breen, Re: Annual Report 1964 – Morocco, April 9 1965, p. 30
  33. ^ צילום של תעודת לגיון הכבוד (גוגל דרייב); צילום של מסמך נוסף בנושא (גוגל דרייב); ציון ביומן הרשמי של הרפובליקה הצרפתית, עמ' 9
  34. ^ 1 2 Memorandum from Ruth Stern to Samuel L. Haber, February 11 1957 p.1
  35. ^ תקנון בית התמחוי מ-25 באפריל 1959 (בצרפתית)
  36. ^ Michael Laskier, The Alliance Israélite Universelle and the Jewish Communities of Morocco, (State University of New York Press: 2012), p.185, 329-330
  37. ^ 1958 Country Report: Morocco, May 06 1959, p. 40
  38. ^ Memorandum, January 25 1963 p.3
  39. ^ 1 2 Central British Fund - Clothing for Morocco, AJDC, March 5 1959, p.1
  40. ^ Morris Tombro to Herbert Katski, " Garderie Expenses and Student Participation, June 15 1964, p. 2
  41. ^ Michael Laskier, The Alliance Israélite Universelle and the Jewish Communities of Morocco, (State University of New York Press: 2012), p.232
  42. ^ 1 2 Report of Outbreak of Food Poisoning in Soupe Populaire Suraqui, Casablanca, 11 January, 1961
  43. ^ Final Report on Activities in OSE – Morocco, from June 1st, 1956 until June 30th, 1958 p.8
  44. ^ Maria Kony, "Résultats de trois années de traitement massif du trachome de la population indigène du Maroc dans le cadre de l'œuvre de secours aux enfants (O.S.E, Maroc)", Revue Internationale du Trachome 34(2) (1957), p.223
  45. ^ Shvartz et al., "The Mass Campaign to Eradicate Ringworm Among the Jewish Community in Eastern Europe, 1921–1938", American Journal of Public Health, 103(4) (2013) (2013)
  46. ^ AJDC Annual Report for Morocco 1959, April 30 1960, p. 48
  47. ^ Claudine Smets to Henry Kirsch, Memorandum: Report of Activity: January-June 1961, July 19 1961 pp. 15-16
  48. ^ Letter from Dr. H. Fajerman to Monsieur E. Suraqui, March 1 1949, p.1
  49. ^ La « Soupe Populaire » sert chaque jour 350 repas aux petits orphelins, La Vigie marocaine, 21 juin 1949
  50. ^ JDC Internal Report October 11 1948, p. 7
  51. ^ Soupe Populaire Suraqui - Casablanca Etude Faite en mai 1960
  52. ^ AJDC Country Directors Conference, (Paris: 1956) p.27
  53. ^ Michael Laskier, The Alliance Israélite Universelle and the Jewish Communities of Morocco, (State University of New York Press: 2012)
  54. ^ AJDC Country Directors Conference, (Paris: 1956) pp. 28-29
  55. ^ Étude Nutritionnelle de la Soupe Suraqui, August 26 1959, p.2
  56. ^ Denis Poizat, "L'Alliance Israélite Universelle, premières expériences d’éducation adaptée", p. 6
  57. ^ L'Aide Scolaire, Assemblée générale du 12 février 1948, Rapport de M . Sabetay, Secrétaire, p. 4
  58. ^ 1958 Country Report: Morocco, May 06 1959, pp. 25-26
  59. ^ 1 2 AJDC Annual Report for Morocco 1959, April 30 1960, p. 34
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בית_התמחוי_לילדים_בקזבלנקה&oldid=37641484"