כנסיית העלייה הרוסית

כנסיית העלייה הרוסית
Вознесенский монастырь
מידע כללי
סוג	מנזר
מיקום	ירושלים
מדינה	ישראל
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1906
תאריך פתיחה רשמי	1906
מידות
גובה	64 מ'
קואורדינטות	31°46′44″N 35°14′51″E / 31.778833333333°N 35.247444444444°E
	(למפת ירושלים רגילה) כנסיית העלייה הרוסית

כנסיית העלייה הרוסית (אל-מוסקוביה) היא כנסייה ומנזר על הר הזיתים בירושלים המשמרים את זכר עלייתו של ישו לשמים. לכנסייה מגדל פעמונים הבולט למרחקים והיא שייכת לכנסייה הרוסית הגולה (הכנסייה הלבנה).

הכנסייה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנזר והכנסייה נבנו בין השנים 1870–1887 על ידי הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית תחת ניהולו של הארכימנדריט (ראש מנזר בכנסייה הרוסית) אנטונין קפוסטין (1817–1894) והאיגומן (ראש מנזר) פרתניוס. קפוסטין הקים את מבנה הכנסייה ואת מגדל הפעמונים המתנשא לגובה של 64 מטר. יחד עם בניית הכנסייה והמגדל נחפרו בורות מים רבים, נשתלו גנים והחלו בחפירות ארכאולוגיות.

תיאור הכנסייה והקהילה הנזירית במקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפוסטין נשלח לירושלים באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19, כשרוסיה עמדה בפני סכנה של ערעור מפעלה באזור. הוא נשלח על ידי הרוזן איגנטייב, שגריר רוסיה בקושטא והגיע לירושלים בראש המשלחת הדתית השלישית. בעת שהותו בארץ רכש קפוסטין קרקעות רבות ברחבי הארץ, ובין היתר באלוני ממרא, עין כרם, יפו, בית ג'אלא עוד. פעילות רכישת הקרקעות שלו הייתה כה נרחבת עד שלבסוף אף איגנטייב ביקש ממנו להפסיק מדיבוק הקניות כי הן מעוררות את קנאתן וחשדותן של היריבות של רוסיה. קפוסטין קבור בכנסיית העלייה משמאל לכניסה. הכיתוב על קברו באותיות ומספרים סלאביים עתיקים.

האב פרתיוס הוא שדאג להקים את הקהילה הנזירית באתר. הוא החל לקיים במתחם טקסים דתיים פעמיים בשבוע. ב-1906 הסינוד הקדוש הכיר בקהילת הנזירות במקום. שנה לאחר מכן מנתה קהילת הנזירות במתחם 100 נשים. האחיות פתחו סטודיו לעשיית איקונות ובנוסף רקמו ריקמות שמייצרות עד לעצם היום הזה. האב פרתיוס נרצח בדקירת סכין בשנת 1909 ונקבר מאחורי הכנסייה.

הקהילה נקלעה למשבר חמור בעת מלחמת העולם הראשונה. הטורקים גרשו את האחיות ושיכנו במקום חיילים גרמנים וטורקים שהשחיתו את המתחם וחיללו אותו. הפעילות במתחם התחדשה עם הכיבוש הבריטי. שטח המתחם כיום (2005) הוא 54,000 מ"ר והוא מוקף בחומה באורך של קילומטר וחצי. נכון להיום מתגוררות במתחם 46 נזירות ביניהם רוסיות, ערביות, רומניות, אסטוניות, אוסטרליות וגרמניות.

העיטורים בכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכניסה לכנסייה צלב רוסי כאשר הקו הנטוי שחלקו פונה כלפי מעלה וחלקו האחר כלפי מטה מסמל את שני הגנבים שנצלבו עם ישו. הגנב הטוב שחזר בתשובה עלה לשמים והגנב הרע הלך לגהנום.

עיטורים רבים של הכנסייה נעשו על ידי האחיות עצמן. הן היו אחראיות גם על שיקום ציורי הקיר שנהרסו אחרי רעידת האדמה של 1927. רוב ציורי הקיר מתארים סיפורים מהברית החדשה שהתרחשו על פי המסורת על הר הזיתים. יוצאי הדופן הם ציורי הקיר בפינות הכיפה המציינים את ארבעת האוונגליסטים וציור הקיר באפסיס המתאר את ישו בין מריה ליוחנן המטביל.

תחיית לזרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרסקו מעל לכניסה מתארת את תחיית לזרוס, מסורת המתוארת רק בבשורה על פי יוחנן פרק י"א פסוקים 1–44: מעשה בחולה אחד, אלעזר מבית עניה, מן הכפר שגרו בו מרים ומרתא אחותה. מרים היא אשר משחה את האדון בשמן מבושם ונגבה את רגליו בשערותיה. אחיה אלעזר הוא שחלה. שלחו האחיות להגיד לישו: "אדוננו, ראה נא, זה שאהוב עליך חולה."שמע ישו ואמר: "המחלה הזאת איננה למות, אלא לכבוד אלהים, כדי שיכבד בה בן-האלהים." ישו אהב את מרתא ואת אחותה ואת אלעזר. כאשר שמע כי חלה, שהה עוד יומים באותו מקום. אחרי כן אמר לתלמידיו: "בואו נחזר לארץ יהודה...אז אמר להם ישו במפרש: "אלעזר מת. ואשר לכם, אני שמח שלא הייתי שם - למען תאמינו. אך בואו נלך אליו."... בהגיעה אל המקום שהיה בו ישו, נפלה מרים לרגליו ואמרה לו: "אדוני, לו היית פה, לא היה אחי מת." כראותו אותה בוכיה, והאנשים שבאו אתה בוכים גם הם, נסערה רוחו של ישו והוא והזדעזע. הוא שאל: "איפה הנחתם אותו?"...ואז ישו, נפשו שוב סוערת בקרבו, נגש אל מערת הקבר המכסה אבן. 39 אמר ישו: "הסירו את האבן! "אמרה לו מרתא אחותו של המת: "אדוני, הריהו כבר מעלה ריח, כי עברו ארבעה ימים." השיב לה ישו: "הלא אמרתי לך שאם תאמיני תראי את כבוד האלהים." הם הסירו את האבן וישו נשא את עיניו למרום ואמר: "אבי, אודך כי שמעתני. ידעתי כי תמיד שומע אתה אותי, ורק למען העם העומד מסביב אמרתי זאת, שיאמינו כי אתה שלחתני. לאחר שאמר את הדבר הזה, קרא בקול גדול: "אלעזר, צא החוצה!" יצא המת כשרגליו וידיו כרוכות בתכריכים ופניו עטופות במטפחת. אמר להם ישו: "התירו אותו והניחו לו ללכת."

התיאור הזה בבשורה על פי יוחנן מעניין במיוחד כיוון שבאופיו הוא שונה מאוד מסיפורים דומים בבשורות הסינופטיות. בבשורות הסינופטיות פעמים רבות לאחר עשיית הנס מבקש ישו שלא יספרו על כך. כאן, הוא מתעכב במטרה מכוונת לגרום למותו של לזרוס (אלעזר) כדי שתחייתו תגרום לאנשים להאמין בישו ובמסר שהביא לאנושות. בתשובתו של ישו למרתה שאומרת לו "לו היית פה כי אז לא מת אחי" עונה ישו במילים הפותחות עד היום את תפילת האשכבה בהלוויות נוצריות: "אנוכי התקומה והחיים, המאמין בי יחיה גם כי ימות. וכל החי אשר יאמין בי לא ימות לעולם" (יוחנן י"א, פסוקים 25–26).

נבואת החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור הקיר מימין מתאר את ישו עם ארבעה מתלמידיו לאחר שניבא כי מבית המקדש לא תישאר אבן על אבן. מיד לאחר נבואה זו מסופר על ישו ותלמידיו על הר הזיתים ונבואתו על קץ העולם.

הבשורה על-פי מתי כ"ד, פסוקים 3–14: כַּאֲשֶׁר יָשַׁב עַל הַר הַזֵּיתִים נִגְּשׁוּ אֵלָיו הַתַּלְמִידִים לְבַדָּם וְאָמְרוּ: "הַגֵּד נָא לָנוּ מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וּמַה הוּא אוֹת בּוֹאֲךָ וְקֵץ הָעוֹלָם?" הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: "הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יַתְעֶה אֶתְכֶם אִישׁ, כִּי רַבִּים יָבוֹאוּ בִּשְׁמִי וְיֹאמְרוּ 'אֲנִי הַמָּשִׁיחַ' וְיַתְעוּ רַבִּים. וְאַתֶּם עֲתִידִים לִשְׁמֹעַ מִלְחָמוֹת וּשְׁמוּעוֹת מִלְחָמָה. שִׂימוּ לֵב, אַל תִּבָּהֲלוּ; כִּי צָרִיךְ לִהְיוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, וּבְכָל זֹאת עוֹד לֹא בָּא הַקֵּץ. גּוֹי יָקוּם עַל גּוֹי וּמַמְלָכָה עַל מַמְלָכָה וְיִהְיוּ רָעָב וּרְעִידוֹת אֲדָמָה בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, אַךְ כָּל אֵלֶּה רֵאשִׁית הַצָּרוֹת. אָז יִמְסְרוּ אֶתְכֶם לָרוֹדְפִים וְיַהַרְגוּ אֶתְכֶם וְתִהְיוּ שְׂנוּאִים עַל כָּל הַגּוֹיִים בִּגְלַל שְׁמִי. רַבִּים יִכָּשְׁלוּ בְּאוֹתָהּ עֵת וְיַסְגִּירוּ זֶה אֶת זֶה וְיִשְׂנְאוּ זֶה אֶת זֶה. נְבִיאֵי שֶׁקֶר יָקוּמוּ וְיַתְעוּ רַבִּים, וּמֵאַחַר שֶׁתִּרְבֶּה הַהֶפְקֵרוּת תִתְקָרֵר אַהֲבַת רַבִּים. אֲבָל הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד עַד קֵץ הוּא יִוָּשַׁע. וּבְשׂוֹרָה זוֹ שֶׁל הַמַּלְכוּת תֻּכְרַז בְּכָל הָעוֹלָם לְעֵדוּת לְכָל הַגּוֹיִים וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא הַקֵּץ".

כניסת ישו לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור הקיר מצד שמאל לכניסה מתאר את כניסתו של ישו לירושלים. הבשורה על-פי מרקוס, פרק י"א, פסוקים 7–11: "הביאו את העיר אל ישו, שמו על העיר את בגדיהם וישו ישב עליו. רבים פרשו את בגדיהם על הדרך ואחרים פרשו ענפים שכרתו בשדות. וההולכים לפניו ואחריו קראו: "הושע-נא! ברוך הבא בשם יהוה! תברך מלכות דוד אבינו הבאה עלינו!הושע-נא במרומים!"הוא נכנס לירושלים אל בית המקדש והתבונן סביב בכל". לזכר אירוע זה חוגגים הנוצרים את יום ראשון של הדקלים החל ביום הראשון של השבוע הקדוש, שבוע לפני חג הפסחא.

העלייה השמיימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב הכיפה מצוירים הנוכחים בעת עלייתו של ישו לשמים: מריה, שני המלאכים בלבן ואחד עשר תלמידיו. הסיבה כי מתוארים אחד עשר תלמידים בלבד ולא שנים עשר נעוצה בעובדה כי בשלב זה יהודה איש קריות שבגד בו מת ואילו התלמיד המחליף, מתתיה, עדיין לא נבחר. מעשי השליחים פרק א', פסוקים 9–12 :"אַחֲרֵי שֶׁאָמַר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִשָֹא מֵעֲלֵיהֶם בְּעוֹדָם מִסְתַּכְּלִים, וְעָנָן נָטַל אוֹתוֹ מִנֶּגֶד עֵינֵיהֶם. עוֹדָם מַבִּיטִים הַשָּׁמַיְמָה בַּעֲלִיָּתוֹ, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְבוּשֵׁי לָבָן נִצְּבוּ לְיָדָם וְאָמְרוּ: "אַנְשֵׁי הַגָּלִיל, לָמָּה אַתֶּם עוֹמְדִים וּמִסְתַּכְּלִים אֶל הַשָּׁמַיִם? יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר נִשָֹא מֵעֲלֵיכֶם הַשָּׁמַיְמָה - בּוֹא יָבוֹא בְּאוֹתוֹ אֹפֶן שֶׁרְאִיתֶם אוֹתוֹ עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם." אַחֲרֵי כֵן שָׁבוּ לִירוּשָׁלַיִם מֵהַר הַזֵּיתִים, הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם כְּדֶרֶךְ תְּחוּם שַׁבָּת".

שני האנשים המסתוריים לבושי הלבן מופיעים מספר פעמים לאורך הבשורה על-פי לוקאס, בעיקר בנקודות מפנה בחייו של ישו. בסופה של הבשורה על-פי לוקאס שני אנשים לבושים לבן הופיעו בפני הנשים בקברו הריק של ישו ובישרו על תחייתו. ייתכן והם אותם האנשים שהופיעו בסיפור ההשתנות. לוקס משתמש באותם המושגים לתאר אותם בשלושת המקרים. בהופעתם הראשונה הוא מזהה אותם עם אליהו ועם משה. ניתן לפרש את הופעתם ברגעים קריטיים של מטרתו על האדמה המובילה למותו תחייתו ועלייתו לשמים להראות כי כל ביטוי לפועלו של ישו מתרחש בהתאם לתוכנית האלוהית והדבר נקבע כבר בכתובים היהודיים.

האבן עליה עמדה מריה בעת עלייתו של ישו לשמים

רליקטים ואיקונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחורי הקיר החיצוני של הכנסייה, מצד ימין, נמצאת אבן מגודרת. האבן הועברה לכאן ממתחם כנסיית העלייה ועליה, על פי המסורת, עמדה מרים בעת עלייתו של ישו לשמים. חלק מהאבן בולט גם מעבר לקיר הפנימי של הכנסייה, ומעליו נרשם ברוסית: "אבן זו - היא המקום בו עמדה האם הקדושה כאשר בנה עלה לשמים".

מימין לכניסה לכנסייה שתי איקונות גדולות. האייקונה השמאלית בהן היא ציור על בד המתאר את מריה שנעשה בהר אתוס ביוון. על התמונה מסופר כי הייתה כהה מאוד אך התבהרה עם השנים. את מריה שבציור מכנים "העוזרת במהרה" כיוון שאייקונה זו מסייעת במהירות למי שפונה אליה בבקשה. אייקונה זו נתפסת כמבצעת ניסים. אייקונה לימינה של האיקונה הקודמת עשויה כולה זהב, נעשתה על ידי הנזירות עצמן לאחר שנדרו, תוך כדי מסע בים סוער במיוחד, כי אם ישרדו את המסע יעשו אייקונה למריה. האיקונה הזו מכונה "מריה העוזרת לשרויים בסכנה". מתחת לאיקונות נמצאת קופסת רליקווריום קטנה ובה מראים שרידי עצמות של קדושים רבים כולל עצם של לוקס האוונגליסט. הקופסה משמרת גם חלקיק קטן מהצלב המקורי.

בכנסייה מצביעים על כתמים המצויים על הרצפה. על פי המסורת של הנזירות במקום הכתמים הללו הם כתמי דם של נזירות שנהרגו במקום בפלישה הפרסית בשנת 614. כתמי הדם נותרו ולא ניתן למחוק אותם מהרצפה. מעניין ציין בהקשר זה את עדותו של הנזיר ממנזר מר סבא המתאר את הכיבוש הפרסי והוא מציין כי 1207 נזירים נרצחו על הר הזיתים. על הבמה עצמה ליד האיקונוסטאזיס (הקיר המעוטר המפריד בין האזור בו יושב קהל המאמינים לאזור הטקסי בו מבצע הכומר את המיסה) מצביעות הנזירות על שרידי שני עמודים שלטענתן שייכות לכנסייה ביזנטית שהוקמה במקום על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס.

מגדל הפעמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחורי הכנסייה משמאל מדרגות העולות למגדל של המנזר המשמר את זיכרון עלייתו של ישו לשמים. הפעמון של המגדל, ששוקל לפחות 8 טונות הוכנס לגליל וגולגל על ידי כ 150 בוגומולקות (צלייניות) מנמל יפו בשנת 1864 או מעט לפני. היה זה הפעמון הראשון שצלצל בירושלים לאחר מאות שנים, בהן אסרו השלטונות המוסלמיים בעיר על הנוצרים לצלצל בפעמונים.

המסורת על מציאת ראשו של יוחנן המטביל באתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מסורת מוקדמת שראשו של יוחנן המטביל נתגלה על הר הזיתים בזמנו של קונסטנטינוס. ראשו של יוחנן המטביל נכרת משום שהוכיח את הורדוס אנטיפס על כי נשא לאשה את הורודיה, אשת אחיו, ולה בת מאחיו. לפי חוקי התורה נשיאת אשת האח מותרת רק במקרה של ייבום כאשר האח מת ללא צאצאים. במשתה יום הולדתו רקדה הבת לפני הורדוס שהבטיח לה את כל מבוקשה. לאחר התייעצות עם האם ביקשה הבת את ראשו של יוחנן המטביל. הנזירות במנזר הרוסי מחזיקות במסורת כי הורודיה לא אפשרה לקבור את ראשו יחד עם יתר גופו בסבסטיה בשומרון אלא הסתירה את הראש בארמון במכוור כיוון שחששה כי אם ייקבר ראשו יחד עם הגוף יקום יוחנן לתחייה.

תלמידתו של יוחנן בסתר גילתה את הראש והבריחה אותו באישון לילה מהארמון במכוור. את הראש הטמינה בכד וקברה בהר הזיתים. הראש, על פי מסורת זו, נתגלה פעמיים. בפעם הראשונה על ידי איש עשיר, אינוצנטיוס, שהחליט להתרחק מהעולם ולחיות בפרישות ולשם כך רכש חלקה קטנה על הר הזיתים. כאשר רצה לבנות לו במקום כנסייה קטנה הוא נתקל בכד עם הראש. לפני מותו טמן אינוצנטיוס את הכד במקום בו מצא אותו. בשנת 452 הכד נתגלה שוב בעקבות הופעתו של יוחנן המטביל לשני נזירים בחלומם שלוש פעמים. בחלום סיפר יוחנן היכן קבור ראשו. לאחר הפעם השלישית השתכנעו הנזירים הלכו לאתר וגילו את הראש.

האתר בו מצאו את ראשו של יוחנן המטביל על פי המסורת

לפי מסורת אחרת ראשו של יוחנן המטביל נקבר בכנסיית הפרודורמוס היוונית אורתודוקסית שברחוב הנוצרים בעיר העתיקה של ירושלים. בכנסייה זו שמורות פיסות עצם המיוחסות לגולגולתו של יוחנן המטביל.

הכנסיות הארמניות הקדומות באתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצליין אנסטסיוס ארמניוס (Anastasius Armenius), שביקר בארץ הקודש במאה השביעית, ציין שתי כנסיות ארמניות על הר הזיתים. אחת מהן נקראה "מנזר יוחנן המבשר", וסביר כי המנזר הרוסי בנוי באותו המקום. הדבר אושש על ידי מציאת שני פסיפסים ארמניים. אחד הפסיפסים פתוח לקהל המבקרים ונמצא בקפלה של המנזר המצויה מאחורי הכנסייה. הכתובת על הפסיפס הארמני המציג את הציפורים, חיי הבר והפירות האופייניים לארץ הקודש אומרת "זהו מונומנט לבישוף יעקוב"...בפינה אחת של הפסיפס כלוב ברזל קטן המכסה את המקום בו מצאו לפי המסורת את ראשו של יוחנן המטביל. בבניין אחר השייך למנזר נמצא חלק נוסף מהפסיפס בארמנית "זוהי קברה של סוזאנה הקדושה, אמו של ארטבן ספטמבר 18..." הכתובת כנראה הוכנסה לפסיפס במאות 5 או 6 הפסיפס המקורי כנראה לפחות קדום במאה.