ארץ הקודש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ (באנגלית: The Holy Land, בלטינית: Terra Sancta, בערבית: الأرض المقدسة או الديار المقدسة) הוא אזור הממוקם בין הים התיכון והגדה המזרחית של נהר הירדן, באופן מסורתי שם נרדף הן לארץ ישראל המקראית והן לארץ ישראל הפוליטית. המונח "ארץ הקודש" מתייחס בדרך כלל לשטח המתאים בערך לשטחי מדינת ישראל והרשות הפלסטינית המודרניות. יהודים, נוצרים, ומוסלמים רואים כולם את השטח כקדוש.[1]

חלק מחשיבותה של הארץ נובע מהמשמעות הדתית של ירושלים (העיר הקדושה ביותר ליהדות, ומיקומם של בית המקדש הראשון והשני), כאזור ההיסטורי של פעילותו של ישו, וכאתר הקיבלה הראשון של האסלאם, כמו גם סופו של המסע הלילי של מוחמד בשנת 621.

קדושת הארץ כיעד לעלייה לרגל נוצרית תרמה לפתיחת מסעי הצלב, שכן הנוצרים באירופה ביקשו לכבוש בחזרה את ארץ הקודש מידי המוסלמים, שכבשו אותה מהאימפריה הביזנטית הנוצרית בשנת 630. במאה ה-19 הפכה ארץ הקודש לנושא של ויכוחים דיפלומטיים, שכן המקומות הקדושים מילאו תפקיד בשאלה המזרחית שהובילה למלחמת קרים בשנות ה-50.

אתרים רבים בארץ הקודש היו זה מכבר יעדי עלייה לרגל לחסידי הדתות האברהמיות, כולל יהודים, נוצרים, מוסלמים ובהאים. עולי רגל מבקרים בארץ הקודש כדי לגעת ולראות ביטויים פיזיים של אמונתם, כדי לאשר את אמונותיהם בהקשר הקדוש,[2] ולהתחבר באופן אישי לארץ.[3]

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעצי זית, כמו זה בירושלים, יש סמליות מהותית ביהדות, בנצרות ובאסלאם.[4]
בית הקברות היהודי בהר הזיתים, ירושלים. קדושתה של ישראל משכה יהודים להיקבר באדמתה הקדושה. אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח.[5][6]

חוקרים סבורים שהמושג של ארץ הקודש כ"משכנו הארצי של אלוהי ישראל" היה קיים ביהדות לכל המאוחר בתקופת זכריה (המאה ה-6 לפנה"ס).[7]

יהודים מתייחסים בדרך כלל לארץ ישראל כ"ארץ הקודש".[דרוש מקור] עם זאת, התנ"ך מתייחס אליה במפורש כ"אדמת קודש" רק בקטע אחד, ספר זכריה, פרק ב', פסוק ט"ז. המונח "ארץ קודש" נמצא בשימוש נוסף רק פעם אחת בספרים החיצוניים לתנ"ך, בספר מקבים ב' פרק א', פסוק ז'.[דרוש מקור] קדושת ארץ ישראל משתמעת בדרך כלל בתנ"ך בכך שהארץ ניתנת לבני ישראל על ידי אלוהים, כלומר היא הארץ המובטחת, חלק בלתי נפרד מברית בין הבתרים.[דרוש מקור]

בתורה ניתן לקיים מצוות רבות שנצטוו לבני ישראל רק בארץ ישראל,[8] דבר המשמש להבחנה מארצות אחרות. למשל, ארץ ישראל "לא תמכר לצמיתות" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק כ"ג). שמיטה קיימת רק לגבי ארץ ישראל, ושמירת ימי קודש רבים היא שונה, שכן קיים יום נוסף הנחגג בגלות.[דרוש מקור]

לדברי אליעזר שביד:

ייחודה של ארץ ישראל הוא 'גאו-תיאולוגי' ולא רק אקלימי. זוהי הארץ הפונה לפתחו של העולם הרוחני, אותו תחום קיום שנמצא מעבר לעולם הפיזי המוכר לנו דרך החושים שלנו. זהו המפתח למעמדה הייחודי של הארץ בכל הנוגע לנבואה ולתפילה, וגם למצוות.

— אליעזר שביד, "The Land of Israel: National Home Or Land of Destiny"[9]

מנקודת המבט של האנציקלופדיה היהודית משנת 1906, קדושת ישראל התרכזה מאז המאה ה-16, במיוחד לקבורה, בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. ירושלים, כמקום המקדש, נחשבת למשמעותית במיוחד.[10] קבורה קדושה עדיין מתבצעת ליהודי התפוצות המבקשים להיקבר באדמת ישראל הקדושה.[11]

על פי המסורת היהודית, ירושלים היא הר המוריה, מקום עקדת יצחק. התנ"ך מזכיר את השם "ירושלים" 669 פעמים, לעיתים קרובות משום שניתן לקיים מצוות רבות רק בסביבתה. השם "ציון", המתייחס לרוב לירושלים, אך לעיתים גם לארץ ישראל, מופיע בתנ"ך 154 פעמים.

התלמוד מזכיר את החובה הדתית של אכלוס ישראל.[12] מעשה רכישת הקרקע בישראל הוא כה משמעותי ביהדות, שהתלמוד מאפשר הסרת מגבלות דתיות מסוימות של שמירת שבת כדי לקדם את רכישתה ויישובה של הארץ.[13] רבי יוחנן אמר כי "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא".[14][11] עקב ריכוז האוכלוסייה היהודית בישראל, נמנעה בדרך כלל העלייה אליה, מה שהביא להגבלת כמות השטח הפנוי ללימוד יהודי. אולם, לאחר שסבלו רדיפות בישראל במשך מאות שנים לאחר חורבן בית המקדש, רבנים שהתקשו מאוד לשמור על מעמדם עברו לבבל, מה שהעניק להם הגנה טובה יותר. יהודים רבים רצו שישראל תהיה מקום מותם, כדי להיקבר שם. אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח.[5][6]

נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית הקבר היא אחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות, שכן היא האתר לכאורה של תחיית ישו.

עבור הנוצרים, ארץ ישראל נחשבת קדושה בגלל הקשר שלה ללידתו, פעילותו, צליבתו ותחייתו של ישו, אותו רואים הנוצרים כמושיע או משיח.

לספרים נוצריים, לרבות מהדורות רבות של התנ"ך, יש לרוב מפות של ארץ הקודש (שנחשבת לגליל, שומרון ויהודה). לדוגמה, ה-Itinerarium Sacrae Scripturae ("ספר מסעות דרך כתבי הקודש") מאת היינריך בינטינג (1545–1606), כומר פרוטסטנטי גרמני, הציג מפה כזו.[15] ספרו זכה לפופולריות רבה, והוא סיפק "את הסיכום הזמין השלם ביותר של הגאוגרפיה המקראית ותיאר את הגאוגרפיה של ארץ הקודש על ידי התחקות אחר מסעותיהן של דמויות מרכזיות מהברית הישנה והחדשה".[15]

כמונח גאוגרפי, התיאור "ארץ הקודש" כולל, באופן רופף, את ישראל של ימינו, השטחים הפלסטיניים, לבנון, מערב ירדן ודרום-מערב סוריה.

ב-4 בינואר 1964 ערך האפיפיור פאולוס השישי את ביקורו הראשון של אפיפיור מכהן בארץ הקודש, ביקור של יום אחד בירושלים.[16] ב-20 באפריל 1984, יוחנן פאולוס השני הכיר באופן מלא באומה היהודית וב-21 במרץ 2000 הוא עלה לרגל לחמישה ימים בישראל.[17]

הנחיות הכנסייה הקתולית לעולים לרגל לארץ הקודש ממליצות לצליינים לחפש "איזון בריא בין ביקור במקומות הקדושים לבין מפגש עם הקהילה הנוצרית המקומית".[18]

אסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקוראן, המונח "אל-ארץ' אל-מקדסה" (الأرض المقدسة) משמש בקטע על מוסא (משה) המכריז בפני בני ישראל: "עמי! זכור את הטובה אשר גמל לך אללה בהשימו עליך מלכים ונביאים, ויתן לך את אשר לא נתן לכל עמי הארץ. ועתה עברו בארץ הקדושה, אשר הנחיל אללה אתכם. אל תשובו, פן תאבדו ותספו!" (סורה 5 (סורת אל-מאאידה), פסוקים 23–24) הקוראן מתייחס לארץ גם כ"מבורכת".

לירושלים (אל-קֻדְס, الـقُـدس, "הקדושה") יש משמעות מיוחדת באסלאם. הקוראן מתייחס לחוויותיו של מוחמד במסעו הלילי כ"מסע בלילה ממסגד אל-חראם למסגד אל-אקצא, שאת מחוזותיו ברכנו..." (סורה 17 (סורת אל-אסראא), פסוק 1). החדית' מסיק ש"המסגד הרחוק ביותר" (מסגד אל-אקצא) נמצא באל-קודס; למשל, כפי שמסופר על ידי אבו הוריירה: "במסע הלילה של שליח אללה, הוגשו לו באל-קודס (ירושלים) שתי כוסות, האחת מכילה יין והשנייה מכילה חלב. הוא הביט בהן ולקח את כוס החלב. המלאך גבריאל אמר, 'השבח לאללה, שהדריך אותך לאל-פיטרה (הדרך הנכונה); אם היית לוקח את (כוס) היין, האומה שלך הייתה נשללת." ירושלים הייתה הקיבלה (כיוון התפילה) הראשון של האסלאם בחייו של מוחמד, אולם זה שונה מאוחר יותר עכעבה בעיר החג'אזית מכה, בעקבות התגלות המלאך ג'יבריל למוחמד. הבנייה הנוכחית של מסגד אל-אקצא, שנמצאת על הר הבית בירושלים, מתוארכת לתקופת השלטון המוקדמת של בית אומיה בארץ ישראל. היסטוריון האדריכלות קפל ארצ'יבלד קרסוול, בהתייחס לעדותו של הנזיר הגאלי ארקולף במהלך עלייתו לרגל לארץ הקודש בשנים 679–682, מציין את האפשרות כי הח'ליף השני של ח'ליפות ראשידון, עומר בן אל-ח'טאב, הקים את בניין הרועבי האדיבי לבניית ריבוע בעל קיבולת של 3,000 מתפללים אי שם על אל-חרם א-שריף. עם זאת, ארקולף ביקר בישראל בתקופת שלטונו של מועאויה הראשון, וייתכן שהוא הורה על הבנייה ולא עומר.[19] על פי הקוראן והמסורת האסלאמית, מסגד אל-אקצא הוא המקום שממנו יצא מוחמד למסע הלילי, שבמהלכו רכב על בוראק, שלקחה אותו ממכה לאל-אקצא.[20] מוחמד קשר את בוראק לכותל המערבי והתפלל במסגד אל-אקצא. לאחר שסיים את תפילתו, נסע איתו המלאך ג'יבריל (גבריאל) לגן עדן, שם פגש עוד כמה נביאים והוביל אותם בתפילה.[21] המשמעות ההיסטורית של מסגד אל-אקצא באסלאם מודגשת עוד יותר על ידי העובדה שהמוסלמים פנו אל אל-אקצא כשהתפללו, לתקופה של 16 או 17 חודשים לאחר ההג'רה למדינה ב-624. כך הפך אל-אקצא לקיבלה ("הכיוון").[22]

האזור המדויק המכונה "המבורך" בקוראן, בפסוקים כמו סורה 17 (סורת אל-אסראא), פסוק 1, סורה 21 (סורת אל-אנביאא'), פסוק 71 וסורה 34 (סורת סבא), פסוק 17, פורש אחרת על ידי חוקרים שונים. עבדאללה יוסף עלי מדמה אותו לטווח יבשתי רחב הכולל את סוריה ולבנון, במיוחד הערים צור וצידון. א-זוג'אג' מתאר אותו כ"דמשק, ארץ ישראל וקצת מירדן". על פי מועאד' אבן ג'בל האזור הוא "האזור שבין אל עריש לפרת", על פי אבן אל-עבאס "ארץ יריחו".[23] ההתייחסות הכללית היא כאל אזור סוריה (الـشَّـام).[24][25]

הדת הבהאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידי הדת הבהאית רואים בעכו וחיפה קדושות, שכן בהאא אללה, מייסד הדת הבהאית, הוגלה לכלא עכו משנת 1868 ובילה את חייו בסביבתה עד מותו ב-1892. בכתביו הוא קבע שמדרון הר הכרמל יהיה מקומו של מקדש הבאב, אשר הקים יורשו עבד אל-בהאא ב-1909. ראש הדת אחריו, שוגי אפנדי, החל לבנות מבנים אחרים ובית הצדק העולמי המשיך בעבודתו עד שהמרכז הבהאי העולמי הגיע למצבו הנוכחי כמרכזה הרוחני והמנהלי של הדת.[26][27] הגנים הם מקומות פופולריים מאוד לביקור,[28][29] והמקומות הקדושים ביותר לעולים הבהאים לרגל כיום הם מקדש אל-באהג'ה בעכו ומקדש הבאב בחיפה, שהם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו.[30]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארץ הקודש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Palestine | History, People, & Religion | Britannica". www.britannica.com (באנגלית). נבדק ב-2022-10-23.
  2. ^ Harris, David (2005). "Functionalism". Key Concepts in Leisure Studies. SAGE Key Concepts series (reprint ed.). London: SAGE. p. 117. ISBN 9780761970576. נבדק ב-9 במרץ 2019. Tourism frequently deploys metaphors such [as] pilgrimage [...] Religious ceremonies reinforce social bonds between believers in the form of rituals, and in their ecstatic early forms, they produced a worship of the social, using social processes ('collective excitation'). {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Metti, Michael Sebastian (2011-06-01). "Jerusalem - the most powerful brand in history" (PDF). Stockholm University School of Business. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2020-01-26. נבדק ב-1 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Angus, Julie (5 במאי 2014). Olive Odyssey: Searching for the Secrets of the Fruit That Seduced the World. Greystone Books. pp. 127–129. ISBN 978-1-77100-006-2. נבדק ב-8 באוקטובר 2020. The Olive Tree flourishes throughout Judaism, Islam and Christianity as a symbol of peace and prosperity, its oils cherished and its growers respected. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 כתובות קי"א א:ט
  6. ^ 1 2 Gil, Moshe (1997). A history of Palestine, 634–1099. Cambridge University Press. p. 632. ISBN 978-0-521-59984-9.
  7. ^ Magness, Jodi (2017). "Purity Observance among Diaspora Jews in the Roman World" (PDF). Archaeology and Text. Ariel University and Lehigh University. 1: 39–65. doi:10.21461/AT012017.39-66. ISSN 2521-8034. נבדק ב-16 ביולי 2021. {{cite journal}}: (עזרה)
  8. ^ Ziegler, Aharon (2007). Halakhic positions of Rabbi Joseph B. Soloveitchik. Vol. 4. New York: KTAV Publishing House. p. 173. ISBN 9780881259377. נבדק ב-21 באפריל 2011. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ Schweid, Eliezer (1985). The Land of Israel: National Home Or Land of Destiny. Translated by Deborah Greniman. Fairleigh Dickinson Univ. Press, ISBN 0-8386-3234-3, p. 56.
  10. ^ Feintuch, Yossi (1987).
  11. ^ 1 2 "Palestine, holiness of". The Jewish Encyclopedia. 1906. נבדק ב-30 ביולי 2021. {{cite encyclopedia}}: (עזרה)
  12. ^ Herzog, Isaac (1967). The Main Institutions of Jewish Law: The law of obligations. Soncino Press. p. 51.
  13. ^ Zahavi, Yosef (1962). Eretz Israel in rabbinic lore (Midreshei Eretz Israel): an anthology. Tehilla Institute. p. 28. If one buys a house from a non-Jew in Israel, the title deed may be written for him even on the Sabbath. On the Sabbath!? Is that possible? But as Rava explained, he may order a non-Jew to write it, even though instructing a non-Jew to do a work prohibited to Jews on the Sabbath is forbidden by rabbinic ordination, the rabbis waived their decree on account of the settlement of Palestine.
  14. ^ Rabbi Nathan Shapira (1655). Chapter Eleven, Part 1: Footsteps in the Land. Tuv Ha'aretz ["The Goodness of the Land", translation & commentary by David Slavin]. Venice. נבדק ב-30 באוקטובר 2018 – via chabad.org. {{cite book}}: (עזרה)
  15. ^ 1 2 Bünting, Heinrich (1585). "Description of the Holy Land". World Digital Library (בגרמנית).
  16. ^ Myre, Greg (24 במאי 2014). "Popes In The Holy Land: After 2,000 Years, A New Tradition". NPR. נבדק ב-30 במרץ 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ "Israel welcomes visit by Pope John Paul II - March 2000". Israel Ministry of Foreign Affairs. 21 בפברואר 2000. ארכיון מ-30 במרץ 2021. נבדק ב-30 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Catholic Bishops' Conference of England and Wales, Cardinal endorses new guidelines for Holy Land pilgrimages, published 21 July 2022, accessed 20 September 2022
  19. ^ Elad, Amikam. (1995). Medieval Jerusalem and Islamic worship : holy places, ceremonies, pilgrimage. Leiden: E.J. Brill. pp. 29–43. ISBN 90-04-10010-5. OCLC 30399668.
  20. ^ Encyclopedia of Islam and the Muslim world. Martin, Richard C. New York: Macmillan Reference USA. 2004. p. 482. ISBN 0-02-865603-2. OCLC 52178942.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: others (link)
  21. ^ Vuckovic, Brooke Olson. (2005). Heavenly journeys, earthly concerns : the legacy of the miʻraj in the formation of Islam. New York: Routledge. ISBN 0-203-48747-8. OCLC 61428375.
  22. ^ States, nations, and borders : the ethics of making boundaries. Buchanan, Allen E., 1948-, Moore, Margaret (Professor in Political Theory). Cambridge: Cambridge University Press. 2003. ISBN 0-511-06159-5. OCLC 252506070.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: others (link)
  23. ^ Ali (1991), p. 934
  24. ^ Bosworth, C.E. (1997). "Al-Shām". Encyclopaedia of Islam. Vol. 9. p. 261.
  25. ^ Salibi, Kamal S. (2003). A House of Many Mansions: The History of Lebanon Reconsidered. I.B.Tauris. pp. 61–62. ISBN 978-1-86064-912-7. To the Arabs, this same territory, which the Romans considered Arabian, formed part of what they called Bilad al-Sham, which was their own name for Syria.
  26. ^ Gatrella, Jay D.; Noga Collins-Kreinerb (בספטמבר 2006). "Negotiated space: Tourists, pilgrims, and the Baháʼí terraced gardens in Haifa". Geoforum. 37 (5): 765–778. doi:10.1016/j.geoforum.2006.01.002. ISSN 0016-7185. {{cite journal}}: (עזרה)
  27. ^ Smith, Peter (2000). "Arc-buildings of; Baháʼí World Centre". A concise encyclopedia of the Baháʼí Faith. Oxford: Oneworld Publications. pp. 45–46, 71–72. ISBN 978-1-85168-184-6.
  28. ^ Leichman, Abigail Klein (7 בספטמבר 2011). "Israel's top 10 public gardens". Israel21c.org. נבדק ב-30 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Dargis, Manohla (8 באוגוסט 2013). "The Cultivation of Belief - 'The Gardener,' Mohsen Makhmalbaf's Inquiry into Religion". The New York Times. נבדק ב-30 במרץ 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ UNESCO World Heritage Centre (2008-07-08). "Three new sites inscribed on UNESCO's World Heritage List". נבדק ב-2008-07-08.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ארץ_הקודש&oldid=38355989"