אדריכלות בירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: רשימתיות, חוסר במידע ובכתיבה אנציקלופדית.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: רשימתיות, חוסר במידע ובכתיבה אנציקלופדית.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אדריכלות בירושלים
סגנונות אדריכלות שונים במרכז העיר בירושלים
סגנונות אדריכלות שונים במרכז העיר בירושלים
סגנונות אדריכלות שונים במרכז העיר בירושלים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע כללי
תוכנית קנדל לירושלים 1944
אזור גאוגרפי ירושלים
קואורדינטות 31°46′58″N 35°13′10″E / 31.78278°N 35.21944°E / 31.78278; 35.21944
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
משכן הכנסת, אדריכל יוסף קלארווין
בניין מועצת העירייה ההיסטורי, בדרום קריית עיריית ירושלים
בניין מועצת העירייה החדש, בצפון קריית העירייה
הכניסה למרכז לתולדות השואה, 2006

בירושלים קיימים מאות רבות של מבנים בעלי חשיבות אדריכלית אשר נבנו בתקופות שונות, תחת שלטונות שונים ומתוך תפיסות דתיות, פוליטיות וסגנוניות שונות ומגוונות. ערך זה מרכז את מקצתם על פי תקופת בנייתם, ועל פי האזור בעיר בו נבנו.

תקופת בית ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיר מסד תומך לחומות בעיר דוד מתקופת בית ראשון

מתקופת בית ראשון נותרו שרידים מועטים ביותר של בניינים בעלי חשיבות ארכיטקטונית. שטח העיר היה בתקופה זו קטן ביותר (שטחה של עיר דוד מהווה למעשה את הכפר סילואן של ימינו) - אזור זה נבנה מחדש על ידי המלך הורדוס. בתקופת חזקיהו הורחבה העיר עד להר ציון ושכנה למעשה על חלק מהאזור המהווה היום את הרובע היהודי. מספר שרידים מתקופה זו נשמרו.

תקופת הבית השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר זכריה, קבר בני חזיר ויד אבשלום - תמונה משנת 1914

תקופת הבית השני (516 לפני הספירה - 70 לספירה) מאופיינת במספר רב של תקופות משנה - תקופת שיבת ציון, התקופה ההלניסטית-(תקופת החשמונאים), ותקופת הרומאים-(תקופת הורדוס).השפעות ארכיטקטוניות רבות השפיעו על הבנייה בירושלים כתוצאה ממפגשי התרבויות השונות עם העיר. הבנייה בירושלים הושפעה בעיקר מהבנייה ההלניסטית, על אף התנגדות מצד חוגים שמרנים יהודים. ההשפעה הרומית על הבנייה בעיר החלה עוד בתקופת שלטונו של הורדוס, לאחר חורבן בית המקדש התגברה השפעה זו עם בניית איליה קפיטולינה . בתקופת הורדוס עברה העיר תנופת בנייה ניכרת והפכה לאחת הערים המפורסמות בעולם העתיק, והיפה בערי המזרח הקדום (לדברי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן). המבנה העיקרי בירושלים בתקופה זו היה בית המקדש השני ממנו נותר הכותל המערבי, הכותל הדרומי ומספר שרידים נוספים כגון קשת רובינסון, קשת וילסון ושרידי מצודת אנטוניה. מתקופת הבית השני נותרו בעיקר שרידי קברים וכן מספר שרידי בניינים באזור הרובע היהודי.

הרובע היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם של בית המקדש השני (בניין הורדוס). צולם במלון הולילנד שבירושלים. הדגם הועבר למוזיאון ישראל.

הר הזיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערב העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הרומית ביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית סנטה אנה

לאחר חורבן בית המקדש השני והריסתה של העיר ירושלים, נבנתה העיר מחדש בסגנון רומאי. הפיכת האימפריה הרומית למדינה נוצרית בתקופת הקיסר קונסטנטינוס הובילה לתנופה של בניית כנסיות בעיר בסגנון הביזנטי.

העיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר הזיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיפת השלשלת מול כיפת הסלע

לאחר כיבוש העיר בשנת 638 על ידי החליף עומר אבן אל חטב שוקמה העיר העתיקה מהריסות מלחמת הכיבוש. מבנים רבים נבנו במתחם הר הבית, ובאזור העופל נבנו ארמונות של שושלת השלטון.

הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית הקבר הקדוש עברה בנייה נרחבת בתקופה הצלבנית.

בעקבות מסעי הצלב כבשו הצלבנים את ירושלים והפכו אותה לבירת ממלכתם - ממלכת ירושלים הצלבנית. לאחר שנגרם נזק רב לעיר בתקופת הכיבוש הצלבני (מרבית העיר נשרפה וכל אוכלוסיית העיר היהודית והמוסלמית הוצאה להורג) החלו השליטים הצלבנים בשיקום העיר. כנסיות רבות נבנו בסגנון אירופי של ימי הביניים, שהגדולה בהן הייתה כנסיית הקבר, ומסגדים רבים הפכו לכנסיות. בתקופה זו נאסרה על היהודים הכניסה לעיר.

העיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבעת רם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר הזיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הממלוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמרון הכניסה למדרסת תנכזיה ("המחכמה")
דוכן הקיץ על הר הבית

לאחר כיבוש ממלכת ירושלים הצלבנית על ידי סלאח א-דין שוקמו המסגדים שהפכו לכנסיות על הר הבית. הממלוכים התירו ליהודים לשוב לעיר ולבנות בה בתי כנסת, וכן החלו בעבודות בנייה נרחבות באזור הר הבית - ובהם מדרסות, שווקים ואכסניות לעולי רגל. מבנים בסגנון בנייה ממלוכי נותרו עד ימינו בעיר העתיקה.

הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת סולימאן המפואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומת העיר ומגדל דוד

ב 1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית ותחת שלטונו של סולימאן המפואר חלה בה תנופת בנייה. בין השאר, נבנו סביב העיר העתיקה חומות ירושלים כפי שהן מוכרות לנו כיום.

העיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה תחנת הרכבת - צילום משנת 1914

במחצית השנייה של המאה ה-19, התרחבה העיר אל מחוץ לחומות העתיקה - בעיקר לאורך הדרך המובילה משער יפו לעיר יפו (היא רחוב יפו של ימינו). לאורך הדרך - שהפכה לדרך הגישה העיקרית לעיר ירושלים - נבנו חנויות ושכונות מגורים. בתקופה זו חל גם שינוי באופן ההתיישבות היהודי בעיר. בעקבות ההגנה שנתנו המעצמות האירופאיות ליהודים שבאו מארצות אלה החלה להגיע אוכלוסייה חילונית ומשכילה לעיר - ואוכלוסייה זו העדיפה להתגורר מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשכונות שנבנו בסגנון אירופאי. בסוף המאה ה-19 עברה ירושלים תנופת בנייה ופיתוח אשר התרחשה ברובה בין חומות העיר העתיקה ומיעוטה מחוץ לחומות. סגנון הבנייה, שמומנה על ידי קהילות אירופיות, שיקף את סגנונות הבנייה בארצות מוצאם של המממנים - אף שהבנייה הייתה תמיד בנייה באבן.

חדירת המעצמות האירופאיות לארץ ישראל מתוך כוונה להגביר את השפעתן בעיר הקודש, הביאה לתנופת בנייה אף מחוץ לחומות, בעיקר באזור רחוב הנביאים, מגרש הרוסים והאזור המהווה כיום את מזרח העיר החדשה והר הזיתים. בתי חולים וקונסוליות רבות נבנו לאורך רחוב הנביאים על ידי המעצמות האירופיות. הצרפתים בנו את המתחם הצרפתי בין העיר העתיקה לבין מגרש הרוסים.

מסילת הברזל בין יפו לירושלים שנחנכה בתקופה זו (בשנת 1892) הגבירה את ההשפעה המערבית ואת הבנייה האירופית. בתקופה זו נבנתה המושבה הגרמנית בירושלים על הבתים הרבים שבה שנבנו בסגנון הטמפלרים.

הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור דרך בית לחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור רחוב הנביאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית תבור

אזור שוק מחנה יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתחם הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר סן ונסן דה פול

אזור שכונת הבוכרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור המושבה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית אימברגר

בנייני הקהילה:

בתים פרטיים:

בניין האוריינט האוס

הר הזיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרח ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון רוקפלר - מבנה אופייני לבנייה המנדטורית בעיר.

עם תחילת השלטון הבריטי, בדצמבר 1917, החלה תנופת בנייה גדולה בעיר - בעיקר בשל השינוי בסטטוס שלה. בתקופה העות'מאנית הייתה ירושלים עיר מחוז קטנה. עם תחילת המנדט הפכה, לראשונה מאז קיומה של ממלכת ירושלים הצלבנית, לבירת ארץ ישראל. מושל העיר בשנים 1918 - 1926 החל בתוכניות בנייה נרחבות שכללו החלפת התשתית ומערכת הדרכים. בתקופתו נחקק חוק העזר העירוני, הקיים עד ימינו, הכופה על בנייה באבן ירושלמית בעיר, ומעניק לעיר את צביונה גם בימים אלה. בתקופת המנדט החלו להיבנות שכונות גנים - שכונות וילות בהן כל משפחה גרה בבית צמוד קרקע ומוקף גינה. שכונות אלה היוו שינוי משמעותי מסגנון הבנייה הקודם שהיה בעיר.

מספר שכונות יהודיות נבנו בדרומה של העיר על מנת להגביר את ההתיישבות היהודית באזור זה (מקור חיים, תלפיות, רמת רחל).

אזור רחוב הנביאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור גן העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלון המלך דוד
חזית מלון פאלאס כפי שנראתה עד 2008

שכונת רחביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת קטמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמק רפאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרח ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר הצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת העיר המחולקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכל הספר

במלחמת העצמאות השקיעה המדינה היהודית את עיקר משאביה וכוחה בהגנה על העיר ירושלים - כעשרה אחוזים מהנופלים במלחמת העצמאות נפלו בהגנה על העיר, בניסיונות הנפל להגן על הרובע היהודי ובניסיונות הנפל הרבים לכבוש את לטרון. במהלך המלחמה היה המאבק על השליטה בעיר מאבק מבית לבית, ושטחים רבים נהרסו במהלך הקרבות או אחריהם (לדוגמה: שריפתו של הרובע היהודי על ידי הלגיון הירדני ב- 28 במאי 1948).

בסיום הקרבות ולאחר החתימה על הסכם שביתת הנשק נותרה העיר חצויה, כאשר קו הפסקת אש ושטח הפקר חוצה אותה. בניינים רבים איבדו את שימושם - מבני האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה על הר הצופים נותרו במובלעת ישראלית בלא אפשרות גישה אליהם, שכונות שהיוו מרכז עסקים ראשי ומרכזי קניות במרכזה של העיר מצאו את עצמם באזור ספר - ובית העירייה של ירושלים שהיה במרכז העיר שכן על קו הגבול (שעבר למעשה בצמוד לקיר הבניין).

לאחר מלחמת העצמאות השקיעה ממשלת ישראל משאבים רבים בבניית שכונות חדשות במערבה של העיר, אולם שכונות אלה נבנו בחופזה ובלא מחשבה ארכיטקטונית רבה. החלטת הממשלה בחודש דצמבר, 1949 להעביר את כל מוסדות השלטון לירושלים הייתה נקודת מפנה בפיתוח העיר. הוחלט למקם את כל מוסדות השלטון באתר אחד - גבעת רם הצופה לעמק המצלבה - ולבנות קריית שלטון מודרנית (הכנסת, בנק ישראל ומשרדי הממשלה), קריית השכלה חדשה (קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם) וכן קריית תרבות (מוזיאון ישראל). בניית קרייה זו נמשכת עד ימינו.

גבעת רם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין ליידי דייוויס המשמש את בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית)

הר הזיכרון והר הרצל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שערי הכניסה לאוהל יזכור

מזרח העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר הזיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת העיר המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדלי וולפסון במבט מגן סאקר
מלון קראון פלזה שבכניסה לירושלים הוא גורד השחקים הגבוה ביותר בעיר
בניין אופייני בשכונת רמות פולין שתכנן האדריכל צבי הקר

האיחוד המוניציפלי של מזרח ומערב ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים הביא לתנופת בנייה ופיתוח בעיר. ירושלים הפכה לכרך מודרני - וסגנונות הבנייה הושפעו משאיפתם של מתכנני העיר וגורמים ממשלתיים להפוך את העיר למטרופולין בעל אופי מערבי. חפירות ארכאולוגית שבוצעו בעיר הביאו לבניית גנים ארכאולוגיים רבים, והרובע היהודי ההרוס שוקם תוך ניסיון לשמור על צביונו האדריכלי.

הכניסה לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור גן העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבעת רם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו תור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר הצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרח ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות מתאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים

  • דוד גוגנהיים, אדריכלות בירושלים - אדריכלות קפואה?, פרספקטיבה 22, 2004, עמ' 22-18.
  • דוד גוגנהיים, אדריכלות הבאוהאוז בירושלים, אדריכלות ישראלית 11, 1991, עמ' 48-46.
  • דוד קרויאנקר, צורות הבנייה של שכונות ובתי מגורים בירושלים מאמצע המאה ה-19 ועד היום, אריאל 18 (120-119), 1996, עמ' 64-51.
  • דוד קרויאנקר, אוריינטלי יותר מהמזרח: גלגוליה של שפת הציטוטים הירושלמית, זמנים 96, סתיו 2006, עמ' 37-28 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • יוסף שביד, התפתחותה האורבנית והאדריכלית של ירושלים בשנים 1967-1948, בתוך: אבי בראלי (עורך), ירושלים החצויה 1967-1948: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1994, עמ' 132-115.
  • אלונה ניצן-שיפטן, להלאים ולהעלים – תפיסת המקום בירושלים, אלפיים 30, 2006, עמ' 170-134.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביקורת: אלי שילר, למפעלו של דוד קרויאנקר בתעוד הארכיטקטורה של ירושלים, אריאל 14 (92-91), 1993, עמ' 222-220; באתר משרד החינוך.
  2. ^ מירון בנבנשתי, ובליבה חומה, כותרת ראשית, 5 ביוני 1985, עמ' 35-34; זיוה שטרנהל, מחוץ לחומות: מזרח ומערב, הארץ, 28 ביוני 1985; יעקב סימן טוב, הבוגנוויליה גדלה בצד שמאל, על המשמר, 12 ביולי 1985, עמ' 16.
  3. ^ ביקורת: מיכאל ששר, [ביקורת], מורשת דרך 19, 1987, עמ' 32-30.
  4. ^ אבי כצמן, [ביקורת], הארץ, מוסף ספרותי, 10 במרץ 1989, עמ' 33-32; מיכאל ששר, חיים ואבנים בירושלים, מורשת דרך 27, 1989, עמ' 53-52; זיוה שטרנהל, תיעוד בטרם הרס, עתון 77 114, 1989, עמ' 12.
  5. ^ רן שחורי, 'סיפור בנייתה של ירושלים, לטוב ולרע', הארץ, 1 באפריל 1991, עמ' ב7; רחל דנה פרוכטר, ביקורת בונה, דבר, 10 במאי 1991, עמ' 8-6; אלישע אפרת, ברוטליסטים, אוריינטליסטים, הארץ, 10 במאי 1991, עמ' ב9; דן יהב, מודרניזם או חקיינות?, על המשמר, 10 במאי 1991, עמ' 21; ביקורת: מיכאל ששר, אבנים מדברות בירושלים, מורשת דרך 38, 1991, עמ' 42.
  6. ^ יעקב סגל, אבנים עם לב, הצופה, 21 במאי 1993, עמ' 6.
  7. ^ מיכאל ששר, שפת פתחים בירושלים, מורשת דרך 19, 1987, עמ' 33-32.