תענית צדיקים

תענית צדיקים הן כינוי לתעניות שנהגו לצום יחידים בעם ישראל בימים מסוימים בעקבות אסונות שאירעו במשך הדורות.

ימי צום אלו נזכרים לראשונה במגילת תענית בתרא, והובאו בספרי הלכה רבים, ביניהם הטור והשולחן ערוך.

במשך הדורות נוספו תעניות נוספות בעקבות גזירות ואסונות שאירעו בעם ישראל.

מקור

ערך מורחב – מגילת תענית

כאמור מקורם של ימי צום אלו, הוא במגילת תענית בתרא. רשימה זו נתחברה ככל הנראה במאה החמישית והשישית, והמקור הראשון המוכר לנו שמצטט אותה הוא בעל הלכות גדולות.

הרשימה הועתקה בכתבי יד שונים, וביניהם במרבית כתבי היד של מגילת תענית - בסוף המגילה, ולכן מכונה מגילת תענית בתרא או מגילת תענית פרק אחרון, אולם היא אינה חלק ממגילת תענית, וחלק מהמועדים שבה אף סותרים את מגלת תענית.

גדר הצום

כאמור, תעניות אלו הן אינן תעניות חובה, אך רבים נוהגים להתענות בימים אלה. תעניות אלו נחשבות לתענית יחיד והן מכונות בשם "תעניות צדיקים".

בספר מנורת המאור כתב שמקצת חסידים מתענים בו, ורבי מנחם בן זרח בספרו צידה לדרך כתב שבעלי נפש מתענים בו.

לעומתם, רבי יעקב חזן מלונדון כתב שרשימת התעניות בוטלה לגמרי, ובספר התדיר כתב שלא גוזרים גזירה שהציבור לא מסוגל לעמוד בה ועל כן לא צריך לצום. גם בספר האשכול מתייחס לרשימה זו בביטול, מפני שלא זהות מחברה.

גם רבי יוסף קארו בספרו בית יוסף העיר על ימי צום אלו:

לא ראיתי מעולם ולא שמעתי מי שנהג להתענות בהם. ובאמת שיש לתמוה על מי שתיקנם, היאך תיקן קצתם להתענות בראש חודש

— בית יוסף אורח חיים, תקפ

אמנם בשולחן ערוך פסק שראוי להתענות בימים אלו, ובעקבותיו כתבו כך פוסקים רבים, אך רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין כתב שלא גוזרים תעניות לאחר חתימת התלמוד.

לעניין תענית בראש חודש, כאמור בבית יוסף העיר על כך האיך תיקנו להתענות בראשי חודשים, אך בשולחן ערוך כתב על אף שחלקן יוצא בראש חודש יש מי שכתב להתענות בהן. רבי משה איסרליש בהגהתו לשולחן ערוך שעדיף שבתענית שנופלת בראש חודש שלא ישלים את התענית עד הלילה, אלא יאכל מבעוד יום. במשנה ברורה כתב שהטעם לכך הוא על פי ספר תניא שכתב שאין לצום בראש חודש.

הנוסח המקורי

כאמור ימי צום אלו נזכרים במגילת תענית בתרא, בכולם מוזכרת הצרה שארעה באותו התאריך שבעקבותיה תיקנו את הצום, מלבד ביום ט' בטבת:

הנוסח המופיע במגילת תענית בתרא

ואלו הימים שמתענין בהם מן התורה וכל המתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב. ניסן באחד בניסן מתו בניו של אהרן. בעשרה בו מתה מרים הנביאה ונסתם הבאר. בעשרים וששה בו מת יהושע בן נון. אייר בעשרה באייר מת עלי הכהן ושני בניו ונשבה ארון הברית. בעשרים ותשעה בו מת שמואל הנביא וספדו לו כל ישראל. סיון בעשרים ושלשה בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט. בעשרים וחמשה בו נהרג רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע ורבי חנינא סגן הכהנים. בעשרים ושבעה בו נשרף רבי חנינא בן תרדיון וספר תורה עמו. תמוז בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד ושרף אפוסטמוס את התורה והועמד צלם בהיכל. אב באחד באב מת אהרן הכהן הגדול. בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבהמ"ק בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. בשמונה עשרה בו כבה נר מערבי בימי אחז. אלול בשבעה באלול מתו מוציאי דבת הארץ רעה במגפה. תשרי בשלשה בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם בן שפן והיהודים אשר היו עמו במצפה. בחמשה בו מתו עשרים אנשים מישראל ונחבש רבי עקיבא בן יוסף בבית האסורין ומת. בשבעה בו נגזר על אבותינו חרב ורעב. בעשרה בו נתכפר על מעשה העגל. חשון בשישה במרחשון עיוורו את עיני צדקיהו מלך יהודה ושחטו בניו לעיניו. כסלו בשבעה בכסליו שרף יהויקים את המגילה שכתב ברוך בן נריה מפי ירמיה. טבת בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחשך בא לעולם שלשה ימים. בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה. בעשרה בו סמך מלך בבל את ידו על ירושלם להחריבה. שבט בשמונה בשבט מתו הצדיקים שהיו בימי יהושע בן נון. בעשרים ושלשה בו נתקבצו כל ישראל [ו]על שבט בנימין על פלגש בגבעה ועל צלם מיכה. אדר בשבעה באדר מת משה רבינו. בתשעה בו גזרו תענית שנחלקו בית שמאי ובית הלל. אלו ימי התענית שקבלו עליהם מן התורה

ימי התעניות עם ביאור

כאמור, בחלק מימי התעניות נזכרת אף הסיבה לצום, ובקצתן שלא נזכרה הסיבה, כתבו האחרונים סיבות שונות לכך:

תאריך	סיבה	ערך מורחב
א' בניסן	מתו שני בני אהרון, נדב ואביהוא, כאשר הקריבו ביום חנוכת המזבח, אש זרה על המזבח, ולא המתינו שתרד אש מהשמים.	נדב ואביהוא
י' בניסן	נפטרה מרים הנביאה, אחות משה ואהרן. בזכות מרים זכו בני ישראל לבאר שצלווה אותם כל שהותם במדבר. לאחר מיתת מרים נסתלקה הבאר.
	נפטר יהושע בן נון, תלמידו של משה רבינו. לאחר פטירת משה, המשיך יהושע להנהיג את העם. והוא זה שהכניסם לארץ ישראל. הצום מצוין לראשונה במקורות המאוחרים בספר הלכות גדולות בכ"ו באייר בתור התאריך בו נפטר יהושע. גם בסידור רש"י ובמחזור ויטרי הוא מוזכר באותו תאריך. בספרי המנהגים האשכנזיים הכלבו והארחות חיים מופיע הצום בתאריך כ"ח באייר, ומופיעה שיטה לפיה הצום מצוין בכ"ט באייר. להלכה פוסקים הטור והשולחן ערוך את התאריך כ"ו בניסן, ובספר אליה רבה הוא נושא ונותן בנושא ומכריע לצום ביום כ"ו, בעקבות גרסתו במגילת תענית בתרא בה מצוין התאריך הזה, וכן מקובלת הפסיקה בין האחרונים. במגילת תענית בתרא שבידינו הצום לא מוזכר.	צום יהושע
י' באייר	מת עלי הכהן ושני בניו וארון הברית נשבה על ידי פלשתים. על פי הכתוב במגילת תענית בתרא, יום פטירת עלי הכהן היה בי' באייר ב'תתע"א. אבל, מסמך מהגניזה הקהירית מעיד שהיישוב הקדום בארץ ישראל נהג לציין את יום פטירת עלי הכהן בכ"ד בסיוון.
כ"ט באייר	נפטר שמואל הנביא.
כ"ג בסיוון	נפסקה הבאת הביכורים לירושלים בימי ירבעם בן נבט.
כ"ה בסיוון	נהרגו רבן שמעון בן גמליאל הזקן, רבי ישמעאל ורבי חנינא סגן הכהנים (מעשרת הרוגי מלכות).	עשרת הרוגי מלכות
כ"ז בסיוון	נשרף רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, יחד עם ספר תורה.
א' באב	יום פטירת אהרן הכהן.
ט' באב	ביום זה נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ בעקבות חטא המרגלים, וכן חרבו שתי בתי המקדש, נלכדה ביתר, ונחרשה העיר ירושלים.
י"ח באב	כבה הנר המערבי בימי המלך אחז.	הנר המערבי
י"ז באלול	מתו עשרת המרגלים, מתוך שנים עשר המרגלים שנשלחו לרגל את הארץ על ידי משה.	חטא המרגלים
ג' בתשרי	נהרג גדליה בן אחיקם בן שפן, יחד עם יהודים נוספים.	צום גדליה
ה' בתשרי	נהרגו עשרים יהודים, וכן נתפס רבי עקיבא שלמד תורה על אף הגזירות שאסרו זאת, ומת.
ז' בתשרי	נגזרה גזירה על אבותינו שימותו ברעב בחרב ובדבר בשל מעשה העגל.	חטא העגל
י' בתשרי	נתכפר לבני ישראל על חטא העגל.
ז' בחשוון	עוורו את המלך צדקיהו והמיתו את בניו.
כ"ח בכסלו	שרף המלך יהויקים את המגילה שכתב ברוך בן נריה בשם ירמיהו.
ח' בטבת	על פי בקשת המלך ינאי, תרגמו חכמי ישראל את התורה ליונית, למה שמוכר היום בשם תרגום השבעים.	תרגום התורה ליוונית
ט' בטבת	במקור לא נזכר טעם התענית. יש שכתבו שהוא מפני שהוא שנפטר בו עזרא הסופר ויש אומרים שנפטר בו נחמיה בן חכליה.
ה' בשבט	מתו שבעים הזקנים שהיו בימי יהושע בן נון.
כ"ג בשבט	המלחמה בין שבטי ישראל לשבט בנימין בעקבות מקרה 'פילגש בגבעה'.	פילגש בגבעה
ז' באדר	יום לידת ופטירת משה רבינו.
ט' באדר	פרצה המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי.	בית הלל ובית שמאי

זמני הצומות

בחלק מתאריכי הצומות נפלו מחלוקות בין המקורות השונים. בספר שני לוחות הברית כתב ”התעניות הללו נמצאים בשלשה ספרים בטור ובכל בו ובה"ג, ויש נוסחאות חלוקות והמנהג לילך אחר רוב הנוסחאות”. במגן אברהם כתב שעדיף לנהוג כפי שמופיע במגילת תענית בתרא, מאחר שהוא המקור לכל הנוסחאות.

צום י"ז באלול

אחד מימי הצום שנזכרו במגילה הוא י"ז באלול, שנתקן בעקבות מותם של 'מוציאי דיבת הארץ רעה'. בתשובות הרא"ש מביא ששאלו שאם הכוונה לשנים עשר המרגלים, הדבר אינו מסתדר אם הכתוב בתורה. ואכן, הרא"ש כותב שהדברים תמוהים, ואולי הכוונה למוציאי דיבה אחרים, ולא למרגלים בימי משה.

הבית יוסף כותב ליישב, שאפשר שהמרגלים החלו להיענש מיד, וחליים נמשך עד שמתו בז' אלול.

תמיהה נוספת מעלה הבית יוסף, מדוע יש לצום על מות המרגלים, כיון שהיו אנשים רשעים. וכתב שמסתבר שעשו תשובה על חטאם, ומאחר ולא זכו שתתקבל תשובתם, יש לנו לצום.

לדעת רבי יואל איסרליש, בספרו 'בית חדש', הצום אינו על עצם מות המרגלים, אלא על הצרה שאירעה מחמתם: ”האמת הוא דלפי שכל ישראל נענשו על ידם לפי ששמעו לקולם ונגזרה עליהם גזירה וצרה גדולה שימותו במדבר ועל כן מדרך התשובה קבלו עליהן להתענות ביום זה לדורות כדי שישימו ללבם העון הגדול ששמעו לקול הרשעים ולא יחזרו עוד לעשות כמעשה רשעים”.

צום תשעה בטבת

ערך מורחב – צום תשעה בטבת

כאמור, בכל הימים מפורט האירוע שמחמתו תיקנו את הצום, מלבד ביום ט' בטבת שבו נאמר ”לא כתבו רבותינו על מה”. השולחן ערוך אף הוא העיר בעקבות כך: ”לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו”. הרב דוד הלוי סגל מחבר פירוש הט"ז מעיר על כך שהדבר תמוה, שהרי בסליחות לעשרה בטבת נזכר שבתשעה בטבת מת עזרא הסופר, ואם כן התענית נתקנה על מיתתו. ואכן כך מובא בסליחה 'אזכרה מצוק' לעשרה בטבת שחוברה על ידי רבי יוסף טוב עלם:

זֹעַמְתִּי בְּתִשְׁעָה בּוֹ בִּכְלִמָּה וָחֵפֶר / חָשַׂךְ מֵעָלַי מְעִיל הוֹד וָצֶפֶר / טָרֹף טֹרַף בּוֹ הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר / הוּא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר.

יש שהעירו שבסליחות הנוהגות אצל בני ספרד מופיע שעזרא הסופר מת בעשרה בטבת ולא בתשעה בו, ולכך הושולחן ערוך לא הזכיר טעם זה:

יוֹם בּוֹ סֻמְּכוּ עַל אַרְמוֹן, נַחֲלַת צְבִי וָשֶׁפֶר / וּבוֹ הוּחַל הַנֶּגֶף בְּמַכְפִּישֵׁי בָאֵפֶר / וְגַם בּוֹ נֶאֱסַף, עֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסּוֹפֵר.

בספר כלבו מובא טעם נוסף לתענית זו, לפיה ביום זה מת נחמיה בן חכליה הנביא.

לדעתו של אברהם אבן-דאוד יום תענית זה נקבע ברוח הקודש, ללא סיבה נראית לעין, אך כעבור החל ביום זה פרעות יהודי גרנדה, ואז נודע למפרע על מה תיקנו תענית ביום זה:

ואבלו היה הולך בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. ומימי רבותינו ז"ל הקדמונים שכתבו מגילת תענית וגזרו תענית בתשעה בטבת ולא ידעו על מה הוא, ומכאן ידענו שכוונו ברוח הקודש ליום זה

בספרות האחרונים, העלו השערות נוספות לקביעת יום זה בתענית:

• על מיתת ישו - יש שכתבו תאריך צליבת ישו, 25 בדצבמבר, יוצא בתאריך העברי ט בטבת. אחרים דחו את ההצעה מאחר שבאותה העת קידשו את החודש על פי הראיה כך שלא ניתן לחשב מהו התאריך העברי שהיה באותו זמן.
• על מיתת שמעון בר יונה (פטרוס) - יש הרואים במותו סיבה לקביעת צום תשעה בטבת. במדרשים שונים, מתואר שמעון בר יונה, כשליח של חז"ל שיעודו לנתק את הנצרות מהיהדות. לפי אותם מדרשים, בראשית הנצרות ראו חז"ל צורך לנתק את היהדות מהנצרות ולשם כך גייסו את שמעון בר יונה. חכמי אותו דור לקחו אותו לבית המקדש ושם נשבעו לו שהם מקבלים עליהם את כל העוונות שהוא יעשה. לפי אותה מסורת, שמעון כיפא קיבל את השליחות ועמד בה בהצלחה: הוא הרחיק את הנצרות מן היהדות (למשל, העביר את יום המנוחה מיום שבת ליום ראשון), והציל יהודים מאלימות בקובעו שכאשר נוצרי מוכה על ידי יהודי - עליו להפנות את הלחי השנייה.

קישורים חיצוניים

• ישראל שפירא, ‏תענית הצדיקים: מדוע צמים בט' בטבת?, באתר כיכר השבת, 17 באוקטובר 2021
• כל הצרות שבעולם - צריך עיון, באתר צריך עיון, ‏1 בנובמבר 2018
• מעיין כפיר, כ' סיון – התענית שהשתכחה, באתר Hidabroot, ‏במאי 2015