תחושת זכאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המושגים תחושת זכאות, או "תחושת המגיע לי" בתפיסה של האדם את העולם, הם מבנים מרכזיים בתאוריות הפסיכולוגיות של הצדק החברתי. על פי תיאוריות אלו, רוב האנשים בעולם מרגישים מרומים כאשר הם אינם מקבלים את התוצאות המתאימות שהם מרגישים שהיו זכאים לקבל. לפי לרנר (1987), תחושת הזכאות נובעת ממקום של קוגניציה יחד עם שיקולים רגשיים ומוטיבציוניים בנוגע ליחסים שבין האדם לתוצאות שאותם הוא מקבל מהסביבה.[1][2]

המרכיב הקוגניטיבי של תחושת הזכאות, או "תחושת המגיע לי", היא אמירה שלעיתים קרובות מתבטאת ללא מילים, שלאדם, או לפחות לאדם מסוים, מגיעות תוצאות מכוח מי שהוא או מה שהוא עשה. לכן, אם אדם ממלא אחר תנאים מסוימים מוקדמים, הוא ירגיש זכאי לתוצאות מסוימות; כמו למשל: "מגיע לי לקבל שירות כי אני לקוח". בעקבות תחושה זו עלול להיווצר אצל האדם רגשות והשלכות התנהגותיות ולכן האדם עלול להיות עצוב או מתוסכל במידה והוא לא יקבל את מה שמגיע לו.[1] כמו כן, לעיתים בעקבות כך אנשים מסוימים יכולים לחוות רגשות קשים כגון כעס, בוז, שעלולים להניע אותם לפעולת נקמה למען השבת תחושת הזכאות.[3] ברמתה הקיצונית, תחושה זו אינה מתייחסת בדרך כלל למה שהאדם מרגיש שהוא זכאי אליו כחוק ובצדק, כמו למשל: "אני זכאי לקבל ביטחון כי אני אזרח...", אלא מתייחסת לחוויה שהאדם חווה שבה הוא ראוי ליותר מהאחרים כתוצאה מחוזה חברתי שבו הוא יצר לעצמו סדר עדיפויות הממקם את עצמו מעל לאחרים, למשל: "מגיע לי להיות ראשון בתור כי דברים צריכים לקרות לפי הדרך שלי".[4]

מוזס והרושובסקי (1990), הציעו שלושה סוגים עיקריים של תחושת זכאות: מנופחת, מוגבלת ורגילה. תחושת הזכאות המנופחת בה האדם מחפש לעצמו בלבד פריוולגיות מיוחדות, אולי כדי לפצות על סבל שחווה בילדותו בעקבות או בעקבות פגיעה נרקיסיסטית. תחושת הזכאות המוגבלת הנובעת מחוסר יכולת לצפות לזכויות הבסיסיות שמהן נהנים הסובבים. תחושת זכאות נורמלית או בריאה כוללת ציפייה להיענות מאחרים (למשל: בני זוג, משפחה), ותחושת זכות של האדם לרגשותיו שלו, אשר מהווים מרכיבים חיוביים בהערכה העצמית.[5]

מדידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי קמפבל ואח', זכאות מוגדרת כ"אמונה כללית" מכיוון שניתן להניח שהיא עקבית לאורך זמן ובהקשרים שונים.[4] ניתן אפילו לתאר זאת כהבדל בין-אישי יציב. בשנת 2004 קמפבל ואח' ערכו סדרה של תשעה מחקרים כדי לפתח את סולם הזכאות הפסיכולוגית (Psychological Entitlement Scale) על מנת למדוד את תחושת הזכאות, ללא תלות בסולמות המודדים נרקיסיזם (למשל, סולם NPI). בתשעת המחקרים הללו הצליחו החוקרים להוכיח כי סולם ה-PES הוא הומוגני ומראה מהימנות פנימית טובה, וכמו גם תוקף על ידי הצגה של קשרים חיוביים בינו לבין מספר נטיות אישיות כגון דומיננטיות, עוינות, ספקנות, נוירוטיות, תאוות בצע, תוקפנות, ולקיחת קרדיט מוגזם על דברים ששייכים לאחרים.[4] הסולם הוא כלי לדיווח עצמי והנבדקים מתבקשים לדרג את הפריטים על סולם של 7 נקודות מ-1 שהוא "לא מסכים בכלל", ל-7 שהוא "מסכים מאוד".

9 הפריטים בסולם הם:

  1. אני באמת חושב שמגיע לי יותר מאחרים
  2. אני חושב/ת שדברים טובים צריכים לקרות לי
  3. לו הייתי על הטיטניק היה מגיע לי לעלות על ספינת ההצלה הראשונה
  4. אני דורש/ת את הכי טוב כי אני שווה את זה
  5. לא מגיע לי יחס מיוחד
  6. מגיעים לי יותר דברים בחיים
  7. לאנשים כמוני מגיעות הנחות נוספות מדי פעם בפעם
  8. דברים צריכים לקרות לפי הדרך שלי
  9. אני מרגיש/ה שמגיע לי יותר מהכל

אנשים בעלי זכאות גבוהה נוטים יותר להסכים עם הצהרות אלו ודומות להן מאשר אלה הנמוכים בזכאות.[4]

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים הסיבה שהאדם יחוש בתחושת הזכאות נובעת מתוך העבר שלו, למשל במידה ועברו של האדם כולל פגיעה, הגורמת לו לחפש ביתר שאת את התיקון לפגיעה ומתוך כך ירגיש שמגיע לו יותר מאחרים.[4] כמו כן, במחקרים רבים נמצא קשר בין דירוג גבוה בתחושה זו לבין תאוות בצע, חוסר אמפתיה, אנוכיות, וחוסר כבוד.[4]

סיבות נוספות עשויות להיות נורמות סביבתיות לגבי צדק, או לגבי חלוקת המשאבים, וחלק מגורמים הנובעים מהבדלים בין-אישיים.[6] למשל, נמצא שדירוג גבוה בתחושת הזכאות קשור לתכונה של ייחוס עצמי[7] גבוה, כך שאנשים שלוקחים אחריות גבוהה יותר על המעשים שלהם, יטו לחוש בתחושת המגיע לי יותר מאחרים.[8] בנוסף, במספר גדול של מחקרים נמצא כי דירוג גבוה במיוחד בתחושת הזכאות נמצא קשור לסגנונות אישיות כמו הפרעת אישיות נרקיסיסטית,[9] או אחריות חברתית פחותה.[10]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Melvin J. Lerner, Dale T. Miller, Just world research and the attribution process: Looking back and ahead., Psychological Bulletin 85, 1978-09, עמ' 1030–1051 doi: 10.1037/0033-2909.85.5.1030
  2. ^ Melvin J. Lerner, Integrating societal and psychological rules of entitlement: The basic task of each social actor and fundamental problem for the social sciences, Social Justice Research 1, 1987-03-01, עמ' 107–125 doi: 10.1007/BF01049386
  3. ^ Phillip Shaver, Judith Schwartz, Donald Kirson, Cary O'Connor, Emotion knowledge: Further exploration of a prototype approach., Journal of Personality and Social Psychology 52, 1987, עמ' 1061–1086 doi: 10.1037/0022-3514.52.6.1061
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 W. Keith Campbell, Angelica M. Bonacci, Jeremy Shelton, Julie J. Exline, Psychological Entitlement: Interpersonal Consequences and Validation of a Self-Report Measure, Journal of Personality Assessment 83, 2004-08-01, עמ' 29–45 doi: 10.1207/s15327752jpa8301_04
  5. ^ R. Moses, R. Moses-Hrushovski, Reflections on the sense of entitlement, The Psychoanalytic Study of the Child 45, 1990, עמ' 61–78 doi: 10.1080/00797308.1990.11823511
  6. ^ Brenda Major, From Social Inequality to Personal Entitlement: the Role of Social Comparisons, Legitimacy Appraisals, and Group Membership, כרך 26, Academic Press, 1994-01-01, עמ' 293–355. (באנגלית)
  7. ^ כיצד האדם מייחס סיבות להתנהגות שלו עצמו, המטרה להבין את פעולותיו, מחשבותיו ורגשותיו.
  8. ^ T. Cook, F. Crosby, K. Hennigan, The construct validity of relative deprivation, undefined, 1977
  9. ^ Robert Raskin, Calvin S. Hall, The Narcissistic Personality Inventory: Alternative Form Reliability and Further Evidence of Construct Validity, Journal of Personality Assessment 45, 1981-04-01, עמ' 159–162 doi: 10.1207/s15327752jpa4502_10
  10. ^ P. J. Watson, Ronald J. Morris, Narcissism, empathy and social desirability, Personality and Individual Differences 12, 1991-01-01, עמ' 575–579 doi: 10.1016/0191-8869(91)90253-8
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=תחושת_זכאות&oldid=37376191"