שרפת המוח (סיפור)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שרפת המוח
The Burning of the Brain
כריכת הספר "הגילוי מחדש של האדם" מאת קורדוויינר סמית, 1999
כריכת הספר "הגילוי מחדש של האדם" מאת קורדוויינר סמית, 1999
מידע כללי
מאת קורדוויינר סמית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מדע בדיוני עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 1958 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שרפת המוחאנגלית: The Burning of the Brain) הוא סיפור מדע בדיוני קצר שכתב הסופר האמריקאי קורדוויינר סמית בשנת 1955[1][2] ופרסם באוקטובר 1958.[3] קורדוויינר סמית היה שם העט של ד"ר פול מיירון אנתוני לינברגר,[4] שהיה סוכן ביון. בארצות הברית פורסם שוב הסיפור בספר The Rediscovery of Man (אנ') (הגילוי מחדש של האדם) ב-1 ביולי 1975.[5] בישראל פורסם בספר "כוכב ושמו שאול" שיצא לאור ב-1981 בהוצאת עם עובד בתרגום עמי שמיר.[1][6]

הסיפור הוא על ספינת חלל בשם "וו-פיינשטיין" (Wu-Feinstein) הנוסעת בעל-חלל בעתיד הרחוק, ועוסק בקברניט הספינה, רב החובל מאגנו טליאנו, באשתו דולורס הו, ובאחייניתו דיטה מהבית הדרומי הגדול, שלפי הנוהג נשאה שם מקום במקום שם משפחה.

לפי הסיפור, דולורס הו הייתה אישה יפה. יופיה הפך חכמים לכסילים, וגברים צעירים למפלצות. לאן שהגיעה, נלחמו עליה גברים. דולורס הו הייתה גאה, וסירבה לעבור חידוש נעורים. כשהסתכלה בראי, היא החליטה שצריך להיות בה משהו נוסף מעבר לחלקת פניה ולתווים המקריים של לסתה ועצמות לחייה. היא פגשה את הקברניט ונישאה לו. פרשת אהבתם הייתה לשיחת היום בארבעים פלנטות.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הסיפור, מאגנו טליאנו היה קברניט מוכשר, ונאמר עליו שהיה מסוגל לצלוח את הגיהנום בכוח שרירי עינו השמאלית בלבד. בסיפור הוא מתואר כטוב בכיתתו, הטוב בין בני גילו, וכתלמיד שעלה על הטוב שבמוריו. נישואיו עם היפה שביפהפיות על פני ארבעים עולמות, דמו לנישואי אלואיז ואבלר.[7]

הספינות שטליאנו נהג בהן, היו הטובות והיפות ביותר בין כל הספינות, והוא שמר על יתרונו ממאה למאה בצורה נחרצת, עד שאיש לא העלה בדעתו כי המשובחת בספינות המין האנושי לא תפליג למסע רצוף קשיים והפתעות בעל-חלל בלי שהוא יהיה מאחורי ההגה שלה.

כשדיטה עלתה לסיפון ה"וו-פיינשטיין", היא כבר ידעה רבות על דולורס הו, שבסיפור דיברו עליה בארבעים עולמות. דולורס קיבלה את פניה בצורה מנומסת, אך לפי הסיפור דמו נימוסיה למשאבת יניקה של חרדה מזעזעת. דולורס אמרה: "נחמד לפגוש אישה שאינה מנסה לגזול ממני את טליאנו". דיטה הסתכלה בפנים החרושות של דולורס הו, באימה החלומית בעיניה, והבינה שדולורס הפכה לרוח רפאים המתקיימת מבעלה, ונרתעת ממגע חברתי או מהיכרות אקראית, לבל תאבד את מאגנו טליאנו. בסיפור, היא נראתה לדיטה כמו נחש ארסי מכוסה בוץ, אבל לטליאנו שנכנס לחדר נראתה דולורס כמו הנערה שאותה נשא לאישה לפני 164 שנים. טליאנו נשק לה, ליטף את שיערה, הסתכל בעיניה מלאות התאווה והאימה, כאילו היו עיני ילדה, ואמר לה: "היי טובה לדיטה, יקירתי". הוא חצה את טרקלין הספינה ונכנס לחדר האלעול, שנועד בסיפור לניהול הטיסה בעל-חלל.

בחדר האלעול המתינו לטליאנו קברניט העגינה והשפדאים, והוא חייך אליהם. השפדאים, שהיו כולם טלפתים, הרהרו איך יכול אדם נעים הליכות כמוהו להיות נשוי שנים כה רבות לדולורס הו, איך ייתכן שהייתה יפהפייה, ואיך ייתכן שהייתה אותה אישה, שאת דמותה הם עדיין רואים מפעם לפעם בארבעה ממדים. לפי הסיפור, מחוץ לחדר האלעול, נראתה וו-פיינשטיין כאחוזה עתיקה כמו הר ורנון, והנוסעים נהנו מאולמות מרווחים, טיילו על הדשא, ופטפטו תחת שמיים כחולים של אטמוספירה מדומה. כשבחדר האלעול נראו שמיים שחורים והספינה המריאה, המשיכו הנוסעים לטייל בנחת על מדשאות מבושמות. בסיפור, נהג טליאנו בספינה בעזרת הדחפים של מוחו, כאשר הכותל מולו היה מלא כרטיסי תכנות, מאה אלף כרטיסים לאינץ', המסודרים כך שיענו על כל מצב שנוצר בעת המסע. טליאנו המתין שהכותל יגלה לו איפה הוא נמצא, כדי שיוכל להחזיר את הספינה למערכת החלל הכוכבי ולהקפיץ אותה שוב אל היעד בדילוג של שנת אור אחת או של מאה שנות אור. הכותל לא הגיב, וגלי מוחו של טליאנו חדרו בין כרטיסי התכנות. הוא הבין כי עקב טעות, כרטיסי התכנות היו זהים, וכרטיס החירום לדרך חזרה אבד. מחוץ לחדר האלעול, הנוסעים לא ידעו שהם תקועים בלא כלום.

בסיפור, התנדנדה דולורס הו בכיסא נדנדה וצפתה בלא חמדה בנהר דמיוני שזרם בשולי המדשאה. דיטה ישבה לידה על כיסא תלת רגלי, ודולורס סיפרה לה על איש משמר שהרג רב חובל, ואמר לה שהיא צריכה להינשא לו. באופן בלתי צפוי הופיע שפדאי על המרפסת. שפדאים אף פעם לא עזבו את חדר האלעול. השפדאי ביקש משתי הגברות לבוא אל חדר האלעול ולפגוש את קברניט ההפלגה. הן הלכו אחריו ופגשו את טליאנו יושב קפוא על מושב הקברניט בחדר, כדי שהספינה לא תזוז מהמקום שהיא נמצאת בו. הקברניט אמר להן שהם תועים בחלל, וביקש להיעזר בגלי המוח שלהן כדי למצוא דרך חזרה. דיטה הציעה פשוט לחזור, והשפדאי ענה לה בנועם, כרופא המודיע לאדם על מותו, שכל כרטיסי התכנות הם העתקים זהים ואף אחד מהם לא יצלח לשיבת חירום. שתי הנשים הבינו שהחלל יקרע את הנוסעים לגזרים כשתשתתק מערכת הכוח של הספינה, או שהקברניט ישמיד את הספינה כדי למנוע ייסורים. השפדאי אמר לקברניט שהוא רואה מדגם מוכר בפאתי מוחו. טליאנו אישר לשפדאים לסרוק את מוחו, והשפדאי אמר לטליאנו שבשולי קליפת המוח הקדומה שלו נמצא מדגם של כוכב, השייך לחלל שהם נמצאים בו. הוא שאל אם טליאנו יוכל להטיס את הספינה הביתה בכוח מוחו. טליאנו ענה שמוחו יישרף בדרך זו. דולורס צעקה שהם אבודים בחלל, הציעה לטליאנו למות יחד, והם סוף סוף יהיו שייכים זה לזה לעד. דיטה הציעה לטליאנו לנסות, והוא ענה לה שאם יעשה זאת, יהיה טיפש, ילד או בר מינן, אבל הסכים לנסות. דיטה ידעה שעם היעלמות חלקו הקדום ביותר של המוח, תיעלם השליטה על הדחפים הבסיסיים של רעב, עוינות ומין. טליאנו לחץ את ידה של דולורס הו ואמר לה שכאשר ימות, היא תדע שהוא אוהב אותה. שפדאי נעץ אלקטרודה שחדרה ישר לקליפת המוח הקדום של טליאנו, וחדר האלעול התעורר לחיים. דיטה קלטה בגלי מוחה את דילוגיה של הוו-פיינשטיין מחלל לחלל, והרגישה את קליפת המוח של דודה נשרפת. דולורס הו עקבה אחרי בעלה בחמדנות שאין לה קץ. דיטה הרגישה שגם המוח האמצעי שלו הולך ונשרף עד תום. דולורס נפלה על ברכיה, ופתחה ביבבות כשלחיה צמודה אל יד בעלה. אחד השפדאים אחז בזרועה של דיטה ואמר לה שהם הגיעו ליעד. דיטה שאלה אותו על דודה, והשפדאי הסתכל בה. הוא דיבר אליה בלי להניע את שפתיו, ושאל אותה אם היא איננה מבינה. היא הנידה בראשה לשלילה, והשפדאי שלח לעברה פעם נוספת את מחשבתו האמפתית: "בשעה שדודך שרף את מוחו, ירשת את כישוריו. עכשיו את קברניט ההפלגה, אחד הגדולים שידענו מעולם".

הסיפור מסתיים בכך שטליאנו קם מכסאו, דולורס הו אחזה בזרועו והוליכה אותו אל הדלת, כשחיוך טוב מזג של מטומטם היה על פניו, והם רטטו בארשת של אהבה מבויישת ואווילית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיפור שרפת המוח, פרויקט גוטנברג (באנגלית)
  • האהבה, היא תציל אותך (חלק ראשון), שרפת המוח – אהבה שאינה תלויה בדבר, אהוד מימון – עורך אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, 9 בינואר 2019, על סיפורי אהבה בסיפוריו של קורדויינר סמית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 כוכב ושמו שאול, קורדויינר סמית, הוצאת עם עובד, 1981, עמוד 101
  2. ^ נועה מנהיים, 25 ספרי המדע הבדיוני הגדולים, באתר ynet, 12 ביולי 2001
  3. ^ The Burning of the Brain, Cordwainer Smith, Published October 1, 1958
  4. ^ The best of Cordwainer Smith, Paul Myron Anthony Linebarger, J. J. Pierce, Janice C. Tate (Illustrator), Nelson Doubleday, Garden City, New York, 1975
  5. ^ The Rediscovery of Man, Cordwainer Smith, First published July 1, 1975
  6. ^ כוכב ושמו שאול, קורדויינר סמית, סיפורים, הספריה הלאומית של ישראל
  7. ^ אבלר היה פילוסוף וכומר במאה ה-12 לספירה, והתאהב באלואיז, נערה יתומה שהתגוררה בקתדרלת נוטרדאם, שבה הוא למד. אלואיז נודעה ביופיה, בחוכמתה, ובשליטתה בלטינית, ביוונית ובעברית, והרתה מאבלר, שהיה מורה פרטי שלה. דודה של אלואיז לא שמר בסוד את נישואיהם, אף על פי שאבלר היה כומר קתולי, והזוג נקלע לטרגדיה.