רודיון מלינובסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רודיון יקובלביץ' מלינובסקי
Родион Яковлевич Малиновский
לידה 23 בנובמבר 1898
אודסה האימפריה הרוסית האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית
פטירה 31 במרץ 1967 (בגיל 68)
מוסקבה ברית המועצות ברית המועצותברית המועצות
מקום קבורה
מדינה ברית המועצות, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אקדמיית פרונזה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Natalia Malinovskaya עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צבא האימפריה הרוסית
הצבא האדוםהצבא האדום הצבא האדום
תקופת הפעילות 19141967 (כ־53 שנים)
דרגה מרשל ברית המועצות  מרשל ברית המועצות
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
עיטורים
גיבור ברית המועצות 2 גיבור ברית המועצות
עיטור הניצחון עיטורי הניצחון
עיטור לנין 5 עיטורי לנין
עיטור הדגל האדום 3 עיטורי הדגל האדום
עיטור סובורוב מדרגה ראשונה 2 עיטורי סובורוב מדרגה ראשונה
עיטור קוטוזוב מדרגה ראשונה עיטור קוטוזוב מדרגה ראשונה
לגיון הכבוד (קצין גבוה) אות לגיון הכבוד
לגיון ההצטיינות (מפקד ראשי) לגיון ההצטיינות
צלב המלחמה (צרפת, עולם ראשונה) צלב המלחמה (1914 - 1918)
צלב המלחמה (צרפת, עולם שנייה) צלב המלחמה (1939 - 1945)
תפקידים אזרחיים
חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רודיון יקובלביץ' מלינובסקירוסית: Родион Яковлевич Малиновский‏; 23 בנובמבר 1898 - 31 במרץ 1967) היה מצביא במלחמת העולם השנייה, מרשל ברית המועצות, שר ההגנה של ברית המועצות בשנים 1957–1967, ממוצא יהודי קראי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלינובסקי נולד בעיר אודסה שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה).שמו המקורי היה רובים (ראובן), אך הוא שינה אותו לשם בעל צליל סלבי - רודיון. אביו היה יהודי קראי ואמו - אוקראינית חד-הורית שגידלה אותו לבדה לאחר נטישת האב שהתכחש לבנו. מלינובסקי היה בן 13 כשעזב את הבית עקב סכסוך עם אביו החורג שנישא לאימו, נדד בדרום רוסיה ועבד בעבודות מזדמנות.

בשנת 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לצבא האימפריה הרוסית. לחם ביחידת מקלעים בחזית דרום-מערבית, שם נפצע וזכה בעיטור על אומץ לבו. בשנת 1916 במסגרת חיל המשלוח הרוסי הגיע לצרפת, ולאחר פרישת האימפריה הרוסית מהמלחמה גויס ללגיון הרוסי-מרוקני, במלחמת העולם הראשונה וזכה בשני עיטורים בצבא צרפת וקודם לדרגת רב-סמל.

בשנת 1919 חזר לרוסיה והתגייס לצבא האדום. במהלך מלחמת האזרחים לחם בסיביר נגד הכוחות הלבנים. תפקידו האחרון במלחמה היה מפקד פלוגה. לאחר המלחמה נשאר בצבא ומילא שורה של תפקידים פיקודיים. בשנים 19271930 למד באקדמיה צבאית במוסקבה. בשנת 1937 נשלח לספרד, שם היה יועץ צבאי בכיר בצבא הרפובליקנים, במהלך מלחמת האזרחים.

בשנת 1938 חזר לברית המועצות ומונה למרצה בכיר באקדמיה הצבאית. בשנת 1941, סמוך לפלישת הגרמנים לברית המועצות, מונה מלינובסקי לפקד על הקורפוס ה-48, שהיה חלק מהארמייה התשיעית, והתפרס בגבול עם רומניה. בתחילת אותה שנה הועלה לדרגת גנרל-מיור.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם השנייה נלחם בדרום אוקראינה, תחילה כמפקד הקורפוס ה-48 ולאחר מכן כמפקד הארמייה השישית. בדצמבר 1941 מונה לפקד על החזית הדרומית. בעקבות כישלון במבצע וורונז'-וורושילובגרד בקיץ 1942 הוא הורד מפיקוד החזית ומונה למפקד ארמייה ה-66, אשר לחמה צפונית לסטלינגרד. לאחר כיתור הארמייה השישית של הוורמאכט בסטלינגרד, פיקד על ארמיית המשמר השנייה שהדפה את ניסיון קבוצת ארמיות דון בפיקודו של אריך פון מנשטיין לפרוץ את הכיתור. על פועלו בקרבות אלו הועלה מלינובסקי לדרגת גנרל-קולונל ועוטר בעיטור סובורוב דרגה-1.

לאחר סיום המערכה בסטלינגרד מונה מלינובסקי במרץ 1943 למפקד החזית הדרום-מערבית שהפכה באוקטובר אותה שנה לחזית האוקראינית השלישית, עמה השתתף בשחרור אוקראינה הדרומית במסגרת מבצע דנייפר-קרפטי. בין הערים ששוחררו על ידי הכוחות בפיקודו הייתה גם עיר הולדתו - אודסה. בקיץ 1944 מונה למפקד החזית האוקראינית השנייה. באוגוסט-ספטמבר אותה שנה, יחד עם גנרל פיודור טולבוחין (מפקד החזית האוקראינית השלישית), תכנן וביצע את מבצע ההתקפה רחב ההיקף ברומניה. במסגרת המבצע (אשר כונה מבצע יאשי-קישינב) הצליחו הכוחות הסובייטיים לכתר ולהשמיד את קבוצת ארמיות דרום אוקראינה של הוורמאכט ואת רוב הצבא הרומני. ניצחון זה הביא לקריסת משטרו של יון אנטונסקו ברומניה. בעקבות כך החליפה רומניה צד - ומעתה נלחם צבאה לצידן של בעלות הברית.

לאחר הניצחון המוחץ ברומניה נקרא מלינובסקי למוסקבה, שם העניק לו שליט ברית המועצות יוסיף סטלין אישית את הדרגות של מרשל ברית המועצות. מלינובסקי פיקד על הכוחות שכבשו את בודפשט ווינה ושחררו את ברטיסלאבה. על חלקו במבצעים אלו הוענק למלינובסקי העיטור הגבוה ביותר - "עיטור הניצחון".

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המלחמה באירופה נשלח מלינובסקי למזרח הרחוק של ברית המועצות, שם פיקד על חזית טרנסבאיקל במלחמה עם יפן. על חלקו במלחמה זו הוענק לו תואר "גיבור ברית המועצות".

בשנת 1947 מונה למפקד העליון של כוחות הצבא האדום באזור המזרח הרחוק. ב-1952 נעשה חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. ב-1956 מונה על ידי מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב לסגן שר ההגנה. ב-1957 ירש את מקומו של גאורגי ז'וקוב בתפקיד של שר ההגנה לאחר שהלה הודח, ושימש בתפקיד זה עד מותו. בשנת 1958 הוענק לו פעם נוספת תואר של גיבור ברית המועצות. מלינובסקי זכה להערכה עצומה בקרב הציבור כולו והצבא בפרט. בתקופתו התחזק מאוד הצבא האדום, ומאזן הטילים הגרעיניים בין ארצות הברית וברית המועצות קטן מאוד עד כדי שוויון.

מלינובסקי היה בין המשתתפים הפעילים ב"הפיכת החצר", כאשר הודח ניקיטה חרושצ'וב מתפקידו והוחלף בליאוניד ברז'נייב.

מלינובסקי כתב שני ספרי זכרונות: "גדולת הניצחון" ו"החיילים של רוסיה". הוא נפטר ב-31 במרץ 1967 במוסקבה ונקבר ליד חומת הקרמלין.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1924 הכיר באירקוטסק את לריסה, מורה לצרפתית. התחתן איתה בשנת 1925. נולדו להם שלושה בנים (אחד מהם מת מדלקת קרום המוח בגיל 4). בעת הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941 התגוררו אשתו וילדיו בקייב. היא הצליחה לעזוב את העיר עם ילידיה לפני שזו נכבשה על ידי הנאצים ולהגיע עד אירקוטסק (שם התגוררו הוריה). רודיון מלינובסקי נפגש שוב עם אשתו וילדיו רק אחרי המלחמה. במהלך המלחמה הכיר מלינובסקי את ראיסה קוצ'רנקו, שעבדה במטה שלו. הוא החל לנהל איתה רומן, שבעקבותי התגרש מאשתו (אחרי המלחמה) והתחתן עם ראיסה. בשנת 1946 נולדה להם בת.

מלינובסקי היה היחיד, מבין אנשי הצבא הבכירים בברית המועצות, אשר שלט במספר שפות זרות. דיבר שוטף צרפתית וספרדית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רודיון מלינובסקי בוויקישיתוף