קרל קולר (גנרל)
 | |
| לידה |
22 בפברואר 1898 גלון (אנ'), בוואריה העליונה (אנ'), הקיסרות הגרמנית |
|---|---|
| פטירה |
22 בדצמבר 1951 (בגיל 53) גלון (אנ'), בוואריה העליונה (אנ'), גרמניה המערבית |
| מדינה |
הקיסרות הגרמנית רפובליקת ויימאר גרמניה הנאצית גרמניה המערבית |
| השתייכות | לופטוואפה |
| תקופת הפעילות | 1914 – 7 במאי 1945 (כ־31 שנים) |
| דרגה |
 גנרל חיל טייסי הקרב |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
| ראו עיטורים | |
גנרל קרל קולר (בגרמנית: Karl Koller; 2 בפברואר 1898 – 22 בדצמבר 1951) היה איש צבא וטייס גרמני אשר שימש כגנרל חיל טייסי הקרב בגרמניה הנאצית, ובשלהי מלחמת העולם השנייה מונה לראש המטה הכללי (אנ') האחרון של הלופטוואפה. בתום המלחמה נשבה יחד עם הרמן גרינג בידי הכוחות האמריקאים של בעלות הברית, אשר העבירו אותו לידי הבריטים. הוא נכלא באוקספורד עד לשחרורו ב-1947, ומת כעבור מספר שנים בעיר מולדתו, גלון (אנ').
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרל קולר נולד ב-22 בפברואר 1898, בגלון (אנ'), בוואריה העליונה (אנ'), הקיסרות הגרמנית. אביו, יוזף, שימש כנציב בטיחות במשטרה. לאחר שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי בעיר מגוריו לא המשיך ללימודים נוספים, וב-1914 נסע לאנגליה יחד עם חבר ילדותו, ג'ורג' לנזנברגר (גר'), אשר התפרסם מאוחר יותר כצייר ידוע.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצליח קולר למצוא את דרכו חזרה לגרמניה, והתגייס לגדוד חי"ר בצבא הקיסרות הגרמנית. בתום אימוניו הבסיסיים עבר הכשרה קצרה ביחידה בווארית לתחזוקת רכבות, והפך לנהג קטר.
על אף כן, תשוקתו האמיתית הייתה להפוך לטייס, והוא הועבר, לפי בקשתו, לפלוגפלץ שלייסהיים (אנ'), בסיס לופטשטרייטקרפטה באוברשלייסהיים (אנ'). ייתכן שחברותה ארוכת השנים של משפחתו עם חלוץ התעופה אלברט הירת' (גר') היא שעוררה בקולר הצעיר את הרצון לעוף.
עם סיום הכשרתו כטייס ב-1916 השתתף קולר במספר קרבות אוויריים וזכה להצלחות מעטות, בטרם הופל מטוסו מאחורי קווי האויב. הוא נפל בשבי הבריטי ב-25 במאי 1918 ושוחרר בדצמבר 1919.
רפובליקת ויימאר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום המלחמה ולאחר שחרורו מהשבי המשיך קולר בעקבותיו של אביו ובפברואר 1920 התגייס לשורות המשטרה המדינית של בוואריה (גר'), בה שירת כטייס בפלוגה המשטרתית הראשונה בשלייסהיים. בין השנים 1922–1928 שימש כמפקד פלוגה וכמדריך טיסה, עד שקודם לדרגת לויטננט, אז מונה ב-1932 לשלישו של מפקד המשטרה הכללי של מינכן. בתום תקופת השתלמות מקצועית קצרה קודם ב-1933 לדרגת קפטן.
בחייו הפרטיים הצטרף קולר למועדון התעופה הבווארי והחל להתנסות בדאייה. ב-1921 ייצג את מדינת בוואריה בתחרויות שונות שהתקיימו ברואן, ותוכננו במידה מסוימת בידי חבר ילדות שהכיר מעיר מולדתו, אמרן סטדלר. ב-15 באוגוסט אותה שנה שבר את שיא הדאייה הרחוקה ביותר באותה העת, כ-640 מטרים. כעבור מספר ימים נשבר השיא שוב בידי מתחרה, אך ב-20 באוגוסט שבר קולר שיא נוסף, כ-1,900 מטרים.
בהמשך קבע קולר שיאים נוספים, לדוגמה כאשר ביצע הקפה מלאה עם פנייה של כ-180 מעלות, ללא אובדן גובה, תוך כדי דאייה. שיאים אלו זיכו אותו בתהילה עולמית, ושמו התפרסם בחוגי תעופה מקצועיים ברחבי אירופה. באותה תקופה הכיר לראשונה את אלוף ההפלות הגרמני, גנרל-אוברסט ארנסט אודט.
גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם עליית הנאצים לשלטון החל חיל האוויר הגרמני החדש, הלופטוואפה, למשוך את תשומת לבו של קולר, וב-1935 גמר אומר בדעתו להצטרף לשורותיו. אף על פי שחינוכו הרשמי היה יסודי בלבד הצליח להתקבל לבית ספר לתעופה צבאית בברלין, וב-1936 הפך למפקד פלוגה של קורס טייסי קרב באולדנבורג וביוטרבורג (אנ'). באוגוסט אותה שנה קודם לדרגת מייג'ור. הוא המשיך לשמש כמדריך טיסה לאורך השנתיים הבאות, עד שב-1938 סופח לפיקוד האווירי של מינכן כארסטר גנרלשטבסאופיציר (גר'), קרי קצין המטה הכללי הראשון, תחת פיקודו של גינטר קורטן[1].
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה החל קולר לשמש בתור מפקד המטה של הצי האווירי השלישי, תחת פיקודו של הוגו שפרלה. במהלך מבצע ארי-הים אשר מעולם לא יצא לפועל ובו תכננה גרמניה הנאצית לפלוש לבריטניה, היה אמור קולר לשמש בתור קצין המבצעים של הצי האווירי, תוך כדי שיתוף פעולה מלא עם הארמייה התשיעית של הוורמאכט. באוקטובר 1943 מונה ללופטוואפנפיהרנשטבס, כלומר מפקד המטה המבצעי של הלופטוואפה, קידום אשר הפך אותו, הלכה למעשה, לפקוד ישיר של הפיקוד העליון של הוורמאכט.
מאוכזב מהתנהלותו של הרמן גרינג כמפקד הלופטוואפה, ביקש אדולף היטלר להחליפו ברוברט ריטר פון גריים, אולם לאחר שנכשל לשכנע את גריים לקבל על עצמו את התפקיד, ציווה על גרינג לפטר את מפקד המטה הכללי של חיל האוויר, ורנר קרייפה (אנ'), ובהמלצתו של קרל דניץ, למנות במקומו את קולר[2], על אף שהלה מילא את תפקידו בפועל כבר זמן-מה לפני כן, מאז מותו של מפקדו, קורטן, בפיצוץ שהתרחש במאורת הזאב בעקבות קשר העשרים ביולי[3].
לאחר מינויו הרשמי ב-12 בנובמבר 1944, פתח קולר בניסיון להנהגת רפורמה חדשה עבור שינוי פני הלופטוואפה, זאת במטרה לתקן את הכשלים הפיקודיים שיצר גרינג, אשר הובילו לאובדן העליונות האווירית של גרמניה בשמי אירופה. ימים יגידו כי מפעלו של קולר נכשל, אשמה אשר הייתה טמונה, לדבריו, במפקדיו: ”הצהרתי בכנות כי בכירי הצמרת הצבאית הזניחו את חובותיהם בהקשר הזה”.
על אף שתמך בעמדתו כנגד סכסוכיו עם כוחות היבשה של הוורמאכט והקריגסמרינה, ביקר קולר את גרינג בחריפות ואף כתב כי ”קיבלתי את התחושה שלא היה לגרינג שום עניין ביצירת אטמוספירה של שיתוף פעולה חלק, והוא כמעט האמין שאווירה שכזו תוביל ליצירת כוח פלנקס שיקום נגדו”.
קולר נכח בפיהררבונקר ביום הולדתו של היטלר, ה-20 באפריל 1945, ימים ספורים לפני מותו. על אף שבכירים נאצים רבים עזבו את ברלין לאור התקדמותם המהירה של הסובייטים לתוך העיר, נותר קולר בורדר (אנ') על מנת לייצג את הלופטוואפה[4], ובא-כוחו בבונקר היה גנרל אקהרד כריסטיאן (אנ')[5]. גרינג לא התייחס להצדעתו כאשר עזב את העיר באותו יום[6].
לאורך ימי המלחמה האחרונים נאלץ קולר לעבוד תחת פיקודו הישיר של היטלר, לעיתים תחת איומי מוות. כאשר פיצוצי הארטילריה הסובייטית החלו להרעיד את הבונקר התקשר אליו הפיהרר בזעם ודרש שיפעל בהקדם על מנת להשתיקם[7]. כאשר שאל אותו היכן נמצאו כל מטוסי הסילון שהיו ברשותם, ונענה בתגובה כי כולם היו מקורקעים בשל מחסור בדלק ותקיפות האויב בשדות התעופה, החל היטלר לצעוק ”אז אנחנו כבר לא צריכים אותם. חיל האוויר הפך למיותר. צריך לתלות את כל צמרת ההנהגה של הלופטוואפה מיד!”[8].
בהמשך היום הורה היטלר לקולר לכנס את כל אנשיו הנותרים לכדי מבנים צבאיים, על מנת להכין את הקרקע לקראת מתקפת נגד אפשרית. לאורך הלילה הצליח קולר לאסוף בין שנים עשר לחמישה עשר אלף חיילים, עמם הצליח להרכיב מעין דיוויזציה, אף על פי שרובם חסרו את החימוש או האימונים הדרושים לצורך לחימה קרבית[9].
פקודותיו הסופיות של היטלר לקולר הגיעו בימים הבאים, כאשר ציווה עליו לשלוח את כל מטוסיו, יחד עם אנשיו הנותרים, לעזרתו של פליקס שטיינר, על מנת לסייע בקרב על ברלין. לדבריו של היטלר, ”כל מפקד אשר יורה לחייליו לסגת יאבד את חייו בתוך חמש שעות. אתה בעצמך תערוב על כך בראשך, כי כולם, עד האחרון, יושלכו לשדה הקרב”[10].
לאחר ששמע מפיו של אלפרד יודל כי היטלר גמר אומר בדעתו להתאבד, טס קולר ב-23 באפריל, בשעה 03:30 בלילה, לאוברזלצברג (אנ'), על מנת ליידע את גרינג על כך באופן אישי[11]. כאשר הלה התייעץ עמו בנוגע ללקיחת השלטון, הציע לו קולר ראשית לשלוח הודעה לפיהררבונקר, אשר לימים נודעה בתור המברק של גרינג (אנ')[12].
במאבק הכוחות שהתעורר לאחר התאבדותו של היטלר בדבר תפיסת השלטון, שלח מרטין בורמן את חיילי השוצשטאפל שהיו ברשותו על מנת לעצור את גרינג, הנס לאמרס, וקולר[13]. השלושה הושמו במעצר בית[14], אולם גרינג הצליח לשכנע את החיילים לשחררו[15], ונסע יחד עם קולר לטירת פישהורן בצל אם זה (אנ')[16][17], שם הסגירו את עצמם לידי הכוחות האמריקאים ב-7 במאי.
אחרית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום המלחמה הועבר קולר לידי הבריטים ונכלא באוקספורד. הטייס, וחלוץ התעופה הידוע, צ'ארלס לינדברג, ביקר אותו במהלך מאסרו. עם שחרורו בדצמבר 1947 שב קולר לבוואריה, וכעבור שנתיים פרסם את ספר זיכרונותיו, "החודש האחרון", אשר תיאר בחלקו את ימיו האחרונים של היטלר. הוא מת ב-22 בדצמבר 1951 בעיר מולדתו, גלון (אנ').
עיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פלוגצויגפיהרראבצייכן (גר') (עיטור התעופה)
- צלב הברזל במלחמת העולם הראשונה מדרגה ראשונה ושנייה ובמלחמת העולם השנייה מדרגה ראשונה ושנייה
- צלב הכבוד
- עיטור השירות הוותיק (אנ')
- מדליית הסודטים (אנ')
- אות הפציעה בדרגה שלישית (שחור)
- עיטור הטייסים (אנ')
- הצלב הגרמני
- צלב האבירים של צלב הברזל
תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בסרט הנפילה בבימויו של אוליבר הירשביגל (אנ') מ-2004 גילם השחקן הנס ה. שטיינברג (אנ') את דמותו של קרל קולר.
כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עברית | Deutsch |
|---|---|
| קולר, קרל; החודש האחרון; הוצאת אולשטיין, 1949 (מסת"ב: 978-3548331980) | Koller, Karl; Der Letzte Monat; Ullstein Verlag, 1949 (ISBN 978-3548331980) |
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עברית | English |
|---|---|
| באומבך, ורנר; חייו ומותו של הלופטוואפה; ניו יורק, הוצאת קווארד-מק'קאן, 1960 (מסת"ב: 9780345025302) | Baumbach, Werner; The Life And Death Of The Luftwaffe; New York, Coward-Mccann, 1960 (ISBN 9780345025302) |
| שיירר, ויליאם לורנס; עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי; ניו יורק, סיימון אנד שוסטר, 1960 (מסת"ב: 978-0-671-62420-0) | Shirer, William Lawrence; The Rise and Fall Of The Third Reich; New York, Simon And Schuster, 1960 (ISBN 978-0-671-62420-0) |
| זוכנווירת, ריצ'רד; הפיקוד והמנהיגות בחיל האוויר הגרמני; הוצאת אייר, 1970 (מסת"ב: 0-405-00051-0) | Suchenwirth, Richard; Command And Leadership In The German Air Force; Ayer Publishing, 1970 (ISBN 0-405-00051-0) |
| ריד, אנתוני; תלמידי השטן: מעגלו הפנימי של היטלר; ניו יורק, הוצאת נורטון, 2005 (מסת"ב: 978-039332-697-0) | Read, Anthony; The Devil's Disciples: Hitler's Inner Circle; New York, Norton, 2005 (ISBN 978-039332-697-0) |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קרל קולר באתר Find A Grave; אורכב מהמקור ב-7 בספטמבר 2022.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ריד, 2005; תקרא לי מאייר; עמוד 811; "במשך זמן-מה נהג גרינג לפרוק את האשמה שחש בגין הכישלונות ההגנתיים של הלופטוואפה על ישונק, יחד עם שאר צרותיו. עם התדרדרות יחסיהם ניסה ישונק לעזוב את תפקידו כראש המטה הכללי ולעבור למשרה פעילה יותר במסגרת צי אווירי כלשהו, אולם היטלר סירב לשמוע על כך. ההתעללות שספג הן מהיטלר והן מגרינג לאחר הפשיטות האוויריות ב-17 באוגוסט הייתה הקש האחרון מבחינתו, ולמחרת היום הוא הלך בעקבותיו של אודט, וירה בעצמו למוות. במכתב ההתאבדות שהותיר אחריו כתב כי לא יכל לעבוד יותר תחת גרינג. ההצהרה הרשמית הודיעה כי מת כתוצאה מדימום בקיבה. גרינג מינה במקומו את גנרל גינטר קורטן, קצין יעיל ואמין אשר הביא רוח חדשה לשורות הלופטוואפה לאורך השנה הבאה, ובסיועו של עוזרו החדש, הלויטננט-גנרל הבווארי וחסר הרגש, קרל קולר".
- ^ באומבך, 1960; המערכה באוקיינוס האטלנטי; עמוד 96; "באותה העת התראתי פעמים רבות עם דניץ, אשר, מוזר לומר, הורחק מכל הדיונים שעסקו בהתנהלות הלחימה האווירית-ימית. אך באותה תקופה הוא עדיין לא הצליח להגיע לאוזנו של היטלר בכל הנוגע לבעיות היסוד של ניהול מלחמה. הוא הגיע לשם, לבסוף, ואפילו שכנע אותו למנות את ראש המטה הכללי האחרון של הלופטוואפה, גנרל קולר, על אף שעד אז חיל האוויר שלנו כבר הושמד כליל".
- ^ ריד, 2005; תקרא לי מאייר; עמוד 844; "באותה העת הפתיע גרינג את כולם כאשר מינה את ראש ענף הכשרות הטיסה, גנרל ורנר קרייפה המנומס, על פני סגנו של קורטן, קרל קולר, אשר מילא את התפקיד מאז מותו של מפקדו. עם זאת, מאחר שהוא סירב לחזור למאורת הזאב על מנת להציג את קרייפה בפני היטלר, הוא פקד על קולר להמשיך בתפקידו, ולאורך ששת השבועות הבאים היו, הלכה למעשה, שני ראשים למטה הכללי, מתכונת משונה אשר לא סייעה בדבר בכדי להקל על מצב הבלבול הכללי ששרר בלופטוואפה".
- ^ זוכנווירת, 1970; רייכסמרשל הרמן ו. גרינג; נפילתו של גרינג; עמוד 206; "ה-20 באפריל 1945 היה יום הולדתו האחרון של היטלר. גם גרינג נמצא בין אלו אשר הגיעו לפיהררבונקר בכדי לברכו. במהלך הישיבה הצבאית שהחלה מיד לאחר מכן, הציע גרינג לשלוח דמות בכירה כלשהי מפיקוד הלופטוואפה, את עצמו או את ראש המטה הכללי, דרומה יותר, מאחר שהתקדמות בעלות הברית איימה לנתק את צפון גרמניה. היטלר השיב, ”אם כך, תלך. אני צריך את קולר כאן”. השניים נפרדו זה מזה ללא רגשות רבים".
- ^ זוכנווירת, 1970; רייכסמרשל הרמן ו. גרינג; נפילתו של גרינג; עמוד 208; "קולר העביר את הפיקוד לידיו של כריסטיאן בצפון, ונסע דרומה על מנת לפגוש את גרינג".
- ^ ריד, 2005; סוף הדרך; עמוד 894; "הימלר וגרינג הלכו לדרכיהם הנפרדות מהפיהררבונקר. גרינג נסע לכיוון ורדר, אולם נקלע לפשיטה אווירית של חיל האוויר המלכותי ונאלץ למצוא מחסה במקלט ציבורי, בו שעשע את הסובבים אותו עם בדיחות שונות על עצמו, זאת בניסיון לשחק את הדמות הילדותית עד הסוף, ולבחון, בהצלחה, את אהדתם כלפיו. לאחר מכן, כפי שאמר בעצמו, ”המשכנו לכיוון הגבעות”. הוא עלה על שיירת רכבים ב-02:20 בלילה אשר המשיכה לאורך אחת הדרכים האחרונות שנותרו לכיוון בוואריה במהירות רבה, ולא עצר אפילו להכיר בהצדעתו של קולר, אשר נותר מאחורה בכדי להתמודד לבדו מול היטלר בשם הלופטוואפה".
- ^ ריד, 2005; סוף הדרך; עמוד 896; "הפיצוצים הרעידו אפילו את הפיהררבונקר, אשר שכן עמוק באדמה והיה מרופד באדמת הסחף הרכה שנחה מסביבו. היטלר, אשר נזכר ללא ספק בימיו בתעלות במלחמת העולם הראשונה, התקשר לקולר, בהיעדרו של גרינג, ודרש כי יפעל על מנת להשתיק את התותחים הסובייטים. קולר השיב כי כבר החל להשתמש בתותחי מגדל הנ"מ בטירגארטן בניסיון לפגוע בסוללות האויב ליד מרצאן".
- ^ ריד, 2005; סוף הדרך; עמוד 896; "במצב רוח נרגש החל היטלר לשלח שלל של פקודות לא הגיוניות, בעודו צורח בזעם כאשר דרישותיו הבלתי אפשרויות לא בוצעו. הוא התקשר לקולר ודרש לדעת מדוע לא הייתה ברשותם הגנה אווירית. היכן נמצאו מטוסי הסילון? קולר אמר לו כי כל המטוסים היו מקורקעים בשל מחסור חמור בדלק והתקפות האויב על שדות התעופה. ”אז אנחנו כבר לא צריכים אותם”, התעצבן היטלר בתגובה ”חיל האוויר הפך למיותר. צריך לתלות את כל צמרת ההנהגה של הלופטוואפה מיד!”.
- ^ ריד, 2005; סוף הדרך; עמוד 896; "מאוחר יותר באותו היום, מתוך אמונה באפשריותה של מתקפת-נגד, התקשר לקולר שוב וציווה עליו, תחת איומי מוות, לבסס את כל חיילי הלופטוואפה הנותרים, וביניהם את משמרו הפרטי של גרינג אשר הגן באותה העת על קארינהאל, לכדי מבנה צבאי חדש. המשמר הפרטי, אשר הרכיב בזמנו דיוויזציה שלמה שהייתה חמושה במלאי כפול של כלי נשק מודרניים, התפזר לפני זמן רב, וכעת היה לא יותר מגדוד שנותר בין הריסות האחוזה. במהלך הלילה הצליח קולר לאסוף בין שנים עשר לחמישה עשר אלף חיילים, אשר היו שווים בערכם המספרי לדיוויזציה, אף על פי שברובם, לא היו מאומנים או חמושים".
- ^ שיירר, 1960; דמדומי האלים: ימיו האחרונים של הרייך השלישי; החלטתו הגדולה האחרונה של היטלר; עמוד 1112; "”כל גנרל אשר יורה לחייליו לסגת”, צרח היטלר על גנרל קולר, אשר נותר מאחורה בכדי לייצג את חיל האוויר, ”יאבד את חייו בתוך חמש שעות. אתה בעצמך תערוב על כך בראשך, כי כולם, עד האחרון, יושלכו לשדה הקרב”".
- ^ ריד, 2005; סוף הדרך; עמוד 899; "קולר התקשר לגרינג, אשר הגיע לאוברזלצברג ב-11:00 בבוקר, בכדי לדווח על התמוטטות העצבים שחווה היטלר ועל התעקשותו להישאר בברלין. גרינג אמר לו לעזוב את העיר ולהגיע אליו, פקודה אותה מילא. הוא טס דרומה והגיע בצהרי ה-23 באפריל. לפני שעזב שוחח קולר עם יודל, אשר מסר לו את הפרטים המלאים בנוגע להתפרצותו של היטלר, בנוסף להחלטתו כי גרינג היה צריך לקבל על עצמו את המנהיגות בדרום, ולנהל משא ומתן עם האויב. קולר דיווח על כל האמור בפני גרינג, שאמר כי ראה את התנהגותו של היטלר בתור ”תרגיל מלוכלך”, אשר הציב אותו בעמדה לא פשוטה. הוא ביקש ממנו דיווח על המצב הצבאי הנוכחי, אותו מסר לו קולר בעזרתן של מפות".
- ^ ריד, 2005; סוף הדרך; עמוד 900; "עם זאת עדיין היסס גרינג בנוגע ללקיחת צעד כה גדול. קולר הציע לו לשלוח הודעה להיטלר, בה ייבקש את אישורו. גרינג הסכים מיד וכתב טיוטה מנוסחת היטב בעזרתם של לאמרס וקולר".
- ^ זוכנווירת, 1970; רייכסמרשל הרמן ו. גרינג; נפילתו של גרינג; עמוד 210; "במשך זמן מה, כל אנשי הסגל של גרינג (וביניהם רייכסלייטר בוהלר) הושמו תחת מעצר, יחד איתו. אפילו ראש המטה הכללי של הלופטוואפה, גנרל קולר, העד המרכזי באירועים הללו, נעצר לתקופת זמן קצרה באותו מקום".
- ^ ריד, 2005; סוף הדרך; עמוד 902; "בורמן לקח על עצמו את המשימה והורה לשני מפקדי השוצשטאפל באוברזלצברג, פרנק וברדו, לעצור את גרינג בגין בגידה ולהכניס אותו ואת אנשיו למשמורת, בנוסף לקולר ולאמרס".
- ^ ריד, 2005; סוף הדרך; עמוד 917; "עד לאותה העת הוא הצליח לזכות בחיבתתם של שומרי השוצשטאפל, וסכנת המוות כי יירו בו למוות שככה. קולר, חזרה בברכטסגאדן, דאג לבטיחותו של גרינג, אף על פי שקיבל ממנו הודעות כעוסות בהן דרש לדעת מדוע לא פעל לשחרורו".
- ^ ריד, 2005; סוף הדרך; עמודים 917–918; "קולר החרים טירה לשימושו האישי בפישהורן, אגם זלר, אשר הייתה שייכה, באופן אירוני, לאחיו של הרמן פגליין, אשר סירב לארח בה את גרינג".
- ^ זוכנווירת, 1970; רייכסמרשל הרמן ו. גרינג; נפילתו של גרינג; עמוד 212; "קולר דאג להעביר את גרינג לפישהורן, בגדה הדרומית של אגם זל, מאחר שחשש כי החיילים הרוסים יכבשו את מאוטרנדורף".
