קונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של ליסט
קונצ'רטו לפסנתר מס' 2 מאת ליסט הוא קונצ'רטו לפסנתר בלה מז'ור שהלחין המלחין פרנץ ליסט. ליסט כתב את הטיוטה של הקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת בלה מז'ור S.125 בתקופה הווירטואוזית של חייו, בשנים 1839–1840. לאחר מכן הוא הניח את הפרטיטורה למשך עשור, וכשחזר לקונצ'רטו הוא ביקר ובחן אותו לעומק שוב ושוב. בפעם הרביעית והאחרונה הוא בחן את היצירה ב-1861, השנה בה השלים את היצירה. ליסט הקדיש את הקונצ'רטו לתלמידו, הנס פון ברונסארט (אנ'), שניגן את תפקיד הסולו בביצוע הבכורה של היצירה ב-7 בינואר 1857 בוַויימאר, תחת שרביטו של המלחין. הביצוע הרגיל של הקונצ'רטו אורך כ-25 דקות.[1][2]
מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קונצ'רטו מספר 2 בנוי מפרק אחד ארוך, בעל שישה חלקים המחוברים ביניהם בטרנספורמציות של כמה נושאים:[3]
- אדג'יו (Adagio sostenuto assai) – מלווה בלא יותר מארבעה כלי נשיפה. הבולט מביניהם הוא הקלרינט.
- אלגרו (Allegro agitato assai) – לעיתים נחשב הסקרצו של המנגינה.
- אלגרו מודרטו (Allegro moderato) – את נושא הפתיחה מנגן הצ'לו ובהמשך, תחת ליווי של הפסנתר, מוצגת השפעת סגנון הבל קנטו על החלק.
- אלגרו דסיסו (Allegro deciso).
- אלגרו (Marziale un poco meno allegro) – הלחנה קצת פחות עליזה.
- אלגרו אנימטו (Allegro animato).
תזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]
תזמור הקונצ'רטו: פסנתר ככלי סולו, שלושה חלילים (בהם פיקולו אחד כפול), שני אבובים, שני קלרינטים בלָה, שני בסונים, שתי קרנות יער במי, שתי חצוצרות במי, שלושה טרומבונים (שני טנורים ובס), טוּבַּה, טימפַּני ברֵה ולָה, מצלתיים וכלי קשת.
סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקונצ'רטו השני, אמנם פחות וירטואוזי מהקונצ'רטו הראשון לפסנתר, אך במבנה היצירה ניכרת מידה רבה מאוד של מקוריות. בהיבט זה מתגלה קשר קרוב יותר, הן בסגנון והן במבנה, לפואמות הסימפוניות הידועות יותר של ליסט. כמו כן, בעוד שהגרסה הסופית של הקונצ'רטו הראשון יכולה להיחשב כדוגמה מובהקת ליצירה לסולו, הקונצ'רטו השני מצביע על הניסיון של ליסט להוכיח את כישורי ההלחנה שלו, תוך שהוא מתרחק מהפגנת היכולות הווירטואוזיות האופייניות לו. ליסט, פחות נדיב כלפי הסולן באלמנטים טכניים, כמו סולמות באוקטבות, ותנועה מנוגדת, ובכך הופך לעיתים את הפסנתרן, מווירטואוז כל-יכול – למלווה של כלי קשת וכלי נשיפה מעץ. לסולן אין שליטה בחומרים התמטיים – למעשה, אחרי הפתיחה, הפסנתרן כלל לא מקבל את הנושא בצורתו המקורית, בעוד שכלי הקשת וכלי הנשיפה – תפקידם להמציא או לפחות "להמציא לכאורה" וריאציות מקוריות המוליכות את המאזין דרך שורת טרנספורמציות של הנושא. ההפסקות וקטעי השקט למיניהם, אינם הפסקות מתוכננות בזרימה של המוזיקה, אלא משמשות כמעברים בין חלקי השיח המוזיקלי.
קונצ'רטו סימפוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכתב היד של הפרטיטורה קרא ליסט ליצירה זו "קונצ'רטו סימפוני". השם הושאל מיצירותיו של המלחין הנרי ליטולף. ליסט אהב לא רק את השם, אלא גם את הרעיון שהוא מייצג. קונספט זה היה אחד מהמטמורפוזות התמטיות – הצמחת מגוון רב של נושאים, מתוך מקור מלודי יחיד. ליסט הכיר את הרעיון מלימוד "פנטזיית הנודד" של פרנץ שוברט. גם בטהובן השתמש בשיטה זו בסימפוניה התשיעית, כשעשה טרנספורמציה של הנושא "Ode to Joy" במהלך הפרק האחרון. עבור ליסט, טרנספורמציה תמטית היא אמצעי הלחנה שאליו פנה פעם אחר פעם – בפואמות הסימפוניות פאוסט (אנ') ודַנטה (אנ'), וגם בסונאטה לפסנתר בסי מינור (אנ'). שימוש זה בטרנספורמציה תמטית שינה את גישתו של ליסט גם למבנה הקומפוזיציה. כך, בשונה ממלחינים בני זמנו, שנצמדו במידה זו או אחרת למבנה המסורתי של הסונאטה, ליסט, ביצירותיו, הפליג הרחק ממבנה זה. הנושאים מתערבלים לתוך סקוונצות חדשות ובלתי צפויות, שמציגות ניגודים קלידוסקופיים בהשתנותן המגוונת. החזרות התקצרו, הקודות קיבלו ממדים של פיתוח. מבנים של שניים או שלושה פרקים התכנסו לפרק אחד. ההצדקה של ליסט לשינויים מרחיקי הלכת במבנה, כפי שהוא ניסח אותה הייתה: "יין חדש דורש בקבוקים חדשים".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הקונצ'רטו לפסנתר, באתר יוטיוב, משולב יחד עם תווי היצירה.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקרת זהויות  |
|
|---|