קבוצת ים רוס
קבוצת ים רוס (באנגלית: Ross Sea party) הייתה חלק מן המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית בראשות ארנסט שקלטון, אשר פעלה בין השנים 1914 ל-1917. משימתה הייתה להניח סדרה של מצבורי אספקה על פני חומת הקרח הגדולה מים רוס אל קרחון בירדמור, לאורך נתיב הקוטב שהתוו משלחות קודמות לאנטארקטיקה. חלקה העיקרי של המשלחת, בפיקודו של שקלטון, היה אמור לרדת אל חוף ים ודל מעברה האחר של אנטארקטיקה, ולצעוד לרוחב היבשת דרך הקוטב הדרומי אל ים רוס. הואיל ולא היה בכוחה של הקבוצה הראשית לשאת די דלק ומצרכי מזון לכל המרחק, עצם קיומה היה תלוי במצבורי המזון של קבוצת ים רוס, שהייתה אמורה לכסות את הרבע האחרון במסעם.
שקלטון הפליג מלונדון בספינתו אנדיורנס אל עבר ים ודל באוגוסט 1914. בינתיים התכנס סגל קבוצת ים רוס באוסטרליה, לפני יציאתם אל ים רוס בספינה השנייה של המשלחת, "אורורה". בשל בעיות ארגוניות וכספיות נדחתה היציאה עד דצמבר 1914, ודחייה זו קיצרה את העונה הראשונה שלהם להנחת מצבורים. לאחר הגעתם, נתקלו אנשי הקבוצה חסרת הניסיון בקשיים בניסיון להשתלט על אמנות המסע האנטארקטי, ותוך כדי כך איבדו את מרבית כלבי המזחלת שלהם. תקלה חמורה יותר פקדה אותם בראשית החורף הדרומי, כש"אורורה" ניתקה מכבליה בסערה עזה ולא הצליחה לחזור. אנשי הקבוצה נשארו תקועים על החוף, כשחלק ניכר מציודם נסחף הרחק מהישג ידם עם הספינה המיטלטלת בסופה ללא שליטה.
על אף העיכובים והתקלות, שרדה קבוצת ים רוס מחלוקות וסכסוכים בין חברי הצוות, מזג אוויר קיצוני, מחלות ומוות של שלושה מחבריה, והוציאה לפועל את המשימה שהוטלה עליה במלואה, במהלך העונה השנייה שלה באנטארקטיקה. ההצלחה הזאת התבררה בסופו של דבר כחסרת תכלית, משום שהמשלחת העיקרית של שקלטון לא יכלה להגיע אל היבשה ולצאת לחצייה המתוכננת אחרי ש"אנדיורנס" נמחצה בקרח של ים ודל. שקלטון הוביל בסופו של דבר את אנשיו למקום מבטחים, לאחר תלאות רבות, אך הצעידה חוצת-אנטארקטיקה לא יצאה לפועל ולמצבורי הצידה שקבוצת ים רוס הניחה לא היה שימוש. קבוצת ים רוס נשארה תקועה עד ינואר 1917, כש"אורורה", שעברה תיקונים וצוידה מחדש בניו זילנד, הגיעה לחלץ אותם. ההכרה הציבורית במאמציהם בוששה לבוא, אבל לאחר זמן ניתנו ארבע מדליות אלברט לחברים בקבוצה, לשניים מהם לאחר מותם. שקלטון כתב לאחר זאת, כי הנספים "הקריבו את חייהם למען ארצם, בדיוק כאלה שהקריבו את חייהם בצרפת או בפלנדריה במלחמת העולם הראשונה".
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שכבש רואלד אמונדסן את הקוטב הדרומי בדצמבר 1911, נדרש שקלטון, שחתר להישג זה בעצמו, לשקול מחדש את שאיפותיו לכיבוש הקוטב. הוא סבר, שנותרה עוד "מטרה אחת גדולה וחשובה בחקר אנטארקטיקה - חציית יבשת הקוטב הדרומי מחוף אל חוף".[1] באסטרטגיה מבוססת על תוכניות שפיתח קודם לכן מגלה הארצות הסקוטי ויליאם ספירס ברוס, תכנן שקלטון להנחית את החלק העיקרי של משלחתו בנקודה דרומית ככל האפשר, על חוף ים ודל. הצוות הטראנסקונטיננטלי שלו ייצא אז ברגל דרומה, אל עבר הקוטב. ואז יחצה את רמת הקוטב וירד דרך קרחון בירדמור (ששקלטון גילה עם משלחת נמרוד שלו בשנת 1909) אל חומת הקרח הגדולה. כברת הדרך האחרונה תביא אותם אל מעבר לחומה, אל מצר מקמרדו על חוף ים רוס.
שקלטון העריך, שהחצייה תכסה כ-2,780 ק"מ, מרחק גדול מכדי שהקבוצה תוכל לשאת עמה את כל הצידה שתידרש לה. לשם כך תוכננה אפוא קבוצה נפרדת, שתרד אל החוף במצר מקמרדו ותעסוק בהנחת שורה של מצבורי אספקה לרוחב 640 הק"מ של חומת הקרח, כסיוע לקבוצה חוצת היבשת בדרכה הביתה. קבוצה זו נועדה גם לבצע חקירות מדעיות. שקלטון תיאר את הנחת המצבורים כחיונית להצלחת המבצע כולו, אבל לא חשב שביצוע המשימה יציב קשיים רציניים כלשהם. הספינה שנועדה לקבוצת ים רוס הייתה "אורורה", זו ששימשה זמן לא רב קודם לכן את דאגלס מוסון ומשלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה שבפיקודו.
הסגל[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמנהיג קבוצת ים רוס בחר שקלטון באניאס מקינטוש, אחרי שניסה תחילה לשכנע את האדמירליות לספק לו צוות של אנשי צי. מקינטוש, כמוהו כשקלטון, שירת קודם כקצין בצי הסוחר הבריטי והיה חבר במשלחת נמרוד עד שנקלע לתאונה, שהביאה לאובדן עינו הימנית וקטעה את השתתפותו באיבה. עוד אחד מוותיקי "נמרוד", ארנסט ג'ויס, שרכש את ראשית ניסיונו האנטארקטי במשלחת דיסקברי של קפטן סקוט, מונה לפקח על המזחלות ועל הכלבים. הביוגרף של שקלטון, רולנד האנטפורד, תיאר את ג'ויס כ"תערובת משונה של רמייה, ראוותנות וכישרון", אבל עבודתו בהנחת מצבורים במשלחת נמרוד הרשימה את שקלטון.[2] ארנסט ויילד, קצין זוטר בצי המלכותי, צורף אל הקבוצה אולי בהשתדלות אחיו, פרנק ויילד, שיצא למשלחת כמשנה לשקלטון על סיפון ה"אנדיורנס".[3][4]
כמה מן המינויים בקבוצה נעשו בחיפזון והם משקפים את חלון הזמן המוגבל ששקלטון התיר לצורך הארגון הראשוני. ג'וזף סטנהאוז, קצין צעיר מחברת ספינות הקיטור של הודו הבריטית, התמנה לקצין הראשון של ה"אורורה" אחרי שהפליג מאוסטרליה ללונדון לבקש ראיון עבודה עם שקלטון. הכומר ארנולד ספנסר-סמית', כוהן דת מן הכנסייה האפיסקופאלית הסקוטית ומנהל בית ספר בעברו, הצטרף כמחליף לאחד מחברי המשלחת המקוריים, שפרש כדי להתגייס לשירות פעיל במלחמת העולם הראשונה.[5] ויקטור הייוורד, מנהל חשבונות שוחר הרפתקאות, גויס על סמך עבודתו בחווה בקנדה.[6]
אף כי משימתה העיקרית של קבוצת ים רוס הייתה לצייד מצבורי אספקה, שקלטון צירף לה צוות מדעי קטן, שתפקידו היה לבצע מחקרים ביולוגיים, מטאורולוגיים ומגנטיים באזור. המדען הראשי בקבוצה זו היה אלכסנדר סטיבנס, גאולוג סקוטי ובעברו סטודנט לתאולוגיה. ג'ון קופ, בוגר אוניברסיטת קיימברידג' בן 21, היה הביולוג של הצוות; הוא התעתד ללמוד רפואה, ובהמשך היה לרופא אונייה. עוד שני מדענים צורפו לקבוצה באוסטרליה, הפיזיקאי דיק ריצ'רדס (שחתם על חוזה בתמורה לשכר של ליש"ט אחת בשבוע) והכימאי התעשייתי קיית ג'ק. דודן אוסטרלי של ספנסר-סמית, אירווין גייז, צורף לקבוצה כעוזר כללי.
בעיות באוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
מקינטוש וגרעין הקבוצה הגיעו לסידני, אוסטרליה, בשלהי אוקטובר 1914 והתברר להם, כי "אורורה" זקוקה לשיפוץ מקיף לפני שתוכל להפליג. רישום האונייה בשמו של שקלטון לא הושלם כהלכה, וברור היה ששקלטון לא הבין נכונה את תנאי רכישתה ממוסון. מוסון שם את ידו על חלק גדול מן הציוד והאספקה שהיו על הסיפון, והיה הכרח לרכוש אחרים במקומם. יתר על כן, שקלטון הפחית את המימון שנועד למקינטוש מ-2,000 ליש"ט ל-1,000 ליש"ט, בציפייה שזה ימלא את החסר בגיוס תרומות של צורכי מזון וכדומה ובמשכון הספינה. לא היו מזומנים לכיסוי שכר העבודה והוצאות המחייה של הקבוצה.
שקלטון הפליג זה מכבר על ה"אנדיורנס" אל אנטארקטיקה והיה מחוץ להישג ידם. תומכי המשלחת באוסטרליה, ובראשם אדג'וורת דייוויד, ששירת כמדען ראשי במשלחת נמרוד, נתנו את דעתם על המצוקה שפקדה את הקבוצה ועזרו לגייס מימון לקיום המשלחת, אבל כמה מחברי הקבוצה התפטרו או הסתלקו ממנה. כמה מן המחליפים של הרגע האחרון היו טירונים חסרי-ניסיון; אדריאן דונלי, מכונאי קטרים ללא ניסיון ימי, חתם כמכונאי שני, והאלחוטן ליונל הוק היה חשמלאי מתלמד בן 18.
חרף הקשיים הללו, הפליגה "אורורה" מסידני ב-15 בדצמבר 1914, והגיעה להובארט ב-20 בדצמבר להצטיידות אחרונה במצרכי מזון ובדלק. ב-24 בדצמבר, שלושה שבועות לאחר מועד ההפלגה המקורי, יצאה לבסוף "אורורה" לדרכה אל אנטארקטיקה והגיעה אל חופי האי רוס ב-16 בינואר 1915. מקינטוש החליט להקים בסיס חוף בכף אוונס, המטה הראשי של קפטן סקוט במשלחת טרה נובה, בשנים 1910–1913, ולמצוא מעגן חורף בטוח לאורורה בקרבת מקום.[7]
העונה הראשונה, 1914–1915[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנחת מצבורים, ינואר–מרץ 1915[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקינטוש סבר, כי שקלטון עשוי לנסות את מזלו ולצאת לחציית אנטארקטיקה במהלך העונה הראשונה, לכן החליט כי מוטב להניח את שני המצבורים הראשונים ללא דיחוי, האחד ב-79° דרום, סמוך לשונית מינה, סימן דרך בולט על חומת הקרח, והשני עוד הלאה דרומה, בציון הדרך 80° דרום. שני אלה היו לדעתו, הפעולות המינימליות ההכרחיות שיאפשרו לשקלטון ואנשיו לשרוד את חציית חומת הקרח. העיכוב בהגעת "אורורה" לאנטארקטיקה לא השאיר די זמן להתאקלמות, הן לכלבי המזחלות והן לאנשים חסרי הניסיון, ומצב זה הביא לחילוקי דעות בשאלה, איך להמשיך מכאן ואילך. ארנסט ג'ויס, שהיה חוקר אנטארקטיקה המנוסה ביותר, משכמו ומעלה מכל יתר הקבוצה, נטה לגישה זהירה יותר ורצה לדחות את היציאה לדרך בשבוע לפחות. ג'ויס טען, ששקלטון הפקיד אותו כממונה עצמאי על כל הפעילות כרוכה במזחלות, טענה שמקינטוש דחה ולאחר זמן הציג כחסרת בסיס.[8]
לאחר שדעתו של מקינטוש גברה על התנגדותו של ג'ויס, יצאה הקבוצה הראשונה מבין השלוש ב-24 בינואר 1915 למסע חומת הקרח, ושתי האחרות באו בעקבותיה למחרת היום. חילוקי דעות נוספים התגלעו עד מהרה בין ג'ויס למקינטוש בשאלה, לאיזה מרחק דרומה יש לקחת את הכלבים. ג'ויס רצה לקחת אותם עד השונית ולא מעבר לכך, אבל תחושת הדוחק בזמן שקיננה במקינטוש הביאה לכך, שהכלבים המשיכו לנקודת 80° דרום. עוד מכשלה התגלתה כשכשלו הניסיונות לשנע מטעני צידה באמצעות טרקטור ממונע. אומנם, בסופו של דבר הונחו המצבורים בשונית מינה וב-80° דרום, אך המבצע כולו היה משובש בקשיים ותקלות. לא כל הצידה הגיעה אל המצבורים - מתוך 100 ק"ג של מזון ודלק שתוכננו למצבור 80° הונחו רק 61 ק"ג. ניסיונות של מקינטוש לקבוע באמצעות תאודוליט את מיקומו המדויק של המצבור, כדי שיוכלו להשאיר מפות מסומנות ומפורטות במצבור האחרון במאונט הופ, עלו בתוהו בגלל בעיות טכניות. בסופו של דבר סימנו את מיקום המצבור בתלוליות שלג במרחק 800 מטר זו מזו, לאורך שמונה ק"מ משני עברי הנתיב המתוכנן של שקלטון, ממזרח למערב, וכל תלולית שנייה סומנה בדגלון.[9] נוסף לכשל הטרקטור הממונע, גוועו ומתו בדרך חזרה כל עשרת הכלבים שנלקחו למסע. עד שחזרו והתאחדו כל הקבוצות בהאט פוינט, (בסיס "דיסקברי" הישן של סקוט בשולי החומה) ב-25 במרץ[10] היו האנשים עצמם מותשים וסבלו מכוויות קור, והאמון במקינטוש פחת במידה ניכרת.[11] מצב קרח הים במצר מקמרדו לא אפשר את המסע חזרה אל כף אוונס, כך שהקבוצה הייתה תקועה ללא מוצא עד 1 ביוני, בתנאים ספרטניים ותלויה בצייד כלבי ים כמקור לבשר טרי ולשומן ששימש כדלק.[12]
לאחר זמן התברר, שהעונה הראשונה הזאת של הנחת מצבורים, על כל התלאות שנלוו אליה, הייתה מיותרת. שקלטון פסק, במכתב ששלח מג'ורג'יה הדרומית ב-5 בדצמבר 1914 (התאריך שבו הפליגה "אנדיורנס" מג'ורג'יה הדרומית אל ים ודל) אל ארנסט פריס מן הדיילי כרוניקל, ש"לא היה לו שום סיכוי לחצות בעונה זו". הודעה על כך הייתה אמורה להגיע למקינטוש, אבל "המברק מעולם לא נשלח".[13]
אובדן "אורורה"[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סחף אורורה
כשיצא מקינטוש ב-25 בינואר להנהיג את קבוצות הנחת המצבורים, הוא הפקיד את "אורורה" בידי הקצין הראשון ג'וזף סטנהאוז.[14] המשימה העיקרית שהוטלה על סטנהאוז הייתה למצוא מעגן חורף, בהתאם להוראותיו של שקלטון שלא לנסות לעגן דרומית ללשון הקרחון, בליטת קרח בחצי הדרך בין כף אוונס להאט פוינט.[15] חיפוש המקום המתאים התגלה כתהליך ארוך והרה סכנות. סטנהאוז שייט במצר במשך שבועות אחדים לפני שהחליט בסופו של דבר לעגון למשך החורף סמוך לבסיס הראשי בחוף כף אוונס. לאחר ביקור סופי בהאט פוינט ב-11 במרץ כדי לאסוף ארבעה אנשים שהקדימו לפרוש מקבוצות הנחת המצבורים, הביא סטנהאוז את "אורורה" לכף אוונס והבטיח את עגינתה שם בעוגנים ובכבלים חזקים, כדי שבהמשך תקפא על עמדה בתוך קרח החוף.
בליל 7 במאי פרצה סופה חמורה, שעקרה את "אורורה" מן העוגנים והכבלים ונשאה אותה אל לב ים יחד עם שדה קרח גדול. ניסיונות להתקשר עם קבוצת החוף באלחוט לא צלחו. רתוקה אל הקרח, כשמנועיה מושבתים, נגרפה "אורורה" במסע ארוך צפונה, הרחק מכף אוונס, אל מחוץ למצר מקמרדו, אל תוך ים רוס, ובסופו של דבר אל תוך האוקיינוס הדרומי. עשרה אנשים נותרו מאחור על החוף בבסיס ים רוס. בליל 23 במרץ 1916 קיבל האלחוטן אלפרד גודווין מסר מסטנהאוז, שנועד למלך ג'ורג' החמישי. במסר הדחוף הודיע סטנהאוז על מצבה הרעוע של אורורה, שאיבדה את מוט ההיגוי שלה ושסבלה מנזקים נוספים, ועל עשרת אנשי המשלחת, שנותרו על החוף בבסיס כף אוונס, ללא צידה מספקת ועם ביגוד שאיננו עונה על דרישות החורף האנטארקטי. במועד התשדורת נמצאה "אורורה" בקו רוחב 65° דרום ו-155° מזרח. סטנהאוז פנה אל המלך בבקשה, לשלוח מיד אונייה מצוידת כיאות לבסיס כף אוונס במצר מקמרדו.[16] "אורורה" השתחררה לבסוף מן הקרח ב-12 בפברואר 1916 והצליחה להגיע לניו זילנד ב-2 באפריל.[17]
אלתור[עריכת קוד מקור | עריכה]
הואיל ומקינטוש התכוון להשתמש ב"אורורה" כמגורים העיקריים לקבוצה, נמצאו רוב חפציהם האישיים של חברי קבוצת החוף, המזון, הציוד והדלק על סיפונה כשנעקרה מכבליה ונסחפה אל הים. אף כי מנות האספקה שנועדו להעברה במזחלות למצבורים של שקלטון הורדו אל החוף,[18] נותרו עשרת האנשים שהיו על החוף "כשרק בגדיהם לעורם". מקינטוש סיכם את המצב: "אין לנו ברירה אלא להשלים עם האפשרות, שניאלץ להישאר כאן, ללא עזרה, למשך שנתיים. איננו יכולים לצפות לחילוץ לפני מועד זה, ועל כן אנו מוכרחים לשמר את מה שיש לנו, לנהוג חיסכון קפדני, ולחפש ולהשמיש כל תחליף שנוכל למצוא." כדבר ראשון, פנו אל המזון והציוד שהשאירו סקוט ושקלטון ממשלחותיהם הקודמות. מצבורי הציוד האלה הניבו חומרים, שיכלו להשמיש ולאלתר לביגוד, הנעלה ושאר ציוד הכרחי, ובמקביל עשו שימוש בבשר ובשומן של כלבי-ים כמקורות נוספים למזון ולדלק. "המתפרה המפורסמת של ג'ויס" יצרה והתאימה בגדים מאוהל קנבס גדול שהשאירה משלחתו של סקוט. ארנסט ויילד רקח אפילו סוג של טבק - "תערובת האט פוינט" - מנסורת, תה, קפה ואי-אילו עשבים מיובשים. באמצעים אלה הצטיידה הקבוצה לקראת מסעות המזחלות שציפו להם בעונה השנייה. ביום האחרון של אוגוסט רשם מקינטוש ביומנו את העבודה שהתבצעה במשך החורף, וסיים במילים: "מחר אנחנו יוצאים להאט פוינט".[19]
העונה השנייה של הנחת מצבורים, 1915–1916[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסע למאונט הופ[עריכת קוד מקור | עריכה]
העבודה בעונה השנייה תוכננה בשלושה שלבים. ראשית, כל מטעני הציוד שנועדו למצבורים - 1,700 ק"ג בסך הכל - יועברו מכף אוונס להאט פוינט,[20] משם למצבור הבסיס בשונית מינה ולבסוף, תוכנן מסע דרומה לתגבור מצבור 80° ולהנחת מצבורים חדשים ב-81°, 82° ו-83°, ומצבור אחרון במאונט הופ, סמוך למרגלות קרחון בירדמור, ב-'30 83°.[21]
.jpg)
תשעה אנשים, בצוותים של שלושה, נועדו לצאת על גבי המזחלות. השלב הראשון, גרירה על פני קרח הים אל האט פוינט, החל ב-1 בספטמבר 1915, והושלם ללא תקלה עד סוף החודש.[20] בשלב השני, שהיה כרוך בגרירת מזחלות הלוך ושוב בין האט פוינט לשונית מינה, נוצרו בעיות רבות, בגלל מזג אוויר שאינו מסביר פנים, פני שטח קשים למעבר על חומת הקרח, וחילוקי דעות שהתגלעו בין מקינטוש לג'ויס לגבי שיטות העבודה שיש לנקוט. הפעם היה זה מקינטוש, שהעדיף גרירה המסתייעת בכוח שרירי אדם לעומת ג'ויס, שרצה להשתמש בארבעת הכלבים הכשירים - מבין ששת הכלבים ששרדו את החורף, שתי כלבות היו מעוברות ולא יכלו לעבוד.[22] מקינטוש התיר לג'ויס להתקדם בדרכו הוא, כמוביל קבוצה של שישה אנשים עם הכלבים, בעוד שהוא עצמו המשיך לגרור את המזחלות בעצמו עם ויילד וספנסר-סמית. שיטותיו של ג'ויס הוכיחו את עצמן כיעילות יותר במונחי המטענים שהועברו וכשירות האנשים.[23] מצבור הבסיס בשונית מינה הונח במלואו עד 28 בדצמבר.
זמן קצר לאחר שהחל המסע למאונט הופ, ב-1 בינואר 1916, נאלצו שלושה אנשים (קופ, ג'ק וגייז) לחזור לכף אוונס בגלל קלקול בפרימוס,[24] שם הצטרפו לסטיבנס. המדען נשאר בבסיס לעסוק במדידות מזג אוויר ולצפות לחזרת הספינה.[25] שאר השישה המשיכו דרומה עם המזחלות, עם ספנסר-סמית שמצבו הבריאותו התדרדר והלך במהירות ומקינטוש, שהתלונן על כאבים בברכו. הם נאבקו להמשיך, הניחו את המצבורים והסתפקו בעצמם באספקה מינימלית, אף כי הקפידו, בהוראתו המפורשת של ג'ויס, להזין היטב את הכלבים: "הכלבים הם תקוותנו היחידה; חיינו תלויים בהם." כאשר הגיעו לקרבת מאונט הופ, התמוטט ספנסר-סמית ולא יכול היה להמשיך.[26] השאר הניחו אותו לבדו באוהל קטן ועברו את הקילומטרים הספורים שנותרו עד מאונט הופ, שם הניחו את המצבור האחרון ב-26 בינואר 1916. ארנסט ויילד השאיר מכתב לאחיו פרנק, שהיה, כך חשב, במסע לחציית היבשת מים ודל עם שקלטון.
השיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקבוצה פנתה לדרך חזרה ב-27 בינואר, ואספה בדרכה את ספנסר-סמית ב-29 בחודש. הוא היה באותה עת חסר-אונים מבחינה גופנית והם נאלצו לשאת אותו על המזחלת.[27] תוך זמן קצר אזלו כוחותיו של מקינטוש, נבצר ממנו להשתתף בגרירה ובקושי יכול היה להשתרך לצד המזחלת. במועד זה עברה הנהגת הקבוצה בפועל לידי ג'ויס וריצ'רדס. ג'ויס תיאר את תלאות הקבוצה: "מעולם לא התנסיתי בתנאים מזעזעים כאלה. זה אחד הקטעים הקשים ביותר של גרירה מאז שיצאנו לדרך... כל שאנו יכולים לעשות הוא להתנהל הלאה במהירות הגדולה ביותר שאנו מסוגלים לה."
על אף הקשיים, התקדמה הקבוצה היטב עד שב-17 בפברואר, במרחק כ-16 ק"מ ממצבור השונית, עצר אותה בליזארד (סופת שלג). הם נאלצו להמתין באוהל חמישה ימים, ובינתיים אזלה צידתם. ביאושה עזבה הקבוצה את האוהל למחרת היום, אבל עד מהרה התברר, שמקינטוש וספנסר-סמית אינם יכולים להמשיך. ג'ויס, ריצ'רדס והייוורד המשיכו אפוא עם המזחלת בתוך הסופה אל השונית, והשאירו את החולים באוהל בהשגחת ויילד.[28] המסע הלוך ושוב של כ-32 ק"מ נמשך שבוע ימים. הם חזרו עם מזון ודלק לחבריהם, והצעידה התחדשה. כעבור זמן קצר הצטרף מקינטוש אל ספנסר-סמית על המזחלת, ולא עבר זמן רב וגם הייוורד התמוטט.[29] השלושה שעוד עמדו על רגליהם היו חלשים מכדי לגרור את שלושת החולים, ועל כן התנדב מקינטוש ב-8 במרץ להישאר באוהל בזמן שהיתר ינסו להביא את ספנסר-סמית והיוורד להאט פוינט. ספנסר-סמית מת למחרת היום, מותש עד כלות מתלאות הדרך ומן הצפדינה, וחבריו קברו אותו בקרח. ג'ויס וויילד הגיעו להאט פוינט עם הייוורד ב-11 במרץ וחזרו להביא את מקינטוש. ב-16 במרץ נמצאו כל אנשי הקבוצה ששרדו בצריפם.[30]
מאז היציאה להובלת המטענים מכף אוונס ב-1 בספטמבר 1915 עד להגעת הניצולים חזרה להאט פוינט, עברו 198 ימים, מסע המזחלות הארוך ביותר, במונחי הזמן שנדרש להשלמתו, שעברה איזו שהיא משלחת עד אז.[31][32]
מות מקינטוש והייוורד[עריכת קוד מקור | עריכה]
החמישה ששרדו התאוששו בהדרגה והתחזקו בדיאטה של בשר כלבי-ים. הקרח היה דק מכדי להסתכן במסע הסופי אל כף אוונס, וחדגוניות התפריט והסביבה העיקה עליהם יותר ויותר. ב-8 במאי הודיע מקינטוש, שהוא והייוורד מתכוונים לנסות את מזלם על הקרח ולצאת ברגל אל כף אוונס. הם בחרו להתעלם מן ההתנגדות הנמרצת של חבריהם לקבוצה ויצאו לדרך, ומקץ שעה אחת נעלמו בתוך סופת שלגים. חבריהם יצאו לחפש אותם אחרי הסערה ומצאו רק עקבות, שהוליכו אל שולי הקרח השבור. מקינטוש והיוורד לא נראו שוב. או שנפלו אל המים כשהקרח הדק התנפץ תחתיהם או ששדה קרח שנעתק ממקומו נשא אותם אל הים הפתוח. ריצ'רדס, ג'ויס וויילד חיכו עד 15 ביולי ואז יצאו למסע אל כף אוונס, שם התאחדו סוף סוף מחדש עם סטיבנס, קופ, ג'ק וגייז.[33]
חילוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהגיעה "אורורה" לניו זילנד באפריל 1916, החל סטנהאוז במשימה של גיוס מימון לתיקון הספינה ולציודה מחדש, לפני שתוכל לחזור לאנטארקטיקה לחלץ את האנשים שנשארו שם. משימה זו הייתה קשה לביצוע; איש לא שמע דבר משקלטון מאז הפליגה "אנדיורנס" מג'ורג'יה הדרומית בדצמבר 1914, והיה סביר להניח, שמשלחות חילוץ יידרשו לשני פלגי המשלחת. כך או כך, המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית הייתה מרוששת לחלוטין, ושום מקור מימון חלופי לא נראה לעין. בהתחשב בכאוס הפיננסי ששרר במועד יציאתה של "אורורה" מאוסטרליה, קשה היה למצוא מממנים פרטיים. לבסוף הסכימו ממשלות אוסטרליה, ניו זילנד ובריטניה להתחלק ביניהן במימון שיקומה של "אורורה", אבל עמדו על כך, שוועדה משותפת תחזיק בידה שליטה מלאה במשלחת החילוץ.
ב-31 במאי הגיע שקלטון לג'ורג'יה הדרומית ובפיו סיפור מילוטם של אנשי המשלחת לאחר אובדן "אנדיורנס" בים ודל. בראש סדר העדיפויות שלו עמד חילוצם של יתר אנשי המשלחת, שנשארו תקועים על אי הפיל, והייתה זו כבר תחילת דצמבר כאשר הגיע לניו זילנד. הוא איחר את המועד להשפיע על ארגון חילוצה של קבוצת ים רוס; הוועדה המשותפת מינתה את ג'ון קינג דייוויס לעמוד בראש המשלחת ופיטרה את סטנהאוז ושאר קציני ה"אורורה". דייוויס היה חבר במשלחת האוסטרלו-אסייתית של דאגלס מוסון, והשיב בשלילה על הצעותיו של שקלטון ב-1914 לפקד על "אנדיורנס" או על "אורורה".[34] כמחווה, הורשה שקלטון להצטרף להפלגה כקצין מחוץ למניין בספינה, שיצאה לדרך ב-20 בדצמבר. כשהגיעה "אורורה" לכף אוונס ב-10 בינואר 1917 נדהמו הניצולים לראות את שקלטון בא לקראתם; אז נודע להם לראשונה, כי עמל הפרך שהשקיעו בהנחת המצבורים היה חסר תועלת. לאחר שבוע נוסף שהוקדש לחיפוש ללא תוצאות אחר גופותיהם של מקינטוש והייוורד, הפליגה "אורורה" צפונה לניו זילנד ועל סיפונה שבעת הניצולים מקבוצת החוף המקורית.[32]
לאחר מעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צריפי האט פוינט וכף אוונס נשארו במקומם, בחסות הקרן למורשת אנטארקטיקה וממשלת ניו זילנד. בצריף בכף אוונס חרותה על הקיר שמעל הדרגש של ריצ'רדס רשימת האנשים שהקבוצה איבדה. הכתובת עדיין קריאה, אבל מצבם הרעוע של הצריפים מעורר דאגה.[35]
"אורורה" שרדה עוד פחות משנה לאחר מסעה האחרון מים רוס. שקלטון מכר אותה תמורת 10,000 ליש"ט ובתפקידה החדש שייטה כנושאת פחם בין אוסטרליה לדרום אמריקה. היא נעלמה באוקיינוס השקט, ב-2 בינואר 1918 או סמוך למועד זה, ולא ידוע אם נטרפה בסערה או טובעה על ידי אוניית אויב. על סיפונה היה ג'יימס פאטון מהקבוצה של ספינת ים רוס, שהמשיך לשרת עליה כרב מלחים.[36] ארנסט ויילד נפל גם הוא קורבן למלחמת העולם הראשונה. הוא מת מטיפוס במלטה, ב-10 במרץ 1918, בעת שירותו בצי המלכותי בים התיכון.[37]
משמאל – מדליית אלברט בזהב (דרגה ראשונה) להצלת חיים בים
מימין – מדליית אלברט בזהב (דרגה ראשונה) להצלת חיים ביבשה
ב-4 ביולי 1923 קיבלו ארנסט ג'ויס ודיק ריצ'רדס מג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת את מדליית אלברט על אומץ לבם והמאמצים שעשו להצלת לחיים במסע השני להנחת מצבורים. לארנסט ויילד ולויקטור הייוורד הוענקה אותה מדליה לאחר מותם. רבים מן הניצולים זכו לקריירות ארוכות ומצליחות. האלחוטן הצעיר, ליונל הוק, הצטרף לתאגיד האלחוט של אוסטרליה והיה אחראי למספר רב של חידושים טכנולוגיים. הוא היה למנכ"ל החברה בשנת 1945 וליושב הראש שלה בשנת 1962, לאחר שקיבל תואר אבירות על תרומתו לתעשייה בשנת 1957. מתוך ארבעת הכלבים שנותרו בחיים לאחר נתיב המזחלות, מצא קון את מותו בקטטה עם שאר הכלבים לפני החילוץ. שאר הכלבים, אוסקר, גאנר וטאוזר, חזרו עם הספינה לניו זילנד ושוכנו בגן החיות של ולינגטון, שם חי אוסקר, על פי השמועה, עד גיל 25, הנחשב כמופלג מאוד לגבי כלבים. סמוך למותו לא הביע דיק ריצ'רדס, השריד האחרון לקבוצה, כל חרטה ולא ראה את מאמציהם כחסרי תועלת. נהפוך הוא, גרס ריצ'רדס, היה זה הישג לרוח האדם, ואין לראות בשום מפעל שהתבצע עד להשלמתו מאמץ שווא.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Tyler Lewis, Kelly. The Lost Men: The Harrowing Saga of Shackleton's Ross Sea Party. Penguin, 2007. ISBN 1440628580
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 9
- ^ Tyler-Lewis, p. 55
- ^ Tyler-Lewis, p. 21
- ^ Tyler-Lewis, p. 29
- ^ Tyler-Lewis, p.40
- ^ Tyler-Lewis, p.31-32
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 64
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 66-67
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 92
- ^ סקוט הקים את האט פוינט, כ-21 ק"מ דרומית לכף אוונס, במהלך משלחת דיסקברי בשנים 1901–1904 כמחסה ומצבור צידה. סמוך לקצה החומה, הייתה זו נקודת מוצא טבעית למסעות דרומה. ביקל, עמוד 46
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 106-104
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 111-106
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 215-214
- ^ באופן רשמי, היה סטנהאוז המפקד בפועל מאז היציאה מסידני. הממונים על הסחר הימי בסידני לא אישרו מינויו של מקינטוש לתפקיד זה בשל ליקוי הראייה שלו, אף כי שינוי זה בפיקוד לא נודע לצוות, שהמשיך לראות במקינטוש את המפקד.
Tyler-Lewis, עמוד 51 - ^ ג'ון קינג דייוויס אמר אחר כך, שלשם בטיחות הספינה צריך היה להתעלם מהוראות אלה ולהביא את הספינה למעגן הישן של "דיסקברי" בהאט פוינט.
Tyler-Lewis, עמוד 225 - ^ Tyler-Lewis, עמודים 2-3
- ^ Heacox, Kim. Shackleton: the Antarctic challenge. National Geographic Society, 1999. עמוד 94
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 131-130
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 132-130
- ^ 1 2 Tyler-Lewis, עמוד 148
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 146-145
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 160
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 159
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 164-163
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 144-143
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 171
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 178
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 185-182
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 192-189
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 189
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 249
- ^ 1 2 Heacox, עמוד 176
- ^ Tyler-Lewis, עמודים 197-193
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 27
- ^ Kim Griggs. "Scott's hut needs urgent repair ". BBC News. 7 December, 2001
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 274
- ^ Tyler-Lewis, עמוד 267
