צמיחה פוסט-טראומטית
צמיחה פוסט-טראומטית (PTG) היא שינוי פסיכולוגי חיובי הנחווה בעקבות מאבק בנסיבות חיים מאתגרות במיוחד.[1] הצמיחה הפוסט-טראומטית מתבטאת בתפיסה העצמית, ביחס לאנשים אחרים ובתפיסת העולם. אין עדיין הסכמה לגבי היקף התופעה ועוצמתה. נראה שהיא שכיחה יותר בקרב אנשים שחוו רמות גבוהות של דחק.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחשבה שכאב וסבל יכולים להוליד שינויים חיוביים היא עתיקת יומין, ומופיעה בכתבי קודש ביהדות, באסלאם, בנצרות, בבודהיזם ובהינדואיזם. בפסיכולוגיה, הרעיון צבר עניין מתחילת המאה ה־21.[2] בין הפסיכולוגים הראשונים שהתייחסו לכך היו ויקטור פראנקל וריצ'רד טדסקי.
היקף[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 30-70% מהאנשים שיחוו מאורע טראומתי, ידווחו לאחר מכן על צמיחה פוסט-טראומטית.[2] מאורעות כאלה כוללים מצבים כמו אבל, בעיות רפואיות, אונס ופגיעה מינית, אסונות טבע ופיגועי טרור.[2] יחד עם זאת, במחקרי אורך (אנ'), בהם עוקבים למשך זמן אחרי אנשים שחוו טראומות, נראה כי הצמיחה אינה נרחבת.[3]
המושג צמיחה פוסט-טראומטית דומה למושג חוסן. ההבדל בין השניים הוא בכך שחוסן הוא היכולת לשמור על תפקוד תקין, בריא ויציב לאחר מאורע טראומתי. בצמיחה פוסט-טראומטית, לעומת זאת, לא רואים יציבות אלא מגמה של שינוי חיובי עם הזמן.[2]
רוב העדויות המחקריות מצביעות על כך שצמיחה פוסט-טראומטית היא גדולה יותר כאשר רמות הלחץ הפוסט-טראומתי הן גבוהות.[2][4] אולי משום שתחושת המצוקה היא זו הגורמת ליצירת המשמעות החדשה ולהתקדמות האישית.[2]
תחומי הצמיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במושג צמיחה פוסט טראומטית אין הכוונה לחזרה לאותם החיים שנחוו טרם תקופת הסבל מהטראומה, אלא לתהליך משמעותי המוביל לשינויים פסיכולוגיים משני-חיים של חשיבה, תפיסה והתייחסות לעולם, היוצר שינוי אישי משמעותי.[1] שינוי זה הוא תהליך הממוקד בקבלה ופרשנות חיובית, אופטימיות ועיבוד קוגניטיבי.[5]
ישנם שלושה תחומים עיקריים בהם חלה צמיחה פוסט-טראומטית:[2]
- תפיסה עצמית - תפיסה של האדם כחזק יותר המסוגל להתמודד עם אירועים קשים בעתיד
- יחסים עם אחרים - תחושה מוגברת של אינטימיות ושייכות
- תפיסת עולם - תחושת ייעוד והערכה לחיים, סדרי עדיפות חדשים ביחס למה שחשוב
השאלון המקובל למדידת צמיחה פוסט-טראומטית הוא שאלון PTGI בגרסה המלאה של 21 שאלות או בגרסה המקוצרת של 10 שאלות.[6] השאלון מבקש מהעונים לדרג עד כמה הם מסכימים עם אמירות כמו: שיניתי את סדרי העדיפות שלי ביחס למה שחשוב בחיים, אני חשה קירבה גדולה יותר לאחרים, גיליתי שאני חזקה יותר מכפי שחשבתי.[6]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צמיחה מפוסט טראומה, באתר עמותת נט"ל
- עירית סדן, מעבר לטראומה והחלמה: אתגרים ייחודיים בדרך לצמיחה פוסט-טראומטית מפגיעה מינית, באתר פסיכולוגיה עברית, 9 בינואר 2012
- דן אבן, מה מעודד צמיחה פוסט טראומטית בקרב חולות בסרטן השד?, באתר "כמוני", 2015
- ענבר לבקוביץ, "מסתכלות על הכל אחרת" צמיחה פוסט טראומטית בקרב מחלימות סרטן שד, כרך ל"א חוברת מס' 1 ביטאון הסיעוד האונקולוגי בישראל.
- זוהר אליוסף, איב חסין וענבר לבקוביץ, הקשר בין פנייה לעזרה נפשית וחוסן נפשי לבין צמיחה פוסט טראומטית בקרב מתבגרים בבגרות המתהווה, שחוו אובדן הורי בתקופה שהיו תלמידים במערכת החינוך, זמן חינוך, גליון 8, 2022
- קרן אור חן, איך צומחים ממשבר ומהי צמיחה פוסט טראומטית, מעריב, 30 באוקטובר 2022
- סמדר כהן-טרקל, 11 עובדות מעודדות על צמיחה פוסט-טראומטית, מנטה, 10 באוקטובר 2023
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G., Posttraumatic Growth: Conceptual Foundations and Empirical Evidence, Psychological Inquiry 15, 2004, עמ' 1-18
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Sally Maitlis, Posttraumatic Growth at Work, Annual Review of Organizational Psychology and Organizational Behavior 7, 2020-01-21, עמ' 395–419 doi: 10.1146/annurev-orgpsych-012119-044932
- ^ Eranda Jayawickreme et al, Post‐traumatic growth as positive personality change: Challenges, opportunities, and recommendations, Journal of Personality 89, 2021-02, עמ' 145–165 doi: 10.1111/jopy.12591
- ^ Julia M. Whealin et al, Dynamic interplay between PTSD symptoms and posttraumatic growth in older military veterans, Journal of Affective Disorders 269, 2020-05, עמ' 185–191 doi: 10.1016/j.jad.2020.03.020
- ^ P. Alex Linley, Stephen Joseph, Positive change following trauma and adversity: A review, Journal of Traumatic Stress 17, 2004-02, עמ' 11–21 doi: 10.1023/B:JOTS.0000014671.27856.7e
- ^ 1 2 Arnie Cann et al, A short form of the Posttraumatic Growth Inventory, Anxiety, Stress & Coping 23, 2010-03, עמ' 127–137 doi: 10.1080/10615800903094273