פרנץ קזינצי

פרנץ קזינצי
Kazinczy Ferenc

לידה	27 באוקטובר 1759 סימיאן, רומניה
פטירה	23 באוגוסט 1831 (בגיל 71) ספהולם, הונגריה
שם לידה	Kazinczy Ferenc
מדינה	הונגריה
מקום קבורה	שאטוראליאויהיי
שפות היצירה	הונגרית
בן או בת זוג	סופי טרק

פֶרֶנְץ קַזִינְצִי (בהונגרית: Kazinczy Ferenc‏; 27 באוקטובר 1759 – 23 באוגוסט 1831) היה סופר, משורר, מתרגם ותחדישאי הונגרי, פעיל בהתחדשות השפה והספרות ההונגרית בתחילת המאה ה-19. כיום שמו קשור לרפורמת הלשון הנרחבת של ההונגרית במאה ה-19, אז נטבעו או התחדשו אלפי מילים, המאפשרות לשפה ההונגרית להתעדכן בקדמה המדעית ולהפוך לשפה רשמית של האומה בשנת 1844. בשל חיבוריו הבלשניים והספרותיים הוא נחשב לאחד ממייסדי התרבות של עידן הרפורמה ההונגרית יחד עם דוויד בארוטי סאבו , פרנץ ורשגי (Ferenc Verseghy), גיורג'י בשאניי , מתיאש ראט (Mátyás Rát) ויאנוש קיש (Janos Kis).

ביוגרפיה

ראשית חייו

פרנץ קזינצי נולד בארשמיאן בממלכת הונגריה (היום סימיאן ברומניה). אביו, יוז'ף קזינצי דה קזינץ (József Kazinczy de Kazincz‏; 1732–1784) היה ממשפחת אצילים ותיקה ועבד כשופט במחוז אבאוי . אמו הייתה ז'וז'נה בושאניי דה נאג'בושאניי (Zsuzsanna Bossányi de Nagybossány‏; 1740–1812). לפרנץ היו ארבעה אחים וארבע אחיות. עד גיל שמונה הוא חונך על ידי סבו מצד אמו, פרנץ בושאניי, הנוטריון של מחוז ביהאר ושגריר פרלמנטרי, שם לא שמע שום מילה זרה במהלך שבע שנותיו הראשונות.

הוא כתב את מכתביו הראשונים בדצמבר 1764 להוריו שחיו באלשורגמץ באותה תקופה. בשנת 1766 חלתה דודתו, ולכן הם עברו לדברצן לשלושה חודשים לצורך טיפולים רפואיים. קזינצי למד באותה תקופה בקולג' של דברצן. לאחר מות דודתו חזר להוריו שם למד לטינית וגרמנית מסטודנט של הקולג' של קשמארק (Késmárk, כיום קז'מארוק בסלובקיה). אביו המשכיל והנאור, שחש רגישות יוצאת דופן בבנו, היה מרוצה ממנו, ולכן גם לימד אותו ותקשר איתו בלטינית ובגרמנית. קזינצי המשיך את לימודי השפה שלו בקשמארק בשנת 1768 בשיעור הכנה.

דיוקן של ז'וז'נה בושאניי דה נאג'בושאניי (1740–1812), אימו של פרנץ קזינצי

אביו, יוז'ף קזינצי, רצה בתחילה שפרנץ יהפוך לחייל, אך התנגדותו של פרנץ ופיתוח כישרונותיו הספרותיים האחרים הניעו אותו מכוונתו, ולאחר מכן רצה לראות את בנו כסופר. אולם האב, כמחנך פייטיסט, רצה שיהיה סופר דתי, ולכן הורה לבנו בן הארבע עשרה לתרגם את עבודת הגמר לדוקטורט על הדת של כריסטיאן פירכטגוט גלרט מלטינית להונגרית. מלבד זאת, האב סיפק לבנו השכלה מתקדמת: פרנץ התחנך בשפות זרות, יכול היה לעסוק באמנות ובמוזיקה, וכדי לראות את העולם, הוא הביא אותו לאסיפות המחוז ולארוחת הצהריים של יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כאשר השליט ביקר בשארושפטק. בשנת 1774 האב דחק בבנו להמשיך בתרגומיו, אך פרנץ העדיף להקדיש זמן לקריאת האגיס טרגדיאיה מאת גיורגי בשאניי (1772), את קרטיגם (Kártigám) של איגנאץ מסארוש (Ignác Mészáros‏; 1772) ויצירות ספרות יפה נוספות. הוא הרחיב את ידיעותיו באידליות של סאלומון גסנר ושירי ורגיליוס, הורטיוס ואנאקראון.

הוא לא הזניח את לימודי התאולוגיה שלו, ואפילו בבית התווכחו תכופות על נושאים תאולוגיים במהלך ארוחת הצהריים והערב. לאחר מות אביו ב-1774, הוא המשיך לעסוק בתרגום ה-De religione של כריסטיאן פירכטגוט גלרט עד שהמורה שלו לתאולוגיה פטר אותו לעשות זאת, משום שמצא את יצירותיו של גלרט קשות מדי לפירוש. פרנץ עבר אט אט מנושאים תאולוגים לנושאים חילוניים ולאומיים יותר והכין תיאור גאוגרפי קצר של המדינה. "שלוש המראות הקטנות" של אישטוון לושונצי הניוקי (István Losonczi Hányoki) שימשו דוגמה לעבודתו. זה היה אוסף סיפורי ילדים עם הכותרת גאוגרפיה של הונגריה..., שאותו תיאר מאוחר יותר כ"משורבט לפתע" ויצא לאור בקאשה, הונגריה (היום קושיצה בסלובקיה) במימון של אימו ב-1775.

שארושפטק (1769–1779)

הספרייה של המכללה של שארושפטק שבה בילה קזינצי את זמנו בקריאה ולמידה

ב-11 בספטמבר 1769, הוא החל את לימודיו בקולג' של שארושפטק, שם לימד את עצמו יוונית עתיקה. הוא למד פילוסופיה ומשפטים בשנותיו הראשונות. בשנת 1773 החל ללמוד רטוריקה. אפילו באותה שנה בדצמבר הוא בירך את הגנרל הרוזן מיקלוש בלזניי (Miklós Beleznay) כחבר במשלחת של הקולג' בבוגיי בקבלת פנים מיוחדת על תרומת כסף לבניית המכללה. ואז קזינצי ראה את פשט בפעם הראשונה. עד 1775 השתתף בקורסי התאולוגיה בקולג' ומחייל צרפתי שהגיע לשארושפטק למד צרפתית.

הוא תרגם את סיפורו הקצר של גיורג'י בשאניי שנכתב בגרמנית, "האמריקני" (Die Amerikaner), להונגרית ופרסם אותו ב-1776 בקאשה בכותרת Az amerikai Podoc és Kazimir keresztyén vallásra való megtérése (המרתם של פודוץ וקז'ימיר האמריקאים לדת הנוצרית). הוא המליץ על תרגומו לאימו. עבודה זו לימדה אותו על הדאיזם ועל עקרון הסובלנות הדתית. בתרגומו השתמש קזינצי במילה világosság (שפירושה בהירות, שקיפות) בפעם הראשונה בהיסטוריה של השפה ההונגרית. בשאניי בירך על כך ותגובתו הייתה מעוררת השראה עבור קזינצי. קזינצי הבין את תגובתו של בשאניי כמכתב משחרר למקצוע הסופר. הוא שמח להתקשר עם אחד הסופרים הבולטים בספרות ההונגרית של אותה תקופה. אבל קזינצי לא הפך לחסיד של בשאניי, משום שיצירותיו של בשאניי כפוליטיקאי תרבות ופילוסוף לא הבשילו עד כדי כך שהוא היה יכול ליצור אסכולה ספרותית.

דודו של פרנץ היה חבר במשלחת של מחוז זמפלן בווינה בחצר המלוכה והוא לקח איתו את קזינצי הצעיר. הטיול הזה השפיע עליו מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה שקזינצי ראה את עירו של הקיסר, שהאוספים המפוארים שלו, במיוחד תמונותיו, ריתקו אותו לחלוטין.

באותה תקופה קזינצי עקב אחר הגיגיהם של סאלומון גסנר , כריסטוף מרטין וילנד, ודוויד בארוטי סאבו . מאוחר יותר הוא קיבל את תרגומו של שנדור בארוצי (Sándor Báróczi) ל"קונטס מורוקס" ("סיפורים מוסריים") מאת ז'אן פרנסואה מרמונטל מהספרנית של שארושפטק, שהפך לספר האהוב עליו ולאחר מכן לקח אותו יחד איתו לכלא. מה שריתק אותו היה הסגנון החדש והיפה, האריזה הקצבית של המשפטים, הנוקשות והטוהר של השפה עם דחיסות דרמטית, והמוזרות הצרפתית שהפכה את התרגום לבלתי מובן באמת עבור קוראים חובבים. זה הראה לקזינצי דוגמה לטיפוח של ספרים הונגריים. כך, לאחר שקיבל השראה בעיקר מבשאניי, גילה את מטרת חייו כמתרגם ומטפח של השפה ההונגרית.

קאשה (1779–1780)

פרנץ קזינצי התגורר בקאשה במהלך עיסוקו במשפטים (1779–1780) ולאחר מכן כמפקח חינוך (1785–1790)

לאחר שסיים את לימודיו נסע לקאשה ב-9 בספטמבר 1779 לפגוש את סמואל מילץ' (Sámuel Milecz), התובע של מחוז טולנה, שם עשה את התואר במשפטים ופגש לראשונה את אהבתו הצעירה, ארז'בט רוזגוני (Erzsébet Rozgonyi) ואחד המודלים לחיקוי שלו, דוויד בארוטי סאבו. הוא שהה שם עד 18 באוקטובר.

משברי השקפת העולם שלו התרחשו במהלך שהותו בקאשה. הוא הפנה עורף לתזה הדתית וללימודי תאולוגיה "חסרי התועלת". בין 1779 ל-1781 הצטרף קזינצי לתפיסת הדת הדאיסטית החילונית, שהייתה נקייה מדוגמות. פולחן היופי האמנותי החליף את החוויה הדתית האבודה. ההתלהבות שלו מהיופי הפכה לתשוקה שלו, כילתה את כל אישיותו ותפיסת עולמו. מתישהו בשנת 1780 החל ביצירתו הספרותית הגדולה הראשונה, בין היתר תרגום כתבי סאלומון גסנר. זמן קצר לאחר מכן פרסם את הגרסה ההונגרית של זיגוורט (Siegwart) ב-1783. בגלל תרגומיו הוא בא במגע עם כמה מחברים זרים והתכתב עם גסנר, יוהאן קספר לווטר ודניאל חודובייצקי. הקשר שלו עם מלומדים אירופים בעלי שם גרם לו להרגיש נבחר. אז אחרי רוסו הוא הצהיר על הפרדה מודעת משלו מאנשים רגילים.

בינתיים, בשנת 1779, הוא פגש את מיקלוש רוואי (Miklós Révai) בנגיווארד, בהונגריה (כיום אורדיה, ברומניה). רוואי היה דקדקן שאקלם את ניתוח המילים לפי כללי המורפולוגיה בשפה ההונגרית. הם התיידדו ולעיתים קרובות חלקו זה עם זה רעיונות משלהם לגבי ספרות ודקדוק.

אפריש (1781–1782)

דיוקנו של פרנץ קזינצי משנת 1780

בין 11 בינואר 1781 ל-2 ביוני 1782, הוא המשיך בעריכת דין באפריש (Eperjes), בהונגריה (היום פרשוב, בסלובקיה). מלבד עבודתו הוא בילה זמן רב גם באמנויות: ריקוד, נגינה בחליל, ציור, שרטוט וקריאה. האהובים עליו היו במיוחד הסופרים הגרמנים. בתקופה זו באפריש התאהב ב"ילדה משכילה", בתו של נינוש שטיינמץ, שהשפיעה עליו רבות.

פשט (1782–1783)

הוא המשיך בעריכת דין באוגוסט 1782 בפשט, שם הושבע כפקיד שכיר של יוז'ף ברנאת (József Bernáth). במהלך שהותו בפשט הוא בא במגע עם שני סופרים מבוגרים ובולטים, לרינץ אורצי (Lőrinc Orczy) וגדעון ראדיי (Gedeon Ráday). ראדיי הכיר לו עוד יותר את ספרות המערב, אבל גם את הסופרים ההונגרים הוותיקים, במיוחד מיקלוש זריני. ידידות זו פיתחה מאוד את החוש האסתטי של קזינצי והרחיבה את אופקיו. קזינצי עדיין עבד על תרגומי האידיליות של סאלומון גסנר והראה אותן לראדיי ובארוצי. ההכרה הנלהבת שלהם העצימה מאוד את שאיפת הסופר שלו. העובדה שקזינצי עבד רבות על תרגומי האידיליות הסנטימנטליות של גסנר, נבעה בחלקה מהמגמה הסנטימנטלית של אז, אך מאידך גיסא, קזינצי התכוון לתרגל את הפרוזה ההונגרית בתיאור רגשות והבעה של מצבי רוח נעימים.

הוא מצא את עצמו עד מהרה מעורב בחיים אינטלקטואלים ופוליטיים תוססים יותר בפשט והתעניין במדיניות הכנסייה של יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שנולדה ברוח האבסולוטיזם.

גדעון ראדיי, מיקלוש בלזניי (Miklós Beleznay), יוז'ף טלקי (József Teleki) ולאסלו פרוניי (László Prónay) עבדו על הכנת כתב הסובלנות ב-1781 בדיוק כשקזינצי הצטרף לחוג שלהם. בתור פרוטסטנטי, קזינצי שמח להיות כל כך קרוב ל"מקדמי החופש הפרוטסטנטי". מדיניות הקיסר בנושאי סובלנות דתית, העיתונות וההיתר לפרוטסטנטים לכהן בתפקידים ציבוריים חיזקה את דעותיו לגבי האמונות של הבונים החופשיים של אמונה באשליה של "הבהירות" המגיעה מלמעלה. כבר במישקולץ, הוא הפך לחבר באגודה החשאית בתחילת 1784 שתמכה בדרך כלל בתהליך הציוויליזציה. היה לה תפקיד מרכזי בחידוד המוסר והטעמים, בניגוד לדתיות הקודמת, היא שבתה את דמיונם של מאמיני הדתות הגדולות שהפכו חילונים דרך מיסטיקה על-טבעית, בעיקר נטורליסטית. מאוחר יותר, בתחילת שנות התשעים של המאה ה-19, התחיל קאזינצי להזדהות עם הרעיונות של מסדר האילומינטי, וכתב עליהם בהתלהבות לגיורג'י ארנקה : "מטרותיהם הן... evertere superstitionem, opprimere Tyrannismum, benefacere (בלטינית: חיסול אמונות טפלות), קריסת העריצות, חסד)... האם זה לא האושר הכי מתוק של החיים?".

קריירה משפטית (1783–1785)

קזינצי הצעיר

ב-1783 חזר לאימו באלשורגמץ, שעודדה אותו לנסוע לטרנארש לברון לרינץ אורצ'י כדי לקבל עבודה כפקיד מכובד. ב-13 באוקטובר 1784, הוא מונה למשרה זו ולאחר מכן באותו חודש לשפוט במחוז אבאוי. ב-29 בנובמבר הוא גם קיבל תפקיד של סגן נוטריון במחוז זמפלן, אך הייתה לו מחלוקת עם הנוטריון הראשי ולכן איבד את תפקידו כמעט מיד.

הרוזן לאיוש טרק (Lajos Török), אביה של אשתו לעתיד של פרנץ, היה המנהל הכללי של מחוז בית הספר קאשה והגרנד מאסטר של לשכת הבונים החופשיים של מישקולץ וחבר של קזינצי. ב-16 בינואר 1784 צרף לאיוש את קזינצי ללשכה. בתור בונה חופשי, קזינצי הכיר כמה אינטלקטואלים כמו אנגלו סולימן ואיגנץ פון בורן .

מפקח על החינוך (1785–1790)

הכריכה של ההוצאה הראשונה של Bácsmegyeynek öszve-szedett levelei

באוגוסט 1785 הוא נסע לווינה כדי להציג את עצמו בפני שר החינוך הציבורי, גוטפריד ואן סוויטן, ולבקש לקבל את משרת המפקח על בתי הספר המחוזיים של עשר מחוזות ושני אזורים אוטונומיים הונגרים. ב-11 בנובמבר הוא היה מונה למשרה זו, בו כיהן במשך חמש שנים.

בין השנים 1785 עד 1790 היה קזינצי ידוע בתור "השליח של חידוש החינוך ההונגרי". כמפקח הייתה לו עבודה בשכר טוב וסמכויות נרחבות. אבל שיטת הארגון שלו בבית הספר עימתה אותו עם הכנסיות ועם שותפיו לאמונה שהוא היה מיודד איתם במהלך שנות השמונים המוקדמות. הוא התגורר בקאשה, טייל הרבה בהונגריה עילית ומזרחית, הקים בתי ספר ושלט עליהם. הממונים עליו היו מרוצים ממנו ומתוצאותיו. הוא קיבל 79 בתי ספר מתפקדים כשהחל לעבוד בתפקידו. מספר זה עלה במהירות ל-124, מתוכם 19 בתי ספר ציבוריים שבהם תלמידים המשתייכים לזרמי דתיים שונים קיבלו חינוך משותף במימון המדינה. במסגרת תפקידו הוא תמך בבית הספר היהודים שבמחוז.

לבסוף סיים את תרגומי האידיליות של סאלומון גסנר ופרסם אותם בספר אחד עם בשם "Gessner Idylliumi" בשנת 1788 בקאשה. ההקדמה שלו מתוארכת לקיץ 1785 ונכתבה על ידי גדעון ראדיי. במהלך עבודתו על הספר, שאותה עשה בקפידה רבה, יכול היה לסמוך על עזרתו של הסופר, סאלומון גסנר, ולאחר מותו גם על עזרת אלמנתו. זה היה התרגום המפורסם בעולם הראשון של קזינצי והביא לו הכרה והערכה מחוץ להונגריה. הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לתוכן ולנאמנות הסגנונית, לדיוק ולקצב המוזיקלי של השפה.

עולמו האידילי הקלאסי של גסנר מבטא את הסנטימנטליות של פרידריך גוטליב קלופשטוק. רגשות הרוקוקו שלו קשורים בצורה קלושה לעולם המחשבות של ז'אן-ז'אק רוסו, אבל הוא דווקא גרסה מתוקה ופשוטה יותר של אושר. על ידי התרחקות מהציוויליזציה ונסיגה אל התקופות היפות העתיקות, גסנר מבקר את החברה, אך בו בזמן מביא אותנו לעולם אידיאלי של המעמד הבינוני. כצעיר נאור, משכיל רגשית, תחושת החיים הזו לא הייתה זרה לקזינצי, אבל הוא התענג במיוחד על הסגנון המתוחכם של היצירה.

עולמו הרגשי התעדן על ידי חיי הסלונים של קאשה, שאת תענוגותיהם החברתיים הוא חש מענגים כמו טקסי הבונים החופשיים שבהם השתתף לעיתים קרובות. תשוקותיו התנדנדו בין טרז רדוואנסקי וז'וז'נה קצ'נדי. על "החברות הנחמדות" שנאספו בסלונים של משפחות טרק, קצ'אנדי ובארצ'אי והנשים החברות בבונים החופשיים הוא התייחס ב-Bácsmegyeynek öszve-szedett levelei שלו ("אסופת המכתבים באצ'מג'יי") בשנת 1789. זה היה תרגום של Adolfs gesammelte Briefe מאת אלברכט כריסטוף קייזר (Albrecht Christoph Kayser). שהיה עיבוד של יסורי ורתר הצעיר. צורת תרגום זו, השונה מעיקרון התרגום הנאמן שננקט במהלך תרגום האידליות של גסנר, הייתה נפוצה בספרות ההונגרית באותה תקופה, אך לא באופן כפי שעשה קזינצי ב-Bácsmegyeynek öszve-szedett levelei שלו. הוא העביר את הדמות והסצנה של הרומן המקורי של קייזר לתפקיד חבריו ואל הסצנות של התכנסויותיהם התכופות שהראו דוגמה נדירה לביטוי עצמי אישי בתרגום. במקרים מסוימים גיבורו תוקף בגלוי את נחלות הממלכה כמגבלה של חופש לבני אדם ולרגשות. המהדורה הראשונה אכן זכתה להצלחה רבה בחיי הציבור ההונגרי. סופרים ומשוררים חשובים קיבלו אותה בהתלהבות. עם זאת, קזינצי ספג ביקורת גם מצד סופרים שמרנים וממוריו בשארושפטק.

הכריכה של הכרך הראשון של כתב העת הספרותי Magyar Museum, היצא לאור על ידי מתיאש טראטנר ב-1788/1789 בפשט

ב-13 בנובמבר 1787 יסדו קזינצי, דויד בארוטי סאבו ויאנוש באצ'אניי את כתב העת Magyar Museum (המוזיאון ההונגרי) על מנת לארגן את התנועות הספרותיות של הספרות ההונגרית של אותה תקופה. זה היה כתב העת הספרותי הראשון בשפה ההונגרית. אבל כבר אחרי המהדורה הראשונה קזינצי נכנס לוויכוח איזה כיוון הם רוצים לתת לכתב העת שלהם. קזינצי המליץ על השם Magyar Parnassus במקום Magyar Museum וחשב על מגזין דמוי ספרות יפה עם תרגומים וביקורות. באצ'אניי רצה ליצור ביטאון כללי ומעשי יותר. אי ההסכמה הפוליטית ביניהם העמיקה בעקבות הדיון. קזינצי היה יוזפיניסט, חסיד של יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בניגוד לבאצ'אניי שהיה ידוע כחבר בתנועת הרפורמה. עד מהרה עזב קזינצי את עריכת כתב העת.

אחת התקופות הקשות בחייו הגיעה כאשר קזינצי חלה במחלה כה קשה עד שב-31 במאי 1789 הוא נטה למות. בקאשה כבר דיברו על מותו. אבל הוא השתפר לפתע והתאושש במהירות.

בנובמבר 1789 הקים קזינצי כתב עת משלו וקרא לו אורפיאוס (Orpheus) שהיה כינויו בבונים החופשיים. במהלך פעולתו בין 1789 ל-1792 יצאו לאור רק 8 גיליונות ב-2 כרכים. הוא כתב את חיבוריו תחת השם וינצה ספאלמי (Vince Széphalmy). קזינצי התמודד עם שתי בעיות שאיימו על קיומו של הביטאון שלו והובילו לסגירתו. ראשית לצד מטרתו לשפר את השפה ההונגרית ברמה מושלמת, הוא גם פרסם את הרעיונות של וולטר ופילוסופים אחרים של הבונים החופשיים. שנית, האורפיאוס שלו לא היה כל כך פופולרי כמו Magyar Museum ולא היה בר-קיימא כלכלית בטווח הארוך. שנתיים לאחר שהאורפיאוס נסגר, גם Magyar Museum נסגר ב-1794 משום שעורכיו הואשמו היותם חברים בתנועה היעקובינית של איגנץ מרטינוביץ' .

הכתר הקדוש הובא להונגריה בשנת 1790. קזינצי היה חבר במשמר הכתר. בחדר הכתר, כחבר במשמר הכבוד של מחוז אבאוי, הוא תרגם את המלט של פרידריך לודוויג שרדר וכתב את מכתבו ללסלו פרונאי, האישפאן של צ'נאד, שבו תמך באמנות הבמה בהונגרית. הוא נסע לקאשה, ואחר כך לבודה ששם התחזקו ניסיונות התיאטרון ההונגרי. בין ספטמבר לאוקטובר בשנת 1790 הוא החל לארגן בעזרתו של פאל ראדיי (Pál Ráday) את התיאטרון בבודה בשפה ההונגרית. עם זאת, הוא נאלץ לנסוע הביתה עקב ענייניו הרשמיים.

ב-Hadi és Más Nevezetes Történetek ("סיפורים צבאיים ואחרים מדהימים") הוא התייצב נגד שפת הסטודנטים (השפה הלטינית) ומאוחר יותר פרסם מאמר אימפולסיבי בעד הכנסת השפה ההונגרית בבתי הספר ובחיים הציבוריים.

לאחר מותו של יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרסה המערכת המוקדמת יותר. הקיסר הבא, לאופולד השני ביטל את בתי הספר הציבוריים ב-1791 ומשרתו של קזינצי בוטלה. הוא איבד את עבודתו מהסיבה ש"אני לא קתולי", כתב מאוחר יותר במכתב.

הוא לא רצה להגיש מועמדות שוב לעבודה כפקיד ציבורי. אך לבקשת אימו ודודו, אנדראש קזינצי, הוא נסע לווינה ב-7 במאי כדי לפגוש את הקיסר שהיה אז לרוע מזלו בפיזה. קזינצ'י חזר לפשט על ספינה, ואחרי עשרה ימים הוא נסע לסקשפהרוואר לפגוש את בנדק ויראג (Benedek Virág) ואדם פאלוצ'י הורבאת (Ádám Pálóczi Horváth). משם הוא חזר לווינה, שם התקבל בברכה על ידי נסיך הכתר פרנץ ב-15 באוגוסט, אך בקשתו למשרה לא התקבלה. בווינה קשר קזינצי קשרי ידידות עם יוז'ף היינוצ'י (József Hajnóczy). קזינצי הגיע הביתה ב-10 בספטמבר ושהה במהלך החורף באלשורגמץ.

אלשורגמץ (1791–1794)

דיוקן פרנץ קזינצי מאת פרידריך יוהאן ווינצ'נץ גאורג קינינגר משנת 1804

לאחר מותו של לאופולד השני יורשו, פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, עלה לכס המלכות. הוא כינס את האספה הלאומית בבודה. במאי 1792 ישב קזינצי בבית התחתון כשליחו של הברון פרנץ וצ'י (Ferenc Vécsey). ב-17 ביוני הוא הלך לקיסר כדי להגיש מועמדות למשרת המזכיר של לשכת החצר המלכותית. אבל תפקיד זה כבר הייתה שמור ליוז'ף היינוצ'י.

לאחר תום האספה הלאומית חזר קזינצי הביתה ועבד באלשורגמץ במשך שנה וחצי עד 1794. תקופה זו בחייו הייתה פורייה במיוחד. הוא פרסם בזה אחר זה את יצירותיו המתורגמות והמקוריות: Helikoni virágok 1791. Esztendőre (פרחי הליקון לשנת 1791), Lanassza (טרגדיה בארבע מערכות המבוסס על למייר), Sztella (דרמה בחמש מערכות המבוססת על יצירתו של יוהאן וולפגנג פון גתה), A vak lantos (מבוסס על יצירתו של לאונרד וכטר ). בנוסף, פרסם את סיפוריו של גוטהולד אפרים לסינג בתרגומו של חברו יאנוש אסלאי (János Aszalai) עם עיבוד משלו על חשבונו. הוא תרגם גם 10 שירים ראשונים של "Der Messias" של פרידריך גוטליב קלופשטוק בפרוזה, חלק אחד של "Die Gratien" של כריסטוף מרטין וילנד, אמיליה גלוטי של גוטהולד אפרים לסינג, מקבת' של ויליאם שייקספיר, אגמונט וקלביגו של יוהאן וולפגנג פון גתה, שני מחזות של מולייר: "נישואים בכפייה" (Le Mariage force) ו"הרופא בעל כרחו" (Le Médecin malgré lui), תמיסטוקלס של פייטרו מטסטאזיו; אידיליות מתוקנות מתוך "15 פעמים" של סאלומון גסנר ו-"Die Oekonomie der Natu" מחזה פילוסופי מאת סמואל כריסטיאן הולמן (Samuel Christian Hollmann).

במהלך אותה תקופה הוא ראה כיצד כמה מהמדיניויות הנאורות של יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שנולדו ברוח האבסולוטיזם בוטלו והוא חשב שהשיטה נוטה לכיוון שגוי. הוא עשה מתקפה אינטנסיבית על הסדר הקיים בתרגומו ל-"Sokrates mainomenos oder die Dialoge des Diogenes von Sinope" ("סוקרטס מינומנוס או הדיאלוגים של דיוגנס מסינופה") מאת כריסטוף מרטין וילנד שיצא לאור בשנת 1793. השקפת עולמו השלטת משקפת בספר ביהירותם של אנשי הדת, את נטישת החברה הקיימת, והבריחה מהעולם הזה. תרגום זה נאסר להפצה במהירות.

מניהרט סוליובסקי (Menyhért Szulyovszky), חבר בתנועה היעקובינית של איגנץ מרטינוביץ' , מסר לו את ה-"Forradalmi Káté" (דוקטרינות מהפכניות) במהלך אספת המחוז. במפגש לרגל מינויו של ראש האישפאן של נאג'קארולי (היום קאריי ברומניה), התווכחו פרנץ קזינצ'י ואחיו דיינש קזינצי, יחד עם פרנץ סנטמאריי (Ferenc Szentmarjay) וגיורג'י סלבי (György Szlávy), על עובדת הצטרפותו לתנועה היעקובנית של איגנץ מרטינוביץ'. בהתחלה קזינצי חש חוסר ביטחון להעתיק את ה-Forradalmi Káté, אבל סנטמאריי הפיג את חששותיו. קזינצי אהב את רעיון "המהפכה חסרת הדם" שהתנועה הפיצה.

בכלא (1794–1801)

מצודת קופשטיין בטירול, באוסטריה, שם נכלא קזינצי

הוא נעצר ב-14 בדצמבר 1794 בבית אימו באלשורגמץ. הוא הובא לבודה ונאלץ להמתין לפסק הדין במנזר הפרנציסקני של בודה. ב-8 במאי 1795, בית הדין גזר עליו עונש מוות. ההחלטה אושרה על ידי מועצה של שבעה אנשים. במשך שלושה שבועות הוא חי בצל מוות בטוח. ואז, בין היתר, בהתערבות קרובי משפחתו, שינה הקיסר את עונשו למאסר לתקופה ללא הגבלה.

הוא שהה בבודה עד 27 בספטמבר. לאחר מכן נלקח לברין (היום ברנו בצ'כיה), לכלא של טירת שפילברק לשם הגיע ב-7 באוקטובר. הוא חי בתא כלא תת-קרקעי לח ונהיה כל כך חולה שהוא לא יכול היה לקום ממיטתו. לפעמים נלקחו ממנו את כלי הכתיבה שלו; אחר כך הוא כתב עם צבע חלודה ולעיתים רחוקות עם הדם שלו. הוא השתמש כעט בחתיכת פח מהחלון. כשהורשה לו להשתמש בעט ובדיו ישב ליד שולחנו ותיקן תרגומים קודמים שלו או עבד על תרגומים חדשים. מאוחר יותר השתפרו תנאי מאסרו. בהוראת הארכידוכס יוזף הוא הועבר לקומה עליונה ב-21 בדצמבר, שם יכול היה לחיות על חשבונו ויכול להשתמש בספריו.

ב-6 בינואר 1796 הובא לכלא אוברוביץ (היום זברדוביץ', צ'כיה) ליד ברנו, וב-22 ביוני 1799 הועבר למצודת קופשטיין .

מפחד מהצבאות הצרפתיים המתקרבים העבירו אותו שוביו ב-30 ביוני 1800, תחילה לברטיסלבה, ולאחר מכן לפשט ולבסוף למונקאץ (היום מוקצ'בו, באוקראינה).

ב-28 ביוני 1801 קיבל קזינצי חנינה מהמלך, ששחרר אותו ואפשר לו לחזור הביתה. הוא בילה בסך הכל 2,387 ימים (בערך 6 וחצי שנים) בכלא. הוא הנציח את החלק הזה בחייו בספרו "Fogságom naplója" ("יומן השבי שלי").

שנותיו האחרונות

ביתו הכפרי בספהלום

לאחר שחרורו מהשבי קיבלו אותו חבריו הסופרים בשמחה. אבל קזינצי פרש מהציבור.

כאשר נכלא היה שווי רכושו כעשרים אלף פורינט, שחלק ניכר ממנו הוצא על מימון חייו בכלא. לא היה לו אלא שדה הענבים שלו והגבעה שלו בקישבניאצקה ליד שאטוראליאויהיי שאותה כינה "Széphalom" (ספהלום, "גבעה נחמדה"). בחורף 1804 הוא שוב חלה במחלה קשה, אך למזלו נרפא על ידי יוז'ף סנטגיורג'י (József Szentgyörgyi), הרופא הראשי של דברצן, באותה שנה הפך סנטגיורג'י להיות חבר שלו ולכן הם התכתבו הרבה בשנים מאוחרות יותר.

בשנת 1806 התיישב בספהלום, שם רק שלושה חדרים היו מוכנים מהאחוזה החדשה. אהבת אימו ושמחתה במשפחה הגדלה פיצו במידת מה על הסבל שלא הסתיים עם שחרורו. הוא נאבק ללא הרף בקשיים כלכליים, שכן לאחר מאסרו נאלץ להתמודד את האשמות בהם הואשם, ובהמשך היה צריך לגדל את ילדיו.

זמן קצר לאחר מכן נשא לאישה את סופי טרק, בתו של פטרונו לשעבר, ופרש לאחוזתו הקטנה בספהלום ליד שאטוראליאויהיי (ספהלום היא כיום חלק משאטוראליאויהיי), במחוז זמפלן. ב-1828 לקח חלק פעיל בוועידות שנערכו להקמת האקדמיה ההונגרית, שבחלקה ההיסטורי שלה הפך לחבר הראשון.

הוא מת מכולרה בספהלום.

מורשתו

המאוזוליאום של פרנץ קזינצי בספהלום (כיום חלק מהעיר שאטוראליאויהיי) נבנה על ידי מיקלוש איבל בשנת 1873.

קזינצי, הידוע כבעל סגנון רב יופי, קיבל השראה רבה מיצירות המופת של לסינג, גתה, וילנד, קלופשטוק, לה רושפוקו, מרמונטל , מולייר, מטסטאזיו, שייקספיר, סטרן, קיקרו, סאלוסטיוס, אנאקראון ועוד רבים אחרים. הוא גם ערך את יצירותיהם של שנדור ברוצי (פשט, 1812, 8 כרכים) ושל המשורר מיקלוש זריני (1817, 2 כרכים), ואת שיריהם של גאבור דייקה (1813, 3 כרכים) ושל יאנוש קיש (János Kis‏ 1815, 3 כרכים). קזינצי היה מראשי המחדשים של השפה ההונגרית ולוחם לרעיונות הקדמה. בגישתו החיובית ליהודים וליהדות הוא היה הראשון בין הסופרים ההונגרים.

מהדורה של אסופה של יצירותיו, המורכבת ברובה מתרגומים, יצאה לאור בפשט, 1814–1816, בתשעה כרכים. יצירות מקור (Eredeti Munkái), המורכבות ברובן ממכתבים, נערכו על ידי יוז'ף באיזה ופרנץ טולדי בפשט, 1836–1845, בחמישה כרכים. מהדורות של שיריו הופיעו ב-1858 וב-1863. בשנת 1873 נבנה בספהלום אולם זיכרון (מאוזוליאום) נאו-קלאסי ובית קברות לזכרו, על פי תוכניותיו של האדריכל מיקלוש איבל. כיום הוא שייך למוזיאון אוטו הרמן . כאן מיועד לקום מוזיאון השפה ההונגרית, שאבן הפינה שלו הונחה בפארק.

חייו האישיים

סופי טרק הייתה אהבתו של קזינצי ואחר כך אשתו

ב-11 בנובמבר 1804 נשא לאישה את בתו של מנהל בית הספר שלו לשעבר, הרוזן לאיוש טרק (Lajos Török) בנאג'קזמיר (Nagykázmér, כיום קז'ימיר בסלובקיה). אשתו, סופי טרק, הייתה צעירה מקזינצי ב-21 שנים ובאה ממשפחה עשירה וחשובה. קזינצי החשיב עצמו במשך שנים כלא מתאים לה. הוא כותב ביומנו מדוע בחר בסופי:

הוחלט שאתחתן (...) אבל עם מי? איפה? איך? לא יכולתי לנוח. מאוחר יותר עפה לי מחשבה בראש אם רק הייתי יכול למצוא לי מישהי שלפחות יש לה מחצית מכל כך הרבה תרבות, נשמה וחסד בוגרים כמו אצל סופי. לא העזתי לחלום על סופי. (...) עם זאת, ככל שרציתי לגרש את זיכרונותי על סופי מראשי, כך המחשבה נתקעה יותר בעקשנות.

— פרנץ קזינצי

סופי נישאה לקזינצי בגלל אהבה, ואביה התייחס לבעלה של בתו כאל חבר שלו.

לאיוש קזינצי, בנו הצעיר של פרנץ, הוא גיבור לאומי של הונגריה

הם חיו יחד כמעט 27 שנים, לעיתים קרובות נאבקו בבעיות כלכליות חמורות, אך לפי היומנים והמכתבים שלהם חייהם המשותפים היו מאושרים. נולדו להם ארבעה בנים וארבע בנות. לרוע המזל, הבת הבכורה נפטרה בינקות ב-1806.

בזמן שקזינצי ארגן את חיי הספרות ההונגרים, עסקה סופי בעיקר בתחזוקת הבית ובגידול ילדים. היא גם לימדה ילדים אחרים של חברים מלבד שלה. על פי כתביו של קז'ינצי היא הכירה היטב את צמחי המרפא ואת ההכנה של תרופות תוצרת בית ולכן יכלה לעזור לאנשים נגועים רבים במהלך מגפת הכולרה של 1831.

בנו הצעיר של קזינצי הפך לחייל ואחר כך לקולונל של הצבא. הוא לחם במלחמת העצמאות ההונגרית בשנים 1848–1849 ולאחר תבוסת המרד הוא הוצא להורג. לאחר מכן הוא כונה המרטיר החמישה עשר של ארד .

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרנץ קזינצי בוויקישיתוף

• פרנץ קזינצי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי פרנץ קזינצי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)