פרחים באמנות
_%E8%8A%B1%E7%9F%B3%E5%9C%96_%E8%BB%B8-Hibiscus,_Lotus,_and_Rock_MET_DT375237.jpg)
במהלך ההיסטוריה האנושית, הפרחים באמנות הופיעו בהקשרים שונים ונשאו מסרים שונים. הפרחים משכו את האמנים בצבעים הנאים, בצורות המגוונות אך גם בהמצאם בהישג יד. הרישומים הבוטניים הראשונים הופיעו במאה ה-1 לפני הספירה, כאשר הרופא היווני קרטואס[1] צייר בדייקנות צמחי מרפא אשר הוזכרו בספריו.
בשלב מאוחר יותר, הבוטניקה נפרדה מהרפואה, שם היא שימשה ענף משני. בכך החלה התייחסות אמנותית לפרחים, בכתבי הבוטניקה. בהמשך, הפכו הפרחים גם אובייקט אסתטי, ללא אלמנט של תועלתיות.
הפרחים באמנות - מחוץ לאירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי הידוע לנו, הפרח הראשון ששולב בסוגי אמנות שונים היה פרח הלוטוס, במצרים העתיקה, לפני יותר מ-4000 שנה. שם הוא נחשב קדוש וסימל את השמש, את הבריאה והלידה מחדש. הוא מופיע כקישוט בפריטים ארכאולוגיים רבים, כגון מגילות פפירוס, קמעות ופריטי קרמיקה שונים. במצרים העתיקה, פרחים גם שימשו ליצירת חפצי נוי שונים, אשר אמורים היו לשמש את המתים בעולם הבא. הדוגמה הידועה ביותר היא הימצאות קולרים עשויים פרחים בקברו של תות-אנך-אמון.[2]
בימי הביניים נוצרו בפרס ציורים שתיארו סידורי פרחים בעלי סגנון נטורליסטי (אנ') ואילו בסין נוצרו כלי חרסינה עם ציורי פרחים מסוגננים[3]. מסורת תדפיסי הפרחים המשיכה בסין וביפן, וגם היום כמעט בכל בית יפני נמצא תדפיס כזה.
באסיה, בבודהיזם, הלוטוס מסמל לידה ותחיה, מאחר שפרחיו נפתחים עם זריחת השמש ונסגרים בשקיעה.[4] הוא גם מסמל את הדרגה העליונה בהארה, משום שמקורו בבוץ ומשם יוצא אל אור השמש.[5] בהודו, אצל מאמיני ההינדואיזם, פרח היסמין מסמל אהבה ופוריות. גם אצל מאמינים בודהיסטים וגם אצל מאמיני דת ההינדו, הפרחים משולבים בעיקר בציורים בנושאים דתיים דתיים. בעת החדשה, באמריקה הלטינית, פרידה קאלו קידמה את "אמנות הפרחים" בציוריה, כסמל למורשת האומנותית של ארצה. להדגשת ההתייחסות, היא גם עטתה פרחים על גופה.[4]
האמנות הבוטנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה הראשונה לפני הספירה, הרופא-רוקח היווני קרטואס היה כנראה הראשון שצייר בדייקות פרחים של צמחי מרפא, אותם הזכיר בכתביו.[1]. במהלך מאות השנים הבאות עסקו רוקחים ומרפאים בלימוד צמחים למטרות ריפוי, אך נהגו להעתיק את הרישומים מספריהם של היוונים והרומיים, מבלי להתבונן בצמח עצמו.
המגמה השתנתה שוב בראשית המאה ה-15, כאשר צייר מיניאטורות מפדובה צייר צמחים עבור "ילקוט העשבים של קאררה" (Carrara Herbal),[6] תוך התבוננות במקור עצמו. באותה תקופה, אמני רנסאנס רבים התפרנסו מיצירת רישומים מדויקים של פרחים עבור חוקרי הטבע הראשונים, ולשם כך למדו ביסודיות את המקור, בטבע. במקביל לציור עבור חוקרי הטבע, אמנים אלה גם יצרו אומנות מסוג חדש, שעיקרה היה חיקוי המציאות, בתקופה שלא היו קווי גבול בין ענפי המדע השונים לבין האמנות. ההפרדה הגיעה רק ב-1558, כאשר ג'מבטיסטה דלה פורטה פרסם ספר אשר כלל הבחנה בין חלק מהענפים של מדעי הטבע.[7]
שיאה של האמנות הבוטנית הגיע בשנים 1750–1850, כאשר מגלה הארצות סר גוזף בנקס הבריטי נסע בעולם וצייר בדייקנות כל פרח בו נתקל. כך עשה גם הצייר פייר ז'וזף רדוט (אנ') הבלגי, אשר פעל בשרות חצר המלוכה הצרפתית. התפתחות הדפוס איפשרה להביא את ממצאיהם בפני הקהל הרחב בארצותיהם.
האמנים הבוטניים נהגו לפרק את הפרח, לאחר שציירו אותו בשלמותו, ולתאר את מרכיביו השונים. כך שרתו את האמנות והמדע בו זמנית. דוגמה לקשר גומלין זה ניתן למצוא במחקר הסחלבים של פרנץ באואר, אמן בוטני אוסטרי. הוא צייר את הסחלבים ותוך כך היה הראשון שתיאר גרעין תא, בשנת 1802.
בעקבות התפתחות הצילום, איורי הפרחים, והצמחים בכלל, איבדו מחשיבותם גם בספרות המקצועית.
הפרחים באמנות הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעיני אנשי העת החדשה המוקדמת, העיסוק בפרחים היה ביטוי לאדיקות דתית והערצת הבריאה. אחד הנושאים המרכזיים באמנות הנוצרית היא הבשורה, כאשר מרים מתבשרת על ידי המלאך גבריאל על לידתו העתידית של ישו. סצנה זו תוארה רבות, וכמעט תמיד מופיע בה השושן הצחור. פרח זה סימל את הטוהר והבתוליות של מרים, מתוך היפוך למשמעותו בתקופה היוונית-רומית, כאשר השושן סימל ארוטיקה ופוריות של האלה הרה. לעיתים, יש בתמונות עם מרים גם ורדים, המשמשים גם הם כאטריבוט שלה. בתמונות בהן מופיעים מרים וישו התינוק נמצא, לעיתים קרובות, פרחי צפורן אדומים. הציפורן סימל מצד אחד את סבלותיו של ישו ומצד שני אהבה ארצית ומסירות, ולכן הציפורן מופיע גם בפורטרטים של חתונות.[8]
פרחים באומנות האירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי הביניים הפרחים שולבו בדוגמאות חזרתיות, המהוות רקע לדמויות המתוארות בשטיחי קיר, בארמונות ובכנסיות.
בתקופת הרנסאנס האיטלקי (החל מראשית המאה ה-15), רוב האוכלוסייה הייתה אנאלפביתית. משום כך היה צורך במדיום אשר יתווך למתפללים את תוכנם של כתבי הקודש. הציורים והויטראז'ים היוו את האמצעי ששימש למטרה זו. רוב האמנים הועסקו על ידי הכנסייה, וציירו תמונות בהן הופיעו קדושים, פרחים ובעלי חיים. בתקופה זו, הפרחים היו בעלי משמעות ידועה לכל. הדוגמאות העיקריות הן: סחלבים - קנאה ותרמית, ורדים ושושן צחור - מרים הבתולה, שן הארי-תמימות.[9] בנוסף למסרים הדתיים, הפרחים העבירו גם מסרים פילוסופיים על האופי הארעי של חיי האדם.
_01_ies.jpg)
במקביל לאמנות הדתית נוצרו גם תמונות בנושאים מיתולוגיים, בהן שולבו פרחים. בתמונת "פרימוורה" של בוטיצ'לי זוהו כמעט 200 מיני פרחים שונים. באותה תקופה התפתח הגינון, גם זה המקצועי וגם כעיסוק לשעות הפנאי של המעמדות הגבוהים.[10] מאמצע המאה ה-16 בעלי הגינות גם קטפו פרחים וערכו סידורים מפוארים, ללא קשר לטקסים דתיים, ושכרו ציירים אשר תיעדו זרים אלה.[10]
הרנסאנס התפשט לצפון אירופה ושם התפתח זרם הבארוק של ציירי הולנד ופלנדריה (שנים 1550–1700, בערך). תקופה זו מקבילה לתור הזהב של הולנד, והיא התאפיינה בשגשוג כלכלי, אשר נבע בעיקר משליטה על המסחר הימי עם אסיה.[11] להולנד היה הסכם מסחר בלעדי עם יפן וגם שלטה במסחר בין ארצות אירופה. ב-1619 הולנד נכנסה גם לתחום סחר העבדים.[12] כל הגורמים הללו הפכו את הולנד למעצמה עולמית ואת אזרחיה, בחלקם, לעשירים מאד. שינויים אלה התבטאו גם בתיאור הפרחים ב אומנות.
הפרחים אשר הופיעו בציורי דת פלמיים במאה ה-15 נשאו משמעויות סמליות של דת והגות. במאה ה-17, במהלך תור הזהב, המגמה השתנתה, והאלמנט הדתי נזנח. התפתח סגנון הטבע הדומם, אשר התייחס למצבם של ההולנדים. מצד אחד, היצירות ביטאו את גדולתה של הולנד. הזרים המופיעים בתמונות אלו מורכבים מפרחים מיובאים, שאינם פרחי בר אלא האדם מגדלם. בנוסף, בזרים מופיעים פרחים שאינם פורחים בו זמנית. הציירים נהגו להכין סקיצות של כל פרח בעונתו ולשלבם ביצירה אחת[10]. לדוגמה, יצירותיו של אמברוסיוס בוסשארט (אנ') מהוות מיקרוקוסמוס של הולנד הקולוניאלית, עם התרסה כנגד מגבלות העונה והמיקום הגאוגרפי. הוא שילב בהם דליות ממקסיקו, גביעונית מפרס ואף את הצבעונים המנומרים מטורקיה, שהיו באותו זמן הפרחים היקרים ביותר בנמצא.(תמונה מספר 1) הפרחים הללו באו להעיד על עושרו ומעמדו של פטרון הצייר. מצד שני, היו ציירים אשר השתמשו בתאורי פרחים בסמליות פילוסופית, כנגד ההשתעבדות לכסף, לרכושנות וליוהרה. היו בציוריהם, בנוסף לפרחים, שעון חול, קונכיות וגולגולות, כמו בציורו של אדריאן ואן אוטרכט (תמונה מס' 2), כרמז למוות. במבט בוחן ניתן לגלות שבתוך ציורי הזרים המפוארים יש גם פרחים בשלבי נבילה, כמו בציורו של ברויגל ההאב (תמונה מס' 3), כמשל לארעיותם של החיים. כניגוד לרצונם של המתעשרים לצבור רכוש יקר ויחודי, צוירו התמונות שנקראו ואניטאס (Vanitas), כלומר ריקנות, או ממנטו מורי - "זכור את המוות".
מאמצע המאה ה-19 ועד לסופה (באנגליה התקופה הוויקטוריאנית), יש תפקיד מרכזי לפרחים באומנות. התקשורת בין המינים, בחברה הגבוהה, הוגבלה. כתחליף, המסרים הועברו באמצעות זרי פרחים או ציורים עם מוטיבים של פרחים, כאשר לכל פרח הייתה משמעות ידועה לשני הצדדים[8]. הפרחים שימשו גם כאלמנט דקורטיבי בבתים, באמצעות הטפטים הפרחוניים של ויליאם מוריס, המתארים פרגים, חרציות וחמניות.
אומנות בוטנית - גלגול שני[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-18 וה-19, ג'אנר איורי הפרחים עמד בתחתית הדרוג האמנותי, בעוד בראשו עמדו תמונות שנושאם אירועים היסטוריים. בחוגי האמנים הגברים שלטה הגישה ש"אמנות גבוהה" היא מעבר להבנת הנשים ואינה מתאימה לתפקידיהן המסורתיים בביתן. לעומת זאת, ציור פרחים נחשב עיסוק ביתי ובלתי מזיק, שנועד להנעים את זמנן של נשים מהמעמד הבינוני והגבוה. נשים הודרו ממוסדות אקדמיים לאמנות, כפי שהודרו גם מלימודי מדעים.[13] עקב אילוצים אלה, בתקופה הוויקטוריאנית אמניות עסקו בעיקר באיורים בוטניים עבור מוסדות מדעיים, כדוגמת הפרסומים של גני קיו. חלק מאמניות אלו זכו להערכה רבה. אחת מהן היא מרגרט מין (אנ') (1751-1834), אשר שימשה כמורה לציור לבנותיו של המלך ג'ורג' השלישי.
במאה ה-20 המגבלות הללו הוסרו, אך חלק מהאמניות עדיין בחרו לעסוק באיור בוטני. אחת מאלו הייתה מרגרט מי (1909-1988), אשר במקביל לציור עסקה בקידום שימור הצמחייה הייחודית של היער האמזוני (אנ').[14]
פרחים באמנות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הופעת האימפרסיוניזם והפוסט-אימפרסיוניזם בצרפת, השתנתה הגישה. הציורים תיארו פרחים שהיו בעלי משמעות לצייר, בניגוד לתקופות קודמות, כאשר הם נקשרו לסמלים תרבותיים או דתיים.[8] אדואר מנה היה כבר צייר מוערך, כאשר הוביל את המגמה החדשה. הוא עצמו, בששת החודשים האחרונים לחייו, צייר רק פרחים (תמונה מס' 4). גם ואן גוך צייר אירוסים (תמונה מס' 5) וסדרת ציורי חמניות (תמונה מס' 6) בשנת 1886. כדי להבין את חשיבות ציורים אלה עבורו, כדאי להזכיר מכתב, אותו כתב ב-1889 אל אחיו, ובו הצהיר שהחמניות הפכו לסמל אישי שלו. זה קרה אחרי שחזר וצייר תמונות של חמניות, בשנת 1888, אשר נועדו לקשט את החדר בו התכוון לארח את ידידו, הצייר פול גוגן. צייר מוערך אחר, אוגוסט רנואר, עבר לצייר פרחים בשלב מאוחר בחייו, והוא צייר בעיקר ורדים, תוך העדפה לבעלי הצבע האדום (תמונה מס' 7). קלוד מונה צייר חבצלות מים מגנו הפרטי בג'יברני. ב-30 שנה צייר 250 תמונות המתארות את גנו, בשעות שונות של היום ובעונות שונות (תמונה מס' 9). גם גוסטב קלימט, מהבולטים באמני היוגדנסטיל האוסטרי, צייר פרחים בגישה סימבולית, באוונגרד דקורטיבי.[15] בציור הפרחים המפורסם, גינת הפרחים, בולט העדר הריאליזם, וגישה זו מוסיפה לקסמה של התמונה (תמונה מס' 8).[16]
פיט מונדריאן, ממייסדי זרם המודרניזם, היה צייר הולנדי, בעל שורשים עמוקים במסורת ציורי הפרחים. האמריליס, מעשה ידיו, מצויר בסגנון הפוביזם, בגושי צבע, ומפרק את הנושא לצורות הבסיסיות שלו (תמונה מס' 10). אודילון רדון, צייר צרפתי, החל לתאר פרחים ביצירותיו רק אחרי שמלאו לו 60[15] וציוריו הם בסגנון סימבולי.
במודרניזם נמצא דמות נבעלת השפעה רבה וזו ג'ירג'יה אוקיף (1887-1986), אמריקאית.. היא ידועה בעיקר בזכות ציוריה בפורמט גדול, העוסקים בצורות טבעיות, הרבה מהם תקריבים של חלקי הפרח, הסגנון הגובל באבסטרקט ובצבעים עזים. היא נהגה לנמק את גודל עבודותיה בכך שהפרח הוא קטן, ואנשים אינם עוצרים להביט בו ולהעריך את יופיו. כאשר הוא מופיע ביצירה גדולה, האנשים נאלצים לשים לב ליופיו.[17]
עם הופעת זרמי הסוריאליזם והפופ ארט, באמצע המאה ה-20, לא נגרע מקומם של הפרחים. אנדי וורהול יצר סידרה הנקראת "פרחים", על בסיס צילומים של אמנית אחרת, ללא רשותה.[18] במקום חיקוי של הטבע, מופיעות בה צורות אבסטרקטיות ולא ניתן לזהות פרח כלשהו מבחינה בוטנית. בפוסט מודרניזם השימוש הפרחים עצמם מתהווה עבודת האמנות, כמו הכלבלב של ג'ק קונס, העשוי 60000 צמחים פורחים.(תמונה מס' 13)[4] כהמשך למגמה בה הפרחים הם היצירה, נמצא את עבודותיו של אזומה מקוטו (אנ'), אשר שלח זר פרחים ועץ בונסאי לסטרטוספירה, לגובה 90000 רגל.[19]
פרחים בצילום[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרחים קיבלו מעמד נכבד במדיום הצילום, בקליפורניה של שנות ה-20–30 של המאה ה-20. בלטו עבודותיהם של צלמים ידועים כאנסל אדמס ואדוארד ווסטון, אשר ויצרו קומפוזיציות גדולות אשר כללו פרחים, פירות ונופים.[8] הקשר בין הצילום לפרחים נמשך גם במאה ה-21. פול לנג (Paul Lange) עבד כצלם אופנה במשך 25 שנה. בשנת 2007 התחיל לצלם סדרת פרחים לה קרא Big Blooms, בה הפרחים מוגדלים בצורה מוגזמת.[20] גם לעבודותיו של אזומה מקוטו אין קיום ללא התעוד המצולם של הצלם העובד לצידו, שינוקי שונסוקטו. הוא זה שמנציח את הצמחים המתכלים ומשתנים ללא הרף.[19]
פרחים באמנות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתחדשות הציונית - תחיה לאומית
למנהיגי הציונות היה ברור שזהותו של העברי החדש בא"י תתגבש תוך ידיעת הארץ ולימוד הצמחים ובעלי החיים בה. כחלק מהבנה זו, תלמידי "בצלאל" למדו לרשום ולתעד במדויק את צמחי ארץ ישראל ותלמידי גימנסיה הרצליה למדו אמנות בחדר הטבע. בהיעדר חומר לימודי וכדי לקדם את הידע של תלמידיהם, היו מורים שלקחו על עצמם ליצור עזרי לימוד על ידי רישום הצמחים. כך החל צבי זילברשטיין (1909-2002), שהיה מורה בבית הספר הריאלי בחיפה, לצייר את פרחי הכרמל. ציוריו ניחנו באסתטיקה יוצאת דופן, ברוח האמנות הבוטנית של המאה ה-18.[21] במקביל פעלו גם ציירים בוטניים נוספים: שמואל חרובי, רות קופל, ברכה אביגד לוי, אהרון הלוי ועוד[7].
פרחים הקשורים לתחיה לאומית החלו להופיע בציוריו של ראובן רובין מעט לפני התיישבותו בא"י. בשנת 1922 צייר את תמונת "המדונה של חסרי הבית", האוחזת בשתי ידיה שני פרחים אדומים. ראובן רובין אף אימץ את פרח הבשורה הנוצרי, השושן הצחור, כפרח הגאולה הציונית. השושן מופיע בציורו "סעודת עניים" וגם בדיוקן העצמי, על רקע תל אביב בראשיתה, משנת 1923. באותה שנה צייר גם חלוצה, כשהיא אוחזת בעציץ עם שושן צחור. בדיוקן עצמי נוסף, משנת 1923, מופיע ורד באגרטל וצבעוני אדום בעציץ. גם ביצירות הקשורות למצבו האישי של ראובן רובין מופיעים פרחים. כך בתמונת "זר פרחים על כיסא" משנת 1929, הקשורה לארוסיו לאסתר. רובין אף צייר את בני חוגו, סופרים, אמנים ואנשי ציבור, עם פרחים. כך בתמונות של אורי צבי גרינברג (1925), אחד העם (1926), יהודה גור (1927), נחמה גור (1926). בתמונות אלו הפרח ייצג את הפריית הארץ על ידי המצוירים[22]. כח הברכה והשפע של הפרחים היווה מסר חוזר ביצירתו של ראובן רובין[23]
ב-1923 צייר זאב רבן את הציור הנקרא "אני חבצלת השרון", בו הציב את השונמית בין פרחי חבצלת, כסמל לגאולה לאומית.
בשנת 1924, משה מוקדי צייר דיוקן עצמי, בו הוא מוקף בשלושה פרחי צבעוני לבן - צהבהב. ציור זה מושפע מהסימבוליזם של זרם היוגנשטיל הווינאי. בשנת 1927 נחום גוטמן צייר זר פרחים באגרטל, בחלון המשקיף אל פרדס יפואי.
פרחי יגון
בתגובה למאורעות בארץ ועלית הפאשיזם באירופה, בשנות ה-30-40 של המאה ה-20 מופיעים בציור הארץ ישראלי זרי פרחים רבים בתוך חדרים סגורים, מהם לא ניתן לראות את הנוף החיצון. ב-1929 צייר חיים גליקסברג טבע דומם של אגרטלים עם פרחים, כאשר וילון מסתיר את הנוף החיצוני. פרחים על שולחן ציירו יצחק פרנקל, צבי שור, אריה ארוך, יוסף זריצקי. ב-1935 ראובן רובין צייר את "אירוסים שחורים", בו מושיע זר גדול של פרחים שחורים, אשר אינם מותירים מקום לנוף.
פרחים מופיעים גם בתגובה האמנותית לשואה: מרדכי ארדון, בציורו "מכתב לסבתא" (1945), מביא טכסט ביידיש ובשוליו ממוקם זר חרציות אדומות קמלות, במסורת "ממנטו מורי". הוא חוזר על הבעת אבל זו ביצירה "פרחים נובלים" (1950). בשנים 1947 עד אמצע שנות החמישים, ליאופולד קראקוור עוסק ברישום אקספסיוניסטי של פרחי קוצים, כביטוי למשקעי השואה. בשנת 1995, טובה ברלינסקי, ציירת ירושלמית, יוצאה בתערוכת ציורי צבעונים ואירוסים, ומקדישה אותה להוריה, שנייספו בשואה.[24]
הפרחים כסמל לאבל הקולקטיבי
לקראת יום העצמאות בשנת 1954, השרות הבולאי הנפיק בול המתאר את חורבות מבצר יחיעם ולידו פרח דם המכבים האדום. פרח זה התקבל כסמלו של יום הזיכרון לחללי צה"ל.
גם כלניות אדומות מביעות דם ושכול, כמו בציורו של ראובן רובין משנת 1948, "זר פרחים", שם הן מצוירות בשילוב פרחי אביב, המסמלים תקווה ותהילה.
עידן המודרניזם
בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 נעלמו הפרחים מהאמנות הישראלית, מאחר שנחשבו נושאים מיושנים, הקשורים לרומנטיקה וקיטש[25]. רק אמנים שהדירו עצמם מזרם האוונגרד המשיכו לצייר פרחים, כסמל להתערותם בקרקע המולדת, או כישלון במעשה זה. בשנים 1967-1973 פרחים מהווים חלק גדול מעבודותיה של אנה טיכו. זאת כחלק מהרוח האופטימית אשר שטפה את ישראל לאחר מלחמת ששת הימים[26]. בשנת 1976 צייר אברהם אופק, ב"בנין מקסיקו" באוניברסיטת תל -אביב, ציור קיר ובו סירת עולים וברקע מרבד ענק של פרחים בגוונים של אדום וצהוב, כאשר הפרחים מסמלים את הגשמת השתלבותם של העולים.
פוסט - מודרניזם
הפרחים חזרו להופיע ביצירות אמנות בשנות ה-80, כביטוי חברתי או פוליטי.[25] מסוף שנות ה-80, גל ריאליסטי שטף את האמנות הישראלית ובו מקום נכבד לפרחים.[22] בשנת 1983, משה גרשוני צייר את " רקפות", הטעונה בתודעת קרבן וייחולי ישועה. נפתלי בזם צייר ב-1984 את "שולחן ערוך" ועליו קנקן עם זר פרחי קאלות, המשקיף אל עבר התנחלות זעירה במדבר יהודה. בשנת 1989 מציגה לואיז שץ, בלב ציור אבסטרקטי, עלי כותרת מעודנים של אירוסים, פרגים ורקפות. באמני הפרחים של הדור השלישי נמצא את פיליפ בולקיה, אשר אוסף פרחים ומטביע אותם במשטחי גבס, ואילו מאיר אפלפלד מצייר ציורים ריאליסטיים של פרחים, כהמשך למסורת של המאה ה-17, כאשר אמנים שרתו את הבוטנאים. בגל הזה שמור מקום גם לסיגל צברי, וירדן וולפסון. גם צלמים ישראלים נשבו בקסם הפרחים: דוד עדיקא, יהודית מצקל ועוד.[22]
פרחים בשירים ישראלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרחים מצאו את מקומם גם בשירים. אם נתיחס לשירים שנכתבו והושרו בארץ ישראל מראשית הציונות ועד לשנותיה הראשונות של המדינה, נמצא פרחים שונים בשמות השירים: אור חבצלות, בשדה מרעה פרח סיגל, הילד והנרקיס, הכלנית, הסביון, הסתוונית,הפעמונית, הפרג, הרקפת, כשושנה בין החוחים, פזמון ליקינטון, פרחי הצבעונים (רשימה חלקית)
גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
1.טבע דומם עם פרחים באגרטל פורצלן - אמברוסיוס בוסשארט, המאה ה-17 -
2.טבע דומם, זר וגולגולת - אדריאן ואן אוטרכט, 1642 -
3.זר פרחים בכלי חימר - יאן ברויגל האב, 1603 -
4. זר אדמוניות - אדוארד מנה, 1882 -
5. אירוסים - ואן גוך, 1890 -
5. חמניות - ואן גוך, 1888 -
7. זר ורדים - אוגוסט רנואר, 1900 -
8. גן הפרחים - גוסטאב קלימט, 1907 -
9. חבצלות המים - קלוד מונה, 1908 -
10. אמריליס אדום - פיט מונדריאן, 1907 -
11. כד עם פרחים-אודיון רדון, 1916 -
12. מוזיקה בכחול וירוק - ג'ורג'יה אוקיף 1919–1921 -
,_Art_Institute_of_Chicago.jpg)
_3.jpg)
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מילפלר
- בארוק
- רנסאנס
- ציור איטלקי ברנסאנס
- טבע דומם הולנדי
- ואניטאס
- תור הזהב של הולנד
- אומנות מודרנית
- ראובן רובין
- נחום גוטמן
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יצירות נבחרות של ג'ורגיה אוקיף - האתר של האמנית
- Big Blooms של פול לנג - אתר האמן
- אורי רוזנברג-ראיון אחרון עם ברכה לוי אביגד- בלוג נושנות
- צוות האתר- פרחים-זמר עברי מוקדם-זמרשת - פרויקט להצלת הזמר העברי המוקדם
- שי אליאב - 24 שירים אהובים על פרחים - בא-במייל
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 צוות העורכים, Crateuas, אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ Kelly Richman-Abdou, How Flowers Blossomed Into One of Art History’s Most Popular Subjects, My Modern Met, מרץ 2018
- ^ צוות האתר, A World of Historical Influence on Floral Design, לימודי של Birdville
- ^ 1 2 3 צוות האתר, Floral Muse: From Van Gogh to Monet | Flowers in Art
- ^ Rachel Witte, Language of Flowers: Hidden Messages, Daily Art Magazine, אוגוסט 2022
- ^ Sarah R. Kyle, The Carrara Herbal – Sarah Kyle’s Pandora’s box, Origins of Science as a Visual Pursuit, אפריל 2017
- ^ 1 2 יוחאי רוזן, Magia Naturalis-פרחים באמנות, באתר magianat.wordpress.com, נובמבר 2013
- ^ 1 2 3 4 Sarah Gottesman, A Brief History of Flowers in Western Art, Artsy, יולי 2017
- ^ Daniel Heller, Symbols in Renaissance art, Artgreet-אתר גלריה לאומנות, 2018
- ^ 1 2 3 צוות האתר, Flowers Throughout The History Of Art, Pinot's Palette, ספטמבר 2022
- ^ צוות האתר, VOC and the Asian Trading Routes, Aronson Antiquairs of Amsterdam
- ^ Nora McGreevy, Confronting the Netherlands' Role in the Brutal History of Slavery, Smithsonian Magazine, יוני 2021
- ^ Jane Simpkiss, Female artists and flowers, Art UK, מרץ 2022
- ^ צוות האתר, About Margaret Mee, Botanical Art &Artists
- ^ 1 2 Jessica Stewart, 12 Famous Flower Paintings that Make the Canvas Bloom, My Modern Met, מרץ 2019
- ^ Isabella Meyer, Famous Flower Paintings – Looking at History’s Best Floral Paintings, Artincontext, יולי 2023
- ^ איזולט גילספי, איך לראות יותר כשאיכפת פחות, באתר TED, יוני 2020
- ^ צוות האתר, Andy Warhol Flowers, גלריה לאמנות Eykynmaclean, נובמבר 2012
- ^ 1 2 צוות האתר, אמנות פרחים, לא מה שחשבתם, באתר Legit Magazin
- ^ Alice Yoo, The Beautiful Fine Art of Blooming Flowers, My Modern Met, פברואר 2013
- ^ צוות האתר, צבי זילברשטיין ז"ל 1909-2002, באתר צמח השדה, ינואר 2016
- ^ 1 2 3 גדעון עפרת, פרחי גאולה ואבל, באתר המחסן של גדעון עפרת, דצמבר 2010
- ^ גדעון עפרת, "חלונות ליצירתו של ראובן", "על הארץ", כרך ב', תל-אביב: ירון גולן, 1993, עמ' 597-630
- ^ גדעון עפרת, "פרחים", קטלוג תערוכת "טובה ברלינסקי: בגינה בירושלים", הרצליה: מוזיאון הרצליה, 1995
- ^ 1 2 ורדה רוטשטיין – מאייר, ציורי פרחים בתרבות המערב ובציור הישראלי -תערוכה קבוצתית, באתר גלרית זיו, 2019
- ^ אלישבע כהן, "אנה טיכו", ירושלים ותל-אביב: כתר והקיבוץ המאוחד, 1986, עמ' 59