פיאג'יו P.149
 | |||||||||||||||
| פיאג'יו P.149 | |||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | קישור ואימון | ||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 איטליה גרמניה המערבית | ||||||||||||||
| יצרן |
פיאג'יו ארו פוקה-וולף | ||||||||||||||
| טיסת בכורה | 19 ביוני 1953 | ||||||||||||||
| צוות | 1 | ||||||||||||||
| נוסעים | 3–4 | ||||||||||||||
| יחידות שיוצרו |
88 (פיאג'יו) 190 (פוקה וולף) | ||||||||||||||
| משתמש ראשי |
לופטוואפה בית הספר לטיסה של סוויסאייר | ||||||||||||||
| משתמשים משניים | ראו להלן | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
פיאג'יו P.149 היה מטוס קל לקישור ותובלה קלה, שיוצר באיטליה בשנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי חברת פיאג'יו. המטוס יוצר גם בגרמניה המערבית ברישיון על ידי חברת פוקה וולף, שם סומן כ-FWP.149D.
פיתוח ושירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה-P.149 פותח מהדגם שקדם לו, P.148, שהיה מטוס אימון בעל שני מושבים. ה-P.149 היה בעל ארבעה מושבים, בעל כנף יחידה נמוכה, הנתמכת בקורה מרכזית. למטוס היה כן נסע מתכנס בעל שלושה גלגלים. אב הטיפוס המריא לראשונה ב-19 ביוני 1953.
רק מטוסים מועטים נמכרו עד שהלופטוואפה גילה עניין במטוס למטרות אימון ותובלה קלה. פיאג'יו מכרה 72 מטוסים לגרמניה המערבית, ו-190 נוספים נבנו ברישיון בגרמניה על ידי חברת פוקה-וולף, תחת הסימול FWP.149D. הלופטוואפה הפעיל את המטוס בשנים 1957–1990. חמישה מטוסים הופעלו על ידי חברת סוויסאייר, שם שימשו כמטוסי אימון ראשוני בבית הספר לטיסה של החברה.[2]
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 היו יחסי אוגנדה–ישראל בשיאם, והתבטאו גם בהקמת חיל האוויר האוגנדי ובמסגרתו הקמת בית ספר לטיסה, בראשו עמד קצין ישראלי, אלוף-משנה ברוך בר-לב ("בורקה"). ישראל המליצה לאוגנדה לרכוש ארבעה מטוסי פיאג'יו P.149, כדי שישמשו כמטוסי הדרכה, וכך נעשה; המטוסים היו מעודפי הלופטוואפה, ומטוסים נוספים נמכרו גם לניגריה וטנזניה.[2] ואולם, לאחר כמה שנים בשירות באוגנדה הסתבר כי מנועי המטוסים סובלים מתקלות רבות בשל חוסר התאמה לאקלים באוגנדה. ב-1968 הופסקה פעילות המדריכים הישראליים וארבעת המטוסים הועברו לישראל. המטוסים הוכנסו לשירות בטייסת 100 ("הגמל המעופף") בעודם צבועים בסכמת הצביעה של חיל האוויר של אוגנדה, ושימשו לטיסות קישור. מטוס אחד נפגע בתאונה ויצא משירות, ושאר המטוסים נמכרו לאחר כשנתיים.[1]
מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חיל האוויר האוסטרי (מטוס אחד)
- חיל האוויר האיטלקי (הופעלו שני מטוסים בין השנים 1953–1955)
- לופטוואפה
- זרוע האוויר של הדויטשה מרינה
- בית הספר לטיסה של חברת סוויסאייר
נתונים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צוות: 1
- נוסעים: 3 - 4 או חניך אחד
- אורך: 8.80 מטר
- מוטת כנפיים: 11.12 מטר
- גובה: 2.90 מטר
- שטח כנף: 18.85 מ"ר
- משקל ריק: 2,557 ליברות (1,160 ק"ג)
- משקל ההמראה מקסימלי: 3,703 ליברות (1,680 ק"ג)
- הנעה: מנוע בוכנה לייקומינג GO-480, 270 כוח סוס
ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מהירות מקסימלית: 145 קשר (234 קמ"ש)
- טווח: 925 ק"מ
- תקרת שירות: 16,405 רגל (כ-5,000 מטרים)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ן, 2005
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Piaggio P.149, באתר Flugzeuginfo.net
- גלריית תמונות, באתר Primeportal.net
- Piaggio/Focke-Wulf P.149D, באתר Warbirdalley.com
- פיאג'יו P-149D, באתר חיל האוויר הישראלי
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
