עלילת קורבן האדם
עלילת קורבן האדם הייתה עלילה שהופצה נגד היהודים בעת העתיקה ולפיה היהודים מקריבים קורבנות אדם, ובפרט בבית המקדש שלהם, ונוהגים בקניבליזם.
העלילה נחשבת בעיני החוקרים לאחת משלוש ההאשמות המבזות ביותר שהופנו נגד היהודים בעת העתיקה (שתי האחרות היו עלילת החמור ועלילת המצורעים).[1] המקורות הידועים לעלילה זו הם אפיון ודמוקריטוס.
אפיון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרו הפולמוסי נגד אפיון,[2] הנועד לשמש ככתב הגנה על היהדות, מספר יוסף בן מתתיהו על עלילת דם שהופצה על ידי אפיון (20 לפנה"ס - 45–48 לספירה) בעקבות פוסידוניוס ואפולוניוס מולון.
לפי עלילה זו, בשעה שאנטיוכוס הרביעי נכנס לבית המקדש הוא מצא שם איש יווני ששכב על ספה בטמטום חושים כאשר לפניו הוצע שפע של מטעמים מכל טוב. כאשר אותו אדם ראה את המלך הוא נפל אפיים לפניו והתחנן שישלח אותו לחופשי. כששאל אותו המלך מי הוא ומה פשר מעשיו ופשר פיטומו, האיש בבכיות ואנחות סיפר לו, שהוא איש יווני שנפל בשבי בני עם נכרי בשעה שביקר ביהודה לרגל עסקיו, נלקח לבית המקדש שם הפך לאסיר ופוטם במאכלים שונים, ובתחילה הוא הוטעה לחשוב ששפר גורלו. וכשניסה לברר על פשר הדברים, הוא הצליח לשמוע ולהבין שאחד מהחוקים היהודיים קובע שעל היהודים לתפוס איש יווני הבא מארץ זרה, לפטם אותו שנה שלמה ואז במועד קבוע לקחת אותו לחורשה. שם הם הורגים אותו ומקריבים אותו כקורבן על פי המנהגים שלהם, וטועמים מבשרו, ותוך כדי הקרבתו נשבעים שבועה ידועה להיות שונאים ליוונים, ואת שאריותיו זורקים לבור. והאיש אמר לאנטיוכוס שנותרו לו ימים מעטים לחיות, ולכן הוא מתחנן לפניו כמי שמכבד את האלים היוונים שיצילהו. ולכן כותב אפיון שבעקבות סיפור מזעזע ואיום זה, החליט אנטיוכוס לרדוף את היהודים, ולחלל את מקדשם.
העובדה שיוספוס ראה לנכון להפריך את עלילת הדם, מעידה על תפוצתה הגבוהה בעולם היווני-רומאי, ועל כך שהיא נחשבה אמינה. ההיסטוריון בצלאל בר כוכבא מעיר שאת הקטע האחרון, על החלטתו של אנטיוכוס, החליט יוספוס לצנזר.
בעוד שאצל דמוקריטוס לא מתואר מעשה של קניבליזם אצל אפיון נקודה זו בולטת. על פי פלוסר, המוטיב השני הוא ידוע ביותר, והוא מוטיב של ברית נפשעת שמחזקים אותה על ידי שבועה ואכילת בשר אדם או שתיית דמו שנהגו לספר על קושרי קשר. כאשר העבירו אותו על היהודים, הצביעו בכך על היהודים כחבורת קושרים מיזנתרופים שקשרו קשר שנאה נגד האנושות. על פי בר כוכבא, סיפור זה היה המקור לסיפור שאצל דמוקריטוס, על אף השינויים שיש בו.
פסקאות 52–113 בספר השני של "נגד אפיון" (בתוך פרקים ה–ט) שרדו רק בתרגום הלטיני מהמאה ה-6, המכונה "תרגום קסיודורוס". לדברי בר כוכבא, ניתן להניח כי הדפים המכילים את עלילת קורבן האדם ועלילת החמור הושמדו בשלב כלשהו של המסירה, בהתאם לדחייה המוחלטת שלהן על ידי פוטיוס ואולי גם על ידי אישים ביזנטיים אחרים בעלי סמכות. התרגום הלטיני של עלילת קורבן האדם סובל מפגמים רבים. כמה טעויות נובעות מפירוש שגוי של הטקסט היווני. ישנן גם השמטות והבדלים משמעותיים בניסוח בין כתבי היד הלטיניים השונים.[3]
מאוחר יותר הופנתה עלילת הדם כפשוטה נגד הנוצרים. טעות בהבנת המיסה, בה שותים יין המסמל את דמו של ישו (טרנסובסטנציאציה) הובילה להאשמה ולעלילות דם.
ביקרמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי מאמרו של אליהו ביקרמן, "רצח פולחני ופולחן החמור" (1927),[4] נראה שסיפורו של אפיון הוא למעשה הכלאה של שני סיפורים.[5]
הגרסה הראשונה מסווגת למנהגי "מלך הסאטורנליה". בחגיגות אלו נהוג להכתיר אדם כלשהו למשך תקופת החג, ולהרעיף עליו כל מיני מאכלים ומשקאות כיד המלך, ולהוציאו להורג עם תום החג. הגרסה השנייה שאותה מכנה ביקרמן ה"סעודה הקניבלית" קשורה לסיפורי הקושרים: קושרים שנאספים בחשאי, מבצעים ביחד מעשה פשע, שמחזק את הזיקה ביניהם וכובל אותם בקשרי סודיות ונאמנות.[6]
הוא גם קיבל את דעתו של יוספוס, שהעלילה נועדה להכשיר את מעשיו יוצאי הדופן של אנטיוכוס בשוד בית המקדש וחילולו. מעשים שזכו לגינוי נרחב מפני אנשי תרבות רבים. ולכן נראה שהעלילה הומצאה על ידי סופר חצר סלאוקי, שבאמצעות עשייה של דה-לגיטימציה ליהודים, וחשיפת שנאתם ליוונים, ביקש להצדיק את אנטיוכוס.[7]
בצלאל בר כוכבא[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרופסור בר כוכבא, מקבל את תפיסתו של ביקרמן שמדובר בשני סיפורים שונים שמוכלאים ביחד, אך אינו מקבל את הניתוח של ביקרמן, ומציג גרסה משלו למקור שני הסיפורים. הוא טוען שהמספר שזר שני סיפורים, תוך שהוא לוקח מכל אחד מהם את הפרטים הקשים ביותר. לדעתו, המאפיינים של "מלך הסאטורנליה" שונים מאוד מהסיפור הזה, בפרטים מהותיים ולכן אינם המקור לסיפור. בר כוכבא סובר שהמקור לסיפור הקושרים דווקא קשור לסיפור של הריגת אוסיריס בידי סת-טיפון, שזוהה עם האל היהודי, כבר בידי המצרים עצמם. גם הסיפור של קרבן האדם יש לו מקור בענייני סת, ומדובר בהענשתו הסמלית של סת-טיפון עצמו, כאשר רוב הפרטים דומים. לדעתו מקור העלילה הוא במצרים ולא באירופה, והיא הומצאה ככל הנראה בתקופה הפרסית, על ידי סופר החצר הסלאוקי שמיזג את שני הסיפורים ביחד, והכניס את סיפור הרקע של אנטיוכוס במקדש, ואז הסיפור הגיע אל אפיון באמצעות מקור ביניים.[8]
דמוקריטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריון לא-ידוע בשם דאמוקריטוס (המאה הראשונה לספירה), שכתביו אבדו והוא ידוע לנו רק מהסודא, הלקסיקון הביזנטי מסוף המאה ה-10, מצוטט באופן הבא שם:
דמוקריטוס חוזר בדבריו על עלילת פולחן החמור של היהודים וגם על עלילת הדם. בדבריו יש דמיון לאפיון שטען שהיהודים נהגו לבצע רצח פולחני של נוכרים, אולם הוא נבדל ממנו בפרטים: בזמן שאפיון מדגיש שהקורבן הוא יווני והטקס מתרחש בכל שנה, דמוקריטוס מתייחס לנוכרי באופן כללי ושהטקס מתרחש בכל 7 שנים. יש הטוענים כי הדבר רומז שלא הייתה תלות הדדית קרובה בין שני הסופרים, ויש הטוענים כי השינויים אינם מהותיים. ייתכן וציון המחזוריות של 7 שנים קשור לשנת השמיטה היהודית (ואולי לשבת), שהייתה ידועה לכמה סופרים פגאניים.[12]
ידוע היטב שקורבן אדם היה נפוץ בעולם העתיק. ההשקפה הנאורה ביוון ורומא ראתה בכך ביטוי גס של אמונה טפלה ברברית. השלטון הרומי אסר קורבן אדם ברומא, וראה חובה לחסל את המנהג בקרב עמים אחרים שנפלו תחת שלטון רומא, בעיקר בקרב הגאלים. בתיוגו את הדת היהודית ככזאת שמעודדת את מנהג קורבן האדם, דמוקריטוס רומז שהיהדות מוחלת על אמונה טפלה ומיזנתרופיה.[12]
על פי דוד פלוסר, בעלילה זו יש מתקפה כפולה, הן כלפי העם היהודי והן כלפי בית המקדש שלו. צורת הפולחן של קריעת בשרו של האדם איננה מקרית, ונראה שהיא לקוחה מהפולחן של דיוניסוס, אל כתוני שגילם את מחזור הטבע והפריון, והיה קשור לחיי הוללות, שכרות, אקסטזה ושגעון. בחגיגות האביב והיין שלו עסקו בפעילות מינית, איבוד חושים והשתוללות. לעיתים שיאה היה קריעה לגזרים של שור המסמל את דיוניסוס ואכילת הבשר חי, ולעיתים בקריעת בשרו של אדם. רצח פולחני אכזר לכבוד דיוניסוס הוא נושא של טרגדיה אחת של המשורר היווני הדגול אוריפידס, בה אם קורעת את בנה לגזרים, מתוך שיגעון, כשתפס אותה בשעת פולחן דיוניסוס. על פי פלוסר, לדמוקריטוס הייתה סיבה נוספת לתאר את קרבן האדם של היהודים במתכונת קרבנות האדם לכבוד דיוניסוס, כיוון שהיו כאלו שזיהו בעת העתיקה את אל היהודים עם האליל דיוניסוס, דווקא באופן פרדוקסלי מתוך הזדהות ורגשות אהדה.
יש הטוענים שבדומה לעלילה זו, הרומאים הפיצו עלילת דם כנגד הבככאנטים, וטענו נגדם שהם עורכים טקסים הכוללים הקרבת אדם, אכילה טקסית של בשרו, וכל זאת תוך כדי אורגיה, ולמעשה לא מדובר באמת היסטורית אלא בעלילה. נאומו של קיקרו נגד קאטילינה כלל שארית של עלילת הדם נגד הבככאנטים הרוצים להרוג קונסול.
תיאופרסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרגמנט מתוך "על החסידות" של תיאופרסטוס (287-371 לפנה"ס), פילוסוף יווני, תלמידו ויורשו של אריסטו באסכולה הפריפטטית, כפי שהוא מובא בספרו של פורפיריוס "על ההימנעות [מבשר] בעלי חיים",[13] מתוארים דרכי הקרבת הקורבנות של היהודים. שם הוא מתאר שהיהודים מקריבים קורבנות חיים (ללא הריגתם לפני כן), שאותם הם שורפים כליל דווקא בליל באין רואה, והם נוסכים עליהם דבש ויין, כדי להשמידם במהירות, כדי שמעשיהם הנוראים לא יראו לעין השמש. בעוד שהיוונים נמנעים ממעשים כעין אלו, אף אם מישהו היה פוקד עליהם לעשות דבר כזה. הוא עוד מוסיף שבאשר היהודים פילוסופים על פי טבעם, הם משוחחים אחד עם השני אודות האלוהות, עורכים בלילה תצפית כוכבים, וקוראים לאל באמצעות תפילות. ובשורת המחץ הוא מבליע שהיהודים היו הראשונים שהנהיגו קרבנות של בעלי חיים ושל אדם, ולבסוף הוא מנסה לסנגר שהם עשו זאת לא בשל תשוקה רעה אלא בשל הכרח.
בצלאל בר כוכבא קובע כי דבריו של תיאופרסטוס שהושפעו ממקור יווני-מצרי, שהיו האזכור הראשון והמפורש של יהודים בספרות יוון, הפכו להיות אוטוריטיביים בשל מעמדו הפילוסופי הרם, בעיני הסופרים היוונים שבאו אחריו. הוא גם מעיר שאין בדבריו של תיאופרסטוס על הפילוסופיה של היהודים שבח גדול, כיוון שהוא מבחין בין פילוסוף שרק משנן את הפילוסופיה, לבין פילוסוף אמיתי שהוא גם אדם אתי שמממש את עקרונות הפילוסופיה בחייו.
המשך העלילה בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי פלוסר, עלילות אלו היו בסיס לעלילות הדם של ימי הביניים ובעת המודרנית. שמקורה היה בכך, "שהיהודים מתרחקים מאומות העולם ואינם חיים אתם בשותפות ועל כן הואשמו בשנאת זרים".
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- (E. Bickermann, Ritualmord und Eselkult (1927, באתר של אורי אמיתי (בגרמנית)
- בצלאל בר-כוכבא, עלילת הדם ההלניסטית ־ תוכנה, מקורותיה וגלגוליה, תרביץ, כרך סה, חוברת ג, ניסן-סיון תשנ"ו, עמ' 347–374
- Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, University of California Press 2010, Part II, 7. The Diachronic Libels and Accusations (B): The Seleucid Court Scribe(s) and the Blood Libel, pp. 253-279
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד פלוסר, מוצא עלילות הדם, באתר מט"ח
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 206
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ח.
- ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 254
- ^ .E ,Bickerman ,'Ritualmord und Eselkult' ,MGWJ 71 ,(1927) .pp 171-187 .(=E ,Bickerman Studies in 15 Jewish and Christian ,History ,II Leiden ,1980 .pp 224-255)
- ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 257
- ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, pp. 258-259
- ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 259
- ^ בצלאל בר-כוכבא, עלילת הדם ההלניסטית ־ תוכנה, מקורותיה וגלגוליה, תרביץ, כרך סה, חוברת ג', תשנ"ו
- ^ במקום אחר בסודא: בכל 3 שנים – Suidas, s.v. Ἰούδας
- ^ סודא, דמוקריטוס – Suidas, s.v. Δαμόκριτος
- ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ח. עלילת הדם היוונית ופירכותיה, הערה 89, עמ' 390.
- ^ 1 2 מנחם שטרן – Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXXXV. Damocritus, pp. 530-531
- ^ פורפיריוס, De Abstinentia, ספר 2, פרק 26.