אפיון (מדקדק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אַפְּיון המדקדק או המבאר[1] (Apion, ביוונית: Ἀπίων;[2]‏ 30‏-20 לפנה"ס - 48-45 לספירה בערך) היה סופר וחוקר מצרי-יווני במחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה. היה ידוע בכינויים: "גרמטיקוס", "פלייסטוניקוס" ו"מוכתוס".

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "אפיון"[3] הוא שם מצרי הנגזר מכינויו של האל המצרי אפיס. על פי יוסף בן מתתיהו, אפיון נולד ככל הנראה באואסיס (נווה מדבר) הגדול שבמצרים העליונה, מערבית לתבאי[4]. הוא עקר לאלכסנדריה ושם רכש את השכלתו ומיומנותו ברטוריקה. הוא זכה לפרסום בספרות יוונית, במיוחד כמומחה בכתבי הומרוס ואף עמד בראש "האסכולה ההומרית" באלכסנדריה כתלמידו של דידימוס וכיורשו של תאון בן ארטמידורוס.[5] הוא הפך לאזרח העיר ודמות מובילה בעיר ההלניסטית הגדולה דוברת היוונית. מאוחר יותר הגיע לרומא, שם שימש כמורה בימי שלטונם של הקיסרים טיבריוס וקלאודיוס.[6] בתקופת קליגולה (בין 37 ל-41 לספירה) ערך מסעות ביוון, בהם הרצה כנואם ופרשן של שירת הומרוס וזכה בשל כך לפרסום רב.[7]

בשנת 40/39 לספירה, היה אפיון אחד מחברי משלחת עירונית של אלכסנדריה שהתנצחה בפני הקיסר גאיוס קליגולה עם משלחת יהודית יריבה בראשות פילון האלכסנדרוני[8] על זכויותיהם ומעמדם האזרחי של יהודי אלכסנדריה.[9]

על פי הסודא, מקור מאוחר מסוף המאה ה-10, היה אפיון תלמידו של אפולוניוס בן ארכיביוס[6] ומורו של אנתרוס (הנקרא גם אפולוניוס), מדקדק מאלכסנדריה[10].

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו של אפיון לא השתמרו. הוא כתב פירושים ולקסיקון אלפא-ביתי לכתבי הומרוס, שנערכו על פי שיטתו של המלומד האלכסנדרוני אריסטארכוס (145-217 לפנה"ס). בלקסיקון של אפיון השתמש הסופר אפולוניוס הסופיסט לכתיבת מילון משלו, שרק תקציר שלו שרד.

מלבד פרשנות על הומרוס, אפיון כתב גם על הלשון הלטינית, על האלף-בית ועל סוגיות לקסיקליות שונות, דברים שבזכותם זכה לתואר "המדקדק" (Grammatikos).[5] תואר זה נזכר אצל יוספוס פלביוס[11], טטיאנוס[12], קלמנס מאלכסנדריה[13] ויוליוס אפריקנוס[14].

בתחום ההיסטוריה, אפיון כתב על אלכסנדר מוקדון[15], ובדומה למנתון הוציא לאור חיבור בשם "דברי ימי מצרים" ("אגיפטיאקה") ב-5 ספרים[12]. נראה כי במאה ה-2 לספירה חיבור זה היה אחד ממקורות המידע המקובלים ביותר על ההיסטוריה של מצרים[5]. בספר זה הביא אפיון את הידוע לו על תולדות היהודים, על יציאת מצרים ועל מנהגיהם הדתיים. בהסתמך על דברי קלמנס[13] ואפריקנוס[14], ייתכן גם שכתב ספר נפרד בשם "נגד היהודים". החיבור על מצרים לא השתמר, אבל קטעים אחדים ממנו צוטטו אצל סופרים אחרים ובעיקר אצל יוסף בן מתתיהו בספרו "נגד אפיון" (Contra Apionem) המכוון כולו כדי לְהָזֵם את האשמותיו של הלה.

הסופר הרומאי אולוס גליוס (המאה ה-2 לספירה) מצטט מתוך חיבור מאת אפיון בשם "פלאות מצרים" ("Aegyptiacorum").[16]

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המשכילים של זמנו היו שראו בו שרלטן, רכלן ושחצן. אולוס גליוס[16] כתב שאפיון החזיק בידע רחב מאוד על תרבות יוון ועבודתו הייתה בעלת שם, אולם הוא מוסיף שאפיון הכביר במילים בתיאורו של מה שהוא טוען ששמע או קרא, תוך תאוות חשיפה ראויה לגינוי, כי הצטיין בפרסום עצמי דרך הפגנת ידענותו. פליניוס הזקן[17] סיפר כי אפיון היה מתרברב בהפגנתיות ומצהיר שכל מי שזכה להתייחסות כלשהי בכתביו, גם זכה בנצח. עוד הוא סיפר, שהקיסר טיבריוס כינה את אפיון בלעג "פעמון העולם" ("Cymbalum mundi"), כמשל למי שמדבר גבוהה גבוהה בכל מקום ובכל הזדמנות, אך טוען שמתאים לו יותר הכינוי "התוף של תהילת עצמו" ("famæ propriae tympanum"). בגלל השקעתו הגדולה לרכישת אהדת ההמונים, זכה אפיון גם לכינוי הגנאי "מוכתוס" (Mochthus[6], "תלאה"). הוא קיבל גם את התואר "פלייסטוניקוס" ("מרבה ניצחונות"). סביר להניח שאימץ את התואר היומרני מתוך אהבת הכבוד שלו ושחצנותו וכאיש שעשה הרבה לפרסומו והפצת דעותיו, אך יש חוקרים המפרשים את הכינוי הזה דווקא לגנאי במשמעות של "איש מדון"[18]. הסודא[6] גרסה בטעות ש"פלייסטוניקוס" היה שמו של אביו.[5]

מכיוון שכתיבתו התאפיינה בפופוליזם ובניסיון למצוא חן בעיני ההמון הפשוט[5], הוסיף אפיון סיפורים גם מדמיונו ואף תיאר את עצמו כעד ראייה למספר סיפורים מפורסמים ואגדתיים, כגון: סיפור אנדרוקלוס והאריה, סיפור הילד והדולפין ו"ראיון" אישי עם פנלופה לגבי מחזריה. הוא המציא לעצמו "מקורות" כשטען ששמע מקטסון מאיתקה תיאור מדויק של משחק הדמקה ששיחקו המחזרים[19] והרחיק לכת עד כדי כך שכתב שהשיג מידע אוטוביוגרפי מהצל של הומרוס בעולם התחתון.[20] פליניוס כתב שניתן רק לדמיין את שקריהם של הקוסמים בימי קדם, כאשר מתודעים למה שנאמר על ידי המדקדק אפיון, שהוא עצמו זוכר שראה אותו כשהיה צעיר. אפיון טען לגבי צמח מסוים שהוא מאוד שימושי להגדת עתידות ושהוא עצמו העלה את רוחות המתים כדי לחקור את הומרוס לגבי ארץ מולדתו והוריו, אולם הודיע כי אינו מעז לחשוף את התשובה שקיבל.[21]

ברומן הנוצרי "דרשות קלמנט" (סוף המאה ה-3) אפיון מוצג כמגן המיתולוגיה היוונית וכמאמין ואף עוסק בקסמים.[22]

ב"נגד אפיון" טוען יוסף בן מתתיהו, שכל חייו היה אפיון "מנצח על ההמון ההולך בחושך".[23] הוא מצטט מתוך ספרו של אפיון, שם הוא מנה מספר אנשי סגולה "ממציאים בתחום האומנות והמלאכה" ו"מצוינים בחוכמה", ולסוקרטס, זנון וקליאנתס הוסיף גם את שם עצמו וכתב: "אשרי עיר אלכסנדריה שאזרח כזה שוכן בקרבה". יוסף לועג לאישיותו של אפיון וטוען שהחמיא לעצמו "כי נבצר ממנו למצוא עדים זולתו, כי בעיני כל הבריות נחשב לראש-אספסוף נבזה ואיש נשחת בכל הליכות חייו ובכל מוצא שפתיו, עד כי יאות בצדק לנוּד לעיר אלכסנדריה, אם התברכה באיש אשר כזה".[24]

על פי יוסף בן מתתיהו, למרות שלעג אפיון ליהודים על היותם נימולים, נאלץ לעבור מילה בעצמו, בעקבות זיהום באיבר מינו, אלא שהניתוח לא הועיל כיוון שהנמק פשט בגופו והוא מת בייסורים.[25]

סיפוריו אצל אולוס גליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולוס גליוס מספר בספרו "לילות אטיקה" על אירועים שאפיון הצהיר שראה אותם במו עיניו: על אהבת אריה ואדם[16] ואהבת דולפין וילד[26].

אנדרוקלוס והאריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר החמישי של חיבור בשם "פלאות מצרים", אפיון מספר שנכח בעצמו בקירקוס מקסימוס ברומא, בעת הצגה גדולה של קרב חיות פרא ענקיות, שבה משך את תשומת הלב גודלו העצום של אחד האריות. אחד הנידונים לקרב עם החיות היה אנדרוקלוס, עבד של קונסול לשעבר. כאשר ראה האריה את אנדרוקלוס, ניגש אל האיש לאט ובשקט, כאילו הוא מזהה אותו ותוך שהוא מכשכש בזנבו כמו כלב, החל ללקק את רגליו וידיו של אנדרוקלוס הרועד מפחד. העבד העז להביט אז באריה ושניהם החלו להחליף מחוות שמחה כאילו הם מזהים זה את זה. לנוכח המראה המדהים, פצח הקהל בצעקות רמות וגאיוס קיסר זימן אליו את אנדרוקלוס ושאלו מדוע חס האריה על חייו שלו דווקא. העבד סיפר שבעליו היה מושל אפריקה בדרגת פרו-קונסול ובזמן ששהה איתו שם, נאלץ להימלט מהלקאותיו היומיות ומצא מסתור במישורים מדבריים מבודדים. כדי למצוא מחסה מהשמש היוקדת בצהרי היום, נכנס למערה וזמן לא רב אחר כך, נכנס גם האריה הזה צולע על רגל אחת שותתת דם וגונח מכאבים. האריה מצא אותו המום מפחד במאורתו, ניגש אליו בעדינות והרים את רגלו כדי להראות לו אותה וכאילו לבקש עזרה. אנדרוקלוס שלף שבב עץ ענקי מכף רגלו, סחט החוצה את המוגלה וניקה את הפצע. האריה הניח את רגלו על ידו של אנדרוקלוס ונשכב לישון. הם חיו ביחד 3 שנים שלמות במערה כשהם חולקים גם את אותו מזון, כאשר האריה היה מביא לאנדרוקלוס את החלקים הנבחרים של הטרף שצד, אותם היה מייבש בשמש מכיוון שלא הייתה לו אפשרות להבעיר אש. כאשר נמאס לו מחיי הטבע, עזב אנדרוקלוס את המערה בזמן שהאריה יצא לציד ולאחר 3 ימים נתפס ונלקח לבעליו ברומא, שדן אותו למוות בקרב עם חיות פרא.

אפיון מספר שסיפורו של אנדרוקלוס נכתב במלואו על לוח שנישא סביב הקירקוס ולבקשת כולם העבד זוכה ושוחרר, ומוסיף שלאחר מכן הם היו רואים את אנדרוקלוס עם האריה קשור ברצועה דקה כשהם סובבים את חנויות העיר. אנדרוקלוס היה מקבל כסף ועל האריה היו מפזרים פרחים וכל מי שראה אותם קרא: "זה האריה שהיה חברו של אדם, זה האדם שהיה רופאו של אריה".

הדולפין והילד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר החמישי של "דברי ימי מצרים", אפיון מספר על דולפין בים פוטאולי (Puteoli) בזמן שלטון אוגוסטוס, שהיה מאוהב בצורה נלהבת, אך עם תשוקה יוצאת דופן כשל בני אדם, לילד בעל "גוף נאה" שלא דחה את חיזוריו, ועל האינטימיות שלהם ומשחקם זה עם זה: הדולפין נושא את הילד והילד יושב עליו בפישוק. אפיון מספר שראה בעצמו ליד דיקיארכיה (Dicaearchia, השם היווני הקדום של פוטיאולי) את הדולפין המאוהב בילד ששמו היה היאכינתוס (Hyacinthus), בא אליו בשקיקה לשמע קריאתו, מקצר את סנפיריו כדי להימנע מלפצוע את עורו העדין של מושא אהבתו ונושא אותו כמו סוס למרחק קרוב ל-40 קילומטר. רומא וכל איטליה יצאו לראות את הדולפין שנמצא תחת השפעתה של אפרודיטה. אולם לאחר מכן הילד חלה ומת והדולפין התשוש מגעגועים מת גם הוא. הוא נמצא שוכב על החוף על ידי אלה שהכירו את הסיפור ונקבר באותו קבר יחד עם אהובו.

סיפורים דומים על אהבת חיות לבני אדם מופיעים גם אצל פליניוס הזקן,[27] ואתנאיוס.[28] קלאודיוס איליאנוס מביא סיפור על אהבת נחש לנערה.[29]

אפיון על היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר "נגד אפיון", מביא יוסף בן מתתיהו את עיקרי דבריו של אפיון על היהודים, מתוך "שטנה שלמה" שחיבר עליהם[30], כאשר הוא מתמקד בנושאים הבאים: יציאת מצרים, התקפה על זכויות יהודי אלכסנדריה, וזלזול בקדושת בית המקדש ובחוקי הדת היהודית.

משה ויציאת מצרים
יוסף מצטט מתוך הספר השלישי ב"אגיפטיאקה", בו טוען אפיון ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה היה מצרי יליד הליופוליס ("עיר-שמש"), אבל הפר את חוקי אבותיו: הוא העביר את מקום התפילה מהשדה אל תוך חומות העיר אך תחת כיפת השמיים וציווה לפנות בתפילות לכיוון השמש (למזרח), מכיוון שלכיוונה פונה הליופוליס, ובמקום האובליסקים הקים עמודים ישרים ומתחתם תבליט של שעון שמש, שיצרו צל שסימן את מיקום השמש בשמיים.

כמו קודמיו ובראשם מנתון, גם אפיון כתב "היסטוריה נגדית" לסיפור יציאת מצרים שבמקרא. על פי גרסת אפיון, משה הוציא את היהודים ממצרים בשנה הראשונה של האולימפיאדה ה-7 (שנת 752 לפנה"ס). גם גרסתו כוללת את עלילת המצורעים, אולם אפיון הוסיף לה נדבך משלו: האוכלוסייה כללה 110 אלף מצורעים, עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים[31] ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה". מסיבה זו קראו היהודים ליום הזה בשם "שבת", כי המצרים קוראים לכאב דלקת המפשעות "סבתוסיס". אפיון הוסיף שמשה עלה אל הר סיני, נשאר שם 40 יום ואז ירד מן ההר ונתן ליהודים את התורה.[32]

יהודי אלכסנדריה
אפיון ככל הנראה לגלג על חוניו ודוסתאי (דוסיתיאוס) היהודים שעמדו בראש הצבא של תלמי פילומטור ואשתו קלאופטרה השנייה והאשים את חוניו על כך שתקף את אלכסנדריה בזמן שנלחם בתלמי פיסקון, אחיו שניסה לתפוס את השלטון. כמו כן, הוא גידף את היהודים גם על כפיות הטובה שלהם כלפי קלאופטרה השביעית.[33]

אפיון טען שיהודי העיר באו מסוריה[34] ואלכסנדריה אינה מולדתם והם גם אינם אזרחי העיר, ולראיה: בזמן בצורת, היהודים לא מקבלים מהלחם המחולק לתושבי אלכסנדריה.[33] ואם היהודים הם אכן אזרחי העיר, תהה, מדוע אינם עובדים את האלים של אלכסנדריה? לטענת יוסף, אפיון ניסה לגרום לביטול זכויות היהודים על ידי האשמתם בכך שאינם מציגים את הצלמים של קיסרי רומא והם מעוררי מהומות ונוטים למרד ומריבות.[35]

עלילת החמור ועלילת הדם
בעקבות פוסידוניוס ודיודורוס סיקולוס[36], וכדי לפתור את תעלומת הפולחן המסתורי, טען אפיון שבמקדש בירושלים היה מוצב פסל זהב של ראש חמור, שהיהודים סגדו לו (עלילת החמור), אך נעלם משם כשאוצרות המקדש נלקחו על ידי אנטיוכוס אפיפנס.[37] בעקבות פוסידוניוס ואפולוניוס מולון, ניסה גם אפיון ללמד סנגוריה על שוד המקדש של אנטיוכוס והאשים את היהודים בקרבן אדם. הוא סיפר שאנטיוכוס מצא במקדש אדם שוכב על מיטה ולידו שולחן מלא במאכלי בשר. האיש נפל לרגלי המלך והתחנן שישחררו, כי נותרו לו רק מספר ימים לחיות. הוא בכה וסיפר שהוא יווני שעבר בארץ יהודה לחפש פרנסה, נחטף ונכלא בבית המקדש, תוך שהוא מפוטם במזון. האנשים המגישים לו מזון סיפרו לו שליהודים יש חוק סודי די חדש לפיו הם תופסים איש יווני זר, מפטמים אותו במשך שנה שלמה ואז מוציאים אותו לאחת החורשות, מעלים אותו לקרבן ואוכלים ממעיו, ונשבעים לשנוא יוונים תמיד.[38] אפיון הוא הסופר היווני היחיד הידוע לנו, מלבד היסטוריון בן המאה ה-1 לספירה בשם דמוקריטוס, שטען שהיהודים נהגו לבצע רצח פולחני של נוכרים. אולם אצל דמוקריטוס (שהכיר גם הוא את האגדה על הפולחן של ראש החמור מזהב) הקורבן הוא נוכרי באופן כללי והטקס מתרחש בכל 7 שנים. הדבר רומז שלא הייתה תלות הדדית קרובה בין שני הסופרים.[39]

אפיון הוסיף סיפור נוסף לעלילה על פסל החמור, שאותו ייחס למנסיאס: איש בשם זַבּידוס מהעיר דורא (אדוריים)[40] שבאדום העובד את אפולו אלוהי האור (כפילו היווני של קוס, האל הלאומי של האדומים), בא אל היהודים והבטיח להם שימסור לידיהם את אפולו - האל של אנשי דורא, אם כולם יורחקו ממנו, כי האל הזה יבוא אל בית המקדש בירושלים, והמון היהודים האמין לדבריו. זבידוס בנה מכונת עץ עם 3 שורות של נרות ונכנס לתוכה. וכך נכנס ויצא, עד שנראה בעיני העומדים מרחוק כמו כוכב שנע על הארץ. היהודים ראו את המראה הזה ונבהלו מאוד, וכך זבידוס נכנס ללא הפרעה לתוך ההיכל, הסיר את ראש הזהב של "החמור הגדול" ונמלט איתו במהירות לדורא.[41] הבדיה מבוססת על הרעיון שעיר שאיבדה את האל שלה, שהוא פטרונה, נחרץ גורלה. השימוש במונח "מכונה" (machina) רומז למוטיב הספרותי של "אל מתוך מכונה". כוונת המחבר הייתה גם להציג את היהודים כשוטים ופתאים, דבר המשתלב עם ספרות השטנה ההלניסטית – היהודים מאמינים בהבל, באמונות טפלות.[42]

מנהגי היהודים
אפיון הוסיף וקבע, כי היהודים נשבעים להרע לנוכרים ובמיוחד ליוונים.[43] הוא לעג ליהודים על כך שהם מלים את עורלתם ותקף אותם על שאינם אוכלים חזיר, אך לעומת זאת טען כי מנהגם לשחוט את בהמות הבית למאכל עלול להביא להכחדת בהמות המרעה.[25] הוא הסביר כי אין ליהודים חוקים ישרים וזאת הסיבה לכך שאין להם שלטון עצמי, הם תמיד נתינים של עמים אחרים ואסונות תכופים פוקדים את בירתם.[44][45] מלבד זאת, אפיון טוען (בעקבות אפולוניוס מולון) כי לא יצאו מתוכם אנשים חשובים, אנשי מדע, אמנים או פילוסופים.[24]

תגובת יוסף בן מתתיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו מתמודד עם הכפשותיו של אפיון על ידי טיעונים נגדיים, תקיפת האיש עצמו ותקיפת המצרים בכלל. הוא תוקף את אפיון על "עזות מצחו" ועל השימוש שלו בטענות הדומות לדברי סופרים אחרים, להן הוא מוסיף טענות נוספות ב"חסרון-טעם". יוסף טוען שרוב דבריו הם "הבל הבלים" ו"נבערים מכל חכמה" ושלא קל לקרוא את דבריו ולרדת לסוף דעתו, בגלל המהומה הרבה וגיבוב השקרים השולטים בכתביו.[23] הוא מכנה את ספרו של אפיון "כתב שטנה"[34] יוסף בן מתתיהו מסיים את ספרו תוך שלילה מוחלטת של דברי השנאה של אפיון ודומיו: "האפיונים והמולונים למיניהם וכל השמחים לדבר שקר וחרפות הם בטלים ומבוטלים".[46]

יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף תוקף בסרקזם את "נפלאות" דברי אפיון על משה וקובע שמדובר בשקרים שבדה מלבו. הוא יוצק לעג אירוני-סרקסטי בתוארו של אפיון "המדקדק" תוך לגלוג על דקדקנותו ההיסטורית לצד זו הלשונית, כאשר בפירושו למקור המילה "שבת" הוא נשען על אסוציאציה אטימולוגית חסרת יסוד לשוני. יוסף מדגיש את ההבדל הלשוני בין שתי המילים כדי לחשוף את בורותו של אפיון ובכך קורא תיגר על מומחיותו כבלשן בנימוק בלשני מובהק.[47]

מוצאו של משה - אפיון קבע שמשה היה יליד מצרים כי האמין לדברי אותם "זקני מצרים" כאילו הכירו את משה והיו בני אותו הזמן, אבל משום מה לא העז לציין את מולדתו של הומרוס, שהוא עצמו ניתח את שירתו, וגם לא חשב לציין זאת לגבי פיתאגורס, ורק את מולדת משה, שקדם לשני אלה שנים רבות, ידע בקלות לפי שמועת הזקנים.

הזמן שבו התרחשה היציאה ממצרים - כמו הסופרים הקודמים לו, שכל אחד מהם נתן תאריך כטוב בעיניו, גם "המבאר המדקדק הזה" דייק מאוד ובהיותו "הרודף אמת יותר מכולם" קבע שהתרחשה הרבה יותר מאוחר והוסיף כי באותה שנה יסדו הפיניקים את קרתגו, במחשבה שזה יחזק את אמינות דבריו. אבל בכך סתר את כל אשר אמר, כי על פי ספרי הפיניקים, המלך חירם חי מעל 150 שנה לפני יסוד קרתגו, וחירם היה ידידו של שלמה ועזר לו בבנין בית המקדש בירושלים מעל 600 שנה אחרי יציאת היהודים ממצרים.

דלקת המפשעות - לא ברור אם צריך לצחוק או להתרגז על "הנבלה" במה שכתב אפיון. הרי ברור מדבריו, כי כל האנשים האלה לקו בדלקת המפשעות. אבל אם היו עיוורים, פסחים ונגועים במחלות, כמו שהעיד עליהם, הרי לא היה להם כח ללכת אפילו יום אחד, ואם בכל זאת יכלו ללכת דרך המדבר וגם לנצח במלחמה את כל היוצאים לקראתם – איך לקו כולם בדלקת הזאת כעבור 6 ימים? הרי אין המחלה הזאת מנת חלקם של כל מי שהולך בדרכים, כי רבבות חיילים עברו בכל הדורות דרכים כמו אלה והלכו ימים רבים ולא ניזוקו, וגם לא ייתכן שהדבר הזה קרה לפתע פתאום.

הזמן שארכה היציאה ממצרים - אחרי שהודיע אפיון, "איש הפלאות הזה", שאבות היהודים הגיעו כעבור 7 ימים לארץ יהודה, סיפר עוד פעם, שמשה עלה אל הר סיני, שנמצא בין מצרים ובין ערב ונשאר שם 40 יום. ואיך יכול להיות שהיהודים התמהמהו 40 יום במדבר ובכל זאת הגיעו לארץ יהודה כעבור 6 ימים?

שבת - אפיון נתן פירוש "נפלא ונאמן מאד" לַשם "שבת" והראה שלא הייתה בו בושה וגם לא בינה, כי המילים "סבּוֹ" (Sabbo) ו"שבת" (sabbaton) רחוקות מאוד זו מזו, כי "שבת" בלשון היהודים משמעותה מנוחה מכל מלאכה.[32]

יהודי אלכסנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאו המצרי של אפיון - אפיון כתב שקרים על אבותינו ואמר שהיו ילידי מצרים, אולם על עצמו סיפר בשקריו את ההפך. הוא נולד באואסיס של מצרים וניתן לומר כי היה המצרי הראשון להתכחש למולדתו ועמו בכך ששיקר כי הוא אלכסנדרוני ובכך העיד בעצם על תועבת עמו, ונראה שקרא בשם "מצרים" לאנשים ששנא ורצה להשמיץ, כי לולא חשב שהמצרים הם השפלים מכל העמים, לא היה מתכחש למוצאו. וכשהמצרים אומרים שהיהודים ממוצא מצרי, או שהם רוצים להרים בכך את קרנם, או שהם מתכוונים להשפיל את כבודנו כשהם נותנים לנו חלק בשמם הרע. אולם בחרפות אשר שפך עלינו אפיון "הנכבד", רצה לגמול טובה לתושבי אלכסנדריה היוונים על האזרחות שהעניקו לו, כי היה מודע לשנאתם ליהודים היושבים בקרבם והחליט לחרף ולגדף אותם, וכלל בדברי החרפות גם את כל שאר היהודים ועל כולם הרבה שקרים.[48]

אזרחות העיר אלכסנדריה - אלכסנדר הגדול הוא זה שנתן ליהודים להתיישב בה עם זכויות שוות ליוונים. ואם קרא אפיון את מכתביהם של אלכסנדר מוקדון, תלמי הראשון ומלכי מצרים אשר היו אחריו, וראה את העמוד שהוקם באלכסנדריה שעליו חקוקות הזכויות שנתן יוליוס קיסר ליהודים, ובכל זאת העז לכתוב את ההפך - הרי שהיה נבל, ואם לא ידע את כל אלה - הרי שהיה נבער מדעת. העובדה שהוא תמה על כך שהיהודים האלה נקראים בשם "אלכסנדרונים" גם היא בורות, כי כל האנשים שהוזמנו לקחת חלק ביסודו של ישוב, מקבלים את שמו, גם אם נבדלים זה מזה במוצאם. ואם אפיון שולל סוג כזה של אזרחות, איך הוא עצמו יכול להקרא "אלכסנדרוני"? הרי הוא נולד בלבה של ארץ מצרים, ואיך יכול היה להיות אזרח אלכסנדריה, אם הוא פוסל אזרחות הניתנת במתנה?[34] ולשאלת אפיון, אם היהודים הם אזרחי העיר – מדוע אינם עובדים את האלים של האלכסנדרונים, אני משיב: אם מצרים אתם – למה אתם נלחמים זה בזה כל כך הרבה ולא יכולים להסכים בעניין אמונתכם? האם בגלל זה לא תקראו כולכם "מצרים"? והאם בגלל שאתם מגדלים וסוגדים לחיות הרעות שצוררות את בני-האדם, לא תקראו בכלל "בני אדם"? גם אם היה שמץ של אמת בדבריו של אפיון על כך שיהודי אלכסנדריה מעוררי מהומות – מדוע הטיח את האשמה ביהודים כולם? משום שידוע שיש אחווה בקרבנו? קל לראות שמחוללי המהומות האמתיים הם אזרחי אלכסנדריה הדומים לאפיון. כי כל עוד אזרחי העיר היו יוונים בלבד, לא הייתה מריבה ביניהם ובין היהודים. אולם כאשר גדל בקרבם מספר המצרים, פשה בהם גם הנגע הזה, ורק בגללם נפתחה הרעה הזאת, כי לא היו להם את המידות הטובות ואת החכמה שיש ליוונים, אלא התמכרו לכל המנהגים הרעים של המצרים והמשיכו להפעיל נגדנו את שנאתם העתיקה. ובעוד שרבים מהם השיגו לעצמם את אזרחות העיר שלא כדין, הם כינו בשם "זרים" את יהודי אלכסנדריה, שידוע לכל שקיבלו כולם את הזכות הזאת מהשלטונות. לכן גם ניסה אפיון להטיל בנו דופי כשטען שאין אנו מציגים צלמים של הקיסרים, כאילו הקיסרים לא ידעו על כך או שהיו זקוקים להגנת אפיון על כבודם.[35]

חוניו ודוסתאי - אפיון היה צריך להכיר בתרומתם ולשבחם על שהצילו את אלכסנדריה, שבה הוא התאמץ כל כך להיות אזרח, כי בזמן שנלחמו אנשי אלכסנדריה בקלאופטרה השנייה, ראשי הצבא היהודים עשו הסכם שלום ושמו קץ למלחמת האחים במצרים. ולאחר מותו של פילומטור, יצא חוניו להילחם בתלמי פיסקון, כי היה נאמן למשפחת המלוכה ולא הפנה עורף לקלאופטרה השנייה גם בעת צרה. וההוכחה לאמון שנתנו מלכי בית-תלמי הקודמים ביהודים היא בכך שהפקידו בידיהם את הפיקוח על הנהר וחשבו כי הם ראויים לפיקוח על הממלכה כולה.

קלאופטרה השביעית - אפיון היה צריך להוכיח את האשה הזאת, שלא נבצר ממנה כל מעשה עָול ורשע, וזה רק כבוד לנו אם, לפי סיפורו, בימיה לא עלה לחם על שולחנות היהודים בזמן רעב. אולם ידוע היטב מה חשבו כל קיסרי רומא על היהודים באלכסנדריה, וגם חלוקת הדגנים לא עברה עליהם בדרך שונה מאשר על יתר האלכסנדרונים.[33]

עלילת החמור ועלילת הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף תוקף את אפיון ואומר שהיה מוכרח היה להיות טיפש גדול כדי לחבר את דברי השקר שלו על פסל החמור, שהעובדות סותרות אותם ואיש לא ימצא היגיון בהם, או שפשוט החל לספר משהו ולא היה מסוגל להשלימו. הוא אומר שעלילת הדם היוונית גדושה ברשע אכזרי ומלאה דברי נבלה, שקרים והשמצות כלפי היהודים, הכתובים ברשע ובזדון ונועדו להוליך שולל את האנשים שאינם טורחים לחקור את האמת ועל ידי כך להבאיש את ריחם של היהודים. הוא טוען שמדובר ב"חרפה" ותוהה האם "המדקדק הזה" לא קיבל על עצמו כאיש מדע להציע תיאור היסטורי אמיתי? הרי אפיון לא חקר את כל הדברים האלה אלא רק "הגיש דברי בדים אשר לא יאָמנו כי יסופרו" ולעג ליהודים כשהוסיף לשקריו את המעשייה שייחס למנסיאַס על גנבת ראש החמור:

עלילת פסל החמור - ליהודים היו תמיד אותם חוקים ואף אחד מאלה שכבשו את ירושלים ונכנסו לבית המקדש כמו פומפיוס, קראסוס וטיטוס, לא מצא שם דבר כזה. ואילו באמת נמצא דבר כזה אצלנו, הרי בוודאי שלא איש מצרי יוכל לגנות אותנו על כך: האם חמור גרוע יותר מעכברי-פרעה, תישים וחיות אחרות שנחשבו בעיני המצרים לאלים? אלא שאפיון עצמו היה בעל לב של חמור וללא בושה כמו כלב – בעלי חיים שהמצרים עובדים אותם, כי אין היהודים נותנים כבוד ומייחסים סמכות שלטון לחמורים כפי שהמצרים נוהגים לגבי תנינים ונחשים, שהרי אם יכיש אותם נחש או יטרוף אותם תנין – ייחשבו למאושרים כי זכו להיות ראויים על אלוהים.[37]

עלילת היווני בהיכל - בניגוד לדברי הסופרים שיצאו להגן על כבודו, העלילה הזאת לא מנקה את אנטיוכוס מאשמת חילול הקודש, שהרי לא ידע מראש את מה שגילה רק לאחר שנכנס למקדש. ידוע שחוקינו שונים ואף מנוגדים לחוקי עמים רבים אחרים ואין עם או ממלכה שלא באו מהם אנשים להתגורר בארצנו, מדוע אם כן רק על היוונים בלבד קשרנו קשר לשפוך את דמם? וכיצד ייתכן שכל היהודים יֵאספו יחד אל מקום הקרבן הזה? וייתכן שקרביו של איש אחד יספיקו לרבבות אדם לטעום מהם? ומדוע לא ציין מי היה האיש הזה שנתגלה במקדש ולא נכתב שמו? ולמה לא שלח אותו אנטיוכוס למולדתו ברוב פאר והדר? הרי אם היה עושה כך, היה זוכה לשם של מלך בעל מצפון ואוהב מסור ליוונים, ועוד היה רוכש לו את תמיכת היוונים כולם בשנאה גדולה ליהודים.[38]

גנבת ראש החמור - נראה שאפיון העמיס מטען כבד מדי של שקרים על "החמור הגדול" - והחמור הגדול היה הוא עצמו, כי הוא כתב על מקומות שלא קיימים ושגה במיקומן של ערים שכלל לא הכיר. כי אין בארץ אדום שום עיר שנקראת "דורא" ואמנם יש בפיניקיה עיר בשם הזה לרגלי הר הכרמל, אולם אין לה קשר עם עלילות אפיון, כי היא רחוקה 4 ימים מארץ אדום שמשתרעת ממול עזה. ומדוע הוא מאשים אותנו שאין לנו אלים משותפים עם עמים אחרים, אם אמנם אבותינו התפתו בקלות להביא אליהם את אפולו והאמינו כי ראו אותו מהלך על האדמה? והנה מדבריו מתברר כי לפני כן לא ראו היהודים האלה נר מעולם - אנשים שנוהגים לקיים חגי אורים כה גדולים! ומוזר איך איש מהמוני האנשים לא ראה את הנוכל כשהלך על הארץ, בעוד שהוא מצא את החומות עזובות משומרים ודווקא בזמן שיש מלחמה בין היהודים לאדומים. גובה שערי המקדש היה 60 אמות ונדרשו לפחות 200 איש לסגור אותם מדי יום, כי אסור היה להשאירם פתוחים. אבל נושא הנרות הזה פתח אותם לבדו בקלות כשהוא נושא בידיו את ראש החמור הגדול. והאם הביא את הראש הזה בחזרה לבית המקדש, או שמא היה זה אפיון עצמו שהחזיר אותו לשם, כדי שאנטיוכוס ימצא אותו בהתאם לעלילה השנייה של אפיון?[41]

חוקי היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו טוען כי אפיון מלמד בדברי השטנה שלו קטגוריה גם על עצמו ועל יתר המצרים:

השבועה להרע ליוונים - מאחר שכבר שיקר, צריך היה אפיון לומר: "למצרים". כי אז עניין השבועה היה תואם את שקריו הראשונים, שאבותינו גורשו על ידי המצרים על לא עוול בכפם. והרי רחוקים אנחנו מהיוונים במקומות מושבנו יותר מאשר במעשינו ומנהגינו, ולכן אין לנו סיבה לשנוא אותם או לקנא בהם. להפך, רבים מהם אף התייהדו, אך איש מאלה לא סיפר כי שמע על דבר שבועה כזאת, ונראה כי רק אפיון שמע זאת, כנראה כי הוא עצמו המציא אותה.[43]

היהודים נתונים לשליטת עמים אחרים ואסונות רבים פקדו את בירתם - מדברי אפיון אפשר לחשוב כאילו לאנשי אלכסנדריה עירו תמיד הייתה ריבונות ומעולם לא השתעבדו לרומאים. והרי רק על עמים מעטים נגזר למשול על עמים אחרים וגם אלה נאלצים מדי פעם להשתעבד לאחרים, והנה לדברי אפיון, העם היחיד שקיבל את הזכות המיוחדת שלא להשתעבד לשליטי אסיה או אירופה, הם המצרים. וידוע לכולם, חוץ מאפיון, שהמצרים מעולם לא זכו ליום חופש אחד, אפילו לא מידם של עריצים מקומיים. הפרסים התעמרו בהם, החריבו את עריהם, הרסו את מקדשיהם ושחטו את החיות אשר נחשבות להם לאלים, ולאחר מכן הם היו משועבדים למקדונים ולא היו שונים מעבדים, בזמן שהיהודים היו עוד בני-חורין ואפילו שלטו בערים סביבם כ-120 שנה עד שהגיע פומפיוס, וגם לאחר שכל שאר המלכים נכנעו במלחמה, נשארו רק מלכי היהודים בעלי ברית של הרומאים בזכות נאמנותם. אך בניגוד לדרכו של אפיון, אין להחשיב זאת למצרים כחרפה, כי אין לגנות את נפגעי האירועים הללו, רק את מבצעיהם.[44]

שחיטת בהמות הבית - היהודים שותפים במנהג הזה לכל יתר בני-האדם, וכשאפיון מגנה את הזובחים אותן הוא מתגלה כמצרי מלידה, כי אם היה יווני לא היה כועס על כך, שהרי גם הם נודרים להקריב לאלים מאות זבחים ובכל זאת לא הפך העולם שומם מצאן ובקר כפי שחשש אפיון, אך לעומת זאת, אם כולם היו נוהגים כמו המצרים, העולם היה מתמלא בחיות טרף וכתוצאה מכך נשאר שומם מבני אדם, שהרי המצרים שוקדים כל כך לגדל את חיות הטרף הללו ומחשיבים אותן לאלים.

המילה והחזיר - אילו נשאל אפיון, את מי הוא חושב מבין המצרים לחכמים והמאמינים ביותר, היה מסכים לכך שאלה הם הכהנים. והנה כל הכהנים המצרים נימולים ואינם אוכלים בשר חזיר, וגם יתר המצרים אינם מקריבים חזיר לאלים. והאם לא היה אפיון עִוֵר בשכלו, כשהחליט לפסול את היהודים במומי המצרים? בכך בעצם קטרג על המצרים, שהרי לא רק שהם מחזיקים במנהגים הללו, אלא, כפי שסיפר הרודוטוס, את המילה הם גם לִמְדו עמים אחרים.[25]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק א, הערה 1 מאת המתרגם שמחוני: "„גרמטיקוס” (Grammatikos) כלומר מבאר הספרים הישנים. מעין מורה הספרות בזמננו".
  2. ^ הגיית השם ביוונית: אפיון במלעיל.
  3. ^ לדעת בצלאל בר כוכבא, "אפיון" היה שם יווני מכובד שמקורו ביוון הקלאסית ומשמעותו "עץ אגס" :Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 242, n. 116
  4. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ג, הערה 29, עמ' 301.
  5. ^ 1 2 3 4 5 אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ב, הערה 3: אפיון המדקדק, עמ' 288-287.
  6. ^ 1 2 3 4 סודא, אפיון – Suidas, s.v. Ἀπίων
  7. ^ Seneca, Epistulae Morales, LXXXVIII, 40
  8. ^ על פי פילון האלכסנדרוני (המשלחת לגאיוס, פרק 46, סעיף 370), מנתה המשלחת 5 חברים. על פי יוסף בן מתתיהו, היו 3 חברים בכל משלחת.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ח, פסקה א, סעיפים 260-257.
  10. ^ סודא, אנתרוס – Suidas, s.v. Ἀντέρως
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרקים א, ב, ח.
  12. ^ 1 2 טטיאנוס, נאום אל היוונים, פרק 38.
  13. ^ 1 2 Clemens Alexandrinus, Stromata, I, 21
  14. ^ 1 2 אוסביוס, Eusebius, Praeparatio Evangelica, ספר 10, 10.
  15. ^ Aulus Gellius, Noctes Atticae, VII, 8
  16. ^ 1 2 3 Aulus Gellius, Noctes Atticae, V, 14
  17. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, הקדמה, 25.
  18. ^ Aulus Gellius, Noctes Atticae, VII, note 32
  19. ^ אתנאיוס, Deipnosophistae, ספר 1, 16f-17b.
  20. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, pp. 456-457
  21. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 30, פרק 6.
  22. ^ Clementine Homilies, Book IV, 6-8, 23-24; Book V
  23. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק א.
  24. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יב.
  25. ^ 1 2 3 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יג.
  26. ^ Aulus Gellius, Noctes Atticae, VI, 8
  27. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 9, 9.
  28. ^ Athenaeus, Deipnosophistae, XIII, 85, p. 606 C -D
  29. ^ Aelianus, De Natura Animalium, VI, 17
  30. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יד.
  31. ^ המסורת על 6 ימי מסע מופיעה גם אצל פומפיוס טרוגוס ופלוטרכוס.
  32. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
  33. ^ 1 2 3 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ה.
  34. ^ 1 2 3 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ד.
  35. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ו.
  36. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 90.
  37. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ז.
  38. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ח.
  39. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXXXV. Damocritus, pp. 530-531
  40. ^ בתרגום שמחוני: העיר "דאר".
  41. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ט.
  42. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ט, עמ' 408.
  43. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק י.
  44. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יא.
  45. ^ טיעון דומה הובא על ידי קיקרו, בעד פלאקוס, 28, 69.
  46. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק מא.
  47. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ב, הערה 26, עמ' 300.
  48. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ג.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אפיון_(מדקדק)&oldid=36658995"