עידו ועינם

עידו ועינם הוא סיפור קצר מאת הסופר הישראלי ש"י עגנון. הסיפור פורסם לראשונה בשנת 1950, ונכלל בכרך "עד הנה" בתוך מהדורת הוצאת שוקן בשנת 1962. הסיפור נחשב כשייך לז'אנר "סיפורי המעשים" של עגנון, ז'אנר שבו פועלים מבנים לא ריאליסטיים ברובד הגלוי של הסיפור. הביקורת הספרותית על הסיפור היא ענפה ופולמוסים משמעותיים הקשורים ליצירת עגנון בכללה יצאו דווקא מהדיון על סיפור זה.

תקציר העלילה

תקציר מקוצר

הסיפור מתרחש בירושלים בסוף תקופת המנדט. המספר יושב בבית ידידיו, שיצאו לחופשה בחו"ל. הוא מאזין לסיפוריו של גבריאל גמזו על גמולה, אשתו הסהרורית, על נדודיו בין קהילות נידחות ועל חיפושיו אחר כתבי יד ופיוטים קדומים. לאחר שהסיפור מסופר מתברר שגמולה נמצאת בחדר הסמוך עם דוקטור גינת, חוקר מודרני המתעניין בפזמוניה ובשפתה המיוחדת של גמולה, שבאה מאחת מהקהילות הנידחות. גמולה מגלה שיחסיה עם בעלה מעולם לא התממשו. אחרי כחודש מתים גמולה וגינת.

תקציר מורחב (על פי פרקי הסיפור)

• פרק א - גרהרד וגרטה גרייפנבך יוצאים לחו"ל, כשהם מותירים חדר אחד מביתם מושכר לד"ר גינת, חוקר הלשון העתיקה "עידו" והמנוני "עינם", עמו כמעט ואין להם קשר, ואת המפתח ודאגת השמירה על הבית מפני פולשים (דוגמת הבחור גינתר ונערתו, חסרי הבית) הם מותירים בידי המספר. לפני הנסיעה מספרים הזוג גרייפנבך למספר על קולה של נערה המדברת בלשון זרה בתוך חדרו של גינת, וכן מראה גרייפנבך למספר "שני עלים" שעליהם אותיות, שהם סגולה מאוסף הסגולות של גינת, שנתן להם במתנה.
• פרק ב - בני משפחתו של המספר נוסעים לגדרה. במקרה הוא מגיע לגיא שבו נמצא בית גרייפנבך, ונכנס פנימה כדי לבדוק את הבית. הוא מחליט לישון בבית כפי שהבטיח לעשות מפעם לפעם, ואינו מצליח להירדם. כשהוא נרדם מעיר אותו צלצול פעמון, וכשהוא פותח הוא רואה את גבריאל גמזו, החוקר הנוסע בעל העין האחת, שלאחרונה אשתו גמולה חולה והוא מוכרח תמיד לטפל בה ואינו יכול לעסוק במקצועו. המספר חושש שגמזו מגיע כדי לגבות ממנו 12 לא"י שהפקיד אצלו פעם ונגנבו.
• פרק ג - גמזו מספר שאשתו נעלמה מביתו, כיוון שהיא סהרורית. המספר שואל אותו מדוע נשא אותה אם ידע שהיא סהרורית, וגמזו מספר שבפעם הראשונה שראה אותה שרה מוארת באור הלבנה, על יד הכפר הנידח שבו חייתה, כבר ביקש מאביה, גבריה בן גאואל, לשאת אותה לאשה. גבריה נתן לו "עלים" ועליהם אותיות, שהם סגולה להגן על גמולה מן הלבנה. אלא שיום אחד מכר גמזו בטעות את הספר, שבו היו נתונים העלים למשמרת, בעד 12 לא"י, בלי שידע למי מכר. לדעתו ייתכן שמדובר בחכם ירושלמי אחד שהיה פעם בכפרה של גמולה. המספר חושב שבוודאי לא מדובר בד"ר גינת, כיוון שגינת אינו מתלבש כחכם ירושלמי אלא כדוקטור אירופי. בהמשך השיחה מדבר גמזו על מעלתן של סגולות לעומת רפואות: הרפואות משתנות בעוד הסגולות יפעלו תמיד.
• פרק ד - גמזו מדבר על מסעותיו: הוא מספר על כפר אחד בשם עמדיה, שבו חיות ארבעים משפחות יהודיות כמו בתקופת התנאים ויודעים רק מעט מהתפילה, ולידן חיים רועי צאן יהודים שאינם יודעים אפילו מעט מחוקי התורה. אחר כך הוא מספר על הכפר של אשתו, שפעם שכן ליד מעיינות טובים ואחר גורשו אנשיו להרים הגבוהים, ושאנשיו משבט גד. גבריה בן גאואל, חמיו של גמזו, הוא זה שחיזק אותם בתורה למרות אריכות הגלות. גמזו מספר שהגיע לכפר אחרי מסע בן ארבעים יום שבמהלכו איבד את עינו האחת. גמולה טיפלה בו עד שנרפא, והוא מספר על הלשון המיוחדת שהמציאו גמולה ואביה לעצמם, ושהיא אינה מדברת בה מאז שהתחתנה חוץ מלילות הירח המלא. כשמספר המספר לגמזו על גינת השוכר, מודיע לו גמזו שלא קרא את ספריו, כיוון שאיננו קורא ספרים שלא עברו עליהם ארבע מאות שנה, ואפילו שבספריו חוקר גינת ספרים שעברו עליהם ארבעת אלפים שנה ויותר, הוא לא יקרא בהם. גמזו מעריך את גינת על כך שהוא לא עושה לעצמו יחסי ציבור, ומספר על חכם אחד שהצטלם עם ספרים שמצא גמזו ולקח לעצמו את הקרדיט.
• פרק ה - לאחר ליל חלומות יוצא המספר לעבודה, ולאחר ארוחת צהרים חוזר לבית גרייפנבך. הוא מספר על בנייתו של הבית המבודד, ומפרט את האנשים שעברו בו במשך השנים. שוב גמזו מופיע ומספר שכשחזר הביתה מצא את אשתו ישנה במיטה, והרשה לעצמו לעזוב אותה רק כי השאיר בגד רטוב לפני המיטה וכך כאשר תקום ללכת תתעורר בגלל הרטיבות ותחזור לישון. שואל המספר מדוע לא עשה כך גם לפני כן, ועונה גמזו שזה לא מפני שהוא חושש מרפואות שכדרך הטבע, אלא כיוון ששכח את הדרך הזו ורק עכשיו נזכר. גמזו מספר שהגיע לבית גרייפנבך במקרה, תוך שראה בחור בשם גינתר שנערתו צועקת מפני שחשבה שדקר אותו ערבי. גמזו מתחיל לספר איך הגיעו לידיו הפיוטים של הפייטן עדיאל, כאשר התעכב בשבת בכפר קטן ונידח, שבו שרו ניגונים לא מוכרים בדרך מיוחדת. כששאל מנין הם, הראה לו המארח שלו כתבים קדמונים, ולא התיר לו להעתיקם. כשחזר לעיר בא אליו המארח והביא לו את הכתבים ולא הסכים לקבל תמורה. כשבירר גמזו מדוע לא הסכים המארח לקבל תמורה, אמרו לו שציוו עליו בחלום לתת את הכתבים. בתקופה שאחר כך הכיר את גמולה.
• פרק ו - גמזו מספר שגמולה הייתה חכמה, מוכשרת ויפה. אחרי שהתחזק גמזו בטיפולה של גמולה יצא לווינה לנסות לרפא את עיניו, ויצא כשרק אחת מהן תקינה. לא היה לו כסף לנסוע לגמולה כי הרופאים לקחו את כל כספו. עקיבא עמרמי סיפר לו על עובדיה ועובדיוביץ' שצריכים חוקר נוסע שיחפש בשבילם כתבים עתיקים, ובעבודה למענם השיג מספיק כסף לצאת אל הכפר של גמולה. בינתיים הגיע לכפר חכם ירושלמי בשם חכם גדעון, שעליו סיפרו שהיה מרפא ומלמד ולא לוקח כסף אלא מתנות. גמזו חשד שהחכם היה מלומד אירופי, והחשד בוסס על כך שהוא היה רושם את כל השירים של גמולה ואת שיחותיה עם אביה בלשון הבדויה שלהם. כשחזר גמזו שמחה גמולה מאוד, שרה לו שירים, ולא התייחסה לטענות של השכן, גדי בן גאים שטען שהיא מיועדת לו, ולא לגמזו. באותם הימים נפגע גבריה, אביה של גמולה, במאבק עם נשר, ולפני שמת עשה ליל מחולות שבו נהוג שהחתן חוטף את כלתו המיועדת. גמזו בא וחטף את גמולה לפני גדי בן גאים, ובסוף לילות המחולות והמשתה מת גבריה. גמולה ישבה באבל, ודחתה את תאריך הנסיעה שלה ושל גמזו בחזרה לירושלים, עד תום שנת האבל. עד ארץ ישראל הגיעו בשלום, מרגע שהגיעו נפלה על גמולה מרה שחורה והיא חלתה. בזמן שגמזו מספר כל זאת למספר, בתוך בית גרייפנבך, נשמע קול פתיחת חלון והשניים נדהמו כי חשבו שאין אף אחד מלבדם בבית ולכן החליטו שהם מדמיינים. חזר גמזו לספר על פעם אחת כשהיה תלמיד וקנה דיוואן של רבי יהודה הלוי במחיר יקר. אחר כך התחיל להתעסק בהעתקת פיוטים מכל ספר שמצא, ועזב את הישיבה והתחיל קונה ונוסע ומגלה ספרים עלומים. גמזו מספר שהוא מאמין שכאשר ימות יעלו אותו לגן העדן, ולו רק בגלל הפיוטים שמצא. אחר כך מבקר גמזו את המלומדים המודרניים שמשתמשים בסגולות לחקר הפולקלור ואינם מאמינים בכוחותיהן. גמזו מצמיד אוזנו לקיר כי הוא חושב שהוא שומע משהו בחדר הסמוך, אבל מחליט שהוא מדמיין. הוא מספר שהוא רוצה לקחת את גמולה לכפר עטרוז שהוא עטרות גד, ושם תתרפא כיוון שהיא משבט גד. גמזו ממשיך לשמוע דיבורים מהחדר הסמוך, ונדמה לו שהדיבורים הם בלשון הבדויה של גמולה ואביה. שוב הוא מחליט שהוא מדמיין. הוא מתלבט אם לחזור הביתה ולבדוק אם הבד שהניח לפני מיטתה של גמולה התייבש. המספר מנמנם מעט בכיסא, מתעורר תוך שמיעת שיר, ואז הוא שומע דיבור בשפה מוזרה. הוא פוקח עיניים ורואה שגמזו נעלם. הוא הולך לכיוון חדרו של גינת ורואה את גמזו עומד על יד הדלת. שניהם פותחים את הדלת ומביטים פנימה. בפנים עומדת אישה ומדברת ועל יד השולחן יושב בחור ורושם. גמזו מזנק ומחבק את האישה. האישה צועקת אל הבחור לעזרה: "חכם גדעון". הבחור מורה לה "לכי אחרי אישך". היא אומרת שגמזו איננו בעלה. אומר הבחור, גם אני איני כלום בשבילך. היא אומרת לו שהוא טוב ונאה, והיא מוכנה לשיר לו שירת גרופית הציפור, שכששומעים את שירתה מתים. היא מבקשת מגמזו שיקבור אותה ואת חכם גדעון זה ליד זה. גמזו צועק על גינת שהוא לא מתיירא מחטא של אשת איש, וגמולה אומרת שגמזו מעולם לא בעל אותה. גמזו אומר במרירות שהיא אשתו כיוון שהוא קידש אותה כדת משה וישראל. לבסוף גמזו לוקח משם את גמולה, והמספר וגינת צופים בהם הולכים.
• פרק ז - בשלושים הימים הבאים רואה המספר את גינת ביחד עם עמרם השומרוני, ואחר כך עם חכם גוולן וחכם גאגין היהודים. אשתו וילדיו של המספר חוזרים מגדרה. הוא מהרהר על הסהרורים גמזו ואשתו, וחושב על כך שכל דבר שקורה בעולם מוטרם לפני שהוא קורה. המשרתת של הגרייפנבכים, גרציה, מספרת לו שהזוג עומד לחזור, וכשהוא מחפש בעיתון ידיעה על כך הוא מגלה ידיעה על פיה "דוקטור גילת מת", וחושש שנפלה טעות והתחלפה נו"ן בלמ"ד. בסופו של דבר מתברר שמתו גם גינת וגם גמולה, והוא הולך לשתי הלוויות: קודם זו של גינת, אחר כך זו של גמולה. כשהוא חוזר מלווית גמולה הוא פוגש את הזוג גרייפנבך החוזרים ממסעם, וכשהוא מחזיר להם את המפתח לדירה אחרי כמה ימים הם מוצאים את כתביו של גינת שרופים בתוך פח בחדרו. כמו כן מצאו צוואה שלא להדפיס את גילוייו על ההמנונים העינמיים ועל לשון עידו, אבל הצוואה לא מתקיימת, ומאז שהוא מת הוא מתפרסם והולך.

אמצעים אמנותיים

מוטיבים (על פי הפרשנויות)

• אותיות חוזרות - גימ"ל ועי"ן: עגנון משתמש באותיות החוזרות בשמות אנשים ומקומות.
• בית פגום, נטוש: הבית שבגיא נעזב על ידי שוכניו שוב ושוב, ומהווה מקום מפגש ומגורים רק בלילות של לבנה מלאה. ציור של הבית ומעליו הלבנה הזורחת מופיע בסיפור ונקשר למצב אידיאלי של איחוד הנדודים והישיבה במקום אחד.
• חלום: המצב החלומי של כל הגיבורים מתחיל כאשר הלבנה מלאה. כולם מגיעים אל הבית תוך כדי הזיות ורק מצבם החלומי מאפשר להם להתכנס יחדיו ולטפל במצב הפירוד ביניהם.
• הליכה ללא ידיעה לאן: מתקשרת לחלום.
• הלבנה: הירח מסמל את הנדודים ואת הפגמים שבעולם, והוא שלם רק כאשר הוא מתקשר לבית, דהיינו מנוגד לנדודים ולעצמו. הסתירה הזו מרחיבה את המוטיב והופכת אותו למוטיב מוביל ומרכזי בסיפור כולו, המתקשר גם למהות האישה, לארוטיות ולגאולה העתידה לבוא.
• פיוטים עתיקים: גם גינת, גם גמזו, וגם דמויות נוספות (כמו עובדיה ועובדיוביץ'), מתעסקים בכתבי יד עתיקים. חלק מהכתבים העתיקים מתקשרים גם לשפה המומצאת של גמולה ואביה, ונשאלת השאלה עד כמה השפה המומצאת היא-היא השפה העתיקה.
• מחקר מול מסורת: הדיון בשפות הוא חלק מדיון כולל במחקר מול מסורת, כאשר במידת מה אפשר לקשר בין המחקר לנדודים ובין המסורת לישיבה במקום אחד. הקישור מוסיף למורכבות המוטיבים.

סימבוליות אלגורית (חלק מהאפשרויות שונות לכל דמות)

• גינת: החוקר המנותק, האמן, ועוד.
• גמזו: עם ישראל הקפוא בגלות, ועוד.
• גבריה: משה רבנו, רבי עקיבא, אלוהים, ועוד.
• גרייפנבך: העם החילוני המנותק מן התורה, ועוד.
• גמולה: השכינה, התורה, ועוד.
• גדי בן גאים: עשיו, ועוד.
• הנשר הנאבק עם גבריה: רומא, ועוד.
• העיר עמדיה: מעמד הר סיני, עיר הקשורה לנידחי ישראל, ועוד.
• המעיין וההרים: התורה שבכתב והתורה שבע"פ, ישראל הנינוחים וישראל המורדים, ועוד.
• וינה: תרבות יוון, ההשכלה, ועוד.

הדמויות השונות מתקשרות עם המוטיבים בקשרים שונים ולכן מעמיקות הן את דמותן שלהן והן את מורכבות המוטיבים.

הביקורת והפרשנות

את הביקורות ניתן למיין על פי סוג הפרשנות של היצירה.

מאמרים פענחניים

משולם טוכנר, עדי צמח, חיים ברנדויין וישראל רוזנברג מעלים פרשנות מפענחת לכל אחד מהפרטים הסימבוליים, בסגנון רשימת הסמלים לעיל. התאמת המסמל ביצירה למסומל בעולם המציאות מאפשרת להבין חלקים נרחבים מהסיפור כטענות על טיבם של אירועים היסטוריים בעיקר בתולדות עם ישראל. את הביקורת על גישה זו מציגים פרשנים שונים, בהם דן מירון. הטענות הן שגישה כזו היא לרוב חסרת ביסוס מספיק, מתייחסת רק לפרטים המתאימים למערכת שנקבעה מראש על ידי המבקר ומתעלמת מפרטים שאינם מתאימים לה, ואינה מקשרת בין הרובד הסמוי לבין הרובד הגלוי ביצירה.

מאמרים המנסים לגעת במכלול

מאמרים אלו אינם מפענחים כל פרט ופרט ביצירה, אלא מנסים להסביר את מכלול היצירה, בהנחה שהפרטים המוצפנים בסמלים אינם הכרחיים כדי להבין את היצירה. ביקורות כגון אלו נתנו לאה גולדברג וברוך קורצווייל. הם הבחינו בכמה שיותר מוטיבים ביצירה ודיברו על הרושם הכללי שהיא יוצרת ועל המשמעות הכללית שלה, אם כי לא ירדו לפרטי הפרטים.

מאמרי השגה תאורטיים

מאמרים אלו מנסים לציין מהן הדרכים הנכונות לפענח את יצירת עגנון. מאמרו של מירון שהוזכר לעיל, כנגד שיטת הפענוח, הוא אחד ממאמרים אלו. גם גרשון שקד ועמיהוד גלעד עסקו בדיונים מסוג זה.

מאמרים משלבים

הלל ברזל, יואב אלשטיין וגרשון שקד ניסו במאמרי ביקורת לשלב בין מאמצי פיענוח הצפנים המוסתרים ביצירה לבין גישות כלליות יותר, תוך שילוב הרבדים השונים ביצירה וניסיון ליצור פרשנות כוללת שתתחשב בכמה שיותר פרטים ביצירה.

מאמרים ספציפיים

מאמרים מסוימים מתמקדים בנקודות ספציפיות ומתעלמים משאר היצירה. כך מאמרה של מיכל אורון הדן ברמזים קבליים, ומאמרו של יעקב בהט הדן במוטיב החלום.

מחקר מקיף

הפרופסור הלל ויס ערך מחקר מקיף בנושא "עידו ועינם", הכולל דיון בכל מאמרי הביקורת החשובים על היצירה. המחקר יצא לאור במסגרת הקורס "עגונות" ו"עידו ועינם", מקורות-מבנים-משמעויות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה.

זיהוי הדמויות עם ידידיו של עגנון

הגאוגרף אברהם יעקב ברור היה ידידו של עגנון וכתב לו אגרות ממסעותיו בעולם. תיאוריו של גמזו ב"עידו ועינם" מתאימים לדמותו של ברור: "בן תורה ומכיר את רוב העולם וסייר ארצות רחוקות והגיע למקומות שלא קדמו שם שום תייר"; "קרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה וסיבב את חצי העולם. ממש אין ישוב של יהודים שלא היה גמזו שם... הביא מכל המקומות סיפורי אגדות ומנהגות ומשלי חכמים ופתגמים ושיחות עוברי דרכים ועל כל מאורע ומאורע היה מספר מעין המאורע" וכן "לימים התחיל נוסע לארצות הרחוקות. לימים התחיל נוסע למקומות שלא עבר בהם אדם אירופי. עד לקדקדו של מדבר הגיע".

היו שסברו כי בבסיס הסיפור עומדת דמותו של חוקר הקבלה גרשם שלום, ידידו של עגנון, שככל הנראה בביתו נכתב הסיפור. אילנה פרדס זיהתה את גינת עם שלמה דב גויטיין.

לקריאה נוספת

ספרים

• הלל ויס, ש"י עגנון: "עגונות" ו"עידו ועינם" - מקורות, מבנים, משמעויות, יחידות 3-2, בעריכת לאה הספל, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1979
• גבריאל מוקד, שבחי עדיאל עמזה, הוצאת מהדיר, תל אביב, 1957; הוצאת שוקן, ירושלים, 1989
• אילנה פרדס, אוהבים מוכי ירח: עגנון ושיר השירים בתרבות הישראלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2015.

עבודות גמר ודוקטורט

• רחל הריס, ארוס, אמונה ואמנות ב"עידו ועינם" מאת ש"י עגנון, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2000

מאמרים

• מיכל אורון, סמלים ומוטיבים קבליים בסיפור "עדו ועינם" לש"י עגנון, שנתון סמינר הקיבוצים א, 1977, עמ' 172-160
• יואב אלשטיין, המשמעות הסמלית האקטואלית של "עידו ועינם": בשולי "פשר עגנון" למשולם טוכנר, דעות לו, חורף תשכ"ט, עמ' 46-36
• מיכל ארבל, פניו הכפולים של זיוף: יצירה ולאומיות ב’עידו ועינם’ לש”י עגנון, רגע של הולדת, מוסד ביאליק, 2007
• הלל ברזל, בין עגנון לקפקא: עיון משווה: "עידו ועינם" – "יוספינה הזמרת, או: עם העכברים", ביקורת ופרשנות 3-2, 1977, עמ' 46-34. נכלל גם בספרו: בין עגנון לקאפקא - מחקר משווה, הוצאת "בר אוריין", 1972
• הלל ברזל, אותיות הקודש: אפלפלד, עגנון, "בעת ובעונה אחת", "עידו ועינם" – עיון משווה, ביקורת ופרשנות 24, 1988, עמ' 80-59
• הלל ברזל, ‏עוז ועגנון ("לדעת אשה" – עידו ועינם": עיון משווה), עתון 77 220, 1998, עמ' 31-22, בארכיון הדיגיטלי של כתב העת בספריית אוניברסיטת טקסס באוסטין
• חיים נפתלי ברנדוין, הדמויות ב"עידו ועינם", דברי הקונגרס העולמי השמיני למדעי היהדות, ג, 1981, עמ' 234-229, באתר JSTOR
• יוליאנה ברנשטיין, "עידו ועינם" לש"י עגנון: הגעגועים ל"קול האם" בשירת גמולה, בתוך: אמיליה פרוני (עורכת), אמהות – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 151-133
• יצחק גנוז, המוטיבים העממיים ב"עידו ועינם" לש"י עגנון ותפיסות הביקורת לסיפור, ידע-עם יח (44-43), 1976, עמ' 86-77
• משה גנן, למקורות הסיפור "עידו ועינם" של ש"י עגנון, מהות (כתב עת ליצירה יהודית) 28, 2004, עמ' 142-139
• גדליה הבר, היבט אחר על זמן ההתרחשות ב"עידו ועינם" לש"י עגנון, עתון 77 284, אוקטובר 2003, עמ' 17-16
• אריאל הירשפלד, פניית עורף אורפאית לאשה: הערות על קטעי העיזבון של "עידו ועינם", הארץ, תרבות וספרות, 21 באפריל 1997, עמ' ה 4
• הלל ויס, לתולדות השכינה העגונה וביטויה כסמל בסיפור "עידו ועינם" לש"י עגנון, דברי הקונגרס העולמי השמיני למדעי היהדות, ג, 1981, עמ' 227-223, באתר JSTOR
• הלל ויס, בין יוסף לדומיו: סימון מערכות משותפות בין "יוסף ואחיו" – פתיחה ומסת מבוא לתומאס מאן ובין "עידו ועינם" לשמואל יוסף עגנון, עלי שיח 16-15, 1982, עמ' 64-61
• משולם טוכנר, פשר “עידו ועינם", פשר עגנון, הוצאת מסדה, 1968
• רומן כצמן, תפיסה אישיותית-היסטורית של המיתוס ב"עד עולם" לש"י עגנון, עלי שיח 45, 2001, עמ' 53–63
• רומן כצמן, מיתוס של יצירת המיתוס ב"עידו ועינם", ביקורת ופרשנות 36-35, 2002, עמ' 243-231
• אסתר ליפשיץ, להבהרת העלילה ב"עידו ועינם" לש"י עגנון, גלים 5, 1991, עמ' 21-20
• גבריאל מוקד, טראנסצנדנציה, אמנות ומחקר מדעי בשני סיפורים סימליים של ש"י עגנון "עידו ועינם" ו"עד עולם", דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, ג, 1977, עמ' 270-265, באתר JSTOR
• ישראל עשהאל, התשוקה על-פי עידו ועינם, קשת החדשה 14, 2005, עמ' 25-7
• אסתר פוקס, "עידו ועינם": בין חידתיות להיתול, בספרה שחוק סמוי, הוצאת רשפים, 1987
• אילנה פרדס, האתנוגרפיות המקראיות של עגנון: 'עידו ועינם' והחיפוש אחר השיר האולטימטיבי, מרקמים: תרבות, ספרות, פולקלור, לגלית חזן-רוקם, 2013, באתר JSTOR
• שלמה צוקר, מקורות בעיצוב המרחב והדמויות ב'עידו ועינם' לש"י עגנון, מחקרי ירושלים בספרות עברית ג, תשמ"ג, עמ' 66-28 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• ראובן צור, סיפור של עגנון כסיפור: עיון ב"עידו ועינם", בתוך: הנ"ל, צחי שביט (עורכים), מחקרים בספרות עברית: ספר זכרון לאורי שהם, אוניברסיטת תל אביב, 1986, עמ' 272-235
• עדי צמח, על התפיסה ההיסטוריוסופית בשניים מסיפוריו המאוחרים של עגנון, הספרות א (2), 1968, עמ' 385-378
  • שלמה צוקר, בעיית הפירוש של "עידו ועינם" ו"עד עולם" לש"י עגנון, הספרות ב (2), 1970, עמ' 417-415
    • עדי צמח, דברי תשובה לשלמה צוקר, הספרות ב (2), 1970, עמ' 419-417
  • עמיהוד גלעד, הערות על אינטרפרטאציה ספרותית, הספרות ג (4-3), ספטמבר 1972, עמ' 496-488
  • יצחק רחמים, הערה על מועד התרחשותו של הסיפור "עידו ועינם" (למאמרו של עדי צמח "על התפיסה ההיסטוריוסופית בשניים מסיפוריו המאוחרים של עגנון", "הספרות" א', מס' 2), הספרות 32, 1983, עמ' 158–159
    • עדי צמח, תשובה להערתו של יצחק רחמים ולהערה קודמת של עמיהוד גלעד, הספרות 32, 1983, עמ' 160-159
• מנחם צבי קדרי, הערות לסיגנונו של ש"י עגנון ב"עידו ועינם", ביקורת ופרשנות 21, 1986, עמ' 16-5
• דורית רובינשטיין, "עידו ועינם" לש"י עגנון: מושג הטקסט – הקשר הגורדי והתרתו, החינוך וסביבו 20, תשס"ח, עמ' 135-109
• ישראל רוזנברג, עגנון ומעשה מרכבתו - מדרש עידו ועינם על-פי המקורות, מבוע 8, תשל"א
• רות נצר, על ארכיטיפ 'האנימה' והחמצת האשה ב'עידו ועינם' ובספורים אחרים של עגנון, השלם ושיברו - כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג, 2009, עמ' 181–193.

קישורים חיצוניים

• על אודות עידו ועינם באתר הספרייה הלאומית
• משה גנן, לסיפור "עידו ועינם" של ש"י עגנון, מבוע ל, תשנ"ז, עמ' 114-112, באתר "e-mago"
• צחי וייס, לדעת מבלי לדעת, ראשית 1, 2009, עמ' 277-261