עבדות בקובה
מוסד העבדות בקובה מילא תפקיד בולט בחיי החברה, התרבות והכלכלה הקובנית. ניתן להעריך שהעבדות התחילה בשנת 1513, עם קבלת האישור המלכותי הראשון למשלוח עבדים לשטחים הקולוניאליים של הכתר הספרדי בקובה. בתקופת שליטתן של בריטניה וספרד בקובה, בשנים המוקדמות של המאה ה-19, הפך הסוכר למשמעותי ביותר עבור הכלכלה הקובנית. תעשיית הסוכר דרשה כוח עבודה זול. מקורו של כוח עבודה זה היה באפריקה. ככל שצמחה תעשיית הסוכר הקובנית, כך צמח גם מוסד העבדות.
בניגוד לשאר מדינות אמריקה הלטינית, אשר ביטלו את מוסד העבדות במהלך המאה ה-19, התעצם ייבוא העבדים לקובה במהלך תקופה זו, והרוב המוחלט של העבדים הובא אליה בשנים הללו. תנאי העבדות בקובה היו קשים, זאת למרות צו שהוציאה מלכות ספרד במטרה להגביל את שעות העבודה ואת העונשים שניתן היה להטיל על העבדים. לאחר תהליך ארוך בדרך לביטול העבדות, אשר כלל הסכמים שונים עליהם חתמה ספרד וחוקים שחוקקה בהשפעת לחץ המעצמות, בוטלה העבדות באופן רשמי בשנת 1886.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קובה הייתה אחד המקומות הראשונים אליהם הגיע כריסטופר קולומבוס באוקטובר 1492. הוא קרא לה "Isla Juana" ע"ש חואן, שהיה נסיך אסטוריאס, וכן ייעד אותה לטובת הממלכה החדשה של ספרד[1]. ההתיישבות הספרדית בקובה החלה בשנת 1511 בברקואה, על ידי דיאגו וואלזקווס דה קולר, שכונה לימים 'כובש קובה'. בנוסף, כחלק מהתיישבות זו הוקמה גם הוואנה, שהפכה מאוחר יותר לבירת קובה[2]. הכיבוש הספרדי הושלם בשנת 1514 תוך דיכוי בכוח של התנגדות התושבים המקומיים. בשנת 1513 יוסד מוסד האנקומיינדה, לפיו ילידי הקולוניות בהן שלטה ספרד עבדו תחתה בתמורה למזון ולהדרכה דתית. מדיניות זו לא צלחה בקובה משתי סיבות: הראשונה היא שחלק מהילידים סירבו לעבוד ונמלטו להרים, והשנייה היא תמותה בקנה מידה גדול בקרב הילידים, שקרתה בעקבות מחלות מידבקות שנשאו עימם הספרדים, ביניהן חצבת ואבעבועות שחורות[3][4]. המחסור בכוח העבודה בקובה הוביל להענקת האישור המלכותי הראשון למשלוח עבדים לשטחים הקולוניאליים באמריקה בשנת 1513, עם זאת, בתחילת דרכה, הטילה ספרד מגבלות על סחר בעבדים, ומספרם היה מצומצם יחסית.
מלחמת שבע השנים, התרחשה בין שני מחנות בראשם צרפת ובריטניה. במהלך מלחמה זו, היה צבא ספרד כוח משני כחלק מבריתו עם צרפת, ולכן תקפה בריטניה את קובה. באוגוסט 1762 הטילו הבריטים מצור על הוואנה, עד שלבסוף כבשו אותה[5]. בהמשך הם השיגו שליטה בכל מערב האי, ושהו בו למשך כשנה, עד 1763. תקופת שלטונם של הבריטים הייתה תקופה מכרעת לכלכלתה של קובה, מאחר שהם היו אחראים לפתיחת נתיבי המסחר בין קובה לבין המושבות הבריטיות בצפון אמריקה ובאיים הקריביים. בנוסף, בתקופת שלטונם הם ייבאו כ-4000 עבדים שחורים מאפריקה, והקימו אחוזות למטעי סוכר, אליהן שלחו את העבדים. תקופת שלטונה של בריטניה בקובה תמה עם סיומה של מלחמת שבע השנים, והחתימה על חוזה פריז בשנת 1763 בין צרפת לבריטניה, אשר כלל חילופי שטחים בין המעצמות. אחת ההשלכות שלו הייתה העברת השליטה בקובה מידי הבריטים חזרה לספרדים[5]. עם שובם של הספרדים לקובה, שחררה הממלכה הספרדית את העבדים אשר הגנו על הוואנה נגד הבריטים. הספרדים המשיכו את קו הפעולה של קודמיהם בייבוא העבדים ככוח עבודה במטעי הסוכר.[6]
ביסוס מוסד העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך התקופה הקולוניאלית, הפכה קובה לקולוניית סוכר ספרדית (תעשיית סוכר קובנית שנשלטה על ידי ממלכת ספרד). בשנים המוקדמות של המאה ה-19, הפכה תעשיית הסוכר משמעותית מאוד לכלכלתה של קובה, אך נדרש עבורה כוח עבודה זול, וזה בא בצורת עבדים אפריקאים. מקומה של קובה בשוק הסוכר הבינלאומי במהלך המאה ה-19 התאפשר בזכות זמינותם של העבדים. מאחר שתעשיית הסוכר בקובה התבססה בעיקרה על מוסד העבדות, סחר העבדים באי פרח במהלך המאה ה-19.[7]
במידה רבה היה זה מרד העבדים בהאיטי שהביא לשגשוגה של קובה במערכת הכלכלית הבין לאומית. לפני המאה ה-19, הייתה סנטו דומינגו בעלת מערכת שדות הסוכר היעילה בעולם. אלא שבשנים 1789–1791, התרחש מרד, אשר הרס את כלכלתה כליל. מנהיגי המרד היו עבדים שחורים אשר חיפשו עצמאות ושאפו לביטול מוחלט של מוסד העבדות. המרד גרם לכך שייצור הסוכר ירד באופן משמעותי, ומפלתה הייתה כה קיצונית, שתוך חמש שנים נוכחותה של האיטי בזירה הבינלאומית הייתה כמעט ולא קיימת.
אחד היתרונות בהם זכתה קובה כתוצאה ממרד זה, היה קליטת סוחרי עבדים צרפתים שנמלטו מהמרד לשטחיה של קובה, בעודם מביאים עימם את עבדיהם וכן טכנולוגיה מתקדמת יותר לגידול קני הסוכר. הספרדים אשר שלטו בקובה, ניצלו את מפלתה של האיטי, הסירו את מגבלות הסחר, ועד 1810 הכפילה קובה את ייצור הסוכר שסופק לשוקי אירופה. עד 1840, הפכה קובה לקולוניה הכי עשירה בשטחי הממלכה הספרדית וליצרנית הסוכר הגדולה בעולם. השדרוג במעמדה של תעשיית הסוכר בקובה הביא עימו את הצורך בהרחבת כוח העבודה, וייבוא העבדים גדל באופן משמעותי במהלך המאה ה-19.[8]
מספר העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקר פיליפ קורטין, אשר ערך מחקר רחב בתחום, העריך כי 13 מיליון עבדים הובאו ליבשות אמריקה הדרומית והצפונית, בעוד שספרד ייבאה 1.5 מיליון מתוכם לשטחי הקולוניה שלה. הערכה אחרת מדברת על כ-700 אלף עבדים שהגיעו לקובה לאורך תקופה של כמעט 400 שנה.
המקרה של קובה היה ייחודי גם בהקשר של תקופת ייבוא העבדים. בעוד שבריטניה הכריזה על ביטול העבדות ב-1807, ומאז אסרה את מוסד העבדות וכן הפעילה לחצים בין לאומיים לביטולו, 78% מהעבדים אשר הועברו לקובה הובאו דווקא במהלך המאה ה-19. סחר העבדים אף גדל בין השנים 1821–1840, למרות שבשנת 1817 חתמה ספרד על הסכם עם בריטניה לסיום העבדות בשטחה, ופעם נוספת חתמה ב-1835.[7]
תנאי העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות הביקוש הרב למספר גדול של עבדים בקובה, ובתוך כך הרחבת הסחר האנושי, הוציאה מלכות ספרד צו שקבע את הוראות אספקת המזון והביגוד. צו זה קבע מגבלות על מספר שעות העבודה, הגביל את העונשים הפיזיים שניתן היה לתת לעבדים וכלל הוראות הגנה על נישואים ואיסור מכירת ילדים.[6]
לעיתים קרובות זלזלו בעלי המטעים בצו זה ומחו נגד החוקים, בטענה שהם מהווים איום על סמכותם ופריצה לחייהם האישיים. הם הסכימו לחלק מהחוקים כמו קדושת הנישואים אבל מחו כנגד חוקים אחרים בצו, כגון המאמץ להציב גבולות על העונשים הפיזיים, שיצר חשש בקרב בעלי המטעים שהעבדים יפרשו זאת כחולשה, ויובילו להתנגדות. כמו כן, הם התנגדו להגבלת שעות העבודה - מזריחת השמש ועד שקיעתה, בטענה שבמהלך עונת הקציר, חיתוך ועיבוד קני סוכר דורש 20 שעות עבודה ביממה.[6]
ייצור הסוכר מחייב עבודה פיזית מפרכת, ולעיתים קרובות תנאי העבדים היו קשים. רוב העבדים הקובניים היו גברים, שעבדו במשך שעות רבות. בעלי המטעים נטו להעביד את העבדים עד למותם, ואז להחליפם בעבדים חדשים. לפי החוק במהלך החודשים יוני עד אוקטובר לא יכלו האדונים להורות לעבדים שלהם לעבוד יותר מתשע שעות ביום. אך מנובמבר ועד מאי, עבדו העבדים משמרות של 16 עד 19 שעות ביום. נשים יכלו גם הן להיות שפחות בשטח, במקרה זה, הן עבדו באותן שעות ובאותן משרות של הגברים.[6]
העבדים קיבלו בין שלוש לארבע שעות שינה בלילה, והתגוררו במקלטים צפופים ביחד עם הנשים המבוגרות, בלי אוורור אלא רק חור בקיר. המקלטים הללו ננעלו בלילות באמצעות מנעולים. עקב העבודה הפיזית הקשה במטעים, בדרך כלל תזונת העבדים הייתה מספקת. ימי ראשון וחגים היו שמורים לקיום טקסי הדת.[9]
הטיפול בעבדים השתנה בהתאם לגחמותיהם של האדונים, אף על פי שהחוקים הציעו הגנה, נשאו המשגיחים שוטים, בהם השתמשו להאיץ בקצב העבודה של העבדים או להעניש אותם. לא כל העבדים זכו לקבל את התנאים שבצו. היו עבדים שנמלטו להרים פנימיים, שם התגוררו בקהילות מאורגנות, שנקראו פלנקות (קהילות בורחות) שהמשטרה והצבא הספרדי ביקשו להוציא מחוץ לחוק.[6]
בזמן ששוק הסוכר יצר צמיחה כלכלית וגרם לייבוא העבדים, הוא גם עיצב את הרכב האוכלוסייה הקובנית. אוכלוסיית קובה כללה גם מספר רב של אנשים חופשיים. לפי המפקד הרשמי של 1774, כללה האוכלוסייה הקובנית 56.4% בעלי עור לבן, 19.9% בעלי עור שחור או מולטים (מעורבים) חופשיים, ו-23.7% עבדים בעלי צבע עור שחור. אוכלוסייה גדולה זו של שחורים חופשיים עבדה כאומנים, חקלאים עצמאיים, סוורים, יזמים קטנים ואנשי מקצוע בעבודות כפיים.
בתחילה האמינו הספרדים שקהילת השחורים החופשיים תרמו תרומה חיובית לחברה הקולוניאלית, אך עד מהרה התעוררו חששות מצד השלטונות כי אינטלקטואליים שחורים יתמכו באמנציפציה ובמרידות עבדים.
ראייה מגדרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראייה מגדרית היו במוסד העבדות תפקידים שונים לגברים ולנשים. נשים שהיו חלק ממוסד העבדות בעיר האוונה, החל מהמאה ה-16 ואילך, ניהלו נכסים עירוניים ובהם בתי קפה, מסעדות, טברנות, בתי הארחה ועוד. נוסף לכך היו מכבסות ועוסקות בניהול משק הבית. היו ביניהן גם מי שבמסגרת התפקיד חויבו לעבוד בבתי בושת ובזנות.[10]
חלק מהנשים הקובניות ילדו את ילדיהם של הגברים הלבנים, מה ששינה את הסטטוס המשפטי שלהן והן שוחררו מהעבדות. כמו בתרבויות לטיניות אחרות, היו הגדרות רחבות יותר בכל הנוגע לסטטוס המשפטי של אוכלוסייה שמוצאה מעורב. לעיתים נישאו גברים לשפחות שלהם, או ניהלו איתן קשר שהוליך אותם לשחרר אותן ואת ילדיהם. במספר מקומות בסביבה באותה העת, כמו למשל בניו אורלינס שבארצות הברית השכנה, הפכה האוכלוסייה המעורבת לקבוצה במעמד רם יותר מהעבדים האפריקאים אך נמוך יותר מהקולוניאליסטים האירופאיים. קבוצה זו שויכה לזרם אנשי ה-"Freedmen", שהיו ברובם בעלי מוצא מעורב. בקובה הם היו מעל ל-40% מהאוכלוסייה שאינה לבנה. עם זאת, עודדו בעלי מטעים וקרקעות את העבדים - הגברים והנשים - בשטחיהם להוליד ילדים כדי להגדיל את כוח האדם שלהם באופן שיטתי, במיוחד עודדו קיום יחסי מין בין עבדים שהיו בריאים וחסונים מספיק כדי לעבוד אצלם. כך הוחזקו בבקתות קטנות ללא ריהוט שבו שהו במשך מספר ימים. לעיתים בעלי הקרקעות לא היו מרוצים "מאיכות" הילדים ושלחו את ההורים חזרה לעבודה בשדות. מי שכן ילדה בנים ובנות שהיו כשירים וחזקים מספיק לעבוד נותרה באותן הבקתות עד שכבר לא הייתה פורייה דיה. גברים מתאימים נשלחו מהשדות לתקופות קצרות יותר. את הילדים שלא התאימו לעבודה במטעים מכרו במסגרת מה שכונה "שוק הצאצאים". הילדים שכן התאימו נותרו בבקתות עד שמבחינה פיזית היו גדולים מספיק לעבוד.[10]
גברים ונשים כאחד היו כפופים לעונשים פיזיים במסגרת המשטר. עבדים שהמרו את פי אדונם, או שהתנהגו לא כשורה, נענשו לעיתים קרובות על ידי שליחה למרתפי הבית בבידוד, שם ננטשו במשך תקופה של חודשיים עד שלושה. מרתפים אלו נבנו בשני אופנים – ניתן היה לשכב בהם או לעמוד. גם נשים בהריון קיבלו עונשים פיזיים. פעמים רבות התבקשו לכסות את הבטן כאשר הוכו בשוט. כאשר לא היו מסוגלות לעשות כן לעיתים איבדו את התינוק עקב הצלקות.[11]
בפועל היו גברים ונשים בעלי צבע עור שחור שהיו חופשיים עוד מהמאה ה-16. הם החזיקו בהון שאפשר להם עצמאות, על אף שהכירו בו באופן רשמי, מבחינת סטטוס משפטי, רק בשנת 1892. קודם לכן הסחר מולם היה כנגד החוק והתנהל כשוק שחור. גם לאורך תקופת העבדות הקנה להם ההון הזה חופש ייחודי, במיוחד לנשים השחורות שלהן הייתה אוטונומיה גבוהה והכרה ביכולת קבלת החלטות אישיות גם במסגרת הנישואים, ביחס לתקופה ולזמן. כמו כן, היו נשים רבות, שאינן בעלות הון ועל כן משועבדות, שסירבו לקבל על עצמן את הניצול המיני של בעלי הקרקעות. במקרים רבים התלוננו לרשויות על התעללות פיזית. בעוד שלרוב שחיתות וביורוקרטיה מתישה דחו את הטיפול בתלונות, היו כמה מקרים בהם ניתן מענה במסגרת רוח התקופה. דוגמה בולטת הוא סיפורה של אנה מריה, אישה צעירה שעבדה במטע של דון מרקוס פדרון: אמה הגישה תלונה עבורה, וכך הן קיבלו רישיון מהמשטר שהעניק להן אפשרות לעבור לעבוד במטע אחר[11].
התהליך לביטול העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כפי שצוין לעיל, העבדות בקובה בוטלה לחלוטין בשנת 1886. אחד הגורמים שכנראה סייעו לכך שקובה הייתה אחת המדינות האחרונות שביטלו את העבדות, היא שבניגוד למדינות אחרות באמריקה הלטינית, קובה מעולם לא דרשה את עצמאותה מהכתר הספרדי. כתוצאה מכך, ביטול מוסד העבדות נקבע על ידי הספרדים. ניתן להניח שאם קובה הייתה מדינה עצמאית כמו הרבה לאומים אחרים באמריקה הלטינית, היא הייתה נענית ללחציהן של בריטניה וארצות הברית לביטול העבדות.
הניסיון הרשמי הראשון לביטול העבדות היה בהסכם עליו חתמה ספרד עם בריטניה ב-1817, אך בפועל לקח כמעט 70 שנה עד שספרד באמת הוציאה אותו לפועל בקביעת החוק לסיום סחר העבדים ב-1886. אחת הטענות היא, שספרד דחתה, שינתה ואף ביטלה כמה אמצעי חקיקה כאשר זה היה לה נוח מבחינה כלכלית, חברתית, ואפילו צבאית. נטען שהסיבה העיקרית לכך היא כלכלית - ספרד לא הייתה יכולה לבטל את מוסד העבדות מאחר שתעשיית הסוכר התבססה עליו בצורה כה משמעותית.
בשנת 1835, היה ברור שלא ספרד ולא בריטניה יוכלו לכפות את ההסכם. כתגובה לכך, ספרד הקימה את "החוק לביטול ודיכוי סחר העבדים" בשנת 1845. החוק נועד להחרים את הספינות הספרדיות שהוכחו כמעורבות בסחר העבדים. במציאות, למעשה, לא הרבה השתנה. לא היה ניתן לאכוף את החוקים הללו, מאחר שהאינטרסים הספרדים התנגשו זה בזה – מצד אחד עמדו האינטלקטואלים והפקידים הספרדים, ומנגד את אלו שעסקו בתעשיית הסוכר, אשר העבדים היו חיוניים לה. במקום, הם הביאו לכך שמחירם של העבדים עלה במהלך התקופה הזו.
בשנת 1866, כתוצאה מהלחץ הגובר שהופעל על ספרד, ספרד קבעה חוק נוסף שנועד לתקן את הפרצות בחוק הקודם משנת 1845 - שבו אמנם נאסר הסחר בעבדים, אך היה זה לא חוקי לנהל חקירות על מה שמתנהל בתוך מטעי הסוכר. החוק החדש מאפשר להעמיד לדין את מפריו במטרה לדכא את סחר העבדים. בנוסף, הוא אפשר לתת גזר דין מוות למי שמפר את החוק. החוק גם דרש להרכיב מרשם אוכלוסין שמכיל את כלל האנשים, בלי הבדל של גזע או צבע עור, ולהעניק מעמד חופשי מוצהר לכל מי שלא מחזיק בכזה. בנוסף לחוק, במהלך התקופה הזו, לאחר סוף מלחמת האזרחים בארצות הברית, המעצמה החלה להפעיל לחצים מאסיביים על קובה ליישומו של ביטול מוסד העבדות.
בשנות ה-60 של המאה ה-19, לקובה הייתה כלכלה קפיטליסטית, והמערכת הקולוניאלית והשליטה הספרדית הפכה להיות מכשול עבור התפתחותה העצמאית של קובה. רוב בעלי מטעי הסוכר תמכו בסיום השלטון הספרדי בקובה ובקביעת עצמאותה של קובה, עם זאת, הם לא בהכרח תמכו בביטול מוסד העבדות, כי גם הם הסתמכו על העבדים ככוח עבודה זול אשר חיזק את מטעיהם והפך אותם לרווחיים. על אף הסתירה בין שתי העמדות, מלחמת המהפכה לעצמאות התחילה באוקטובר 1868, הלוא היא מלחמת עשר השנים.[7][8]
מלחמת עשר השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת עשר השנים (המכונה גם המלחמה הגדולה) החלה ב -10 באוקטובר 1868. בתאריך זה, קרלוס מנואל דה סספדס שהיה בעל קרקע ועבדים, שחרר את עבדיו והכריז על מלחמה כנגד ספרד. הכרזה זו נקראה גריטו דה- יארה (Grito de Yara). מלחמת עשר השנים (1868–1878) הייתה הראשונה מבין שלוש המלחמות שקובה נלחמה נגד ספרד על חירותה. השתיים האחרות נקראו "המלחמה הקטנה" (La Guerra Chiquita, 1879-1880) ומלחמת העצמאות הקובנית (1895 - 1898).
לפרוץ מלחמת עשר השנים היו מניעים כלכליים וכן מניעים פוליטיים. בסופו של דבר, אידאולוגית ביטול העבדות אומצה, ובמלחמה עצמה ניתן היה לראות את תמיכתם של בעלי הקרקעות אשר שחררו את עבדיהם ותרמו את רכושם, וקראו לשחרורה של קובה ועצמאותה.
בימים הראשונים, המרד כמעט נכשל כאשר סספדס תקף את העיירה יארה. התקיפה כשלה וסספדס נמלט רק עם 12 גברים. עם זאת, המהפכה של יארה התפשטה, רבים נענו לקריאתו, ועד סוף אוקטובר המרד מנה כבר 12000 לוחמים.
באותו חודש, הצטרף למרד מאקסימו גומז (Máximo Gómez), קצין פרשים לשעבר של הצבא הספרדי ברפובליקה הדומיניקנית, ועם כישוריו הצבאיים לימד את המורדים את הטקטיקות בהן השתמשו. לאחר מספר ניצחונות, החלו תבוסות, וסספדס החליף את גומז בגנרל תומאס ג'ורדן (Thomas Jordan), שהביא כוח מצויד היטב, כראש הצבא הקובני. למרות שהטקטיקה של ג'ורדן הייתה יעילה, היא הותירה את משפחות המורדים פגיעות לטקטיקות של "טיהור אתני" של הכומר בלאס ולבסוף עזב ג'ורדן את התפקיד, וגומז חזר בחזרה.
מלחמת עשר השנים אילצה את ספרד לטפל בעניין העבדות בקובה ולהביא לפתרונו, וכחלק מהמאמצים שנועדו לכך, הספרדים הציעו חוק נוסף - חוק מורט. חוק מורט היה האמצעי הממשי הראשון בו ספרד נקטה בדרך לשחרור העבדים בקובה. החוק, המוכר גם בשם "חופש הרחם", בא להעניק חופש לכל הילדים שנולדו בשנות ה-70' או לאחר מכן, ולשחרר את העבדים אשר היו בני 60 או יותר. אך הגבלותיו של החוק התבררו לעבדים באופן די מהיר: הילדים שנולדו אחרי התאריך שנמנה, היו צריכים להישאר תחת פטרונות עד גיל 18 (כדי להמשיך להחזיק בעבדים אשר אמורים להשתחרר בעתיד הקרוב). במהלך הזמן הזה, האדון שלהם יכול להרוויח מעבודתם של הילדים הללו, ואף למכור אותם (כל עוד הוא עושה זאת יחד עם אמותיהן העבדות).
למעשה, היה יכול חוק מורט להיחשב כביטולה של העבדות. אבל עם בחינה מדוקדקת של הנתונים, נראה כי גם לאחריו היה את אותו רווח מכוח העבודה במטעים, מאחר שאלו ששוחררו היו הילדים והמבוגרים (מעל גיל 60), ואלו לא היו חיוניים לקצירת קני הסוכר.
המלחמה נמשכה עשר שנים, אך הסתיימה במבוי סתום בגלל מספר סיבות: היעדר ארגון ומשאבים, חוסר היכולת להביא את המלחמה למחוזות המערביים (למשל הוואנה), התנגדות של ממשלת ארצות הברית לעצמאות קובנית ועוד.
ב-11 בפברואר 1878 חתמו שני הצדדים על הסכם זאנג'ון בפגישה בזאנג'ון, קמאגיי. בהסכם זה, הוכרזה כניעתם המוחלטת של המורדים, והם נאלצו להכיר בכך שספרד היא הריבון היחיד של קובה. כמו כן, בהסכם נקבעו רפורמות שונות, שמטרתן לשפר את המצב הכלכלי של קובה, ונקבע כי עבדים שנלחמו משני הצדדים ישוחררו, אך העבדות לא בוטלה וקובה נותרה תחת השלטון הספרדי.
על אף ההסכם, נותרה המתיחות בין הקובנים לספרדים, ובמלחמות שהיו לאחר מכן, הפכו רבים ממנהיגי מלחמת עשר השנים לשחקנים מרכזיים.
מלחמת עשר השנים נחשבה לכישלון. מוסד העבדות שרד גם במהלכה וגם לאחר שנגמרה. אחד הגורמים לכישלון הגדול היה שהמלחמה התרחשה בצד המזרחי של העיר, הם לא הגיעו לצידה המערבי, בו נמצאים שדות הסוכר ומקור העושר של קובה נשארו שלמים.
צעדים האחרונים בדרך לביטול העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1880, בהתאם להסכמים של סוף המלחמה, ספרד חוקקה חוק שנקרא "Ley de patronato", בו היא חתמה על סיום העבדות, אך סייגה זאת בתהליך ארוך שייקח שמונה שנים. העבדים הפכו לפטרוסינאדים, כלומר, הובטח להם חופש אך הם היו צריכים להישאר תחת מערכת פיקוח על ידי האדונים שלהם, וכוח העבודה גם הוא עדיין נשאר בפיקוח האדונים. ניתן לתפוס זאת אך ורק כשינוי סמנטי, ולא שינוי ממשי במציאות.
בניגוד לפעמים הקודמות, בהם הספרדים ניסו למתוח את המציאות הקודמת ולשמר את מוסד העבדות בעזרת שינויים מינוריים, הפעם מספר רב של עבדים סירבו להמשיך לעבוד כל עוד מעמדם כחופשיים נשאר מעורפל. כתוצאה מכך, ספרד נאלצה לסיים את התהליך שנתיים מוקדם יותר, ובשנת 1886, הכריזה באופן רשמי על סיום העבדות, על ידי ביטול מערכת האפוטרופסות שהיא עצמה הקימה בעבר.[7]
מורשת העבדות בקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסד העבדות השפיע רבות על קובה כפי שהיא כיום, הן מבחינת תרבות והן מבחינת הרכבה האתני. ההערכות המספריות אודות הרכבה האתני של קובה כיום אמנם אינן חד משמעיות, אך מוערך כי בין 35%-60% מאוכלוסייתה של קובה הם שחורים, בין אם מדובר בצאצאים של העבדים האפריקאים שהובאו לקובה בין המאה ה-16–19, ובין אם מדובר במולאטים (צאצאים של נישואי תערובת בין האפריקאים לבין המקומיים)[12]. את השפעות מוסד העבדות ניתן לראות גם בדת – בקובה רווחות אמונות עממיות שונות, הבולטת בניהן היא הסנטריה, המשלבת בין הנצרות הקתולית לבין האמונות המערב אפריקאיות, אשר התפתחה במהלך השנים בניסיון לשמר את האמונות האפריקאיות ובמקביל לקבל את עיקרי הנצרות[13]. בנוסף, התרבות הקובנית גם היא למעשה תמהיל של השפעות תרבותיות מהילידים האינדיאניים, מהספרדים, וכן מהעבדים האפריקאים, כל זה בא לידי ביטוי בשפה, במוזיקה, באמנות פלסטית.[5]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ [Andrea, Alfred J.; Overfield, James H. (2005). "Letter by Christopher Columbus concerning recently discovered islands". The Human Record. 1. Houghton Mifflin Company. p. 8.],
- ^ [ Yeager, T. J. (2013). Encomienda or Slavery? The Spanish Crown's Choice of Labor Organization in Sixteenth-Century Spanish America. The Journal of Economic History, 55(4), 842-859.]
- ^ Diamond, J., & Ford, L. E. (2000). Guns, germs, and steel: the fates of human societies. Perspectives in Biology and Medicine, 43(4), 609.
- ^ [ J. N. Hays (2005). Epidemics and Pandemics: Their Impacts on Human History Archived, 2016, at the Wayback Machine.. p.82. ]
- ^ 1 2 3 [ Thomas, Hugh. Cuba: The Pursuit of Freedom (2nd edition). Chapter One.]
- ^ 1 2 3 4 5 [Childs, Matt D. 1812 Aponte Rebellion in Cuba and the Struggle against Atlantic Slavery, University of North Carolina Press, 2006, p.120-121.]
- ^ 1 2 3 4 [Calvan, Javier A. "Sugar and Slavery: the Bittersweet Chapter in the I9th Century Cuba." Revista de Humanidades: Tecnológico de Monterrey 16 (2004): 211-231]
- ^ 1 2 [Ada, F. (2014). Freedom’s Mirror: Cuba and Haiti in the Age of Revolution.. p. 36.]
- ^ Montejo, Esteban. Biography of a Runaway Slave. Ed. Miguel Barnet. Trans. W. Nick Hill. Willimantic, CT: Curbstone, 1994. Print.
- ^ 1 2 [ Mena, Luz. "Stretching the Limits of Gendered Spaces: Black and Mulatto Women in 1830s Havana." Cuban Studies 36.1 (2005): 87-104.]
- ^ 1 2 [ Ralston, Richard D. "Cuba in Africa and Africa in Cuba." Contemporary Marxism 7 (1983): 140-153.]
- ^ ["A barrier for Cuba's blacks". Miami Herald. Archived from the originalon August 21, 2013.]
- ^ [ "Religious Composition by Country". Global Religious Landscape. Pew Forum. Retrieved July 9, 2013]
| עבדות | ||
|---|---|---|
| עבדות מודרנית | סחר בבני אדם • שימוש צבאי בילדים ובנערים • גיוס חובה • סחר בילדים • סחר במין • תיירות מין • עבדות מין • חטיפת נשים • עבדות חוב בדרום מזרח אסיה | .jpg)
|
| היסטוריה | צמיתות • שוק עבדים • תמיכה בעבדות • עבדות בתנ"ך • עבד עברי • ביוון העתיקה • ברומא העתיקה • ספינת עבדים • עבדות בסין • עבדות ברוסיה • עבדות באימפריה העות'מאנית • סחר העבדים הערבי • עבדות באסלאם • עבדות באפריקה • סחר העבדים האטלנטי • עבדות בברזיל • עבדות בקובה • עבדות בארצות הברית • מדינת קונגו החופשית | |
| התנגדות לעבדות | התנועה לביטול העבדות • ציר זמן של ביטול העבדות והצמיתות• חוק סחר העבדים 1807 • מרד העבדים בהאיטי • מסילת הרכבת המחתרתית • חוק העבד הנמלט 1850 • מלחמת האזרחים האמריקנית • התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית • ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם | |
| עבדות בתרבות | אוהל הדוד תום • שורשים • הרפתקאותיו של האקלברי פין • 12 שנים של עבדות | |
