סטטיסטיקה פלילית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סטטיסטיקה פלילית מודדת, בכלים סטטיסטיים, את תופעת העבריינות.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח ושימוש שיטתי בסטטיסטיקה פלילית נעשה לראשונה במחצית הראשונה של המאה ה-19, כאשר Lambert Adolph Jacques Quetelet החל לבסס תאוריות קרימינולוגיות על בסיס נתונים חברתיים, שנאספו אגב הכנת מפקד אוכלוסין בבלגיה בשנת 1826. עבודתו הראשונה של Quetelet, שפורסמה בשנת 1827, הייתה בעיקרה תיאורית, צילום מצב. בעבודה השנייה, שנערכה בשנת 1830, ניתן פירוט של עבירות לסוגיהן, גיל העבריינים, חלוקה לפי מין, שכבה סוציאלית וכדומה. חוקר נוסף, שלו חלק מכריע בהתפתחות השיטה הוא Guerry De-Champneuf שאסף וניתח נתונים קרימינולוגיים ומשפטיים בפריז במחצית הראשונה של המאה ה-19. כתוצאה מעבודות אלו הוקמו מספר אגודות סטטיסטיות באירופה. בשנת 1851 התקיים הקונגרס הבינלאומי הראשון לסטטיסטיקה. בין עשר הקטגוריות שנדונו בקונגרס זה הייתה גם הסטטיסטיקה של מעשי הפשע והעבריינות.

במהלך השנים נוצרו שני מחנות של בעלי גישות שונות בסטטיסטיקה הקרימינולוגית: "הריאליסטים" ו"המוסדיים". "המוסדיים" טענו כי יש להסתמך אך ורק על נתונים מהרשעות בבתי המשפט, הואיל ורק השופט רשאי לקבוע אם אומנם בוצעה עבירה ומהי. "הריאליסטים" טענו לעומתם כי יש להשתמש באוסף הנתונים של דיווחי המשטרה מאחר שלא כל מעשי הפשע מגיעים לשלב של דיון משפטי.

הוויכוח בין שתי האסכולות נמשך שנים מבלי שאף אחד מן הצדדים היה מוכן להודות כי שתי השיטות טובות, וכי הפתרון אינו טמון בנתונים אלא בשימוש הנעשה בהם. רק בשנת 1897, במהלך קונגרס של סטטיסטיקאים, הציע אחד החוקרים בשם Morrison W. לאסוף נתונים מהמשטרה, מבתי המשפט ומבתי הסוהר, וכן להרחיב את בסיס הנתונים מעבר לגיל, מין, מקצוע וכדומה.

שיטות דיווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת הפשע קשה מטבעה למדידה. הפשע הוא נושא מתמיד להעלמת הנתונים מצד הפושעים, אך לעיתים גם מצידם של הקורבנות. כמו כן יש והשלטונות, בעיקר במקרים לא פתורים או "רגישים", נוטים לפעמים להעלים נתונים מסוימים. מכאן שהמספרים הכלליים יהיו פחותים מן הנעשה במציאות. ישנם תחומים של עבריינות שאינם מדווחים כלל למשטרה, בעיקר בקשר לעבירות מין (זנות), עבירות במשפחה, סמים ועוד. אלו עבירות המכונות "עבירות בלתי מדווחות". במקרים רבים, מוסתרות עבירות צווארון לבן כתוצאה מנורמות חברתיות מסוימות. ישנם גם נפגעי עבירה רבים החוששים לדווח למשטרה בעיקר בגלל הפחד והבושה מפרסום. כך הלכו והתמסדו שלוש דרכים ראשיות, המשלימות זו את זו, למדידת הפשיעה.

הסטטיסטיקה הרשמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטטיסטיקה הרשמית היא נתוני פשיעה המתפרסמים על ידי השלטונות וסוכנויות אכיפת החוק. זו השיטה הנפוצה והוותיקה למדידת העבריינות. בעבירות הבלתי מדווחת הסטטיסטיקה הרשמית משקפת אך ורק את יעילותה או חוסר יעילותה של המשטרה ולא את המצב לאשורו. ובאשר לעבירות המדווחות, יש ומוגשות למשטרה תלונות רבות בעבירות מסוימות, בשונה משנים קודמות, בעקבות שינוי ביחס הציבור ולא בגלל צמיחתה של תופעה חדשה - למשל בעבירות בתחום המשפחה. הנתונים הרשמיים על מקרי רצח מדויקים למדי, אולם הנתונים על גנבות ופגיעות ברכוש הם חלקיים בלבד. לעיתים קרובות אין הנפגע מדווח על פגיעה ברכוש כדי להימנע מטרדה מיותרת, או כדי להימנע מסכסוך עם העבריין או עם הקרובים אליו.

תהליכי קרימיניליזציה ודה-קרימיניליזציה מעוותים אף הם את התמונה העולה מהסטטיסטיקה הפלילית. כך יימנו עבריינים בסטטיסטיקות בשנים מסוימות, ואילו בשנים אחרות הם לא ייספרו בכלל. מגבלה נוספת של הסטטיסטיקה הפלילית נובעת מקודקס החוקים השונה מארץ לארץ ומעת לעת. במטרה להתגבר על מגבלות הסטטיסטיקה הרשמית, פותחו במהלך השנים טכניקות נוספות למדידת עבריינות והן: סקר קורבנות ודיווח עצמי.

סקר קורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המגרעות היסודיות של הסטטיסטיקה הרשמית שאין היא יכולה לענות על השאלה המטרידה את האדם הפשוט: "מהם סיכויי שלי להיות קורבן למעשה פשע", הואיל והיא מכוונת לדווח על מידת פעילותם של מנגנוני אכיפת החוק ולא על צרכיה ובעיותיה של האוכלוסייה. על-מנת לנסות ולהשיב כראוי על שאלה זו ולהתגבר על מספר נקודות תורפה של דיווח הפשיעה הרשמי, אין אלא לצאת ולחפש את הקורבנות, לאסוף נתונים מהשדה באמצעות סקרים, ולנתח בהתאם את הממצאים.

הסקרים מראים כי מעשי הפשע המבוצעים בפועל רבים פי כמה מונים ממה שמצוין בסטטיסטיקה הרשמית. הממצאים של סקרי הנפגעים יכולים לסייע באבחון ואפיון נפגעי עבריינות ואיכון אזורים הנגועים בפשע. תוצאות הסקרים יכולים לשמש גם אינדיקטור לתופעת הפחד מפני הפשע. בנוסף, ניתן לנצל את נתוני הסקרים להערכת היעילות של הפעילות המשטרתית, ולפתח תוכניות שמטרתן להגביר את הדיווח למשטרה, על ידי האזרחים, על מעשים פליליים.

לסקרי הנפגעים יש מספר מגבלות: לעיתים הנשאלים משיבים תשובות לא מדויקות בקשר לזמן ביצוע העבירה. כמו כן הכנת הסקר מצריכה תקציבים רבים.

הסקרים, אשר בדרך כלל מתבצעים על ידי ראיונות אישיים, או באמצעות שאלון הנמסר לכל משק בית הנכלל במדגם וממולא על ידי נציג אחד של אותו משק בית, יניבו ממצאים דלים במיוחד כאשר מדובר בעבירות מסוימות כמו עבירות מין. הדיווח יהיה חלקי בגלל הבושה או בגלל מקור הדיווח: לא בהכרח ידוע לנציג משק הבית המשיב על השאלון, כי אחד מבני משפחתו נפגע מעבירת מין.

דיווח עצמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1947 נעשה ניסיון חדשני לקבל מידע נוסף על הפשיעה בארצות-הברית, באמצעות דיווח עצמי. 1,020 גברים ו-678 נשים שהיו מעורבים בביצוע עבירות שונות התבקשו למלא שאלונים על פעילותם העבריינית. 99% מהנבדקים הודו בביצוע של עבירה אחת או יותר. תוצאות הסקר הצביעו על פעילות עבריינית גדולה בהרבה ממה שהמשטרה ידעה. יחד עם זאת לסקרי דיווח עצמי ישנם מספר מגבלות. מדובר בסקר שבדרך כלל מתבצע באמצעות שאלון מובנה ואנונימי. אין דרך לוודא כי התשובות אכן נכונות. לא ברור אם חלק מהמשיבים אינם מגזימים בתיאור מעשיהם, או להפך. לא תמיד יהיה הפירוש שאדם מסוים נותן למעשה שעשה, מתאים לקודקס הפלילי. סוג האנשים אשר מסכים לענות על שאלונים אלה יכול להיות שונה במהות מאלו המסרבים להשיב לשאלונים. כך מאבד הדיווח העצמי מתוקפו.

הסטטיסטיקה הפלילית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל מתפרסמת סטטיסטיקה פלילית מאז שנת 1949, כחלק משנתון הממשלה ובסדרת פרסומים מיוחדים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כן ניתן למצוא נתונים על עבירות ועבריינים בפרסומים של משרד הרווחה, שירות בתי הסוהר ובעיקר בדוחות השנתיים שמפרסמת משטרת ישראל. הנתונים המתפרסמים על ידי משטרת ישראל בקשר לתיקי חקירה מתייחסים בדרך כלל לתיקים שסווגו תחת הקוד 'פ"א'. בנוסף לסיווג זה ישנן עבירות פליליות רבות המטופלות ונחקרות על ידי המשטרה ואשר אינן מסווגות, מסיבות סטטיסטיות שונות, כפ"א, אלא בסיווגים אחרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]