נערת גיבסון
נערת גיבסון (באנגלית: Gibson Girl) הייתה גילום האידיאל הנשי של האטרקטיביות הגופנית, כפי שמוצג באיוריו של האמן צ'ארלס דנה גיבסון, במהלך תקופה של 20 שנה, שנמשכה מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20 בארצות הברית ובקנדה[1]. האמן ראה את יצירתו כמייצגת את המורכב של "אלפי בנות אמריקאיות".
תדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
דמותה של נערת גיבסון, שהופיעה בשנות ה-90 של המאה התשע-עשרה, שילבה אלמנטים אמריקניים קדומים יותר של יופי נשי לבן, כמו "הגברת השברירית" ו"האשה החושנית". מ"הגברת השברירית" היא לקחה את הקווים הדקים והעדינים הבסיסיים ואת המראה המכובד. מ"האישה החושנית" היא לקחה החזה הגדול והירכיים, אם כי לא באופן מוגזם, כפי שתיארו תמונות קודמות של נשים עם חזה וירכיים גדולים[2]. משילוב זה התפתחה נערת גיבסון, שהייתה גבוהה ודקה, אך עם חזה שופע, ירכיים ועכוז. היה לה גוף בצורת S, שהושג על ידי לבישת "מחוך ברבור". צווארה היה דק, שערה נערם על ראשה לתסרוקת מנופחת, פומפדור או בצ'יגנון ("מפל של תלתלים"). הדמות הנשית האידיאלית, הצרה והמתונה, צוירה כנוחה ומסוגננת.
היא הייתה בת המעמד הבינוני-גבוה, לבושה תמיד מכף רגל ועד ראש בלבוש האופנתי העדכני המתאים לכל מקום ושעה ביום. נערת גיבסון הייתה גם אישה חדשה, אתלטית יותר, שאפשר היה למצוא אותה רכובה על אופניים בסנטרל פארק, מתאמנת באופן קבוע ומשוחררת מאוד עד כדי כניסה למקום עבודה[3]. נוסף על יופייה המעודן של נערת גיבסון, ברוחה, הייתה שלווה, עצמאית, בטוחה, וחיפשה סיפוק והגשמה עצמית. היא יכולה הייתה ללמוד בקולג' ולהתחרות על בן זוג טוב, אבל היא לעולם לא הייתה משתתפת בתנועת שוויון הזכויות.
ההשתתפות בתנועת ההצבעה הייתה קשורה יותר ל"אישה החדשה", דמות תרבותית נוספת של נשים, שהתגבשה בערך באותה תקופה של נערת גיבסון. כגרסה פופולרית יותר של "האישה החדשה", נערת גיבסון ערערה את תשוקותיהן של נשים לשינוי סוציו-פוליטי מתקדם[4]. האישה החדשה הייתה יותר מביכה מבין שני הדימויים באותה עת, היא נראתה כדוגמה לשינוי ושיבוש הדפוסים הישנים של הסדר החברתי, וביקשה את הזכות לשוויון הזדמנויות באקדמיה ובעבודה, כמו גם רפורמה פרוגרסיבית, מינית חופש וזכות בחירה. בעוד נערת גיבסון שילבה בדמותה מאפיינים רבים של האישה החדשה, היא עשתה זאת מבלי לערב את עצמה בפוליטיקה, ולכן לא נראתה לבני הדור, באותה עת, כמי שבאה לתפוס את התפקידים הגבריים המסורתיים, בניגוד ל "אישה החדשה". היא הצליחה להישאר בתוך גבולות התפקידים הנשיים ללא חציית הגבולות של אותה עת.
גיבסון אייר אותה כבת זוג שווה ולעיתים עוקצנית לגברים[5]. היא הייתה גם דומיננטית מבחינה מינית: למשל, אוירה כמי שבוחנת אנשים ממש קטנים מתחת לזכוכית מגדלת, או, בצורה משונה, מוחצת אותם מתחת לרגליה. לצד היופי של נערת גיבסון, גברים הופיעו לעיתים קרובות כגלמים או שוטים; אפילו גברים בעלי גוף יפה או בעלי הון רב לא יכלו להשביע את רצונה. גיבסון צייר גברים כה מוקסמים מהמראה שלה, כך שתוארו כמי שילכו בעקבותיה בכל מקום וינסו למלא כל תשוקה שלה, גם אם זה יהיה מגוחך. ציור אחד מראה גברים המומים בעקבות פקודתה של נערת גיבסון לשתול עץ צעיר, חסר עלים, הפוך, ששורשיו באוויר, פשוט משום שרצתה בכך. לעיתים קרובות, נערת גיבסון הופיעה כרווקה בלתי מחויבת. עם זאת, רומנטיקה תמיד הקלה על השעמום שלה. לאחר שהתחתנה, היא נראתה מתוסכלת מאוד אם האהבה הרומנטית נעלמה מחייה, אך מרוצה אם היא מתרועעת עם חברות או מאושרת כאשר היא מתמקדת בצאצא שלה. בציורים האלו לא היה שום רמז להרחבת הגבולות של תפקידי הנשים, אלא לעיתים קרובות הם חיזקו את האמונות הממושכות של רבים מהצווים החברתיים המסורתיים. לעיתים נדירות תיארו את נערת גיבסון כשותפה בפעילות שאפשר לראות בה כיוצאת דופן לאישה.
האמן האמין שנערת גיבסון מייצגת את היופי של הנשים האמריקאיות:
גיבסון האמין כי נערות גיבסון של אמריקה יהפכו ליפות יותר:
נשים רבות התלבשו בסגנון איורי נערת גיבסון, כולל אשתו של גיבסון, איירין לנגהורן, שעשויה הייתה להוות השראה לדמות המקורית, והייתה אחותה של ויסקונטס ננסי (לנגהורן) אסטור. דמויות אחרות נותרו אוולין נסביט ומיני קלארק[7]. נערת גיבסון המפורסמת ביותר הייתה, ככל הנראה, השחקנית הבלגית-אמריקנית, קמיל קליפורד, שתסרוקתה הגבוהה ושמלותיה הארוכות והאלגנטיות, שיצרו את דמות שעון החול שלה ואת מותניה הצרים הגדירו היטב את הסגנון[8].
בין המאיירים הרבים שהושפעו מ"נערת גיבסון" היו הווארד צ'נדלר כריסטי, שעבודתיו היללו את "היפהפיות" האמריקאיות ודמו לאיוריו של גיבסון, והארי ג'יי פיטר, שהדמות המפורסמת ביותר מבין ציוריו היא "וונדר וומן".
באמנות החדשה והמתפתחת של הקולנוע, אף על פי שרוב השחקניות המובילות היו בעלות גזרה הדומה לסגנון של ימינו, אלו שהמחישו אותה בצורה הטובה ביותר היו בנות הביוגרף, פלורנס לורנס ומרי פיקפורד. הן גילמו את פולחן האישה האידיאלית להמונים שמעבר לגבולות אמריקה. קמיל קליפורד, הידועה כ"הנערת גיבסון האידיאלית", הציבה צלמים שונים והפיקה תצלומים שהמחישו את המאפיינים הפיזיים של נערת גיבסון.
אהדת הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש הטוענים כי נערת גיבסון הייתה סטנדרט היופי הלאומי הראשון עבור נשים אמריקאיות. התמונות הבדיוניות של גיבסון, שפורסמו בעיתונים ובמגזינים במהלך הבל אפוק היו מאוד פופולריים[9]. מוצרים הנושאים את דמותה כללו צלוחיות, מאפרות, מפות שולחן, ציפיות, כיסאות, כריות למזכרת ומעמדים למטריות[10].
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שינויי האופנה גרמו לאופנת נערת גיבסון לחלוף, שכן נשים העדיפו בגדים מעשיים התואמים את הזמנים המשתנים על פני השמלות האלגנטיות, חולצות הכותנה והשמלות הארוכות והמדורגות. עם זאת, התדמית לא נשכחה. ולראיה, בחילות האוויר של צבא ארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה החל עידן ה-SCR-578, משדר רדיו לעתות מצוקה (וה-AN/CRT-3 שלאחר המלחמה) שהותקן במטוסים שיצאו למשימות מעל המים וקיבל את הכינוי "נערת גיבסון" בשל צורת "שעון החול" שלו, שאפשרה לו להיות מוחזק בין רגלי הטייס בזמן שמשך בידית הגנרטור[11].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Patterson, Martha H. (2005). Beyond the Gibson Girl: Reimagining the American New Woman, 1895-1915. University of Illinois Press. ISBN 9780252030178.
- Patterson, Martha H. (2008). The American New Woman Revisited: 1894-1930. New Brunswick: Rutgers University Press. ISBN 978-0813542966.
- Pollard, Percival (June 1897). "Sundry "American Girls" in Black-And-White". The Book Buyer: A Review and Record of Current Literature. XIV (5): 474–478. Retrieved July 27, 2009.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Vreeland, Diana. American women of style : an exhibition. Metropolitan Museum of Art Publications. OCLC 907998085.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "The Gibson Girl’s America: Drawings by Charles Dana Gibson" at the Library of Congress
- ^ Mazur, Allan (August 1986). "U.S trends in feminine beauty and over-adaptation". Journal of Sex Research. 22 (3): 287. doi:10.1080/00224498609551309.
- ^ Mazur, Allan (August 1986). "U.S trends in feminine beauty and over-adaptation". Journal of Sex Research. 22 (3): 288. doi:10.1080/00224498609551309.
- ^ Patterson, Martha. H. (2008). Beyond the Gibson Girl: Re-imagining the America New Woman 1895-1915. Chicago: University of Illinois Press.
- ^ American Beauties
- ^ 1 2 Marshall, Edward (1910-11-20). "The Gibson Girl Analyzed By Her Originator". The New York Times. Retrieved 2010-11-21.
- ^ Clark appeared in Charles Dana Gibson's famous and widely emulated illustrations of fashionable, young, middle-class women, images that set the standard for feminine beauty in that period (see number 53). pages/=115 quote=It is believed that Minnie Clark (life dates unknown) ... served as the original model for the Gibson Girl.
- ^ [1] "Why Do They Call Me A Gibson Girl? Miss Camille Clifford Singing The Song Which Reached Miss Edna May's Heart". The Bystander. XII (149): 83. October 10, 1906. Retrieved 2009-07-27.
- ^ Mitchell, John Ames (November 15, 1894). "Bookishness: The Gibson Girl". Life. XXIV (620): 312–313. Retrieved 2009-07-27. Mr. Gibson has a great responsibility on his shoulders, and if he once fully realizes it, it will keep him awake nights. I wonder if he knows that there are thousands of American girls, from Oshkosh to Key West, who are trying to live up to the standard of his girls.
- ^ "Charles Dana Gibson and the Gibson Girls". livelyroots.com. Archived from the original on 31 December 2003. Retrieved 26 January 2015. There was merchandising of the Gibson Girl on the level of Mickey Mouse or Star Wars. Large size books ("table albums," they were called), china plates and saucers, ashtrays, tablecloths, pillow covers, chair covers, souvenir spoons, screens, fans, umbrella stands...all bore the image of Gibson's creations. There was even a wallpaper for bachelor apartments, with the lovely Gibson faces in endless array. A popular turn-of-the-century hobby, pyrography, saw people burning the Gibson Girl into leather and wood; and the image was traced and stitched into handkerchiefs. There were plays, songs, and even a movie based on his creation.
- ^ Dirk Septer,Lost Nuke: The Last Flight of Bomber 075, Revised Edition, Heritage House Publishing Co, 2016 ISBN 1772031283 p. 91