נאעורה
 | |
| שם בערבית | الناعورة |
| מדינה |  ישראל
|
| מחוז | הצפון |
| מועצה אזורית | הגלבוע |
| גובה ממוצע[1] | 114 מטר |
| סוג יישוב | יישוב 2,000–4,999 תושבים |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף פברואר 2024 (אומדן)[1] | |
| - אוכלוסייה | 2,473 תושבים |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | 2.0% בשנה |
(למפת עמק בית שאן רגילה)   נאעורה  באדום - נאעורה בירוק - מיקום בניין המועצה | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2019[2] |
3 מתוך 10 |
נאעורה (בערבית: الناعورة) הוא כפר ערבי-ישראלי הנמצא כ-10 קילומטרים ממזרח לעפולה למרגלות גבעת המורה בתחום המועצה האזורית הגלבוע. מקור שמו של היישוב בגלגל השאיבה (ناعور, נַאעוּר) המשמש להעלאת מים מן הבאר.
היישוב הוקם ככל הנראה במאה ה-16.[דרוש מקור] בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת נצרת. בסקר הכפרים המנדטורי משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-340 תושבים. ב-20 במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות, פונה הכפר בהוראת הכוחות הלא-סדירים הערביים.[3] לבני חמולת זועביה היו יחסים טובים עם שכניהם היהודים. בעקבות המלצת היהודים במהלך המלחמה לא להצטרף למאבק נגד היהודים, ובהשפעתו של השייך סייף א-דין א-זועבי, [4] נשארו רוב בני החמולה בכפריהם. גם הכפרים הסמוכים טמרה, סולם וטייבה נהגו באופן דומה.[5] להבדיל, רוב הכפרים באזור התפנו מיושביהם לקראת הפלישה הצפויה של מדינות ערב.
ביישוב נמצא בית ספר תיכון אורט אחווה גלבוע שמשמש תלמידים מהכפר ומכפרים באזור.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מ. טטנבוים, גם בין הפלחים יש צהובי ראש, מעריב, 30 באוגוסט 1960
נאעורה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף פברואר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 99. לדברי מוריס, הכוחות הלא-סדירים חששו כנראה, כי תושבי הכפרים שפונו בהוראתם באותו היום, "מבקשים לעשות יד אחת עם הישוב".
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים אנעם זועבי, "סייף אלדין אלזועבי- עד ראיה- יומן זכרונות" (בערבית, הוצאה פרטית), 1987, ' - ^ עזריה אלון, מי גורש איך ולמה, דבר, 10 במרץ 1978
| ||||||||||||||
