משתמש:פומפריפוזה / יצחק חסקין

יצחק אלחנן חסקין (20 ביוני 1905 - 1979) היה איש ציבור ישראלי, פעיל בתנועת העבודה, ששימש במשך שנים רבות כגזבר ההסתדרות.

ילדות ונעורים

יצחק חסקין נולד ב-1905 בעיירה קראקינובה, הסמוכה לפוניבז' שבליטא לאביו הרב משה חסקין שקרא לו על שם רבו, יצחק אלחנן ספקטור. בשנת 1915 בתקופת מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לעקור לעיירה פרילוקי שבאוקראינה. בעיירה קיבל אביו משרת רב.

בבית הוריו קיבל חסקין חינוך דתי, אך נמשך אל הציונות, והתיידד עם בני גילו ששאפו לעלות לארץ ישראל. הוא למד בישיבות לומז'ה וסלובודקה שגלו ממקומותיהם המקוריים לאזור פרילוקי.

בהיותו נער, בימיו המוקדמים של השלטון הקומוניסטי בברית המועצות חיפש ביחד עם ידידיו דרכים לפעול לקידום המטרה הציונית, על אף התנגדות השלטונות. בשנת 1922, והוא בן 17, יצר קשר באמצעות שליח עם הפעיל הציוני מאיר ארגוב, ויזם הקמת תא ציוני בפרילוקי בשם המחתרתי "אלדד הדני" או "בן יהודה". התא גייס נערים בגיל בית הספר התיכון, והיה פעיל בהפצת כרוזים ותעמולה ציונית מחתרתית. בספטמבר 1924 נעצר גרבובסקי, ומסמכים שהיו בביתו הצביעו על הקשר עם יצחק חסקין. חסקין נעצר על ידי הצ'קה והובל למאסר בעיר פולטבה, ולאחר מכן לעיר המחוז חרקוב. בחרקוב נדון לגלות באוראל, אך בהשתדלותה של יקטרינה פישקובה שהייתה אשתו הראשונה של הסופר מקסים גורקי, יושבת ראש הצלב האדום הרוסי, ונהגה לסייע לאסירים פוליטיים (וביניהם בבה אידלסון, ישראל בר יהודה, אלכסנדר פן ויהושוע גלוברמן) הומר המאסר בגירוש מתחומי ברית המועצות, בשנת 1925.

השנים הראשונות בארץ ישראל

ב-12 ביולי 1925 הגיע יצחק חסקין לארץ ישראל. הייתה זו תקופת העלייה הרביעית. עלייה זו כללה מוטיבים בורגניים חזקים, אך בהיותה עלייה המונית, הביאה לארץ גם פועלים רבים, שחיפשו עבודה במושבות הוותיקות של בני העליות הקודמות.

עם עלייתו הגיע יצחק חסקין אל קריית ענבים, ושם חבר לקבוצת פועלים שהגיעה מפרילוקי, וביניהם אברהם בן-נריה, שפרה ביבר (אביו של שאול ביבר ולביטוב, אביה של זהרה לביטוב). כעבור זמן מה המשיך לרחובות, שם הצטרף לקבוצת פועלים שנקראה "חבורת הדרום", שנוסדה על מנת להקל על פועלי הדרום, ולקדם את "כיבוש העבודה" בדרום.

הרקע הכלכלי לייסודה של "חבורת הדרום" וחבורות נוספות של פועלים נבע משגשוגו של משק המטעים במושבות. לאחר סיום העבודות הציבוריות של הממשלה והפחתת עבודת הבניין החלו המרכז החקלאי ומחלקת העבודה של ההסתדרות הציונית לעודד את העבודה העברית במושבות. במשך שלוש שנים מספרם גדל פי שבעה, מ-700 ב-1923, ל-5000 ב-1926. הדחיפה לעבודה במושבות נבעה מהתפתחות גידולי הטבק והפרדסים במושבות. חבורות אלו היו מסגרת קטנה יותר ושונה מהמחנות הגדולים של גדוד העבודה והיו יותר מלוכדים מבחינה אישית ואידיאולוגית. ב"חבורת הדרים" היו כמאתיים חמישים חברים, בגדרה, ראשון לציון ונס ציונה. הייתה זו קומונה בה חיו הפועלים חיים משותפים וניהלו קופה משותפת. חסקין וחבריו עבדו עבודה פיזית קשה בחקלאות, ונאבקו מול נטיית וותיקי רחובות, בעלי המטעים והפרדסים, להעסיק עובדים ערבים זולים. בתקופה זו הכיר חסקין את הסופר משה סמילנסקי שהיה בעד עבודה משותפת של יהודים וערבים, ועבד עבורו בשכר. אנשי החבורה השתייכו גם אל ההגנה, עבדו ביום ושמרו בליל. החבורה ראתה עצמה כסוציאליסטית, בעלת זיקה אל מפלגת הפועל הצעיר. פעולותיו של יצחק חסקין בעד העבודה העברית וכיבוש העבודה הובילו לחיכוך עם האיכרים הוותיקים, שבגינו אף נאסר חסקין לתקופה של כשבועיים.

בשנה זו הצטרף חסקין אל קבוצה קטנה יותר, "חבורת השחר" שמנתה 25 חברים, רובים מבני פרילוקי והעיירות הסמוכות. ביניהם היה המשורר אלכסנדר פן. החבורה עבדה בפרדסי רחובות, ורצתה להקים משק שיתופי. ב-1927 קיבלה הקבוצה הצעה להתיישב ברוחמה הנטושה, שבאותה תקופה הייתה יישוב מרוחק בלב יישובים ערבים רבים. ביישוב נותרו אך מעטים ממייסדיו ב-1917. על אף הצלחתם בחקלאות, כשל נסיון ההתיישבות של הקבוצה ברוחמה, בשל יחס אטום של המוסדות המיישבים. עוד בטרם עזבה החבורה את רוחמה, עזב יצחק חסקין את הקבוצה, בשל כך שאחד מחבריה, מקס אורקין, שהצטרף אל המפלגה הרוויזיוניסטית, גורש ממנה. יצחק חסקין דרש את השבתו לקבוצה, ומשלא נענה, עזב אף הוא את הקבוצה לאות סולידריות.

לאחר עזיבת הקבוצה שב חסקין לרחובות, ועבד שם כפועל. ב-1928 נשא לאישה את נחמה קרבן. ב-1931 נולד להם בנם יגאל, ב-1933 נולדה להם בתם חנה, ב-1938 נולד בנם אפרים, וב-1945 בתם נורית.

לאחר מאורעות תרפ"ט נוסדה בארצות הברית "קרן העזרה לארץ ישראל בהנהלת שמואל פסמן, שאספה תרומות להתיישבות חקלאית. יצחק חסקין ייסד עם כמה חברים, ביניהם מרדכי גובר (בעלה של "אם הבנים" רבקה גובר) ואליעזר מילרוד, את "הארגון להתיישבות אינטנסיבית" שהיה חלק מהתיישבות האלף, מבצע של הסוכנות היהודית להעלות על הקרקע בשנה אחת אלף משפחות. בסופו של דבר התיישבו במסגרת המבצע 432 משפחות..