משתמש:יוסאריאן/ארגז חול/התיישבות יהודית בשכונות ערביות במזרח ירושלים
התיישבות יהודית בשכונות ערביות במזרח ירושלים היא התיישבות של קבוצות יהודיות בשכונות ערביות במזרח ירושלים שנעשתה בתקופה בה היה האזור תחת שלטון ישראלי. ההתיישבות בוצעה בעיקר על ידי עמותות פרטיות, תוך תמיכה ממשלתית, ונמתחה עליה ביקורת ציבורית ובינלאומית.
נקודות ההתיישבות (המכונות לעיתים "מאחזים") מתרכזות בעיקר באזור העיר העתיקה והאגן הקדוש - בתוך העיר העתיקה יישבה עמותת עטרת כהנים כמה עשרות בתים ברובע המוסלמי והנוצרי, ובאגן הקדוש עמותת אלע"ד יישבה את סילוואן ואת הר הזיתים. נקודות התיישבות נוספות קיימות בשכונות ערביות בדרום–מזרח ירושלים - בג'בל מוכבר, באבו טור הערבית, ובשייח' ג'ראח. ההתיישבות היהודית מאובטחת על ידי שמירה פרטיות הממומנות מתקציב משרד השיכון.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
תחילת ההתיישבות (1986-92)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפגנת נוכחות יהודית ויישוב יהודים בשכונות ערביות בירושלים החלה בשנות ה-80. ב-1983 הקימה עמותת עטרת כהנים, ישיבה ברובע המוסלמי. עמותת אלעד החלה, עם הקמתה ב-1986, ליישב יהודים בשכונת סילוואן. בין השנים 1986-1992 קיבלו העמותות זכויות בנכסים בסילוואן ובעיר העתיקה מידי המדינה. הליך העברת הנכסים לשליטת העמותות כלל את העברת הנכס לידי האפטרופוס לנכסי נפקדים באמצעות חוק נכסי נפקדים, מכירתם לעמידר או למשרד השיכון, שבתורם החכירו אותם לעמותות והעניקו להן מעמד של דיירים מוגנים.
בשנת 1992 מינתה ממשלת יצחק רבין ועדת בדיקה ממשלתית, שבראשה עמד מי שהיה מנכ"ל משרד המשפטים בממשלת שמיר, חיים קלוגמן. הועדה העבירה ביקורת חריפה על ההליך, ומצאה כי האפוטרופוס הכריז על נפקדות בעלי הנכסים על סמך תצהיר שהועבר לו על יד עורך דין מטעם העמותות ונחתם על ידי אותו אדם (שדובר עמותת אלעד כינה "מצהיר מקצועי"[1]), ללא כל בדיקה מצידו את מצב הנכס, ללא כל בדיקה, בירור או מתן אפשרות לטוענים אחרים להביע התנגדות להליך. עוד מצאה הוועדה כי מינהל מקרקעי ישראל ומשרד השיכון העניקו לעמותות מעמד של דיירים מוגנים ב- 68 מבנים, ללא מכרז ותוך מניעת עמותות או פרטים אחרים, בין יהודים ובין ערבים, מלהתמודד על רכישת הזכויות. בחלק מהמקרים הועברו הנכסים לעמותו תמורת התחייבותן לשפצם, אולם בסופו של דבר נשאה המדינה בעלויות השיפוץ. משרד השיכון, באמצעות חסרת עמידר, השכיר את הנכסים לעמותות בתנאים שאינם עולים בקנה אחד עם תנאי השוק לדירות מוגנות, ואף לא ערך כל בדיקה בנוגע לנכסים, למיקומם או למצבם, וסמך בעניין זה על ראשי העמותות, שכיהנו גם כמנהלי פרוייקטים מטעמן ונכחו בישיבות ועדת הרכישות של משרד השיכון.
לאחר פרסום דו"ח הוועדה פסק השימוש בחוק נכסי נפקדים להעברת נכסים לעמותות, וההתיישבות המשיכה בעיקר באמצעות רכישת מבנים בכסף, הליכים משפטיים להשבת רכוש שהיה בבעלות יהודית לפני הכיבוש הירדני, ובניית שכונות יהודיות בתוך ובפאתי שכונות ערביות.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רות תגר, מוסף חדשות, 7.2.1992