משחק של אהבה ומזל

משחק של אהבה ומזל
Le Jeu de l'amour et du hasard
כתיבה	פייר דה מאריבו
סוגה	קומדיה
שפה	צרפתית

משחק האהבה והמזל (בצרפתית: Le Jeu de l'amour et du hasard) (נקרא גם משחק האהבה והגורל) היא קומדיה רומנטית בת שלוש מערכות מאת המחזאי הצרפתי פייר דה מאריבו. "משחק של אהבה ומזל" הוצגה לראשונה ב-23 בינואר 1730 בקומדי איטליין. במחזה, אישה צעירה מצפה לביקורו של חתנה המיועד, אותו היא אינה מכירה. על-מנת להתוודע אליו היא מתחלפת עם משרתה ומתחזה לה. אולם בלא ידיעתה, במוחו של ארוסה עולה אותו הרעיון בדיוק ואף הוא מתחלף עם משרתו. במשחק ההתחזות מתוודעים זה אל זה שני המשרתים שהתחזו לאדונים, ושני האדונים שהתחזו למשרתים לומדים להכיר זה את זה.

בסופו של דבר, שני המשרתים מתאהבים זה בזה ושני האדונים מתאהבים זה בזה. בדומה לקומדיות האחרות של מאריבו, "משחק של אהבה ומזל" משתמש בדמויות האופייניות לקומדיה דל'ארטה. במחזה מוצג ארלקין. ליזט, שהופיעה במחזות אחרים של מאריבו, לובשת אף היא את דמותה של משרתת רעת מזג.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סילביה עומדת להינשא לדוׂראנט. היא חוששת להינשא לו בלי לדעת את טיבו והוא מתכנן לבקר אותה במהרה על-מנת לתת תוקף לאירוסין. כדי לתהות על קנקנו של דוראנט במהלך ביקורו, היא שואלת את אביה אם היא תוכל להתחזות למשרתה ליזט, כך שהיא תוכל לבחון אותו בלי שהוא יידע את זהותה האמיתית. אדון אורגון מסכים מייד. בדיוק אז הוא קיבל מכתב מאביו של דוראנט שמספר שדוראנט מתכנן להתחזות למשרתו מאותם המניעים של סילביה. אדון אורגון רואה בכך הזדמנות לשחק את המשחק של אהבה ומזל. לאפשר לשניים להתאהב למרות עצמם.

דוראנט מגיע לביתו של אדון אורגון מחופש כמשרת ששמו בורגיניון. בעוד ארלקין מגיע מחופש לדוראנט. התנהגותם המעודנת של סילביה ודוראנט ניכרת בהם; למרות שהם לבושים בבגדי משרתים. בעוד שארלקין וליזט אינם מסוגלים להבחין בהבדל בדקויות ההתנהגות המכובדת לבין ההתנהגות המגושמת בה הם רגילים כשהם מתחפשים לאדונים.

דוראנט וסילביה מתאהבים זה בזו, אולם מכיוון שאיש מהם אינו יודע את מעמדו האמיתי של האחר, הם עומדים בפני מכשול מעמדי, כל אחד מהם מאמין שהאציל מאוהב במשרת. לבסוף, דוראנט מתרכך וחושף את זהותו האמיתית בפני סילביה. אף-על-פי-כן סילביה מחליטה להמשיך לשחק את המשחק, בקוותה שדוראנט ירחיק לכת עד כדי ויתור על הונו על-מנת לשאתה לאישה (בחושבו שהיא משרתת). המחזה מסתיים בכך ששני הזוגות מתאחדים: סילביה ודוראנט, וליזט וארלקין.

ביקורת בת זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת המעמדות בהצגה עולה ביתר תוקף בסוף המחזה. שהרי אמנם כל אחד ואחת מן האצילות והאצילים מוכנים לחזר ולהיות מחוזרת על ידי המשרת והמשרתת, וזה אכן משאיר טעם של שוויון. אלא שבסוף המחזה כל אחד חוזר למעמדו. ושאלת המעמדות בעינה עומדת^[^{דרוש מקור]}.

המחזה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הועלה ב-31 במרץ 2012 בתיאטרון החאן השתתפו:

במאית - ג'יטה מונטה.
מתרגם ומלחין - דורי פרנס.
מעצבת התפאורה והתלבושות - פולינה אדמוב (זכתה על כך בפרס התיאטרון הישראלי לעיצוב תלבושות).
מעצב התאורה - רוני כהן
מדריכה קולית - דורית (דוקי) עצמון.

מונטה חידשה בהצגה בכך שה-aside של הדמויות (פנייה הצידה לצורך מחשבה) נעשתה בשירה.

השחקנים

סילביה – נילי רוגל.
ליזט, משרתה של סילביה – תמר אלקן.
אדון אורגון, אביה של סילביה – ארז שפריר.
מאריו, אחיה של סילביה – לירון ברנס.
דוראנט – אריאל וולף.
ארלקין, משרתו של דוראנט – יואב היימן.
נגנים: קלידים – דורי פרנס/ ליאור רונן, חליל צד – קרן גולן, בנדוניאון – אדוארדו אברמסון.
המחזה הועלה בתיאטרון הטכניון בשנת 1996 בבימוי אוריאל זוהר^[1].