מלחמת מדין (ספר שופטים)
.jpg) | ||||||||||||||||||
| גדעון ו-300 חייליו תוקפים את מחנה מדיין עם לפידים ושופרות (איור משנת 1907) | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | המאה ה-13 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
התקפת הלילה: עמק יזרעאל (צפונית לגבעת המורה) המרדף: עמק בית שאן, בקעת הירדן, הגלעד | |||||||||||||||||
| עילה | פלישת שבטי מדיין, עמלק ובני קדם לפנים ארץ ישראל | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון שבטי ישראל וגירוש המדיינים אל מעבר למעברות הירדן | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת מדין בספר שופטים היא מלחמה בה הוביל השופט גדעון בן יואש את בני ישראל למלחמה נגד מדין, עמלק ובני קדם, המתוארת בפרקים ו' וז' של ספר שופטים.
בתחילת המלחמה, גדעון ביקש סימן מאלוהים שאכן יושיע את ישראל, וביקש להוכיח לעם ישראל כי הניצחון לא יושג מיתרון מספרי אלא מהתערבות אלוהית, על ידי סינון הלוחמים. גדעון השתמש בטקטיקת ההפתעה כדי לתקוף את מחנה מדין.
הכרזת המלחמה וגיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדיין, עמלק ובני קדם התאספו וחנו בעמק יזרעאל. נאמר כי "רוח ה' לבשה את גדעון", הוא תקע בשופר, ומשפחתו הצטרפה אליו. כמו כן, קרא לעזרה במלחמה במדיין את שבטו, מנשה, ואת השבטים הצפוניים של ישראל. הוא אסף 32 אלף לוחמים, מבני מנשה, אשר, זבולון ונפתלי להילחם.
בכתוב אולי נרמז בהמשך הסיפור, כי תחילה ניסה גדעון למגר את המדיינים החונים בעמק יזרעאל על ידי התקפה כפולה של שבטי הגליל (אשר, זבולון ונפתלי) מצפון ובני-מנשה מדרום (שופטים, ו', ל"ה). אולם מהלך זה נכשל, כפי הנראה, ואחי גדעון שעמדו בראש שבטי הצפון נהרגו בתבור (שם, ח', י"ח)[1].
גדעון ממקם את מחנהו בעין חרוד, ומחנה מדיין מצפון לגבעת המורה בעמק (ככל הנראה סמוך לעין דור[2]).
חיים גלעד סובר שמיקום מחנה גדעון היה על הגלבוע ממש. [3]
אותות להוכחת הניצחון: "גיזת הצמר"[עריכת קוד מקור | עריכה]
גדעון מבקש מה' סימנים שאכן הוא יושיע את ישראל מיד מדיין. גדעון עצמו מגדיר את הסימנים העל-טבעיים, ואלוהים נענה לו. שני הסימנים הם גיזת צמר רטובה מטל בעוד הקרקע נותרת יבשה, ובלילה שלאחריו גיזת צמר נותרת יבשה בלילה בעוד הקרקע רטובה מטל.
מיון הלוחמים ומבחן השתייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה' מבקש להוכיח לעם ישראל כי הניצחון לא יושג מיתרון מספרי אלא מהתערבות אלוהית, ומורה לגדעון לשחרר כל מי שירא וחרד. בעקבות זאת, נותרו לגדעון עשרת אלפים לוחמים.
ה' מבקש לבצע ניפוי נוסף, ומורה לגדעון לבצע מבחן שתיית מים. הלוחמים הובלו למעיין, שם צפה בהם גדעון בשעה שרוו את צמאונם. 300 החיילים שהרימו את המים בידיהם אל פיהם וליקקו את המים בלשונם ("הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם"), נשארו, ואילו 9,700 החיילים שכרעו על ברכיהם, ”וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת” (שם, ז', ה) - נופו.
אחת הסברות לניפוי כל אלה שכרעו על ברכיהם היא שהם היו רגילים לכרוע לעבודה זרה (רש"י, מצודת דוד, ילקוט שמעוני). בסופו של מבחן השתייה, גדעון נותר עם כוח מובחר שמנה 300 איש בלבד.
בקוראן מוזכר מבחן השתייה כמבחן שביצע שאול לחייליו לפני קרב דוד וגליית[4]
סיור מקדים: "החלום ושיברו"[עריכת קוד מקור | עריכה]
גדעון מקבל הוראה מה' לצאת להתקפה בו בלילה, אך אם הוא עדיין חושש. ה' ממליץ לגדעון שירד עם נערו למחנה מדיין, יאזין לדבריהם ויצבור ביטחון. גדעון עורך עם נערו סיור לילי חשאי במחנה מדיין. בסיור זה עומד גדעון על מצבו המורלי של מחנה האויב.
הוא מגיע לקצה המחנה בשעת החלפת המשמרות, ומאזין לשיחה בין שני מדיינים. בשיחה מספר האחד חלום שחלם: על נפילת אוהל מדייני על ידי לחם שעורים אפוי ("צליל"). חברו פירש את החלום כסימן לתבוסת מחניהם בידי גדעון. כששמע גדעון את השיחה ("את החלום ושיברו" - פתרונו) הבין שהמדיינים חוששים מפניו, ותכנן תוכנית להכרעה מורלית.
התקפת לילה בהפתעה על מחנה מדיין[עריכת קוד מקור | עריכה]
עתה, בטוח בניצחונו, חילק גדעון את לוחמיו לשלוש קבוצות ונתן לכל איש כד ובתוכו לפיד בוער ושופר. גדעון אמר לאנשיו: ”מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ” (שם, ז', יז). הוא מנחה אותם שבקבלת האות תוך קריאת הקרב המוסכמת: ”..לה' וּלְגִדְעוֹן” (שם, ז', י"ח), יתקעו בשופרות.
בשעת לילה, בתחילת האשמורת התיכונה, לאחר שהקיפו את מחנה מדיין בשלושה ראשים, לפי אות מוסכם מגדעון, שברו את הכדים, חשפו את הלפידים ותקעו בשופרות. המהלך עורר בהלה רבתי במחנה מדיין, החלה מהומה, קרבות פנימיים והמחנה החל לנוס על נפשו. המדיינים נסו דרך עמק בית-שאן לחצות את הירדן חזרה לארצם. למרדף אחריהם, הצטרפו שאר הלוחמים אנשי נפתלי, אשר ומנשה, כעתודה.
חסימת מעברי הירדן ותלונת שבט אפרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גדעון שלח מלאכים עם בקשה מאנשי שבט אפרים להגיע למעברי הירדן, ולחסום את נסיגתם של מדין לעבר-הירדן. הם עושים כן, ואף חוצים את הירדן ומצליחים להרוג את שני שרי מדיין: עורב וזאב. הם מביאים את ראשי השרים לגדעון להוכחה.
אנשי אפרים, שזעמו על כך שלא זימן אותם איתו למלחמה, עלו אליו להילחם בו. הם נתרצו כשאמר להם: ”מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר” (שם, ח', ב). על פי מצודת דוד, הניצחון שעשיתם בסוף המלחמה, גדול יותר מהניצחון שעשיתי עם משפחתי אביעזר בתחילתה. שכן, ה"עוללות" – הענבים שנבצרים אחרונים – משובחים, והם אלו שהכריעו את המלחמה ושבו את שרי הצבא.
עדות נוספת ודומה ליריבות בין השבטים מנשה ואפרים, נזכרת בתלונה דומה של שבט אפרים שהופנתה כלפי יפתח הגלעדי במלחמתו בבני עמון. אך לעומת גדעון, יפתח בחר לפתור את המחלוקת הזו בכוח הזרוע, בניגוד לדרכי השלום והפיוס של גדעון.
המרדף ופרשת אנשי סוכות ופנואל[עריכת קוד מקור | עריכה]
גדעון אינו מסתפק בהרחקת הסכנה ויוצא למרדף אחרי מלכי מדיין שברחו, כדי להכותם מכה ניצחת. במהלך המרדף אחר זבח וצלמונע, שני מלכי מדין, ביקש גדעון מאנשי סוכות ואנשי פנואל לחם ומים לאנשיו העייפים. אנשי סכות ופנואל סירבו, ואמרו לו שעוד לא ניצח בקרב ולכן לא יתנו לו אוכל. אנשי עבר הירדן אלו משבט גד (יהושע, י"ג, כ"ז), שהיו נתונים לשעבוד מדיין, עדיין פחדו ממשעבדיהם וביקשו הוכחה לניצחון. גדעון איים עליהם בעונשים, אך הם המשיכו בסירובם.
גדעון המשיך את המרדף עם הכוח המובחר שמנה 300 איש בלבד, והגיע בדרך עוקפת לקרקר[5], שם חנו בבטחה מלכי מדיין עם 15,000 איש. לאחר שתקף בהפתעה את המחנה והצליח להחרידו, הוא ניהל מרדף אחרי שני המלכים והצליח ללוכדם.
לאחר שתפס את המלכים זבח וצלמונע, חזר אל סוכות. בעזרת נער שלכד, זיהה שבעים ושבעה ממנהיגי העיר וחכמיה, והציג בפניהם את מלכי מדיין שלכד. כעונש הכה את מנהיגי העיר בקוצים וברקנים. את מגדל פנואל ניתץ ואת אנשי פנואל הרג, כנראה לאחר שהתנגדו למעשיו. במעשים אלו קיים את אשר איים במהלך המרדף.
הרג המלכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גדעון מוכיח את המלכים על שהרגו את אחיו בתבור. הוא מורה לבנו בכורו, יתר, להרוג את המלכים כנקמה, אולם הנער לא העז להרוג את המלכים בעצמו. המלכים מבקשים מגדעון שהוא יהרוג אותם, בציון גבורתו. גדעון הוציא להורג את המלכים, ולקח את סמליהם שעל גמליהם.